|
|
|
עובדת על הפרק הבא,
כמעט מסיימת:]
מהפרק הקודם:
"אתה מצחיק אותי, אתה לא יודע כלום עליי! כלום על העבר שלי!"
"את אף פעם לא סיפרת לי" הוא ענה בהחלטיות "אף פעם לא אמרת כלום על העבר שלך, לא דיברת על זה. התחמקת"
"כי אם היית יודע מה אני ומי אני, לא היית איתי, לא היית מתקרב אליי. היית נגעל ממני, היית מתרחק"
"מאיפה את פאקינג כל כך בטוחה במה שאת אומרת? מאיפה את יודעת מה אני ירגיש?"
"אם אני יספר לך, אתה לא תרצה להיות לידי" היא השיבה וכ"כ רצתה להוציא את זה, ולומר לו את הכל. לא יכלה לשמור זאת בבטן שלה עוד, את הסוד שלה.
"תספרי לי אני רוצה לדעת, אני דורש לדעת"
"איך שבא לך, אבל אחרי זה אל תבוא בטעות, כי הנטשה שהתאהבת בה זאת לא אני, אני מישהי אחרת. מישהי שאתה לא מכיר" היא אמרה.
"אני רוצה לשמוע" ציווה.
"אוקיי.." אמרה והוציאה סיגריה מכיסה.
פרק 14:
"נו דברי" אמר עידן לנטשה בקוצר רוח.
"טוב" אמרה נטשה באנחה. לקחה שאכטה ארוכה ועצמה את עינייה "אני מתחילה מההתחלה" הוסיפה ועידן הביט בה בדריכות וחיכה לתשובה.
"אתה יודע, הרי לא נולדתי פה.
באתי לארץ בגיל שנה וחודשיים מאוקראינה, עם אבא שלי ואמא שלי.
המצב בארץ לא היה קל, להורים שלי לא הייתה עבודה, היו להם קשיים בקליטה. אחרי 3 שנים אח שלי הקטן נולד, והמצב נהיה קשה יותר בגלל שהיינו שני ילדים ולא היה להורים שלי לתת לנו הרבה.
אמא שלי עבדה בניקיון, ואבא שלי כלום, כל היום היה בחוץ.
שותה המון, משתכר ובא הביתה.
עם הזמן זה הפך להיות הרגל, והוא היה בא ככה כל לילה, מסריח מאלכוהול, ימים שלמים הוא לא היה בבית ואמא שלי הייתה עובדת קשה. המצב היה מסריח כל כך.
זה התחיל מקטן, אבל לאט, לאט הפך לדברים גרועים יותר והוא היה מתחיל להתפרע בבית, לדבר שטויות ולהרביץ לאמא שלי, אמא שלי המסכנה סבלה המון ולא יכלה יותר עם זה. והחליטה להיפרד ממנו, כי הוא הוסיף למצב הגרוע עוד יותר ולא עזר בכלום, והיא לא יכלה לסבול את מה שהולך בחיים שלה.
כמו שאתה מתאר לעצמך, הוא לא ממש נתן לה, והיה צועק ורב איתה ומכה אותה מכות מוות בבית.
אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב.
איך שהוא בא, אני הייתי בת 7 בערך, הוא היה כולו מסריח ומלוכלך, אחרי יומיים שהוא לא היה בבית, לאמא שלי כבר לא היה איכפת.
אני ישנתי לצד אמא שלי במיטה ואז הוא נכנס הביתה בצעקות והקים אותה, פשוט בא ונענע אותה מהמיטה ואמר לה לקום, אני זוכרת איך נבהלתי ואז אח שלי התחיל לבכות, ואני אחריו.
הוא עוד יותר התעצבן ונתן לאמא שלי כאפה ואמר לה שתשתיק אותנו. אימי החלה לבכות גם, זה היה רגע נוראי.
כעבור כמה דקות, לאחר שנרגענו קצת הוא צעק עליה שתכין לו לאכול משהו, והתחיל לקלל אותה.
