- זה לא עוד סתם סיפור, אלה החיים האמיתיים -

מחכה להמשך 😊
- שבת שלום בוביתת -

גם אני😊

😊

חח פרצוף חדש

לפתע הרגשתי מישהו אוחז בידי, עומרי הביט בי ועיניו נצצו
"את מדהימה יפה שלי" הוא אמר ונשק לי בלחי
"אני לא" חייכתי והרחתי את הבושם שלו, שכל כך עשה לי טוב
"זזנו?" הוא התקרב לאוזני
"זזנו" הבטתי בו וחייכתי כשמאחוריי אני שומעת עוד במעורפל את המשך השיחה של עידו עם אמו

"... איזה שם ניתן לדובי אמא .... ? "



פרק 22 -

כל הדרך הייתה שתיקה מממושכת, אף אחד מאיתנו לא דיבר.
כשהגענו הביתה, נכנסתי להתקלח.
הסבון אפף אותי בריח רענן, המים שטפו את גופי בצורה כל כך מושלמת ..
רציתי להישאר שם לנצח .

"דקלה " שמעתי את קולו של עומרי מהצד השני של דלת המקלחת
"כן ?" עצרתי את זרם המים
"צאי כבר, הכנתי לך לאכול" למרות שלא ראיתי אותו, יכולתי להשבע שהוא מחייך
"פשש, ממתי אתה מבשל?" חיוך מאוזן לאוזן כיסה את כל פניי,
"שתקי כבר וצאי, את עולה לי ביוקר" הוא סיים את השיחה ואני פתחתי שוב את זרם המים.
שוטפת את שאריות הסבון מגופי. חושבת על עומרי. כל כך אהבתי שהוא מפנק אותי.. ממש כמו פעם.

יצאתי מהמקלחת, צועדת לכיוון חדר הארונות להוציא לי בגדים, עומרי ישב ותקתק באצבעותיו על מקלדת המחשב. ברגע שנכנסתי מבטו הופנה אליי , סוקר את גופי הרטוב הלוך ושוב . "את מטפטפת לי על הרצפה" הוא הביט ברגליי
"אז תנקה" עקצתי
"סליחה?" הוא קם מהכיסא וצעד לעברי "לא זכור לי שיש לי סינר מסביב למותניים" הוא הניח את ידיו על מותניו
"וחבל שלא. דווקא מתאים לך" חייכתי ועקפתי אותו, פונה לעבר הארון
"לא מנומס לסובב את הגב כשמישהו מדבר איתך" שמעתי את קולו מאחוריי גבי, קרוב אליי
"אה, כן?" הסתובבתי אליו

קרובים מתמיד, אפו נוגע באפי הוא מתקרב לצווארי ומרחרח, מתקרב עם אפו לעבר שערי הלח ומעביר את ידו "איזה ריח טוב" הוא מתענג. הנהנתי בראשי, אף מילה לא יצאה מפי, התמסרתי לתחושה
"דקלה" אפו חזר לאפי ועיניו הביטו אל מעמקי נשמתי
"מה?" לחשתי מהופנטת
"ה..אמ..." הוא גמגם והתרחק ממני, סובב את גבו והתקדם לכיוון המסדרון
"עומרי?"
הוא נעצר
"לא מנומס לסובב את הגב כשמישהו מדבר איתך" דקלמתי
הוא חייך והסתובב אליי "האוכל מתקרר"

