- זה לא עוד סתם סיפור, אלה החיים האמיתיים -

מדהים מדהים מדהים
תמשיכי 😊

תוווודה מדהימים שלי (:

כותבת המשך ..

שתהיה שבת קודש, מלאה בשמחה ובאהבה ..




הוא קרא את כל דבריה הקשים, היפים, שנגעו בו כל כך עמוק בפנים.
דמעה מלוחה וקטנה זלגה מעינו, ושניה לאחר מכן,
הופיע חיוך על פניו.



פרק 12-


"היי בובי שלי.. מה שלומך?" עידו הופיע בפתח הדלת וידיו מאחוריי הגב..
הנהנתי בראשי ושלחתי אליו את אותו החיוך הרחב שמופיע רק כשהוא לידי..
עידו התיישב על כיסא ליד המיטה, התפלאתי שהוא לא יושב לידי..
"אני לא יושב לידך, כי.. אנחנו צריכים לדבר" עידו קרא את מבטי כמו ספר פתוח,
ואני רק הבנתי פחות מרגע לרגע..
עידו הוציא את הדבר שהיה מוסתר מאחוריי גבו,
דובי של פו הדב, כמו שאני אוהבת.
לקחתי ממנו בזריזות את הדובי ואימצתי לחיקי, מסמנת בידי לעידו להתקרב אליי מעט,
אך עידו רק חייך אליי.
"דקלה.. אני... רוצה לספר לך משהו" הבעת פניו השתנתה תוך שנייה והפכה רצינית,
הנהנתי בראשי
"אני עשיתי בדיקות, ואממ ..אני" עידו לקח נשימה עמוקה ודמעה זלגה מעינו
רציתי כל כך לבוא אליו.. לחבק אותו ולמחות ממנו את הדמעות...
"אני.. אני ג..וס..ס דקלה" עידו השפיל את ראשו ורק רעידות גבו העידו על הבכי..
גופי קפא במקום.
רציתי כל כך לדבר אליו, להרגיע אותו
רציתי ללחוש אל תוך אוזנו מילות אהבה, ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר
אך בפעם הראשונה בחיי,
לא נותרה בי אמונה.
שלוש מילים כל כך קטנות, אך בעצם כל כך גדולות,
הרסו את חיי לבלי שוב,
ובטח ובטח שהרסו את חיי עידו, שגילה זאת
גבר צעיר שלי, אהוב שלי,
יש לך עוד כל כך הרבה מטרות..
כל כל הרבה הישגים, כל כך הרבה הצלחות,
עתיד שלם עוד לפנייך!!
אתה ניצן, בעת פריחתו ושגשוגו, אתה הפרח בגני
מי זה שמחליט שהגיע זמנך להיקטף מהעולם??

הכעס שבתוכי על משהו לא ברור, או על מישהו לא ברור,
התגבר והפך לעצב, שגרם לקריסת כל המערכות בגופי,
הדמעות לא איחרו לבוא.

עידו הרים את ראשו אליי והוא זה שמחה את דמעותיי.. "אל תבכי יפה שלי..אל תבכי עליי, עדיין."
דבריו חלחלו לתוכי ופגעו בכל מקום בצורה הכי חזקה שיש, כמו גלים המתנפצים אל חוף לא נודע,
ומי יודע את חייו של אדם?
ומי ידע, עידו שלי, עד כמה גדולה אהבתי אליך?!
"רפלמניסיק, זו מחלה נדירה שמופיעה אצל שני אנשים כל שלושה עשורים, זו מחלה שהורסת את כל מערכות הגוף, בשקט בשקט, עד שתחסל את כולן." עידו ליטף את פניי ופנה להסברים..
כנראה חשב שזה מה שיעשה את המצב מובן יותר, פשוט יותר,
כואב פחות.
"אני יכול פתאום להתעלף, ולא לקום יותר" עידו תקע בי מבט מלא ברגש לא מובן..
הוא לא היה נראה לי כל כך עצוב,
את כל כאביו ספגתי אני, בשביל שנינו.
תמיד בליבי נישאר זוג.
עידו אימץ אותי אליו בחיבוק אינסופי שלקח ממני סופית את מעט הכוח שנותר.
"אני אוהב אותך" הוא אמר לפתע, מילותיו דוקרות עמוק בפנים, משאירות אותי בתחושה חזקה של חוסר אונים.. כל כך רציתי לענות לו בחזרה,
הרגשתי את הכאב הולך וגובר ואת גופי מתחמם מתמלא בכעס..
פתאום עידו החל להשתעל, כמעט נחנק..
פניו האדימו וגופו החל לרעוד..
'מה קורה לך.. עידו מה קורה לך??' רציתי לצעוק אליו, אולי לעזור לו,
אך לא יכולתי..
חיבוקו החם ניתק ממני בעודו נופל על הרצפה, קפצתי אחריו ונגעתי בגבו..
מלטפת... מנסה להרגיע ללא מילים,
אך ללא הועיל.
תוך 3 דקות שנראו כמו נצח עידו נדם על הרצפה.
דמעותיי כמפל הרטיבו את כל פניי וכבר לא ראיתי דבר חוץ מאת גופו השמוט של עידו,
הייתי בטוחה שכאן הכל נגמר..
גופי המשיך להתחמם יותר ויותר בתוך כל הרעידות שרעדתי, גרוני החל לשרוף..
נשכבתי על עידו, מנסה לשמוע אותו נושם..
ולא שמעתי דבר...
זעקת שבר נפלטת מפייי... "עידוווווווווו לאאאאא!!" קולי שב אליי ברגע
אך למה? למה? אם אהוב ליבי היחיד לא שם בכדי לשמוע אותי..