היא בבהלה ובלי ברירה התחילה להכין לו לאכול משהו, היא הרתיחה ביצים.
הוא התעצבן בגלל שלקח לה זמן והתחיל לצעוק בקולי קולות בבית ולהשתולל, ואמר קללות ברוסית.
אני זוכרת איך הלכתי אליו בוכה ואמרתי לו ברוסית 'אבא, מה קרה לך? מה אתה צועק? למה אתה עושה את זה?' והוא החרא הזה, דחף אותי על הריצפה ואמר 'מי את שתגידי לי דברים כאלה, זונה כמו אמא שלך את תיהי'.
אני קיבלתי מכה חזקה ביד, ולא יכולתי להזיז אותה, אתה מבין? אני הייתי כולה בת 7 ומה כבר שאלתי אותו, רק לזלזל הוא יכל.
אמא שלי צעקה לו שיפסיק וניסתה להוציא אותו מהבית אך הוא הפיל אותה לריצפה והחל לבעוט בה, השאיר בה סימנים כחולים, הוריד לה דם. זה היה נורא. לאחר מכן הוא לקח את הביצים שהיא הרתיחה וזרק אותם על הריצפה ושפך עליה את המים החמים.
אני כניראה נרדמתי ואני לא יודעת מה היה בהמשך, אבל כשקמתי בבוקר, ראיתי את אמא שלי שוכבת על הריצפה ואבא שלי לא היה שם וגם לא אחי הקטן, נלחצנו נורא והתחלנו לחפש את אח שלי בכל מקום, אחרי שהתייאשנו פנינו למשטרה וסיפרנו להם הכל, והם החלו לחפש אחריו ואח אח שלי הקטן..
אחרי כמה ימים מצאו אותם במרכז הארץ, העבירו אלינו את אחי הקטן ואת אבא שלי לקחו למשפט וכל זה.
בסופו של דבר הם התגרשו רשמית ואבא שלי נכנס לכלא לכמה שנים.
אימי המשיכה לעבורד קשה כל יום, לא היה לה איך וממה לפרנס ולהאכיל אותנו. כעבור שנתיים, כשהייתי בת 9 בערך ואח שלי היה בן 5 העבירו אותו למשפחה אומנת בגלל הזנחה של אמא שלי, ואני נשארתי איתה. עד היום אחי הקטן, מיכאל גר שם, וטוב לו. אני לפעמים הולכת לבקר אותו והוא מספר לי על החוויות שלו והכל. אני כ"כ מקנאה בו לפעמים על החיים שיש לו לעומת שלי." נטשה הפסיקה לדבר ודרכה על הסיגריה ועידן המשיך להסתכל עליה, מבט מלא רחמים, ולא אמר דבר.
"בוא שב, היא אמרה לו" והוא התיישב לידה.
היא שמה את ידה על ידו ואמרה " זו רק ההתחלה כל זה, אתה בטח חושב שאני ילדה מסכנה. אני יודעת, רואים במבט שלך.וכמו שאתה רואה, בכי כבר אין לי להוציא. השלמתי עם העובדה שהחיים שלי חרא מההתחלה"
"דיי נו.." אמר עידן בשקט.
"טוב אני ימשיך, אז ככה.. אני בתור ילדה הייתי מצטיינת, טובה בהכל: מתמטיקה, אנגלית. אהבתי ללמוד.
המשכתי לגור עם אמא שלי כמו שאמרתי לך, ושנה אחרי שהעבירו את מיכאל אמא שלי הכירה מישהו חדש. בוריס, קראו לו.
הבנאדם שאימלל לי את החיים, הוא היה יורד עלי, מדבר אליי מגעיל. שנאתי אותו, שנאת מוות.
אמא שלי ראתה מה קורה, אבל לא הגיבה, המשיכה כאילו כלום. היה לה טוב איתו כי הוא הביא כסף ועברנו לגור איתו וירד לה קצת מהעומס.