"אני חושבת ש.." גלגלתי סביב המזלג שלי ספגטי אדום
"או. זה לא קורה הרבה" עומרי קטע אותי וחייך לוקח עוד שניצל לצלחת הריקה שלו
"שתוק שמן" חייכתי והכנסתי את המזלג לפי "אני רצינית"
"נו דברי" הוא אמר ומזג לתוך כוס ארוכה וצרה מיץ תפוזים צונן
"אני חושבת שאני צריכה לקבל עזרה ממישהו" שחררתי לאוויר וחתכתי חתיכה מהשניצל
"רק ממישהו אחד?!" עומרי יישר מבט צוחק אליי וחיכה לראות מאיפה תבוא התגובה
נתתי לו בעיטה ברגל "אני חושבת.. שאני צריכה ללכת.. לשיקום" סוף סוף הוצאתי את מה שהיה לי להגיד כבר מלפני יומיים
"אאי" עומרי שפשף את רגלו הכואבת
"אי שמאי.. העיקר אתה כל הזמן יורד עליי" עשיתי פרצוף עצוב והנחתי את המזלג והסכין מניחה את ראשי בין ידיי
"נו מאמי.. די" הוא הוריד את ידיי וליטף אותן "טעים לך?"
הוא חייך אליי ואני נמסתי, איך הוא עושה את זה?!
"מאוד" חייכתי חזרה
"אז תמשיכי לאכול" הוא ציווה והתקרב לנשק את הלחי שלי, בדיוק כשסובבתי את הראש
התרחקתי וצחקתי "סליחה"
"את סליחה? אני סליחה.." הוא גמגם "לא התכוונתי"
"זה בסדר יא לחוץ.. כולה נשיקה" לקחתי את המזלג בידי ושבתי לגלגל קבוצת ספגטי נוספת
"כן.. כולה נשיקה" הוא אמר ולקח לצלחתו עוד שניצל


= כעבור שבוע =


"יום ראשון בשש? כן? מצויין" קמתי בבוקר למשמע קולו של עומרי בטלפון
"במרכז אבן שושן, רחוב הערמונים אין בעיה. תודה רבה לך נטלי "
התקרבתי בצעדים חרישים מאחוריו, מנקה את קורי השינה מעיניי . "יום טוב גם לך מתוקה" הוא סיים את השיחה וסגר את הטלפון,
אני סובבתי לעברי את הכיסא והתיישבתי עליו
"דקלה" צעקה קצרה נפלטה מפיו "הקפצת אותי משוגעת" הוא חייך וחיבק אותי
"בוקר טוב מתוק" נשקתי לו לפיו "עם מי דיברת?"
"זהו דקלולי. אני גאה לספר לך " הוא חייך אליי והקים אותי על רגלי
"נווו" אמרתי כשהוא מתח את בגדיו
"יום ראשון את מתחילה בשיקום.. הזמנתי לך תור בקבוצה החדשה שנפתחה"
עיניי נצצו, ליבי פעם בחוזקה ואיים לפרוץ החוצה, הרגשתי שאני סוף סוף יסיים עם כל החרא הזה אחת ולתמיד.
"עומממרי" קפצתי עליו והפלתי אותו לרצפה, התחלתי מנשקת אותו בכל הפנים "אני אוהבת אותתתך, תודה תודה תודה תודה תודה" התיישבתי עליו
"מאמי.. אם את לא רוצה שגם הוא יגיד לך תודה, כדי שתרדי.." עומרי חייך והתיישב
"מה?" גלגלתי את עיניי
" 'מר חבר' " הוא חייך ואני הבנתי את הרמז והתרוממתי מהמקום הרגיש.
"הוא מילא לא היה מתעורר, מה אתה משחק אותה?" חייכתי והתיישבתי על הכיסא
"באמת?" הוא עצר אותי "ולמה לא?" תקע בי מבט לא מבין,
"מה למה לא?" התעקשתי "אתה ה ו מ ו להזכירך " הדגשתי כל הברה
עומרי רק צחק צחוק מאולץ,
ודממה שררה בחדר.
"תודדה עומריקו.. לא יודעת איפה הייתי בלעדייך" ליטפתי את פניו
"אה, שטויות" הוא הצטנע
"באמת באמת תודה, אני חייבת לך את החיים שלי מתוק"
"בקטנה יפה שלי, בשבילך הכל " הוא הססיט קבוצת שיער מפניי "ועכשיו לכי לצחצח שיניים, אני אכין לך לאכול"
"תודה" נשקתי לו שוב
"תפסיקי.. בכיף " הוא אמר והתרומם מהרצפה

פתחתי את זרם המים והחלתי שוטפת את פניי, מרטיבה את שערי , מוציאה מן הכוס הכחולה מברשת שיניים ורודה ושמה על שיניה משחת שיניים

