|
|
|
פרק 8:
הכנתי לעצמי חביתה עם ירקות וגבינה ושתיתי בהנאה כוס קולה קרה😛
לאחר שניקיתי וסידרתי את המטבח מכל הבלאגן שהיה שם עליתי לחדר ופתחתי את המחשב.
נכנסתי לאיי סי ולמסנ' וראיתי שבאיי סי שלי יש הודעת אישור. נכנסתי לחלון, אישרתי והוספתי את הבנאדם.
הכינוי שלו היה 'אביעדי' , משום מה חייכתי.
לפני ששלחתי לו הודעה שיניתי את האווי:
= לא תמיד פה=] תנסו😉
נועמיקיי.. אני אוהבת אותך יפה שלי ומתגעגעת המון3>
תמרי דברי איתי יפה שלי=
----
שירק'ה:
אביעדדדD:
אביעדי:
הי שירהה[: מה קורה?
שירק'ה:
ממ.. בסיידר אני יודעת, מה איתך?
אביעדי:
חח.. גם, שמעי אני עדיין בהלם ממה שראיתי היוםO=
שירק'ה:
מה ראית היום? חחח
בא לך לספר?
אביעדי:
חח.. נחשי, אותך=]
שירק'ה:
ולמה אתה בהלם?
אביעדי:
בגלל איך שרצת טיפשה!
שירק'ה:
אה.. נבהלתי לרגע, נו מה יש להיות בהלם? אני לא פדלאה, פשוט רצתי.
אביעדי:
פשוט רצת, קל לך להגיד את זה.. ראית את שאר הבנות?
שירק'ה:
לא ממש איכפת לי משאר הבנות, יש מלא שיכולות- הן פשוט לא רוצות. כמו תמר לדוגמא...
אביעדי:
חח.. וואי תמר הזאת, הורגת אותיי..
שירק'ה:
למה הורגת? מה עשתה?
אביעדי:
סתם.. שאלה אותי משהו, עזבי- לא משנה עכשיו.
שירק'ה:
טוווווב, אם אתה אומרS:
ממ.. אני עוד מעט עפה לישון טיפה ואז להליכה בערב😉
אביעדי:
הליכה??O= למה לא?
אני בא איתךP:
שירק'ה:
חח.. תבוא:] אמרתי לך לא?
אביעדי:
את רצינית?
שירק'ה:
אני ניראת לך צוחקת?
אביעדי:
אני לא רואה אותך, אז אני לא יודע.
שירק'ה:
חחח.. מצחיקקק!! תבוא בכיףף=]
ודרך אגב, מתי הספקת להוסיף אותי לאיי סי?
אביעדי:
אהה.. אתמול, כשחזרתי הביתה ביקשתי מעומר. לא כועסת נכון?:@
שירק'ה:
חח.. למה שאני אכעס טמבל אחד..
טוב יאללו'ש.. אני חייבת לעוף.. יש לי כמה דברים לעשות.
אביעדי:
סבבהה=] דברי איתי אז יותר מאוחרר..
בי ביי(:
שירק'ה:
בהייייD:
יצאתי מהחלון שיחה והלכתי לנוח טיפה, לבסוף נירדמתי לשעתיים וחצי בערך עד שצילצול הטלפון נשמע, לא הספקתי לענות אבל התעוררתי בכל זאת.
טילפנתי לאמא שלי והיא אמרה שהיא כבר מגיעה הביתה עם אחי הקטן, לא היה לי כוח אליו- אז התארגנתי מהר להליכה.
בדיוק באתי לצאת ואז נזכרתי באביעד. 'פאק.. אביעד' אמרתי בקול 'נו איך אני ישיג אותו עכשיו?'. בצעד מהיר חייגתי לעומר וביקשתי את מספר הטלפון של אביעד. עומר כמו ילד טוב נתן לי את המספר אבל אז התחיל עם השאלות המציקות והחופרות שלו כמו "למה את צריכה את הטלפון?" וכאלה.. לא היה לי כוח אליו אז אמרתי שאני יסביר לו מאוחר יותר וניתקתי.