בגללו, אני התחלתי להידרדר. שנה שלמה סבלתי את הכל, עד שיום אחד כשהייתי בת 11 וחצי בערך ברחתי מהבית. ישנתי ברחוב, לא יכולתי יותר. בכיתי באותו הלילה, כמו שאני לא זוכרת שבכיתי הרבה זמן, רציתי למות.
יום למחרת כשחזרתי הביתה, חטפתי צעקות מאמא שלי. עם הזמן התחלתי להידרדר בלימודים, ממש אבל. מילדה מצטיינת הפכתי לאפס. לא הייתי באה לבית הספר. ונשארתי כיתה, זה היה מעצבן. אתה מבין? גם עכשיו אני הכי גדולה בכיתה. אתה בן 16 אני בת 17 , זה היה מביך להיות ככה.
בקיצר עם הזמן התחלתי לברוח מהבית בלילות, והתחברתי לקבוצה של אנשים, אחד מהם היה אלכס. הם היחידים שהקשיבו לי, הייתי באה אליהם כל הזמן, מסתובבת איתם. התחלתי לעשן ולשתות, כמו אבא שלי אתה מבין? אני הפכתי להיות ככה. הרגשתי מגעיל, הפחדתי את עצמי. זה כאב לי, אבל לא היה לי מה לעשות.
אלכס שם עליי עין עוד מאז, מאז שהייתי ממש קטנה, בת 13 אולי. בסופו של דבר התחלתי לצאת איתו, היינו חברים. הוא לימד אותי את הכל, לעשן, איך לשתות. הכל התחלתי איתו. אוףף.. להיזכר בזה, בהכל.. עושה לי רע. אתה היחיד שסיפרתי לו על זה. אתה ושירה בעצם. היא יודעת קצת, לא הרבה.
מה עוד אני יגיד? מפה התחיל שלב חדש בחיים שלי.."
"מה זאת אומרת?" שאל כלא מבין
"זה אומר ש..."
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
אחרי שאביעד הלך. המשכתי לשבת שם באותו המקום, כאב לי הראש כל כך. הרגשתי כל כך מבולבלת. הרגשתי מגעיל, הרגשתי מוזר.
כל הזמן התמונה הזו שלו ושל אביעד, הנשיקה הזו, עוררה בי מן רגש כזה, ולא רציתי את זה.
לא הבנתי מה קורה לי.
הלכתי הביתה, לא היה אף אחד.
כשהגעתי תמר צילצלה אליי ואמרה לי שהיא בבית שלה, ושהכל בסדר. היא שמה לב שאני מוזרה, שאין לי מצברוח. אבל העדפתי לא לספר לה. כי ידעתי מה ואיך היא תגיב. ולא ממש היה לי כוח לזה, זה בילבל אותי עוד יותר.
רציתי כל כך לספר את הכל למישהו, לבקש עצה, להבין, לסדר את הבלאגן. אבל לא היה לי איך, לא היה לי למי. הרגשתי לבד. בודדה בעולם הזה.
ישבתי מול המחשב, והפעלתי את המדייה פלייר.
בחרתי כמה שירים והם החלו להתנגן.
קמתי מהכיסא והתקדמתי לכיוון המיטה, צנחתי עליה וישבתי בישיבה מזרחית.
בעודי מאזינה לשיר הראשון שהתנגן, On Your Own , תוך כדי שאני מקשיבה לכל מילה, עלו בי זיכרונות, זיכרונות ממנו, מנועם. נזכרתי ביום שהכרנו, איך שהוא ניסה להתחיל איתי, ואיך שלא ממש היה איכפת לי ממנו.
אני נזכרתי בשיחות שלנו, את ההתחנפויות שלו ואיך שהתחלנו להתקרב אחד לשניה. נזכרתי באותו היום שבו הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואיך אני כאילו ללא רגש אמרתו לו שאני לא, ודחיתי אותו.
