ואואואואו פשוטט מעללף..
איןן הסיפור שלך ממש יפה..
והכתביה שלך ממש נוגעת בליבי..
ישש סוףףף סוףףףף המשךך
ואני חשבתי שנטשת😢
פרק מדהים אבל קצר😢
מקווה שתמשיכי בקרוב ...מואההההההההההה😊
QUOTE (HeNNNNNNN @ 21/01/2008) 2 פרקים מ ד ה י מ י ם !!!!
בהצלחה בבגריות ובהכל,
תמשיכי כשתוכלי
נ ח כ ה :]
מוואאה
ניראה לי או אני מדמיינת איך 2 פרקים רק 1 לא..? 😯
QUOTE (kristik18 @ 21/01/2008) QUOTE (HeNNNNNNN @ 21/01/2008) 2 פרקים מ ד ה י מ י ם !!!!
בהצלחה בבגריות ובהכל,
תמשיכי כשתוכלי
נ ח כ ה :]
מוואאה
ניראה לי או אני מדמיינת איך 2 פרקים רק 1 לא..? 😯
חחח לא קראתי גם את הפרק הקודם..
QUOTE (HeNNNNNNN @ 21/01/2008) QUOTE (kristik18 @ 21/01/2008) QUOTE (HeNNNNNNN @ 21/01/2008) 2 פרקים מ ד ה י מ י ם !!!!
בהצלחה בבגריות ובהכל,
תמשיכי כשתוכלי
נ ח כ ה :]
מוואאה
ניראה לי או אני מדמיינת איך 2 פרקים רק 1 לא..? 😯
חחח לא קראתי גם את הפרק הקודם..
אהה אוקיי חחחח 🙄
דניאל חח עכשיו 00:12 בערך..
ישבתי וקראתי הכול.
למרות שקראתי והגבתי
אבל העדפתי להתחיל ממהתחלה
אוווי את לא יודעת מה קרה לי שקראתי ת'סיפור
פשוט הכול.
רגשות מעורבים מפעם...ואהבה הזאת של 'עומרי'
פשוט אין לי מילים
חוץ מזה שאת מוכשרת בטירוף!
מאוד נהנתי לקרוא
ומצפה בקוצר רוח לפרק הבא!@
אוהבתתתתתתתתת
ולילה מקסים שיהיה
מור'צי 😊
מממתתתיייי אאתת מממשששייייכככההה?!?!?!?!?!!?!?!?
מורי מדהייימה שלי,
פשוט השארת אותי בלי מילים
אני מתה עליך , את פשוט מתוקה .
תודה על הכל (:
סורי על הנטישה .
מפצה בהמשך..
כעת הוא מסרב. מנפנף אותה. כאילו היא כלום, כאילו לא חיכה לה במשך מעל ל4 שנים .
הוא ליטף את שפתיו שטבעו בשפתיה,
הוא הצמיד את ידו, שנגעה בידה, אל ליבו. ריחה העדין עוד מעופף סביבו, דמעה זוגלת מעינו
"אני לא צריך שתרחמי עליי" הוא לחש לכרית "אני צריך שתאהבי אותי"
היא,
המשיכה לטאטא ולסדר את הסלון, חושבת עליו ורבה עם ליבה
הוא,
ישב ובכה , התענג על זכרון הנשיקה המתוקה שקיבל מימיו, ועדיין רצה להחליט בשבילה, שהיא לא מרגישה
ואתם,
אם תהיו בשקט, תוכלו לשמוע איך ליבו של עומרי, שכל כך אוהב את דקלה מתנפץ ממש עכשיו,
ואולי,
ללא סיבה .
פרק 25 -
עברו חודשיים.
חודשיים של תהיות,
של נסיונות
של כשלונות.
חודשיים מלאים בהרקמותה של אהבה חבויה וישנה, שכעת רוקמת אט אט עור וגידים ומתחדשת ממש מול עיניהם של הזוג הצעיר.
עומרי ממשיך בשלו:
עדיין חושב שהיא סתם אומרת,
רק מרחמת,
מרגישה חייבת לו על כל הפעמים שהוא עמד לצידה.