לפתע,
גבו של עידו זז..
חשבתי לרגע שאני מדמיינת ושיפשפתי את עיניי לראות אם הכל אמיתי,
או שמא השתגעתי..
כשהורדתי את ידיי מעיני הוא כבר ישב למולי,
מלטף את פניי ולוחש אליי.. "ידעתי שזה יעזור, אני כל כך אוהב אותך!!" עידו נשק לי,
נשיקה שמזמן לא הרגשתי.
לפתע נשמע קולו בשנית.. "רק תגידי את השם שלי.. תגידי שאת אוהבת אותי וסולחת לי.. רציתי להחזיר לך את הקול"
חייכתי אליו וכל כעסי נעלם למראה עיניו הגדולות שנצצו מאושר מהול בדאגה שאולי התוכנית שלו לא עבדה והקול לא שב אליי
אהבתי אותו כל כך באותו רגע,
והרגשתי שכל מה שעברתי, כאילו, היה שווה כדי להרגיש אותו..
"אני אוהבת אותך, עידו שלי" אמרתי ונשקתי לו
ממשיכה להצטמרר מתחושת הרעד שעוברת בי כשאני מזכירה את שמו .



**

כעבור יומיים היא השתחררה מבית החולים.
הרופאים סיימו את כל המעקבים שעשו על ראשה, כתוצאה מהסם, ושיחררו אותה הביתה,
כמעט בריאה.

בבית היא הרגישה כמו מלכה,
או כך הייתה אמורה להרגיש.
תמיד כולם היו מקרקרים סביבה, "יש לך מים?" "את רוצה לאכול משהו?" "לסדר לך את הכרית?"
היא שנאה את זה.
הייתה בתוכה כל הזמן את אותה תחושת כמיהה אין סופית, למשהו לא מובן,
אך היא לא ידעה מה לעשות עם זה.

עידו ממשיך להיות מכור לסמים.
התקופה האחרונה רק דרדרה אותו יותר ויותר,
במיוחד כי הוא ידע שהוא החל את כל החרא הזה מכדור אחד,
של אקסטזי.
הוא ניסה להיות בשביל דקלה תמיד שם, ולספק את כל צרכיה,
מלבד שלא תרגיש את אותו הרגש המוכר שכולם תמיד מרגישים,
מלבד שלא תתחרפן.
כי הרי בשורה התחתונה אף אחד לא באמת נגמל מזה,
והפחד הכי גדול,
שלו,
של ההורים של דקלה,
ושל אחיה,
היה זה שהיא נשארה מכורה,
לסמים.