התקשרתי לאביעד ואמרתי לו שיתחיל להתארגן כי אני באה לכיוון ביתו, כמובן שאלתי היכן הוא גר וכך סיימתי את השיחה ויצאתי מביתי.
בדיוק כשהגעתי לבניין של אביעד צילצל הפלאפון שלי 'ואני יודע שזכיתי לאהובב' אחח כמה אני אוהבת את השיר הזה חשבתי לעצמי וראיתי על הצג מספר לא מוכר.
"הלו?" עניתי במהירות.
"שירה?" שמעתי את קולו דרך הפלאפון וליבי החל לפעום בחוזקה.
"נועם.." אמרתי בקול רם ועיניי החלו להימלא בדמעות.
' אני לא נועם' שמעתי לפתע מאחורי וראיתי את אביעד
"לא אתה טבל" צעקתי לאביעד.
"מה?" אמר נועם
"לא כלום, זה לא היה אליך.. יואו' מאמי שליי.. איך אני מתגעגעת אליך.. שמעתי את ההודעה שלך היום וכ"כ התבאסתי שלא הצלחתי לדבר איתך"
"שטויות יפה שלי, הינה את מדברת איתי עכשיו.. וואי שתיהי בריאה כמה ניסיתי להשיג אותך היום"
"כן אני יודעת, ולי לא היה ממש מספר שאני אוכל לחזור אליו" אמרתי ועיקמתי את פרצופי
"אני אוהבת אותך שירה" נועם אמר וליבי התמוגג.
"גמאני אותך אהוב שלי, רגע חכה שניה" אמרתי ואז אביעד נעמד ממולי ונתן לי נשיקה בלחי.
"אני פה" אמרתי לנועם בחזרה.
"חח.. איפה את עכשיו מאמי?" שאל בהתעניינות.
" אני עכשיו יוצאת להליכה" עניתי.
"לבד?"
"לא.. אני הולכת עם מישהו" אמרתי בחשש.
"מישהו?" שאל באכזבה
"כן, ידיד שלי" עניתי שוב ברצינות.
"מישהו שאני מכיר?"
"ממ.. יכול להיות, אתה יודע מי זה אביעד?" ואז ראיתי את אביעד מביט בי.
"אביעד? לא.. לא ניראה לי"
"ידיד של מאיה, בטח ראית אותו בבית שלה כשהיית אצל עומר"
"יכול להיות" אמר נועם בלי חשק
"נו מה קרה? למה אתה מדבר ככה?"
"סתם נו.. אני מתגעגע"
"גם אני המון, המון, המון.. חבל שאתה לא פה עכשיו" אמרתי בפרצוף עצוב.
"כן הא" אמר שוב בקרירות.
לא היה לי נעים מנועם ומאביעד.
'חכה שניה' אמרתי לאביעד והתרחקתי ממנו טיפה.
"מה אמרת?" שאל נועם.
"לא לך" אמרתי.
"אה.. לאביעד בטח" אמר שוב בקרירות
"נו מה יש לך נועמיקיי?" שאלתי וניסיתי לרכך אותו
"שומדבר. מה אמור להיות לי?" אמר בעצבים.
"אני מריחה ריח של קינאה?" שאלתי וידעתי שהוא מחייך
"חח.. אם את קוראת לזה ככה אז כן" אמר.
"חחח.. למה איך אתה קורא לזה?"
"אני לא יודע, דאגה"
"דואג ממה?" שאלתי בהתעניינות
"שתעשי שטויות" הוא ענה ושתקתי. התאכזבתי נורא ממה ששמעתי, חשבתי שהוא סומך עליי.
"למה את שותקת?"
"נחש.."
"אני לא יודע, דברי.." הוא אמר שמהירות
"סתם אני מאוכבת" עניתי
"ממה? ממני?"
"כניראה"
"למה?" הוא שאל כלא מבין
"כי ככה, כי היחס שלך עכשיו.. והבילבולי שכל האלה? מה אתה לא סומך עליי? אני לא מבינה- איך אתה מעז להגיד לי את זה?" אמרתי בקול ועיניי החלו להימלא בדמעות.