הוא בוכה אליה בלילות
הם,
כבר לא ישנים יחד, זה חודשיים,
לא פעם הוא מחפש את גופה החם בלילה, ולא מוצא .
ודקלה.. היא בעיקר מנסה
מנסה להבין מה ליבה אומר, אך מוחה מסרב להבין,
ממאן לקלוט שישנה עוד אהבה שמסתתרת שם ממש מעבר לפינה,
שהאהבה שברחה לא הייתה שווה יריקה אחת,
אהבה הזויה,
אולי שקרית.
אהבה שלאט לאט נשכחת ממוחה
היא צריכה אותו לידה ,
רוצה שיידע מה עובר עליה. אך לא מצליחה להשאיר אותו קרוב אליה
כמו פעם .
האורות כבו כבר בשעה 11. שעה מוקדמת למדיי
דקלה כיבתה את הטלוויזיה התמתחה ופיהקה בפינוק על הספה האדומה הגדולה בסלון, הרימה את גרביה עד הברך,
ורצתה רק לצלול למיטה בשינה עמוקה .
היא עברה בחדרו, גוררת את רגליה בעייפות
הוא כבר היה במיטה, תמיד עשה זאת.
חצי שעה לפני שהיא הייתה הולכת לישון, הוא היה קם והולך לחדרו,
סוגר אחריו את הדלת.
הפעם הדלת לא הייתה סגורה עד הסוף,
ודקלה החליטה להציץ פנימה :
הוא ששמע את צעדיה כיבה את הטלוויזיה, והתכסה בשמיכה . היא חשבה שממזמן נרדם, ופנתה לחדרה.
כל הלילה התהפכתי במיטה.
האויר היה מועט בחדר באותו לילה, ולמרות שבחוץ שררה סופה חזקה בחדר היה חנוק.
הרעמים נשמעו מבחוץ, וליבי הלם בחוזקה. כל כך פחדתי .
ניסיתי לשיר לעצמי. לזמזם מנגינה מוכרת שתרגיע ותרדים אותי- אך כלום לא עזר.
במוחי עלתה תמונתם של משפחתי האהובה, שלא שמעה ממני מאז שברחתי מהבית
אולי 3 שנים תמימות, רחוקה מאמא, מאבא, מאחי
מהנפש שלי . גם שיקי ואור. הכל נשאר שם, את הכל עזבתי.
ובשביל מי ?
אורו של ברק חזק מילא את החדר, והרעם שאחריו הדהד ברחבי הבית .
לקחתי את השמיכה, ואת הדובי שממלא את מקומו,
וניגשתי לחדרו.
"עומרי" נעמדתי מולו, מביטה בפניו, הוא לא קם.
"עומרי?" נדנדתי אותו קלות. הוא הסתובב
"כן ?" הוא ענה בנמנום קל,
ספק ישן ספק ער
"אני..יכולה לישון לידך?" לחשתי ,מנסה להעלות על פרצופי חיוך
"ידעתי שתבואי" הוא חייך אליי חיוך אמיתי, דבר שלא ראיתי במשך חודשים על פניו.
"תעשה מקום שמן, גם מיקי פה" אמרתי והפניתי לו את גבי,
מחבקת את מיקי הדובון שלי, ומצפה שעומרי ייצמד אליי מאחור ויחבק אותי אליו, כמו שאני אוהבת .
הוא הריח את שיערי. עיניי נשארו פקוחות זמן רב אחרי. איבדתי תחושת זמן, לא חשבתי על כלום.
"דקלה" שמעתי את קולו לאחר נצח
"כן" לחשתי חזרה
"אולי תסתובבי ?" יכולתי לחוש בחיוכו
"אולי" עניתי והסתובבתי,
ממשיכה לחבק את מיקי שחצץ בינינו
"אולי תזיזי אותו?" הוא הצביע על מיקי. עיניו ברקו בחשיכה
"אולי" המשכתי לחייך ושמתי את מיקי מאחוריי, בודקת שהוא מכוסה היטב
"אולי" הוא התקרב אליי "תנשקי אותי?"