צלצול טלפון נשמע

"דקלללה" שמעתי את קולו של עומרי "אולי תעני?"
כשהמברשת בפי, וכשפי עדיין מלא במשחת שיניים מן הצחצוח רצתי אל הטלפון והרמתי את השפורפרת
"אלה?" יצאה מקולי מילה משונה שגרמה לעומרי לפרוץ בצחוק ולחקות אותי
"יפה שלי" הקדים אותי קול שבחיים אני לא יצא מראשי,
ליבי החסיר פעימה והשפורפרת נשמטה מידי

הפה שלי קפא.
צמרמורות עזות של חום טיילו במורד גופי. הלב שלי חזר לפעום בחוזקה.
בשנייה של התעשתות הרמתי את הטלפון חזרה אל אוזני
"את לא חייבת לענות, רק תקשיבי" קולו נשמע צרוד ומרוחק מתמיד "אני צריך אותך". גלי חום שוב תקפו את גופי וחשתי את פניי מאדימות וקצב פעימותיי מואץ "אני לא מרגיש טוב דקלה, בבקשה.. תבואי למקלט"
"אני לא רוצה" לחשתי ודמעות זלגו לאורך כל פניי "למה אתה לא מניח לי?" התחננתי
"אני אוהב אותך" הוא אמר לי וליבי יצא אליו, עדיין האהבה לא מניחה לי
"אני אחכה לך" הוא חזר ואמר והגעגוע לראותו השתלב ברגשות הפחד והכמיהה

קול ניתוק השיחה נשמע , ואני נותרת עומדת ובידי השפורפרת עוד דקות אחדות

"דקלולי?" שמעתי את קולו של עומרי מתקרב
"סליחה, אני מצטערת. אין פה שום ישראל מירוביץ' יום טוב" השקר בקע מגרוני כל כך בטבעיות שכמעט והאמנתי לעצמי
"טעות במספר" לחשתי לעבר עומרי ופסעתי בצעדים איטיים לעבר המקלחת, לשטוף סוף סוף את שארי משחת השיניים מפי.

"ארוחת בוקר" עומרי קרא , ואני באתי



--

ברגליים כושלות חציתי את אותו כביש מקולל, זכרונות אפלים אפפו אותי,
לא האמנתי שאני חוזרת שוב למקום הנורא הזה ,
למקום שהותיר בי כל כך הרבה צלקות, נפשית ופיזית.

~~
היא כבר יודעת מה היא צריכה לעשות.
"150.." אמרה ונכנסה אל האוטו, רגשות מעורפלים תקפו אותה. היא הרגישה מיותרת. מה היא עושה כאן בכלל?
"יקרה.. אני מקווה שאת שווה את זה" אמר הזקן וליטף את פניה, מעביר בה תחושת גועל. עוצרת את עצמה כדי לא להתחרט.
~~

"עוד קצת דקלה" לחשתי לעצמי "הוא צריך אותך"
אמרתי ובעיניי דמעות, איך אני עושה את זה?
איך הוא שוב מהפנט אותי? ואיך יש לי את האומץ לשקר ככה לעומרי?
"כל כך לא מגיע לו" שוב לוחשת, שוב חשה בדיוק את אותה תחושת גועל ישנה
ועדיין
ממשיכה לצעוד.
רגליי נושאות את משקל גופי בניגוד למוחי,


~~
גופי נזרק על המיטה ותחתוניו של עידו הצטרפו לערימת הבגדים שעל השטיח.
ידיו ליטפו את כל גופי באגרסיביות מושלמת למדיי, מדליק אותי עם כל נגיעה שלו.
הוא נשכב מעליי..
שוב התחושה הנעימה פגה.
הרגשתי מלוכלת והרוסה,
פחדנית ושבורה,
לא שייכת.
נגעלתי מכל נגיעה שלו בי, אך הוא לא עזב.
רק צחק צחוק מטומטם ומתגלגל,
שמשום מה,
אחרי שתי דקות הדביק אותי גם.
התחושה חזרה..
שוב נעימות.. רוגע.. תשוקה...
הכל הרגיש כמתוך פנטזיה..
גופינו נצמדו..
מזיעים.. מתרגשים.. נוגעים.. מהופנטים..
מרחפים..
לפתע,
תחושת שלמות אפפה אותי.
הרגשתי מיוחדת.. הרגשתי שייכת...
הרגשתי אישה

~~

נזכרת בו,
כמהה אליו
עדיין נוכחת לגלות שליבי אינו מרפה, הוא עדיין זועק לאהבתו, לנגיעותיו לחומו.


