ועכשיו בקשר לפרק-
וואי פרקים מדהים..
המשך....
סיימתי לכתוב עוד פרק עכשיו, יצא יפה😊 אני לפחות אהבתי.
אני כניראה ישים אותו כבר מחר, כי אין ממש תגובות והכל=\
לא נורא.
לילה טוב3>
ושבוע טוב לכולןן=]
שתי פרקים מדהימיפם!
תמשיכי
שמה המשך עוד מעט.. חזרתי רק לפני שעה וחצי בערך מהבצפר.. ויש לי מלא שיעוריםםS:
אה.. ועוד משהו.. יש לי טעות בפרק הקודם.. שרשמתי שעבר חודש.
זה לא חודש זה 3 שבועות וקצת בערך.
תיקנתי=]
פרק 12:
'וואו.. עבר כבר חודש מאז שנועם עזב' חשבתי לעצמי ונזכרתי שבימים האחרונים לא יצא לי לדבר איתו בכלל, כבר כמעט שבוע שלם אני מנסה לתפוס אותו, לא ישנה בלילות מכיוון שאני מחכה לו- אך הוא לא מחזיר תשובות ולא כלום.
הוצאתי מהמקרר שקית שוקו ועליתי למחשב.
ראיתי שנועם מחובר וגם רעות, ומייד שלחתי לשניהם הודעה.
עם רעות הייתה לי שיחה קצרצרה בה לא פירטה המון, אך הורידה מליבי דאגה כשאמרה שמצבה טוב יותר.
חיכיתי לתשובתו של נועם, אך הוא לא ענה.
הבטתי בשעון וראיתי שכבר 5 בערב ונזכרתי שקבעתי עם אביעד ותמר להליכה, אז התארגנתי מהר. לבשתי מכנס לבן קצר, גופיה שחורה ונעלי ספורט שחורות, אספתי את שיערי בקוקו מתוח, לקחתי מפתחות ופלאפון ויצאתי מהבית.
התקדמתי לכיוון הבית של אביעד ומשם קבענו שנמשיך לתמר.
"שירה" אמר אביעד וחייך כשראה שאני מתקרבת לעברו.
אני חייכתי חזרה והוא חיבק אותי בחיוך גדול והתנתק ממני.
"מה קורה?" שאלתי בהתעניינות.
"אממ.. בסדר מותק, מה איתך? הכל טוב?"
"אה.. בסדר, לא יודעת" אמרתי, עשיתי פרצוף עקום והבטתי על הריצפה.
"מה קרה?" שאל תוך כדי שהרים את ראשי והביט לעיניי.
"אני יספר לך אחר כך, תמר מחכה לנו" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ.
"איך שבא לך" השיב והתחלנו ללכת לעבר הבית שלה.
כל הדרך עד לביתה של תמר עברה בשתיקה מביכה, שנינו לא ידענו למה.
"נו איפה היא?" שאלתי בייאוש אחרי 2 דקות שחיכינו לה.
אביעד הביט בי ואמר "תתקשרי אליה" וכך עשיתי.
"הלו?" אמרה תמר.
"נו איפה את? מה את בסדר? אנחנו מחכים לך פה בחוץ כבר שעה" אמרתי בטון עצבני.
"וואו.. תירגעי, אני.. אני מה זה מצטערת אבל.."
"אבל מה?" קטעתי אותה.
"אני לא בבית, אני בבית חולים עכשיו" היא ענתה ואני שתקתי.
"סבא שלי.. הוא קיבל התקף לב והודיעו לנו לפני שעה בערך וישר טסנו לבית החולים"
"וואו תמרי.. אני מה זה מצטערת, יואו'.. נשמה שלי, סליחה שהתעצבנתי"
"זה בסדר" היא ענתה בשקט "מצטערת שלא הודעתי לך"
"אוי'ש נו.. תעזבי את זה עכשיו.. איך הוא? מה המצב שלו?" שאלתי בלחץ.
"הוא בסדר, יצא מסכנה אבל הוא באשפוז עכשיו. בינתיים אנחנו פה בבית החולים. מחכים"
"יואו'.. אני כ"כ מצטערת שאני לא איתך עכשיו, את רוצה שאני יקפוץ אליך לשם?"
"לא, לא, לא.. באמת שלא צריך, אני גם ככה חוזרת הביתה כבר עם אמא שלי"
"אה.. אוקיי.. בכל מקרה, אם תצטרכי משהו- תתקשרי ואני יבוא מייד"
"בטח, תודה- אוהבת אותך"
"גמאני מתוקה, תיהי חזקה יפה שלי"
"אני אנסה" אמרה בקול חנוק "ביי"
"ביי" עניתי בחזרה אך היא כבר לא הייתה על הקו.