**

קמתי לצלצול הפלאפון.
מששתי את סביבתי במטרה למצוא אותו ולזרוק אותו על הרצפה אחת ולתמיד,
אני שונאת שמפריעים לי לישון.
בעודי מחפשת בחשיכה אחרי הפלאפון המצלצל נתקלתי בגופו השרירי של עידו...
יד אחת ממשיכה ללטף..
והיא השנייה כבר מתחת לכרית אוחזת בפלאפון..
"הלו" עניתי מנומנמת
"דקללו?"
"כן אמא" עניתי מיואשת, היא מתקשרת כל 5 דקות
"רק רציתי לבדוק שאת מרגישה טוב, מתוקה של אמא" אמא ענתה לי ואני כבר השתגעתי מהיחס
"אני בסדר מאמא ,אני חוזרת לישון אוקי?" ניסיתי להיות סובלנית
"מה לישון מתוקה? עכשיו כבר 3 וחצי בצהריים... את לא מעדיפה קצת לצאת לטייל או ללכת לק..."
"לא אמא" קטעתי אותה בחוסר סבלנות "אני מעדיפה להישאר במיטה, אז אם לא אכפת לך" המשכתי, מקווה שהפעם היא תניח לי לישון
"טוב טוב דקלולי,לכי לישון מותק.. ותמסרי ד"ש לעידו, נשיקות"
"ביי אמא אני אמסור" עניתי, מחכה שהשיחה הזאת תסתיים ואני אוכל לצלול אל תוך השמיכה החמה שלי ולישון
"אני אתקשר מאוחר יותר" היא הבטיחה ואני ניתקתי את הטלפון,
מדברת אל המסך הזוהר ואומרת "אני בטוחה שתתקשרי אמא"
זרקתי את הפלאפון על הרצפה ועליתי על עידו
שוכבת על בטנו החשופה ומתכרבלת עליו עם השמיכה שלי,
סוף סוף שקט.

התעוררתי למגע של שפתיים חמות, המנשקות את כל כתפיי ,התפנקתי על המגע מספר שניות עד שפתחתי עיניים ואל מולי ראיתי את עידו..
"בוקר טוב פרינסס" הוא אמר לי ואני רק נכנסתי עמוק יותר אל תוך השמיכה
"בוקר אור מאמי" אמרתי והוא המשיך בשלו, צולל איתי אל מתחת לשמיכה ממשיך לנשק אותי.
"עידו, מה אתה עושה?" שאלתי, לא מבינה מה נחת עליו על הבוקר
"ששש.. תשכבי אחורה ותהני" הוא לחש אליי ואני הייתי מסריחה מדיי בכדי להנות
"עידו.... אני חייבת מקלחת" הודעתי והתרוממתי מעט
"דווקא עכשיו?" שאלת ולא הפסיק לנשק אותי בחמימות,אולי זה מה שיגרום לי לוותר על המקלחת
"כן מאמי, עכשיו" אמרתי והדגשתי כל אות
"טוב" הוא הפסיק ונשכב מעליי "אז אני יכול לבוא לסבן לך את הגב?" מבין כל החושך יכולתי לראות את שיניו הצחורות..
"אתה יכול לנסות" לחשתי בנימה ערמומית, מנשקת אותו באף וקמה מהמיטה לכיוון המקלחת
"רעה" שמעתי אותו קורא אליי ברגע שיצאתי מהחדר, אך אני רק חייכתי לעצמי, נכנסת למקלחת ונועלת את הדלת,
רק למקרה חרום.

מדהיייייים!

חח הכי יפה שיש!! (:

שבת קסומה פארלינג ולכל הקוראים פה (:

מדהים ..

מדהיים ! ( :

פרק ממש יפה מאמי 😊

פרק קסום..
כ"כ קיטשי כל הקטע בין דקלה לעידו,
אבל למרות הכל הקטישיות סחפה אותי והעלתה חיוך רחב 😊.
אהבתי.

שבת קוווודש 😊.

חח איזה חמודים 😛

המשך..

תוווווודה (:

אין ישבתי וקראתי הכול והסיפור של מדהים הוא סחף אותי כולכך

פרק פשוט מ ו ש ל ם!!!

תווודה (:


המשך בדרך ....

תהנו (:

"רעה" שמעתי אותו קורא אליי ברגע שיצאתי מהחדר, אך אני רק חייכתי לעצמי, נכנסת למקלחת ונועלת את הדלת,
רק למקרה חרום.