דלת הברזל הכבדה והקרה, העבירה בי צמרמורת משונה, וגרמה לי לחוש בחילה העברתי את ידי ונגעתי בה, נרתעת מהקור החודר של הזכרונות

היא זזה.
הכנסתי את רגלי פנימה ומהרתי לסגור אחריי את הדלת,
זהו.
מכאן אין דרך חזרה .

גופי רעד למראהו השבור, השבוז, המוזנח, על קרעי נייר עיתון מסריח.
ליבי יצא אליו.
"עידו" לחשתי וראשו התרומם
עיוות קל נגלה בקצה פיו המדמם, חיוך
"מה קרה לך?" נזרקתי ליד קופסאת קרטון, נוטלת את פניו בידיי .
"הת.. הת.." הוא ניסה לדבר
"שש" השתקתי אותו בידיי
עוברת על פניו הפצועות, רוכנת אליו, מנשקת.

לשונו התערבבה בתוכי, תחושה של כוח מילאה אותי והתשוקה בתוכי בערה
הכל עדיין חי.
איך אחרי כל כך הרבה סבל ישנה כל כך הרבה אהבה ?


הוא ממשיך לנשק, עוזב את שפתיי ויורד אל כתפי החשופה..בעדינות הוא השכיב אותי, תופס את ראשי שלא יהלום ברצפה
האהבה היא אותה אהבה בוערת..
הוא עובר על בטני מנשק.. צמרמורת של הנאה גורמת לגבי להתקמר .. הוא מתחיל לפתוח את כפתוריי מכנסיי, עדיין בוערת בתוכי התשוקה , ישבני מתרומם מעט מן הרצפה, עוזר לעידו להפשיל ממני הכל

שנינו עירומים,
נוגעים.. מתנשקים.. אוהבים.. הקור כבר לא מהווה בעיה..
לפתע הוא עולה עליי, עוד קצת ורגע הכמיהה היה גובר על הכל "עידו אני לא רוצה" לחשתי, מרגישה את שפתיו החמות על החזה שלי
"ששש.." הוא השתיק אותי בנשיקה שכמעט השכיחה ממני את עקרונותיי..
"עידו! די !" התרוממתי
"דקלה.. מה קרה יפה שלי?"
הוא שוב עושה את זה
"דדי עידו, די! המשכתי בחיים ששלי, עברתי הלאה. למה אתה רודף אותי?" זעקתי מתוכי, שיבין, שיניח לי.
"אני אוהב אותך" הוא התקרב אליי וידיו המחוספסות טיילו על פניי
"אוהב אותי???" דקלמתי בזלזול "אתה בכלל יודע מה זאת אהבה??"
הוא הביט בי
"דקלה .. אני.."
"אתה מה?" הדמעות פרצו מנשמתי ומלאו את כל פניי , אין בי כוח להתמודד מולו
"אני.. אוהב אותך.."
"תצצא לי מהנשמה" צעקתי ותפסתי את בגדיי, קמה מהרצפה, מתלבשת,
הבכי לא מרפה
"אני חולה באיידס"

גופי קפא, נשימתי נעתקה
"אתה מה?" לחשתי, לא מאמינה למשמע אוזניי
"אני.. חולה באיידס" ליבי איים לפרוץ החוצה
"ו... ו...אני?" זה כל מה שיכולתי להוציא מהפה שלי, ידעתי, ידעתי ששכבנו .
"גם את"
הוא אמר וגרם לי לפפרוץ את דלת הברזל הכבדה, בבריחתי החוצה


רצתי כמו אחוזת טירוף, הרגליים היו פרט שולי בעיניי
מאחור שמעתי את הצעקה " אאניייי אאווהב אוותך "
ליבי התפורר, הרגשתי מלוכלכת, הרגשתי עזובה ,
לא הסכמתי להאמין למילים שהדהדו בראשי שוב, ושוב,

"גם את .."