"שירק'ה.. אני מצטער מאמי, אני באמת לא התכוונתי שתגיבי ככה. פשוט תנסי להבין אותי, זה לא שאני לא סומך עליך.. את יודעת שאני הכי סומך עליך בעולם ויודע שאת אוהבת אותי והכל, אבל זה מן פחד שפתאום תוקף אותי. תנסי להבין. אני לא שם איתך ואת מסתובבת על בחור שאני לא ממש מכיר. זה מדליק אצלי נורה אדומה. ועוד יום אחרי שאני טס כל זה קורה?" הוא אמר בדריכות ואני הקשבתי לכל מילה.
מצד אחד ידעתי שהוא צודק, כי בכל זאת חשבתי לעצמי שאם המצב היה הפוך אני הייתי נורא נפגעת, אבל מצד שני- לא יודעת מה קרה לי, חשבתי שזה לא בסדר מצידו שהוא מגיב ככה.
"אני מצטערת מאמי" אמרתי בוכה.
"למה את בוכה מתוקה שלי? דיי נו.. לא התכוונתי שזה יהיה ככה. אני מצטער" אמר בקול חנוק.
"לא, לא. אתה צודק עזוב, אם זה מפריע לך אז אני אגיד לו שילך למרות ש." אמרתי ואז הוא קטע אותי "לא לא לא, למה שתגידי לו דבר כזה. זו כולה הליכה. זה בסדר מתוקה שלי"
"זה לא בסדר עניתי. אתה צודק. אבל אני לא רוצה שיהיה מצב כזה שאתה לא סומך עליי! ניראה לך הגיוני שככה ביום אני אשכח אותך? אתה נורמלי? אתה מפקפק בי?" עניתי בקול בוכה.
"לא אני לא, את צודקת זה פשוט התקף קינאה כזה, תנסי להבין מאמי שלי. באמת שאני מצטער אני אוהב אותך הכי בעולם, הכי הכי ומתגעגע המון.. בגלל זה אני ככה. אני רוצה לראות אותך, לגעת בך, לחבק אותך, להרגיש אותך. זה קשה לי. אני לא רגיל, אני כבר מתגעגע לארץ להכל" אמר בלחץ וידעתי שדמעות יורדות על לחייו ברגעים אלה.
"נועם.. אני אוהבת אותך המון, הלוואי והייתי שם איתך עכשיו. למה היית צריך לעזוב? למה?"
"שירק'ה, עוד מעט אני אתחבר למסנ' אחרי שיחברו לי את המחשב פה בדירה.. אני רוצה לראות אותך, לראות את החיוך שלך שהתגעגעתי אליו כ"כ.. ואל תתיחסי למה שהיה פה עכשיו, באמת אני לא יודע מה קרה לי. זה פשוט מטריף אותי שאני לא שם עכשיו. באמת שזה בסדר ואני הכי סומך עליך בעולם מדהימה שלי" הוא ענה והתרגשתי כ"כ.
"תודה נועמיקי שלי, תודה שאתה מבין אותי ובטח שתיראה אותי. אני אוהבת אותך המון, המון.. אבל אביעד פה מחכה לי ודיי ייבשתי אותו, אל תדאג נשמה, אני יודעת מה אני עושה. והוא סתם, באמת שסתם.. פשוט לא היה לו עם מי ללכת וגם ככה אני יצאתי להליכה אז.."
"דיי נו.. אמרתי לך שזה בסדר אני לא צריך הסברים, יאלה בי ביי יפה שלי." הוא אמר ונירגעתי
"בי מאמי שלי, שמור על עצמך. אוהבת אותך" אמרתי בחיוך
"גם אני" הוא ענה וניתקנו את השיחה.
ידעתי שנועם מאוכזב ושהוא נפגע, ובאותו הרגע היה בא לי לברוח מהכל. כעסתי על עצמי כ"כ והרגשתי כ"כ חרא ולא נעים.
התקדמתי לעבר אביעד ואמרתי..