פרק 13 -

המים שטפו את כל גופי, משחררים בי גלים של צמרמורות נעימות.
הסבון ליטף בצורה מושלמת את גופי והוריד ממני כל טיפה של עייפות, מותיר בי ריח נפלא.
מרגע לרגע לא יכולתי להתנתק מהמים החמימים, הרגשתי מוגנת בתוכם,
רציתי עוד ועוד, הרגשתי מרחפת..
מופתעת מכמות ההנאה שאני מצליחה להפיק ממקלחת פשוטה
לפתע תקף את ראשי כאב חד

~~
המקום היה בין הבתים הגדולים שזכיתי לראות במשך כל חיי..
באיטיות נכנסנו אל תוך הבית.. עלינו מספר גרמי מדרגות עד שהגענו לחצר..
היא הייתה מוארת באלפי אורות בשלל צבעים מרהיב, האורות חיממו את כל האנשים שהיו שם והתמזגו בשלמות עם המים הצלולים בבריכה..
על השולחנות הענקיים ליד רחבת הקייטרינג הייתה שתיה חריפה ולא חריפה מכל סוג שהוא.. וערימות על ערמות של אוכל..
~~

פתאום כמעין התעוררות מתוך חלום חזרתי אל האמבטיה, ראשי כבר הפסיק לכאוב,
אך הזיכרון הפחיד אותי.
מעולם לא זכרתי מה היה באותה המסיבה
יכול להיות שזה חוזר אליי?
יכול להיות שזו המסיבה של שי?

יצאתי מהמקלחת והתחלתי לנגב את גופי מטיפות המים שנותרו עליו, זיכרון מאותה מקלחת נעימה,
שוב סחרחורת

~~

"אני רוצה שתכירי את שי... שי,דקלה .. דקלה, שי.." אמר עידו והציג בפניי את שי, החבר שברשותו הבית הענק, מה שניסיתי להבין היה איך הוא הגיע לידינו בלי שאני בכלל אשים לב?
"היי שי" אמרתי וחייכתי חיוך כובש, אך מאולץ.
מלכתחילה השי הזה לא נראה לי

"את תוכלי למסור חבילה ממני לאיזה חבר שלי?" עידו שאל בהיסוס
"חבילה?איזו חבילה? מה יש שם מותק?" הסקרנות הנשית שבי התפרצה
"סתם בובי.. משהו שאני צריך לתת לו" הוא ענה לי בבטחון גמור שהסיר מעלי, משום מה, כל צל של ספק..

~~

ושוב התעוררתי.
'איזה חבילה?' חשבתי לעצמי, מבוהלת שהכל חוזר אליי פתאום
ולמה דווקא עכשיו?!
מרחתי על עצמי בעדינות את קרם הגוף, עוברת על כל חלק בגופי, מעסה,
מתענגת על ריח הוניל המתוק.

~~
פניתי שמאלה והגעתי אל פינה כמעט חשוכה לגמרי, החושך העביר בי תחושה לא מובנת של רעד, אולי פחד, שגרם לי לתהות מה אני עושה כאן בכלל
אימצתי את החבילה קרוב אליי והמשכתי ללכת ישר
"איך לא הבחנתי בפינה החשוכה הזאת מיד כשנכנסנו לבית הזה?" דיברתי לעצמי, אולי זה ירגיע אותי מעט..
"או.. שלום לך" הרגשתי נשימות על עורפי
~~


מי זה שי??
חשבתי לעצמי וניסיתי לעשות סקירה של כל מה שנזכרתי -
חבר של עידו, שאצלו הייתה המסיבה ואני הלכתי לתת לו חבילה שעידו מסר לי
הכל התחיל להריח לי רע,
וכאב הראש לא הניח לי לרגע.
לבשתי תחתונים וחזייה


~~
"את לא נהנית?" שאל שי
"לא כל כך, משעמם פה" הרמתי את כתפיי כמצטערת על מה שיצא מפי
"זה כי את לא יודעת להנות באמת"
"סליחה?" שאלתי מופתעת מהתעוזה שיש לשי הזה "מאיפה אתה בכלל יודע מה אני יודעת לעשות ומה לא?" רתחתי עליו
"עזבי.. שכחתי שאת לא יודעת, תודה על החבילה תחזרי לחבר שלך" אמר והלך
~~


מה הוא רוצה ממני??
מה אני לא יודעת???
הזכרונות לא הרפו ממני ולו לשנייה אחת

~~
"מה אתה רוצה?" אמרתי בזלזול
"סתם.. הבאתי לך קולה" הוא חייך וריח האלכוהול שוב נדף ממנו
"מה? כבר עידו הספיק להביא לי?" התבלבלתי בקול רם
"כן כן.. שתי.. אולי ככה תוכלי להנות" אמר וחייך חיוך מנוול, שנראה לי באותה שנייה סתם חיוך של ילד פוזאיסט מפגר
~~