שבת קודש אהובים שליייייייי וסופשבוע רגוע (בגלגל"צ) 😊

איזה פרק ארוך ומפנק 😛

פרק מושלםםם !!
מחכה להמשך..

שבת מושלמתתתתתתת 3>

פרק יפה . .
איזה מסכנה היאא !


מחכה - להמשך מאמי ..
שבת שלום !

אמאמאאא.. איזו צמרמורת!!

המשךךך יפה שלי!

שבת מדהימה שתהיה לך! (:

מדהיים כ"כ !!
מחכה להמשך 😊

שבוע טוב ..

שנה חדששה (:

עוד תגובה ואני מפרסמת המששך

הינה עוד תגובה 😛

תמשיכי ..


וכןן שנה חדשה : )

מושלללללללללללללללללללללללללללם
תמשיכי 😊

שנה טווובה!

שנה אזרחית טובה

אוהבת (:

תוודה מדהימות שלי,

הבטחתי.. אני מקיימת

עובדת על המשך

ואווווו פשוטט מדהים...קראתי מהתחלה עד איפה שהפסק ...
ובקטע שהיא הופכת להיות ז--ה פשוט בכיתי..ריגשת אותי חבל על הזמן..
את מאוד מאוד כותבת יפה ...תמשיכי מחקה להמשך בקוצר רוח..😊

פרק 23-

--

"כן, עומרי מדבר" שמעתי במעומעם קולות מהסלון
ראשי כאב והעיניים שלי הרגישו לי קטנות פתאום, כנראה התנפחו מהבכי של הלילה.
"מה? את בטוחה?" שמעתי שוב את עומרי, הפעם קצת יותר חזק, הבטן שלי התהפכה
"אוקיי. אני מצטער. תודה שהודעת לי ואני מבטיח שהיא תתחיל להגיע" נקברתי בתוך השמיכה שכיסתה את כולי
קול של גרירת נעליים נשמע הולך ומתקרב, סגרתי חזק את עיניי והשתדלתי לא לזוז
כל כך שנאתי לשקר, במיוחד לו.
הפרפרים הציפו את כל בטני ברגע שהרגשתי יד נוגעת בשמיכה ואט אט מורידה אותה מגופי,
ניסיתי להראות ישנה מתמיד. חומו התקרב לגופי, ולפתע הגוף שלו נשכב לידי. ידו המהססת חיבקה לאחר כמה דקות את מותניי, הוא נשם ונשף, הריח אותי. העביר בי צמרמורת. הוא חש שגופי זז ולכן הייתי חייבת להמשיך במשחק ולהסתובב, כביכול מתוך שינה,וככה עשיתי, כשהסתובבתי חשתי באפו נוגע באפי. פקחתי את עיניי
"בוקר טוב בובה" הוא אמר ואני הבטתי בו, התריסים הסגורים שהחשיכו את החדר מליל אמש הקשו אליי , לא יכולתי לזהות את הבעות פניו, לא יכולתי לדעת מה הוא יודע. ידעתי שהוא ידע את הכל, במוקדם או במאוחר.
"בוקר טוב" לחשתי והתרחקתי ממנו,
במוחי שוב הדהדו אותן המילים מאתמול. אותו וידוי מיותר. כבר היה עדיף לחיות באי ידיעה, עכשיו החיים שלי הרוסים. התנתקתי מחיבוקו.
"לאן את הולכת?" הוא נדבק בלחישות ולחש אחריי
"סתם" הצטערתי ונשכבתי על הגב
"בואי" הוא משך אותי ביד, הבטתי בו בחוסר הבנה "בואי" הוא חזר
"לאן לבוא?"
"אליי. כמו שאת אוהבת" ידעתי שהוא מחייך, גם אני חייכתי
לא לקח הרבה זמן ועליתי עליו, מחבקת את גופו החשוף ומניחה את ראשי קרוב לליבו, שומעת את קצב פעימותיו האחיד, שוב. ושוב. ושוב.
"לא שאלתי אותך" הוא ליטף את שערי "איך היה אתמול ביום הראשון?"
נלחצתי "בסדר גמור" שמעתי את עצמי עונה "בסדר גמור"
"כן?" הוא המשיך והתעניין "ואיך האנשים שם?"
"החבר'ה שם בסדר.. אתה יודע, כולם באותה הסירה" השקר התגלגל והתגלגל, כבר כמעט התרגלתי לשקר לו בתקופה האחרונה. בעצם.. למה רק כמעט?
"כן.." הוא נשמע מוזר, "איך האדם שמעביר לכם את הכל?"
"אוקיי עומרי, קאט דה בולשיט" הרמתי את ראשי מהחזה שלו והבטתי בעיניו
"את בטח אומרת לי להפסיק?" ידעתי שהוא רותח מעצבים
"די עומרי, קשה לי מספיק. רד ממני" סיכמתי וירדתי מעליו, נועלת נעלי בית ועושה צעדים איטיים לכיוון השירותים
עומרי קם שנייה אחריי מהמיטה, ובא בעקבותיי "מה את חושבת שאת עושה?" הוא עצר את דלת השירותים ותקע בי מבט כועס
"פיפי" דקלמתי והסתובבתי לכיוון האסלה, ראשי החל לכאוב, לא היה לי כוח אליו ולשטויות שלו
"דקלה אני לא צוחק" הוא הרים את הקול
"גם אני לא, אז ברשותך "
"דקלה די" הוא צעק עליי והבין שאני נרתעת , לכן הוא התעשת והוריד את הקול "לאן הלכת?" הוא ניסה את מזלו
"לשום מקום עידו, צא ממני" טרקתי את הדלת בפניו ונעלתי אותה על מפתח
"אני לא י.." הוא שתק לרגע "רגע.. איך קראת לי עכשיו?"
ראשי כאב, בשנייה אחת הבנתי מה עשיתי, ידעתי שהוא לא טיפש
"איך קראת לי?!" הוא צעק וידיו דפקו על הדלת המפתח נפל על הרצפה
נפלתי אחריו, סוגרת את פי בעזרת ידי הימינית, השמאלית מחזיקה את ראשי שלא חדל מלכאוב,
שוב אותם כאבי כמיהה מוכרים לי מזה אותו זמן שאני בלי האהבה השנייה שלי .