תגיבוו=]
יכול להיות שמאוחר יותר יהיה עוד פרקקק=]
Nדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם D:
D:
D:
D:
מחכה להמשך 3>
תודה יפות שלייי3>
אני כניראה לא יצליח לשים היום עוד פרק, אבל מחרר=]
שתהיה לכולן שנה טובה, והצלחה מחרר=]
שבוע טובב3>
תמשיכייייייייייייי , מה הוא אמר? 😢
פרק 9:
"תקשיב רגע אביעד.. אניי.." אמרתי והיססתי טיפה עד שלפתע הוא קטע אותי
"שירה? למה בכית? מה קרה?" שאל כלא מבין.
השפלתי מבטי ארצה ואמרתי "סתם, עזוב באמת.. אני נורא מצטערת אבל, אבל ניראה לי שאני יוותר היום על ההליכה. תוכל ללכת לבד, אבל אני מעדיפה לחזור הביתה" ואז הוא הביט בי והשיב "לא מעניינת אותי ההליכה עכשיו, וזה בסדר, את לא צריכה אפילו לבקש סליחה. ואל תדאגי אם לא בא לך אז אין שום בעיה, אבל.. אבל מה קרה? למה את ככה?" שאל שוב בהתעניינות.
"סליחה.. אני הולכת, נדבר אחרי זה" אמרתי והתחלתי להתקדם ובעוד שהוא עומד שם עדיין במקום, מבולבל ולא מבין כלום.
הגעתי לכביש ואז הוא פתאום התייצב מולי כולו מתנשף.
"אני לא עוזב אותך ככה שירה, שמעי אני באמת לא מבין מה קרה לך ואני מבין שלא בא לך ללכת להליכה, אבל אני יודע שקרה משהו- השיחת טלפון הזו.."
"אביעד באמת תודה על ההתעניינות והכל, אני מודה לך אבל לא מתאים לי עכשיו.. אין לי חשק לכלום" אמרתי והתקדמתי עוד והוא שוב הופיע לפניי.
"מי זה היה?" שאל והרים את ראשי שהיה מושפל אל מול עיניו, אך שתקתי והוא לא הירפה וחיכה לתשובה.
לאחר כמה שניות עניתי בפשטות "נו.. נועם" ושוב הורדתי את מבטי. "החבר שלך?" הוא שאל. "כן, החבר שלי" עניתי.
והמשכתי להתקדם והוא לידיי עד שהגענו לפארק ליד ביתי. אביעד נעצר ואני המשכתי לספסל והתיישבתי ולאחר כמה שניות הוא גם אחריי.
אביעד שם ידו על כתפי והתיישב גם, סובבתי את ראשי אליו והבטתי בו, בעיניו הגדולות והעמוקות.
"אני לא רוצה להציק לך יותר מידי, ואני יודע שאני חופר לך עכשיו אבל.." אמר אביעד ואז קטעתי אותו ואמרתי "אתה לא מציק, זה בסדר" וניסיתי לחייך והוא שתק והמשיך להביט לי.
כעבור דקה של דומייה מוחלטת הוספתי "הוא חסר לי.."
"אני מבין" אמר אביעד. "עכשיו דיברתי איתו בטלפון, אני כ"כ מתגעגעת אליו. ומרגישה אשמה. אני יודעת שהוא כועס עליי ומאוכזב, אני יודעת!"
"כועס? מאוכזב? למה?" שאל מופתע.
"סתם.."
"את רוצה לדבר על זה? או שמעדיפה שלא?" הוא שאל בהיסוס.
"אני רוצה.. אבל, אבל זה קשה לי" אמרתי ועיניי מלאו בדמעות.
"את רוצה חיבוק?" שאל בקול חמוד.
ואני הנהנתי בראשי כמו ילדה קטנה ואז הוא כיסה אותי בידיו הגדולות וחיבק אותי חזק. זה עזר לי אבל אז התחלתי לחשוב והרגשתי שוב רע, שאני עושה זאת שוב. וידעתי שאם נועם היה רואה זאת עכשיו, את התמונה הזו שאני נמצאת בה הוא היה כועס עוד יותר.
מצד אחד הבנתי את הקינאה אבל מצד שני חשבתי לעצמי שהוא סה"כ ידיד שלי ואני לא אוהבת אותו או משהו וזה לא משנה. הייתי נורא מבולבלת. לפתע התנערתי מהמחשבות והתנתקתי ממנו.