"אולי" עניתי בהתפנקות, מתקרבת אל חום גופו, המוביל אותי אל שפתיו הרכות. הוא מחבק את מותניי, מלטף את שערי ומזיז אותו לאחור ,מנשק אותי. עובר על כל גופי עם אצבעותיו אט אט הנשיקות הופכות תשוקתיות יותר, סוערות יותר
החולצה שלו כבר הוסרה ממנו,
הוא כבר מוריד את חולצתה
ממשש את גבה. עובר על סוגר חזייתה
היא נאנחת .
האווירה נעשית חמה יותר ויותר,
הם מתקרבים יותר ויותר בכל פעם
היא כמעט שכחה .
"לא עומרי" היא אומרת לו, דמעות בעינייה,
"אני.. אני צריכה להבדק עדיין"
איך הם שכחו מכל העניין הזה
שכחו מהחולשה. שכחו מהסחרחורות שתקפו אותה לעיתים קרובות
"מחר על הבוקר נקבע לך תור" הוא לחש אליה,
מעביר שוב את שפתיו על שפתיה.
מעודד אותה מעט
"תשני טוב מלכה שלי " הוא מריח את שיערה מחבק אותה אליו, עוטף אותה ברכות .
"דקלה לוי?" קוראת הפקידה בקופת החולים,
"אני" מנסה להרים את ידי, אך תחושת הדקירה, מהזריקה הטרייה עוד אחז בי
"את משוחררת" היא מביטה אליי "תשובות עוד שבוע " היא חייכה אליי והגישה לי טופס קבלה
"תודה" לחשתי ויצאתי מפוחדת מקופת החולים
מקללת את אותו ארור בליבי, מקללת כל שנייה שחוויתי איתו ושהכרתי אותו,
שונאת אותו.
"הלוואי ותמות" מלמלתי לעצמי כל הדרך בחזרה הביתה , באוטובוס
"דקלה" עומרי לחש לי בבית
"היה טלפון, אנחנו צריכים לדבר " עיניו נראו כבויות מאי פעם. הפרפרים בבטני חשו פחד ועטפו אותי בענן של דאגה
"דבר" לחשתי אליו "אני כאן"
"אני רוצה שתשבי מותק" הוא אמר ואפילו לא הביט לי בעיניים..
"עומרי? מה העניין?" כל כך פחדתי, יכולתי להרגיש את הפחד שזוחל לי בשערות
"התקשרו.. מ..מ.." הוא ניסה לחפש את המילים
"עומרי? אולי תדבר כבר? אני מתחרפנת " אמרתי בתקיפות.
הוא הביט בי נישק אותי ואמר
"יש לי שלושה דברים להגיד לך .."
הבטתי בו, מחכה..
"התקשרו.. מהבית של עידו"
"עידו?? ממתי הוא גר בבית?" התפרצתי לדבריו של עומרי, לא קלטתי מה הולך סביבי
"הוא.. הוא.. אתמול בלילה.. הגיעו למקלט שלו "
"הגיעו? מי הגיע?" התקפתי אותו בשאלות,
"שנייה .. תני לי לדבר מספיק קשה לי "
המוח שלי עבד שעות נוספות . כל כך קיוויתי שזה לא מה שאני חושבת .
"הגיעו למקלט שלו אתמול בלילה.. מצאו אותו" הוא עצר
"לקחו אותו למרכז גמילה?"
"כל כך אופטימית" הוא חייך אליי "זה מדהים"
"עומרי .. אל תסבן אותי" אמרתי, ההרגשה המגעילה שבה לאפוף אותי
"מצאו אותו .. מת " הוא זרק את שתי המילים האלו והפיל פצצה לאוויר, חשבתי שכל עולמי חרב עליי
כמה שהוא היה בן זונה..
כמה שהחיים שלי נהרסו בגללו
כמה שהיה לי רע, היה לי טוב
עכשיו הכל הלך.
"מה? מתי? איך ידעו איפה הוא? אולי זה בכלל לא הוא..?" סירבתי להאמין
"ההורים שלו.. באופן אירוני החליטו לחפש אותו דווקא עכשיו, ומצאו אותו מ"
"זה לא נכון אתה משקר"
"דקלולי אנ.."