נזכרתי במבט שלו באותו הרגע, את העיניים הבוהקות שלו, את העזיבה שלו, ואת הימים אחרי זה שלא דיברנו אחד עם השניה, שהתעלמנו. נזכרתי בשיחה שלנו אחרי שבוע שלא דיברנו, שבה הוא אמר לי שהוא לא יכול ולא מוכן להיפגע יותר ושקשה לו, ואז איך שאמרתי לו שישאיר אותי לבד, ופשוט התחלתי לבכות , כי לא ידעתי מה לעשות. פחדתי מאהבה, פחדתי לאהוב, לא רציתי להיפגע.
ככה עברו להם אז כמה ימים של אי וודאות, אז הבנתי בימים האלה עד כמה שהוא חשוב לי, ועל זה שאני לא מוכנה לוותר עליו, וגם אם זה אומר להיפגע אני לא אוותר על האהבה הזו, ידעתי שאני מרגישה אליו משהו עצום, אך הדחקתי זאת.
נזכרתי באותו היום שהחלטתי לקחת יוזמה ולומר לו שאני מצטערת על מה שעשיתי לו ועל זה שאני אוהבת אותו.
אני נזכרתי איך התארגנתי והתלבשתי כל כך יפה והלכתי לעיר כי ידעתי שהוא שם.
נזכרתי איך כשהגעתי לעיר שאלתי אנשים וחיפשתי אותו ואיך שמצאתי אותו יושב בספסל עם עינב, מחובק איתה הציפו את עיניי דמעות. נזכרתי בכל הבלבול והחוסר וודאות שתקף אותי ואיך שהלכתי אליו עם דמעות מלאת ביטחון ואמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו. נזכרתי במבט שלו באותו הרגע, המבט מלא דאגה הזה שהיה לו אז כשראה אותי בוכה ולא הבין למה. והזיכרון שהכי שבר אותי זה אותו הרגע שהלכנו לצד והוצאתי הכל, שחררתי הכל והוא? הוא לא אמר מילה. הוא פשוט התקרב ונישק אותי, הנשיקה הראשונה שלי. נשיקה מלאת אהבה, מלאת אושר.
נזכרתי פשוט בכל הדרך הארוכה שעברנו אני ונועם כדי להיות ביחד, וכאב לי לחשוב שזה יגמר אחרי מה שעברנו, שיש סיכוי שזהו, שזה לא יחזיק מעמד.
עצמתי את העיניים שלי, ואז כשהתחלף השיר עלו בי עוד זיכרונות, עוד רגעים מהעבר הלא רחוק, עלו בי רגעים עם אביעד. לא יודעת למה.
נזכרתי בכל החודש האחרון, על איך שהתקרבנו, איך שהייתי איתו המון, איך שאני נהנת איתו, איך הוא היחיד שיודע להצחיק אותי כשצריך, זה שגרם לי לחייך, שידע להגיד את הדברים הנכונים, על איך שהוא בנאדם כ"כ ישיר ואמיתי.
נזכרתי ברגע שהכרתי אותו, אז ביום שנועם עזב. חשבתי לעצמי כמה זה מוזר. נועם עזב והוא פתאום הגיע, ועכשיו אני מבולבלת- בגלל שניהם.
המשכתי לעצום את עיניי ועלו בי עוד זיכרונות. אותו היום בבית הספר שראיתי את אביעד, והמבטים שהוא שלח לי. אותם הימים שהוא עזר לי כ"כ עם כל הבגרויות, כל הרגעי צחוק שעברנו, כל הבדיחות שלו, כל המבטים שלו שאכלו אותי מבפנים, נזכרתי בכל אותם הרגעים המביכים שהיו לנו שהעדפתי להדחיק, כל אותם ה"כמעט" נשיקות, או פליטות פה של שנינו ששוב העדפתי להדחיק.
באותם הרגעים עברו בי כל כך הרבה צמרמורות.
רציתי להירדם ולא לקום.
לא ידעתי מה אני מרגישה או מה אני רוצה, כאב לי כל כך. ולא היה לי כוח לכלום או לאף אחד.