קמתי מהספסל ואמרתי לו :"אביעדי, יאלה אני ילך הביתה ניראה לי. תודה על הכל" וחייכתי.
"חכי, חכי.. אני בא איתך. אני ילווה אותך קצת" אמר, אני הנהנתי בחיוב והתחלנו ללכת.
"מה איתך תגיד לי? אין לך אהבה? מישהי?" שאלתי בהתעניינות אבל הוא המשיך להביט על המדרכה ואמר לפתע
"הייתה.. הייתה אהבה, הייתה מישהי".
"הייתה?"
" כן, שמעי זה נושא שאני לא מדבר עליו עם אנשים בדרך כלל" אמר ואז הוספתי "אוקיי.. איך שבא לך, אני מבינה" אמרתי מאוכזבת. "תני לי לסיים" הוא הוסיף "אבל את ניראת אחת שאפשר לדבר איתה ולסמוך עלייה אז אין לי בעיה" .
"איזה חמוד" אמרתי נבוכה.
"עד לפני 4 חודשים הייתה לי חברה, דניאל גיסר, את בטח מכירה אותה"
"כן.. אני מכירה אותה.. וואי, באמת הייתם חברים?"
"כן, 6 חודשים בערך"
"באמת? וואי זה הרבה" עניתי בהתפעלות, ניסיתי לדמיין את שניהם יחד, בדמיוני הם היו נראים ממש מתאימים.
שניהם ילדים יפים, דניאל הייתה גבוהה, רזה עם שיער חום בהיר מתולתל ועיניים בצבע דבש ואביעד היה טיפה יותר גבוה מדניאל, שערו היה בצבע כהה ועיניו בצבע לא מוגדר- מן אפור שכזה.
"כן הוא ענה וקטע את מחשבתי.. באמת הרבה זמן, רק חבל שזה נגמר בצורה הזו" אמר וראיתי שהוא מאוכזב.
"אפשר לשאול מה זה אומר 'בצורה הזו'?"
"היא בגדה בי.. בשבועיים האחרונים שהיינו יחד ראיתי שהיא מוזרה, שהיא כבר לא כמו פעם. היא התנהגה שונה, שיקרה לי הרבה וכאילו ניסתה להתחמק ממני. את מבינה? שבועיים שלמים היא הייתה שלי ולא שלי ביחד. עוד מישהו חלק אותה איתי ואני כמו מטומטם לא ייחסתי להתנהגות הזו שלה חשיבות. חשבתי שאולי סתם עובר עליה משהו עד שמאיה, שאז לא הייתה ידידה כ"כ טובה שלי פקחה את עיניי ואמרה לי לשים עין על דניאל יותר. אז באותה התקופה, וזה נשאר ביננו כן? מאיה הייתה דלוקה על הילד שאיתו דניאל בגדה בי, בגלל זה היא אמרה לי את זה. התחלתי לשים לב יותר למה שדניאל עושה ואז תפסתי אותם יחד בבית הספר מתנשקים" הוא אמר ואז בלע רוק באיטיות וראו שזה כאב לו.
"אני מצטערת אביעדי.. אני, אני.." אמרתי מגמגמת.
"אין לך על מה מתוקה, באמת.. זה עבר ונגמר וכמעט חצי שנה עברה מאז ופייר אם נדבר דוגרי עכשיו, היא כבר לא מעניינת אותי.. בכלל לא. גיליתי שבעצם מה שהרגשתי לדניאל לא היה חזק כ"כ כמו שחשבתי. ישר לאחר שנפרדנו היא המשיכה בחייה וכמובן מבלי להסס היא ישר הפכה ללהיות חברה שלו, בהתחלה זה הפריע לי טיפה כי עדיין הרגשתי אליה משהו. אבל עכשיו? כבר לא מעניין אותי, מהר מאוד שכחתי אותה וזה טוב" אמר.
"זה מעולה" חייכתי "אז.. אז בטח עכשיו אתה פניו ומחפש קשר?"