"מה קרה?" שאל אביעד וכיווץ את גבותיו.
"סתם.. היא לא באה, היא בבית חולים"
"מה? מה קרה לה?" שאל בדאגה.
"לה לא קרה כלום למזלנו, אבל סבא שלה, קיבל התקף לב" אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב.
"וואי..מסכנה"
"כן.." השבתי.
"אז רגע.. את חוזרת הביתה?" שאל.
"ניראה לך? מה אני יבריז לך שוב כמו בפעם הקודמת וישאיר אותך לבד?"
"לא ניראה לי שתהיה לך בעיה עם זה, וזה בסדר" אמר וחייך.
"יו'.. י'מגעיל" אמרתי ונתתי לו מכה בראש, "אם זה מה שאתה רוצה, אני אלך בלי בעיה" אמרתי והתחלתי ללכת
"לא, לא.. זה בצחוק" אמר ומשך את ידי, הסתובבתי אליו וחייכתי.
"נו יאלה.. למה אתה מחכה? בוא" אמרתי והתחלתי ללכת בצעדים מהירים.
"חכי לי.." צעק ורץ לעברי.
הסתכלתי עליו, והאטתי את הקצב עד שהלכנו שנינו יחד.
"מה את שותקת? אני מקווה שלא תיישבי אותי כמו קודם"
"כמו מתי?" שאלתי מופתעת.
"בדרך לתמר, מה זה היה השקט הזה?"
"אה.. לא יודעת, אתה לא דיברת אז גמאני לא" אמרתי וחייכתי חיוך שובבי.
"אני לא דיברתי כי את לא דיברת"
"לא נכון.. אני לא דיברתי כי אתה לא דיברת" אמרתי וגילגלתי עיניים.
"יו'.. מה את מגלגלת לי עיניים? מה אני אחת החברות שלך?"
"חצוף.. ובטח שלא, אתה לא מגיע לחצי שלהן" אמרתי וחייכתי
"נכון.. כי אני יותר מהן" ענה בגאווה מוסתרת כזו והבטתי בו, בחיוך שלו.
"מה את מסתכלת?" שאל ולא עניתי. "מה אני לא צודק?" שאל שוב וחיכה לתשובה.
"חח.. אתה מצחיק אותי"
"מצחיק? אני? למה?" שאל בטיפשות.
"הביטחון העצמי הזה שלך" סיננתי
"מה עם הביטחון שלי?"
"לא יודעת, אתה כל כך בטוח בעצמך, במה שאתה אומר כאילו שזה הכי נכון בעולם ואתה צודק"
"אווץ' אני פה את יודעת" אמר ואני הבטתי בו "מצטער אם נתתי לך להרגיש ככה.. זה היה בצחוק את יודעת, ואני לא כזה"
"וואו.. מה אתה נותן לי כאלה הסברים, אני רק אמרתי את זה, ותאמין לי שהכי טוב להיות ככה"
"למה את חושבת ככה?"
"סתם.. הלוואי והייתה לי היכולת הזאת לדבר בביטחון כזה"
"מה את בסדר? את הבנאדם עם הכי הרבה ביטחון עצמי שאני מכיר"
"רק עם אנשים שאני מכירה" עניתי בפשטות
"לא נכון" השיב.
"אתה זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותך, אצל עומר?"
"נוו.."
"לא הוצאתי מילה, ראית איך התביישתי? מה אתה לא זוכר?"
"חחח.. אולי את צודקת טיפה, אבל אל תדברי ככה- את מדהימה איך שאת" אמר והסמקתי.
המשכנו ללכת, והייתה שתיקה של כמה דקות.
"מה קרה?" שאל.
"כלום.. מה כבר יכול לקרות?"
"נו.. מה אני לא מכיר אותך? אני יודע בדיוק מה כל הבעה אצלך אומרת" השיב, וידעתי שהוא צודק.
"נועם" אמרתי והבטתי בו.
"שוב נועם?"
"מה שוב?" שאלתי בעצבים.
"לא יודע.. את עדיין בקטע שלו כ"כ חזק, ואתם כ"כ רחוקים אחד מהשני.. לכי תדעי מה הוא עושה שם עכשיו"
"אני לא יודעת מה הוא עושה שם עכשיו, ואתה ממש לא עוזר לי עם הגישה הזו שלך עכשיו"
"מה לא עוזר? אני אומר את האמת.. מה הוא עשה הפעם? מה קרה?" שאל בקוצר רוח.