תוך כדי המון מחשבות שרצו בראשי נרדמתי, ישנתי כל כך חזק שאפילו לא שמעתי שההורים שלי הגיעו הביתה.
"שירה?.. שירההה??" שמעתי צעקות והתעוררתי, עיניי היו מנופחות מאוד
"מה?" צעקתי בקול חלש.
"איפה את? למה את לא עונה? חשבנו שאת לא בבית" אבא שלי צעק לי.
"נרדמתי.." עניתי באדישות, הלכתי לאמבטיה ושטפתי את פניי וירדתי למטה.
הוריי שצפו בטלויזיה הסתובבו אליי "בוקר טוב" אמר אבא, "ערב" אמרתי לו והוא חייך וחיכה שגם אני, אך לשווא.
"מה קרה מאמי?" שאלה אמא, "שומדבר מיוחד.. אני לא מרגישה טוב" אמרתי.
"קחי אקמול אם כואב לך שוב הראש" אמרה אמא.. "בלעתי כבר" עניתי לה שוב באדישות.
"טוב.. תאכלי משהו" אבא אמר לי "לא בא לי, אני עולה למעלה" עניתי והסתובבתי לכיוון המדרגות.
"חכי שניה.." אמרה אמא, "מה?" אמרתי והסתובבתי לכיוונם.
"את יודעת שאבי ושרונה חוזרים לארץ נכון?" שאלה אמא.
"מה? מתי?" שאלתי מופתעת ופתאום כאילו התעוררתי מתרדמת שהייתי שקועה בה.
"הם חוזרים מחר בלילה כניראה, אם לא יהיו עיכובים בטיסה, יש להם שם בעיות" אמר אבא.
"אה.. הבנתי, ומתי אנחנו הולכים אליהם?" שאלתי בציפייה, כל כך רציתי לראות את רעות, הייתי זקוקה לה ודאגתי לה. לא דיברתי איתה המון זמן.
"לא יודעת, קודם שיגיעו לארץ אחרי זה ניראה.." ענתה אמא וחזרה לצפות בטלויזיה.
"טוב" עניתי ועליתי לחדרי.
התיישבתי מול המחשב ושיניתי אווי באיי סי:
= לא ממש פה:\
עזבו אותי בשקט כבר!
"לא נשאר לי כלום מלבד זיכרון,
וזיכרונות זה לא מה שהיה..." :\ =
ראיתי שעינב קראה לי את האווי והיא שלחה לי הודעה. לא היה לי כוח אליה אז סיננתי אותה.
לאחר מכן תמר קראה לי את האווי ושלחה לי הודעה לפלאפון 'מה יש לך? אני יודעת שעובר עליך משהו, למה את לא מספרת לי? ומה זה האווי הזה? דברי איתי מאמי' קראתי את ההודעה ושלחתי לה בחזרה 'אני ממש מבולבלת, לא יודעת מה יש לי. אני ידבר איתך אחרי זה- סורי'. כעבור כמה דקות היא שלחה לי בחזרה 'אוקיי שירה, אני לא יודעת מה יש לך- אבל תיהי חזקה' השבתי לה בקצרה 'תודה, אני ינסה' והנחתי את הפלאפון על השולחן.
ראיתי שנועם מחובר, הייתי חייבת לדבר איתו כדי להבין הרבה דברים שאולי יקלו עליי ועל ההרגשה שלי.
שירק'ה:
נועם? אתה פה?
is typing נועם- היה כתוב.. ופתאום הלב שלי דפק בחוזקה.
נועם:
היי שירה
שירק'ה:
היי.. מה קורה?
נועם:
טוב. מה איתך? אני מבין שלא הכי טוב, בגלל האווי הזה.
שירק'ה:
כןן.. לא יודעת, המצב לא משהו.
נועם:
מה קרה לך?
שירק'ה:
מה קרה לך?
נועם:
אני שאלתי קודם
שירק'ה:
נו דבר..