"כן, משהו כזה. שמעי אני לא מחפש אני מאמין בזה שהאהבה באה לבד ושהכל גורל ואני יודע שתבוא מישהי מתאימה"
"גמאני מאמינה בזה" השבתי "אבל אתה לא חושב שיש מישהי מתחת לאף שלך שאולי, אולי יהיה משהו ביניכם?"
"מי? מאיה?" שאל כלא מבין והבטתי בו וחייכתי והוא החל לצחוק.
"ניראה לך? אני ומאיה? היא כמו אחותי, אנחנו ידידים ממש טובים, לא ניראה לי. שמעי, אחרי מה שקרה לי עם דניאל התקרבנו יותר ויותר והפכו לידידם טובים" הוא אמר.
"אז מה. הנשיקה ההיא שהייתה- לא הזיזה לך?" שאלתי מופתעת.
"לא.. שמעי, זה מביך בהתחלה כי היא ממש קרובה אליי והכל.. אבל ביננו, אני מעדיף אותי ואת מאיה ככה- כמו שאנחנו אני לא רואה את שנינו יחד. אנחנו לא מתאימים בתור זוג" ענה בפשטות מוחלטת.
"וואי.. לא ציפיתי לתשובה הזו, ומה.. מה אם היא כן מרגישה אליך משהו?"
"למה את שואלת?"
"סתם, אתה יודע.. ידע כללי כזה"
"טוב אם את אומרת, לא ניראה לי שהיא באמת מרגישה אליי משהו וגם אם כן, אז לא יודע.. זה יהיה לי נורא מוזר ושונה. אין לי מושג מה לענות לך. כי אני יודע שאני מת עלייה ואוהב אותה אבל לא אהבה-אהבה, את מבינה. אלא בתור מישהי שאני סומך עליה, בתור אחות כזו. היא הרי נשמה. את יודעת את זה כבר."
"כן.. אני מבינה, טוב בסדר..חח.." אמרתי ושנינו חייכנו.
"יאלה.. הגענו כבר לבית שלי, עשית לי ליווי צמוד עד הבית הא?" אמרתי בשובבות
"מה? לא טוב?" שאל
"מעולה" עניתי וצחקנו.
הוא התקרב אליי ונתן לי חיבוק גדול ונשיקה בלחי ולחש לי באוזן "כל דבר שתירצי את יודעת שאת יכולה לפנות אליי"
התנתקתי ממנו, חייכתי ואמרתי "אני יודעת מאמי" ואז נכנסתי לביתי.
אביעד הסתובב והמשיך לכיוון ביתו.
לפתע נשמע צילצול הפלאפון שלו.
"הלו?" ענה אביעד.
"אביעדייי.. איפה אתה?" שאלה מאיה מהצד השני.
"אה.. בדרך הביתה"
"וואלה. איפה היית?"
"סתם סיבוב בחוץ" אמר וצחק.
"סיבוב לבד?" היא המשיכה ושאלה.
"לא"
"עם מי?" שאלה שוב
"זה כל כך משנה לך?" שאל וצחק, לפתע הוא חשב על מה ששירה אמרה לו, ופחד לפגוע בה אם זה באמת ככה. הוא אף פעם לא חשב בצורה הזו או העלה ראשה שמאיה אולי מרגישה אליו משהו.
"טוב.. טוב, לא משנה. למה אתה מתעצבן?"
"לא מתעצבן טיפשונת" ענה ברכות.
"אוקיי.. מה אתה עושה עכשיו?"
"בדרך הביתה ת'אמת."
"אהה.. בא לך לבוא לעשות משהו? משעמם לי"
"ממ.. אולי יותר מאוחר, אני חייב להתחיל ללמוד למבחן במתמטיקה! וגם את"
"חח.. אתה אומר לי?? אני חייבת להתחיל ללמוד ואני לא יודעת כלום!" אמרה מאיה מיואשת.
"אני יעזור לך אם אני יוכל.. דברי איתי מאוחר יותר."
"טוביי, יאלה אני לא יפריע לך בעיסוקייך חמודיי"
"בייי ביייי" אמר וחייך וניתק את השיחה.
מדהיים
תמשייכייכייייייייייי
^
^
כנ"ל [:
מחכה להמשך D:
ואי זה סיפור כלכך יפה😊
מה עם המשך?😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