איך אני לא זוכרת את כל הפרטים האלה?
מה היה כל כך טראומטי בשבילי במסיבה הזאת??
סיימתי להתלבש והברשתי את שיערי,
שוב נזכרת

~~
עצמתי את עיניי ולאחר מספר שניות פקחתי אותן לרווחה, ערה ומלאת אנרגיות מתמיד..
קמתי מהכיסא והיה לי דחף בלתי נשלט לקפוץ..
התחלתי לקפץ במקום בעוד צחוק מתגלגל לא מובן בוקע מגרוני..
ליד שולחן האוכל ראיתי את עידו.. והתחלתי לרוץ אליו..
"מאמייי" צעקתי "מאמייי" רצתי והנפתי ידיי לשני צידיי גופי, כמו מטוס עם כנפיים..
הגעתי למקום שבו עמד עידו

"דקלה? דקלה? הכל בסדר איתך?" שמעתי את קולו המודאג של עידו בעודי מרגישה אותו מרים אותי מהרצפה ומעמיד אותי מולו
המשכתי לצחוק "כן" צחקתי "הכל מעולה" עידו פתח עיניים והעביר מבטו על כל גופי
"דקלה! תפסיקי לצחוק ותגידי לי מה קורה לך!" עידו הרים את קולו עליי

"דקלה" עידו התקרב לאוזני ולחש אליה "מי נתן לך לשתות? דקלה דברי אליי!" הוא הרים את קולו..
~~

שי.
שי נתן לי לשתות!
הזכרונות המעורפלים טשטשו את המציאות המרה שאני נמצאת בה כרגע וגרמו לי לתחושת בלבול איומה
שי אמר שעידו נתן לו את השתייה
אז אי..
"אייי" צעקתי, הרגשתי דקירה נוספת בראשי
השתטחתי על הרצפה, תופסת את ראשי בין ידיי, מתפללת שהכאב הזה ייעלם


~~
נפלתי..
ישבתי על הרצפה צוחקת, ותוך שניות אחדות שמעתי גם את צחוקו המתגלגל והמוכר של שי
שי נדבק מצחוקי וחזר לצחוק יחד איתי.. מושיט אליי את שתי ידיו בשנית
"אני לא צריכה עזרה" אמרתי צוחקת"אני יכולה לצחוק... אהה.. לקום לבד" לאור הבדיחה המוצלחת שסיפקתי לי ולשי הרשנו לעצמנו לצחוק כל כך..
תוך שניה תפסתי את ידיו של שי והתרוממתי מעלה
ואז מטה..
שי נפל על גבו ואני נשכבתי בעול כורחי על שי
"סוף סוף את מתחילה להנות.." הוא לחש לי
וצחוקו לא איחר להגיע אחריו
"צודק.. ממש כיף פה" אמרתי ונדבקתי בצחוקו המתגלגל
לאחר כמה שניות הרגשתי את פיו של שי מכסה את פי, בנשיקה ארוכה ורטובה..
לשונו הסתובבה בבלבול בתוך פי.. כאילו מחפשת משהו לא ברור
זה גרם לי לצחוק
אך שי לא הפסיק לנשק אותי לרגע..
~~

התנשקתי עם שי?
מה קורה לי?

אימצתי את ראשי שוב, במטרה להיזכר מה קרה אחר כך,
אך ללא הועיל,
לא הצלחתי.
נותרתי עוד שניות מספר על הרצפה, עד שכאב הראש נעלם לגמרי,
אז רק הרשיתי לעצמי לקום על הרגליים,
ולצאת מהמקלחת

"או.. שלום למלכת המים, סוף סוף החלטת לצאת?" עידו היה מאחוריי, מנשק את אוזני
ריח הבושם שלו היה באוויר..
"עידו" הסתובבתי אליו מבולבלת
הוא, שהכיר אותי כל כך טוב, לא סיפר לי דבר על המסיבה שעשתה לי כל כך רע.
למה?!
"כן מאמי? מה קרה? את מרגישה טוב?" דאגה ניכרה בעיניו, והוא תפס את פניי בין ידיו החמות והגדולות
"מי זה שי, עידו?" התחלתי יורה שאלות לאוויר "ומה קרה אחרי שהתנשקתי איתו במסיבה?"
נעצתי בעידו מבט מחכה ומסביר, הוא רק הביט בי משותק.
אבל אני כבר החלטתי
אני רוצה תשובות,
ועכשיו.