לא עברו כמה רגעי שקט וכבר שמעתי מפתח נכנס לחור המנעול, עוד לפני שהספקתי לקום לגמריי על רגליי הופיע עומרי בפתח, מנופף במפתח
"אני גר פה. יש לי את המאסטר, זוכרת?" חיוך ציני התנוסס על פניו, ושוב פניו הרצינו
"למה אתה לא עוזב אותי?" צעקתי, ניסיתי לעבור אותו, ולצאת מהחדר החנוק הזה
"למה את לא עוזבת אותו הא? למה?" הוא הדף אותי והחזיק את זרועותיי בחוזקה
"די עומרי כואב ליי הראש" התחננתי, החדר רק סגר עליי בכל פעם יותר,פרצתי החוצה
הוא יצא אחריי.. הגענו לסלון הוא בלם אותי לפני שהגעתי לספה, שוב תופס את זרועותיי "תמיד כשאנחנו נדבר את תברחי. תמיד יכאב לך הראש.דקלה דברי אלי" עיניו נצצו. כאב לי שאני מכאיבה לו.
"אין לי מה להגיד לך" זה כל מה שיכולתי להוציא מהפה שלי "תעזוב אותי" ניסיתי להשתחרר מאחיזת ידיו,
כאב לי הכל.
"למה הלכת אליו? אה? למה לא הלכת לטיפול??" הוא המשיך לירות שאלות באוייר, המשכתי לא לענות. החום בגופי החל לעלות והרגשתי כל טמפרטורה בודדה בחדר.
"למה את משקרת לי??" הוא לא הניח לי, עדיין צועק "למה את לא מדברת?"
"עומרי דיייי" נפלתי על הרצפה שוב אותן סכינים ננעצים בראשי,
שוב אותו כאב מפלח של כמיהה
פחד
סבל
אהבה.
שוב אותו חוסר ידיעה.
"לא דדי דקלה!! ללא די" הוא סוף סוף הרפה מידיי, משתטח על הרצפה אחריי ושם ידיים מאחוריי ראשי, למנוע ממנו להשמט על הרצפה
"תדברי איתי כבר" הוא צעק "תוציאי את זה ממה את מפחדת אני לא מבין??"
"זאת הבעיה" התחלתי נשברת למולו "אתה בחיים לא תבין אותי. בחיים לא תבין את הסבל ששלי ואתה יודע למה?" התרחקתי ממנו. נגעלתי מכל שנייה שהייתה קרובה אליו
"אתה בחיים לא תבין מה זה להיות מסומם, מה זה להיות מאוהב.. מה זה לרצות משהו שהוא בחיים לא יהיה שלך.. מה זה לרצות דבר באובססיה.. להסכים לעשות הכל למענו.. למכור את הנשמה שלך.. את הגוף שלך.. ובסוף.. לקבל רק רעל!!! "
נתקלתי בספה בעודי הולכת אחורה על הרצפה, הרגשתי כאילו אני לא שולטת בגופי, בפי, במוחי,
לא עניין אותי כלום..
הרגשתי מלוכלכלת.. מגעילה..מסוחררת.. וכואבת..
יותר מהכל, הרגשתי שאני צריכה את זה.
ידעתי שההתקפות האלה יגיעו מתישהו, לא ידעתי כמה מהר.
עומרי הביט בי המום, מפוחד,