"אתה יודע שכבר שבוע לא דיברנו, לא שמעתי ממנו כלום, הוא לא עונה לי.. אני משאירה הודעות והוא לא חוזר אליי"
"נו.. ולמה את ככה? בגלל זה?"
"כן.. מה יש לך?" עניתי בעצבים.
"אין לי כלום.. זה פשוט מוזר לי, שמעי.. אני אולי אשמע מגעיל עכשיו ואני מצטער שזה יוצא ככה אבל יש לו חיים את יודעת.
הוא טס לשם, התחיל מחדש וכנ"ל לגבייך, הוא לא פה. צאי מהבועה. הוא שם, הכל שם, הוא לא יחזור. עוד כמה זמן את חושבת שהקשר שלכם יחזיק, אם כבר מעכשיו את אומרת שהוא מתפוגג לאט לאט? למה קשה לך להשלים עם העובדה שזהו?"
"י'חתיכת מגעיל, לך ממני.." אמרתי, דחפתי אותו קלות והתחלתי לרוץ.
הוא עמד שם המום, והרגיש רע והחל לרוץ גם אחרי.
במשך 5 דקות רצתי והתפללתי לעצמי שלא יצליח להשיג אותי, לא היה לי כוח אליו.
חשבתי על מה שהוא אמר, עלו לי דמעות בעיניים.
מצד אחד ידעתי שהוא צודק, אבל מהצד השני לא רציתי להאמין שהמצב ככה וניסיתי לחשוב על תירוצים שיסתרו את זה, ניסיתי לשכנע ת עצמי בדברים שלא ידעתי אם הם נכונים. התעייפתי, מהמחשבות, מהריצה המהירה והפתאומית הזו, מהמצב שאני נמצאת בו, אז עצרתי והתיישבתי על חומה שהייתה לידי ופרצתי בבכי.
כעבור כמה שניות שמעתי את צעדיו מאחורי, סובבתי את ראשי במהירות וצעקתי "למה אתה עושה לי את זה? למה אתה מקשה עליי?" בעודי ממררת בבכי.
"שירה, די מספיק! נמאס לי את יודעת. אני מציג בפנייך את המציאות. זו האמת, עוד כמה זמן תמשיכי להתכחש אליה?"
"לא, הוא אוהב אותי, ואני אותו- מה אתה לא מבין?"
"אוהב? אוהבת? זה עוזר לך שאתם אוהבים? זה עושה לך משהו? הוא כאן בכלל?" הוא אמר והקרב אליי.
"לך מפה" אמרתי ונתתי לו מכה בחזהו עם ידי הקמוצה.
"אני לא הולך לשום מקום"
"לך כבר" צעקתי
"אל תצעקי"
"אז לך" אמרתי בקול חזק יותר.
"את צעירה, את רק בת 16, כל החיים עוד לפנייך לעזאזל, עוד כמה זמן את מתכוונת להיות ככה? בדיכאון כל הזמן? בציפייה כל הזמן? הרי בזמן הקרוב הוא לא יהיה פה, לפחות לא בשנים הקרובות."
"אז מה" סיננתי בשקט.
"אז מה? את עדיין לא מבינה? אז מה, ככה 5 שנים תיחיי, באהבה אליו, בצפייה..." אמר והביט בי "לבד?" הוסיף בשקט.
עצמתי את עיניי. כל מילה שאמר דקרה את ליבי כמו סכין, מילה אחר מילה.
"למה את שותקת?" שאל ולא עניתי ואז הוסיף "למה?" ולא עניתי שוב.
חשבתי לאחר כמה שניות צעקתי "אתה יודע מה? כי אתה צודק, בגלל זה אני שותקת, אתה צודק! אתה מרוצה עכשיו? אתה מרוצה?" והתחלתי לבכות עוד יותר חזק, קמתי מהחומה והוא קם גם כן
"מאמי, אני מצטער, מצטער שזה יצא ככה, מצטער שאני מגעיל, כ"כ מגעיל.. אבל מישהו היה חייב להגיד לך את זה.
דיברתי על זה גם עם תמר והיא בדיוק חושבת ככה"
"תמר חושבת ככה?" שאלתי והבטתי בו מיואשת.
"כן" הוא סינן בשקט
"ולמה היא לא אמרה לי כלום על זה?"
"כי.. כי היא לא רוצה לפגוע בך, את חשובה לה.. באמת שאני לא יודע מה קרה לי, לא רציתי שזה יצא ככה, שאת תיהי ככה- שירה.. תסתכלי עליי שניה" אמר והבטתי בו "אני באמת מצטער"
"טוב" סיננתי וניגבתי את פניי.
"מה טוב?"