"זה לא נכון אתה מביין? זה לא יכול להיוות!! אתה משקר "
"דקלה.. מאמי תרגעי .. אל תבכי.. זה נכון אני בחיים לא אשקר לך "
"אתה כן" צרחתי, הכאב שבי היה גדול מנשוא "הוא לא מת.. אתה שומע? הוא לא מת" צרחתי על עומרי שניסה לאסף אותי בין ידיו, לפתע קפאתי.
נזכרת באותו יום לפני שבוע
~~~
"תודה" לחשתי ויצאתי מפוחדת מקופת החולים..
מקללת את אותו ארור בליבי, מקללת כל שנייה שחוויתי איתו ושהכרתי אותו,
שונאת אותו.
"הלוואי ותמות" מלמלתי לעצמי כל הדרך בחזרה הביתה , באוטובוס
~~~
"זאת אני" לחשתי לעומרי .. "זאת אשמתי" הדמעות איימו לפרוץ מליבי שהיה ספוג בכאב
"מאמי זאת לא אשמתך אני לא אתן לך להאשים את עצמך" הוא ליטף את שיערי
"זאת אני" צרחתי "אני זאת שאיחלתי לו למות" לא יכולתי לשאת את הכאב לבדי
"זאת אשמתי"
היא נראתה שבורה מתמיד. עומרי בחיים לא נתקל בה ככה.
הוא רצה להגיד לה עד כמה הגיע לו .עד כמה הוא היה בן זונה שהכניס אותה לכל עניין הסמים, שגרר אותה להתמכרות בלתי פוסקת .אבל המילים לא יצאו מפיו.
הוא ידע, שכמה ששנאה אותו- כך גם אהבה . הוא לא ידע מה להגיד לה כשהאשימה את עצמה, הרי הרגשתו של אדם חזקה יותר מכל מילה שאי פעם מישהו יגיד לו ..
היא צעקה אליו, ורצה מהדלת קדמית של הבית .
הוא לא יצא אחריה.
ידע שהיא צריכה לעכל את הבשורה , ושהיא תחזור.
רצתי מהבית ,
לא היה אכפת לי לאן, רק רציתי לצאת מכל אווירת המוות הזאת .
כל כך הרבה חוויות היו לנו ביחד,
כל כך הרבה עברנו,
כל כך הרבה אהבנו.
ככה? הכל נגמר?
הרגשתי איך הלב שלי נחצה לשניים.
רציתי רק לראות אותו פעם אחרונה. לנשק אותו פעם אחרונה. להפרד ממנו. גם את זה לא נתנו לי.
מה החיים האלה שווים אם רק סבל אני חווה בהם?
אם את התקופה הטובה ביותר שלי ..חויתי עם האדם שאיחלתי לו למות ?
את המונית הראשונה שראיתי, עצרתי .
ידעתי בדיוק לאן אני נוסעת .
בקול שבור מדמעות ובלב כבד,
"פינת רוזנבאום, 26"
הנהג הביט במראה, חייך אליי ונסע .
בפעם הראשונה זה שלוש שנים
סוף סוף ידעתי,
אני חוזרת למקום היחידי שאי פעם עשה לי טוב .
ואואואוו דניאלהההה
זה פשוט מדהים!
אהבתי נורא ת'פרק
ואת רושמת בצורה כ"כ אמיתי שבקלות אפשר
להיכנס לתוך מה שאת מתארת כאן
תמשיכייייייייייייייייי מהררררררר
אוהבת....
מור'צי 😊
ואוו כל כך מדהים !
אין את כותבת בצורה כלכך יפה :]
מחכה להמשך ..
יואו דניאללללל!
את גורמת לי לבכככותתת!
מדהים מדהים מדהים!
ואין מילה אחרת..
אני מצטערת שנטשתי גם לי היו לימודים ומלא בלאגן 😢
את מדהיימה
תמשיכי שתוכלי
אוהבת!
לירון 😯
אתר האהבה הישראלי