גופי החל לגרד, גירדתי עם הציפורניים כל מקום בגוף..לא היה אכפת לי לסבול עוד כאב שנוצר מהשריטות שגרמו הציפורניים שלי
"דקלה די" עומרי ניסה להוציא משהו מהפה
"רצית לתת לי לדבר נכון??? רצית לשמוע??? אז עכשיו תקשיב!!" טרוף אחז בי. הרגשתי את עצמי צורחת ולוחשת. קמה ונופלת. בוכה וצוחקת.
לא ידעתי איך יוצאים מזה .
"אני אהבתי אותו.. את החיים נתתי בשבילו.. בכלל לא ידעתי איך עזבנו..מתי עזבנו.. ולאן הגענו.. אבל זרמתי.. והכל בשביל מי? בשבילו"

היא הביטה לו בעיניים מבט של טירוף.. הוא היה בהלם ממה שיצא לה מהפה..
הוא לא הכיר את הדקלה הזאת שלפניו..
את הדקלה הפרועה.. הממוטטת.. ההרוסה..
המסוממת

"הייתי צריכה את החומר בהתחלה לעיתים רחוקות.. עד שיום אחד הוא הביא משהו יותר חזק...ברגע שזה תופס אותך זה לא עוזב.. וגם אנני לא עזבתי" היא צחקה וקמה על רגליה, הוא לא העז לדבר, לזוז ואפילו לנשום..
זאת הייתה רק היא.
"הדרדרתי לזנות בשבילו אתה מבין?? שכבתי עם גברים זקנים ומיוחמים.. שלא פעם היו מרביצים לי, קושרים אותי.. אונסים אותי. לפעמים לא משלמים לי. הייתי עושה הככל בשביל כסף, בשביל עוד חומר...והכל בשביל מי??"
פיו נפער בתדהמה.. "עד לזנות הוא נתן לך לרדת הבנזונה? עד לשם?" דמעות ירדו מעיניו.
לראשונה בחייו הוא חשב שהוא מבין. הוא התקרב לחבק אותה