נועם:
מה שירה? אין לי מה להגיד ממש
מבולבל כזה
שירק'ה:
כנ"ל
נועם:
למה את מבולבלת?
שירק'ה:
כל מיני דברים שקורים לי
נועם:
כמו?
שירק'ה:
בגללך
-חיכיתי שהוא יענה, אך הוא לא כתב כלום-
שירק'ה:
למה אתה שותק?
נועם:
מצטער, אין לי כל כך מה להגיד.
שירק'ה:
למה אתה מבולבל?
נועם:
בגללך
שירק'ה:
וואלה.. אנחנו באותו מצב
נועם:
אכן
שירק'ה:
נו מה אתה אדיש?
נועם:
מצטער.. לא יודע מה יש לי.
רגע, מה זאת אומרת מבולבלת בגללי?
שירק'ה:
כי הכל מוזר לי. אנחנו בקושי מדברים. אתה שם ואני פה.
תגיד רגע, מה אנחנו בעצם?
נועם:
מה? מזתומרת?
שירק'ה:
מה שכתבתי, מה אנחנו? מה אני ואתה נקראים?
נועם:
מה שתחליטי
שירק'ה:
אתה שוב אדיש!
נועם:
נו.. לא יודע מה אנחנו למה את שואלת?
שירק'ה:
אני אמורה לחכות לך?
נועם:
אני לא מבין אותך.
שירק'ה:
אין מה להבין,
אתה אוהב אותי? או שהמשכת שם הלאה כבר?
נועם:
אני מנסה להתרגל פה, וכן- אני אוהב אותך.
את אוהבת אותי?
-פתאום לא ידעתי מה לענות לו, אך ידיי כתבו בלי חשיבה-
שירק'ה:
אני אוהבת אותך.
נועם:
אני מתגעגע, צריך אותך פה.
שירק'ה:
גם אני, הכל כל כך שונה לי פתאום, הכל מבולבל לי. המצב הזה שאתה לא פה, זה גורם לי לחשוב כל כך הרבה דברים.
ואנשים אומרים לי כל מיני דברים.
נועם:
אני יודע, אצלי אותו הדבר שירה.
שירק'ה:
וכמה זמן אתה חושב שכל זה ימשיך ככה ביננו? נהיה בקשר אלקטרוני? זהו?
אתה לא חושב ש..
נועם:
אני יודע למה את מתכוונת, גם אני חשבתי על זה אבל שמעי,
אני אוהב אותך ואת אותי, נכון שהמצב מבלבל והאנשים והכל. אבל בינתיים המצב בסדר ואנחנו מסתדרים.
ברגע שניראה שזה כבר לא הולך.. אז.. אז את יודעת כבר נו
שירק'ה:
כן, נחתוך הא?
קל להגיד. זה כואב לי שאתה אומר את זה.
נועם:
גם לי
------
ככה נגמרה השיחה, היא נגמרה בסימן שאלה כל כך גדול, יותר ממה שהיה לפני.
לא הבנתי אותו.
מצד אחד הוא אומר שהוא מבולבל לגביי, מצד אחד הוא אוהב, ומצד אחר הוא אומר שיגיע הזמן מתישהו שכן נחתוך.
'אז למה אני ממשיכה את זה לעזאזל?' חשבתי לעצמי וזרקתי את הכרית שלי על הדלת.
"אני שונאת את עצמי' אמרתי בקול.
יצא פרק ארוך,
תגיבו.
QUOTE (sapiri2006 @ 14/09/2007) פרק ארוך ומדהים !
תודההההההההה:]
3>
וואוווו !
מדהיםםם , מה זה אהבתי 😊
תמשיכי מאמי ,
שבת שלום 😊
אוהבת , 3>
QUOTE (ללייננווייהה @ 14/09/2007) וואוווו !
מדהיםםם , מה זה אהבתי 😊
תמשיכי מאמי ,
שבת שלום 😊
אוהבת , 3>
חחח איזה חמודהה😁
תודה, תודה, תודה=]
אני ימשיך מחר כניראה..