"מה, מה טוב? מה אתה רוצה שאני יגיד בדיוק?" זרקתי לעברו את המילים הללו וסובבתי מבטי לכיוון אחר.
"יואו'.. אני מיואש כבר את יודעת?"
"מיואש ממה? אתה במצב שלי? אתה יודע מה אני מרגישה?"
"את לא מבינה הא? את ככה במצב שלך, חייה בבועה שלך, ולא נותנת לאף אחד, לשום בנאדם להתקרב אליך. את תקועה בעבר"
"מה זאת אומרת?" אמרתי.
"מה זאת אומרת? שימי לב מסביבך, כמה אנשים את דוחה, איך את מנפנפת אחרים, איך נהיית חסינה, ולא נותנת לאנשים הזדמנות" השיב בעצבים.
"הזדמנות למה? למה אתה מבלבל אותי עכשיו?"
"את עדיין לא מבינה?
הזדמנות לאהבה."
"אתה שומע מה אתה אומר בכלל?" אמרתי לו בקול רם.
"קודם כל, אל תצעקי.. אני מבקש, כולם מסתכלים. ודבר שני, כן. אני יודע בדיוק על מה אני מדבר."
"אני לא מבינה" השבתי.
הוא הביט בי, מבט ארוך כזה- התקרב אליי ועדיין המשיך להביט לי, והמשיך להתקרב עד שעמד ממש סנטימטר מולי, ואני? אני קפאתי במקום.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
"עידן?" שאלה נטשה וחיכתה לתשובה מהקו השני, אך הוא לא ענה.
"תענה לי בבקשה" אבל עדיין הייתה שתיקה.
"אני יודעת שאתה שם, אני צריכה אותך" אמרה נטשה מיואשת וכעבור כמה שניות הוא ענה "מה נטשה?"
"תודה" אמרה בחזרה.
"אני לא צריך תודות, מה את צריכה?"
"למה אתה מגעיל אליי?"
"אל תנסי לשנות נושא, מה רצית? מה את צריכה?"
"אני צריכה אותך" השיבה בקול חלש "כל כך צריכה אותך" הוסיפה.
"מה קרה?" שאל בדאגה, אך היא לא ענתה.
"איפה את?" שאל שוב.
"אני צריכה לדבר איתך אני ליד הבית ספר עכשיו"
"אני בא, חכי שם" אמר וניתק את השיחה.
"יוני" אמר לאחיו "אני יוצא, אני עוד מעט בא"
"טוב, לאן אבל?"
"מה זה משנה לך? אני כבר חוזר"
"איך שבא לך" ענה לו יוני בחזרה.
עידן יצא מביתו במהירות ורץ לעבר בית הספר.
כשהיה קרוב לשער הוא ראה את נטשה יושבת על הרצפה עם ראשה בין ידיה..
יצא ארוך:]
תגיבו.
מדהים!!!
אפילו יותר מתמיד(לא חס וחלילה פגיעה ההפך מחמאה..)
המשך!!!
QUOTE (karnusha_167 @ 09/09/2007) מדהים!!!
אפילו יותר מתמיד(לא חס וחלילה פגיעה ההפך מחמאה..)
המשך!!!
חח.. חמודהה😛
תודהה=]
ווווווואי מדהיםםםםםםםםםם !
אבל מאמי מי זאת נטשה? ברח לי קצת : ( =/
מחכה להמשך 😊
אוהבת 33>
השלמתי 3 פרקים יפיםםםםם :]]]]]]]
ד''אאאאאאאאאאאאא מייייי זאת רעותתתתתתתתת?!!?!?
3>
מי זאת נטשה ומי זה עידן? חח..
יפה [:
תמשיייכיכיייי
וואי וואי.. כמה שאלות..חח..
אוקיי.. אז ככה.
רעות, זאת בת דודה של שירה, שמסופר עליה בכמה פרקים.
היא גרה בארה"ב. בהתחלה יש עליה פרטים, בפרקים הראשונים.
בהמשךך יהיה לה חלק חשוב בעלילה.
עידן הוא אחד הידידים של שירה, ונטשה היא חברה של שירה, שגרה בהוסטל ולומדת איתה בבית הספר.
בין עידן לנטשה קורים כמה דברים לא ברורים. (בפרק 6- בסוף הפרק מסופר על שניהם, ועל הקטע ביניהם)
מקווה שעניתי על השאלות והבנתן, אם בכל זאת יהיה חסר לכן משהו, תשאלו בכיף(:
אני יפרסם פרק עוד מעט, אני עכשיו כותבת אותו. הגעתי רק הרגע מבית הסר.
אתר האהבה הישראלי