"תעעעווף מממננייי" היא צרחה וריתקה אותו לרצפה, עיניו תלו בה מבט מרחם
"אאל תרחם עלי" היא לא מפסיקה לצעוק אליו "הוא לא ריחם עלי" היא צוחקת שוב. נופלת על הספה הקרובה.
"הוא ידע שהוא חולה. הוא ידע. זה לא מנע ממנו לזיין אותי.. נראה לך?? שני מסוממים זרוקים, מוזנחים ואוהבים זה מה שהיינו" היא לחשה וחיבקה את הכרית לחיקה
"דקלה זה מספיק" הוא לחש.. ניסה להתרומם על רגליו
"נראה ללך שזה הספיק???" היא התרוממה "אפילו קונדום לא היה לו לב לשים. הוא הדביק אותי" היא שוב צועקת
"הוא הדביק אותי" היא חוזרת ללחוש ונצמדת לדופן הספה. מחבקת את ברכיה. מתגרדת בלי הרף "הוא הדביק אותי, הוא הדביק אותי" היא חוזרת שוב ושוב
הוא כל כך מפחד עליה
"דקלה.. במה? במה הוא הדביק אותך?" הוא שואל ואינו מצפה לגרוע מכל.. הוא ידע שההתקפות האלה יגיעו..הרופאים אמרו לו
הוא נשבע שהוא ימנע ממנה כאב, אך היא חומקת לו מבין הידיים .

"איידס. איידס. איידס." היא צוחקת "אתה מבין??. אידס" חוזרת לצעוק
"ואני הייתי צריכה אותו. אני אהבתי אותו. הייתי מוכנה למכור את הנשמה שלי בשבילו !! ומכרתי.. מכרתי ואני משלמת על זה ביוקרר. אני חיה עם הזיהום הזה בתוכי. בגללו "
היא בכתה.
אי הבנה ששרה מסביב הייתה בלתי אפשרית, עומרי ברגע של בלבול עז זרק את שאלת השאלות לאוויר
"אל מי את מדברת?? אל הסם? או אל עידו??" הוא שאל בכאב. שוב פוחד מהתשובה.

השאלה הזאת שברה אותה. כל הגועל הציף אותה מחדש. ראשה איים להתבקע לשניים ועינייה לא הפסיקו לדמוע
עדיין החדר מאיים להתקרב, והרצפה עדיין מאיימת לקרוס תחתיה. הכל זז.
היא נאחזת בספה חזק. וצועקת.
"שניהםם"
היא מתרוממת על רגליה.. הולכת כמה צעדים ונופפללת כשידייה נאחזות בשולחן..
היא נשברת.. זועקת לאוויר "אני צריכה את זההה" מעיפה את כל הדברים מהשולחן. מניחה להם להלום ברצפה
עוברת לספה, הופכת אותה, ממשיכה לצרוח "אני צריכה את זההה"
הספרייה הקטנה מעץ ועליה הספרים ודבריי הזכוכית מתנפצים על הרצצפה, היא ממשיכה לצעעווק "אני צרריכה את זהה"
היא מתמוטטת היישר לידו של עומרי, פורצת בבכי תמרורים, מנקה ממנה לראשונה כל פיסת גועל..
לרגע מרגישה שלווה.חלשה.

היא נבלעת בתוכו. בחומו,בנשימותיו, במילותיו "ואני צריך אותך יפה שלי.." הוא מרגיע אותה, נוהג בה כבתינוקת.
כבחרס עדין מחבק אותה. שואב אותה אליו. "אני לא אתן לך ליפול" הוא לוחש לשערה
"אל תעזוב אותי" היא מתפרקת. בוכה.לוחשת. "תשמור עליי" היא שוב מתחננת.
הם יורדים אט אט לרצפה. עדיין מחובקים.
הוא מלטף את כולה ונשבע לה "אני לא ייתן לאף אחד לפגוע בך אהובתי" הוא נושק לראשה
מפנה בידיו את שברי הזכוכית ונשכב איתה על הרצפה..
מכסה את גופה בים של אהבה . מבין, לראשונה, עד כמה הכאב הוא גדול.
הוא שוב חוזר ונשבע לעצמו "אני לא יעזוב אותך אף פעם" נשימתה נעשית אחידה. הדמעות חדלו והצעקות שקטו.
ליבו נרגע.
כשבר של כלי, היא נרדמה בין ידיו,
יפה מאי פעם






יצא מעפפן
אני יודעת .

שנה אזרחית טובה .. מלאה באושר בבריאות בהצלחות ובאהבה (:
אין עליייייכם 😊

יצא מושלם,
כמעט ובכיתי בסוף !!

מחכה להמשך 3>