אוהבתת3>
מדהיייייייייייייייםםםםםםםםם!!!!
מממש ממש ממש אהבתי :]
3>
QUOTE (BaRiii @ 15/09/2007) מדהיייייייייייייייםםםםםםםםם!!!!
מממש ממש ממש אהבתי :]
3>
יאיייD:
תודה, תודה.
זה כיף לשמוע את זה.
יש לי מלא, מלא שיעורים ואני עכשיו עושה אותם.
יותר מאוחר אני יפנה זמן לכתוב עוד פרק.
אוהבת3>
כמעט סיימתי לכתוב עוד פרק, אוני יפרסם מאוחר יותר כניראה.
אין תגובות בכלל:\
יפה [:
וארוווווווווךך 😊
תמשייכיכיי
מדהים .. יצא ארוך : ]
תמשיכי ! 😊
חח.. כן יצא ארוך:]
זה טוב לא?
שבוע טוב לכולן33>
אני ימשיך עוד מעט ניראה לי=]
קבלו המשךךך 😉
והוא גם ארוך..חיחיחחי:]
פרק 15:
"זה אומר ש.." אמרה נטשה, השתתקה לפתע ולחצה את ידו של עידן שהייתה בתוך ידה.
היא לקחה נשימה ארוכה וחזרה ואמרה שוב "זה אומר שמפה התחילו להתגלגל הרבה דברים, מפה מתחיל כל העניין.
אתה מבין? אלכס היה החבר הראשון שלי, ואמרתי לך שאיתו התחלתי הכל- הכל מהכל"
"הכל מהכל? מה הכוונה.. אתם..?" אמר עידן וכיווץ את גבותיו.
"הכל מהכל.. בדיוק, עישנתי איתו, שתיתי איתו.. וכן, הוא היה הראשון שלי- שכבתי איתו" אמרה נטשה והשפילה את מבטה.
"אבל.." אמר עידן ומשך את ידו ממנה.
"כן, הייתי קטנה. אני יודעת. בת.. בת 13 וחצי בערך"
"לא ידעת מה זה חיים, היית ילדה.. איך?" שאל עידן מופתע
"כן, הייתי ילדה קטנה, מסכנה, טיפשה וחסרת אהבה. חסרת חום. חסרת ביטחון.
הוא היה גדול ממני, 3 שנים, הכל שונה. היו לו צרכים משלו.
אני הייתי תמימה, תמימה ומטומטמת שמתוך חוסר אונים, חוסר תשומת לב, חוסר התעניינות מצד כולם נמשכתי ונכנסתי לדברים האלה. הדברים שהכי לא רציתי, דברים שלא ידעתי מה הם.
הוא.. הוא בהתחלה חיכה, לא בא לי עם זה ישר כי ידע שאני יפחד. אחרי חודשיים בערך שהיינו יוצאים וחוץ מנשיקות וכאלה לא היה כלום הוא בא אליי בדרישה שהוא רוצה טיפה יותר.
לא רציתי לאבד אותו, הוא היחיד שהיה לי- היחיד שבאותה התקופה היה איתי. לאמא שלי לא היה איכפת. אבא שלי ברח, אח שלי לא היה איתי ובוריס כל הזמן זילזל בי" היא אמרה ואז הוסיפה בשקט "הייתי לבד".
"אז הלכת ושכבת איתו!" התקיף אותה עידן ונטשה כמו מתגוננת אמרה "לא הייתה לי ברירה, לא ממש ידעתי מה זה. הוא אמר טיפה יותר. לא תיארתי לעצמי.
הוא התחיל לגעת בי, עוד ועוד.. לאט לאט הוריד לי את החולצה ואני פשוט קפאתי. לא ידעתי מה לעשות. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהכל בסדר והוא יודע מה הוא עושה ואני זרמתי איתו כי לא ידעתי איך לעצור.
הוא המשיך והפשיט אותי, ככה לאט, לאט בקצב שלו. ניסיתי לעכל אז מה קורה, לא הייתי מוכנה. אבל שוב.."
"כן.. לא הייתה לך ברירה" אמר עידן בזילזול.
"אמרת שאני יספר לך נכון? אל תשפוט, אל תשפוט בני אדם אם לא היית במצב שהם היו. דיי!" אמרה נטשה ביאוש.
"מצטער.. תמשיכי" אמר עידן.
היא לקחה לעצמה כמה שניות והמשיכה "אז המשכנו אני והוא ככה עוד שנה וחצי, היינו יחד, היו פרידות והכל אבל שוב, תמיד חזרתי כמו כלבלב קטן שמחפש בית. תמיד אני הייתי חוזרת, גם אם הוא היה האשם.
חוץ ממקרה אחד.."
=-=-=-=-=-==-==-=-=-===-=-=-=-=-=-=-=--==-=-=-=--===-=-=-=-=-=-=-=--=-==--==--=-=
"אז אני יודע, שזכיתי לאהוב.." צילצל הפלאפון שלי.
-תמר- ראיתי על הצג ועניתי לה.
"שירה? את בסדר?" שאלה.
"בערך" עניתי בחוסר חשק.
"אז מה? אני צריכה לשמוע דברים כאלה מאביעד ולא ממך?" אמרה תמר
"הוא סיפר לך?" שאלתי חוששת.
"לא ממש, הוא התחיל אבל אז הפסיק..
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך לספר ושאם את רוצה את תספרי לי לבד.
מה קרה ביניכם? מה היה?" שאלה בהתעניינות.
"מה הוא סיפר לך?" שאלתי אותה שוב.
"סתם.. הוא סיפר לי שיצאתם להליכה בלעדיי ודיברתם ואז הגעתם לנושא של נועם והתעצבנת עליו ורבתם כזה.."
"זהו?" שאלתי שוב.
"למה הוא היה צריך לספר לי עוד משהו שירה?"
"לא. הוא לא היה צריך להוסיף עוד כלום. אל תתייחסי, עזבי את זה"
"שירה, אני מכירה אותך. מה קרה? אני לא מאמינה שבגלל זה את ככה.
כי כאילו להיות עצובה על נועם שוב, אחרי שכבר יצאת מזה- ממש לא ניראה לי."
"כי הוא אמר לי דברים קשים, דברים שגרמו לי לחשוב שוב על הכל"
"שירה? את מקשיבה לעצמך?"
"מה את רוצה?"
"תפסיקי כבר, כל הזמן נועם! פחדתי עד עכשיו להגיד לך את זה- אבל דיי נגמר, זהו. תעזבי אותו- תחזרי למציאות.. צאי מהבועה הזו שלך. עזבי אותו, עזבי את העבר תמשיכי הלאה בבקשה"
'תמשיכי הלאה' שתי המילים הללו הידהדו בראשי שוב ושוב.
"שירה?" שאלה תמר בקול.
"מה?"
"שמעת מה אמרתי?"
"כן"
"ו..?"
"ומה תמר?" שאלתי בעצבים.
"מה אני לא צודקת?" היא שאלה.
"הוא סיפר לך נכון?" שאלתי.
"סיפר מה שירה?"
"נו אל תעבדי עליי, תמר בבקשה.."
"אני לא יודעת על מה את מדברת, רק שתדעי שהוא שבור. הוא מתקשר אליי, נשמע כמו מסומם. כולו עצוב- לא זיהיתי אותו. זה לא אביעד. אני בטוחה שקרה עוד משהו והוא לא מוכן לספר- ואת בתור חברה שלי גם לא מוכנה לספר לי?"
"כי אני לא רוצה לספר, לא מוכנה לזה עוד, אני בעצמי לא מעכלת כלום, שומדבר. כואב לי. כואב את לא מבינה?" אמרתי בקול חנוק והבכי איים להתפרץ.
"תיבכי מאמי, זה טוב.. תשחררי"
"לא רוצה לבכות, נמאס לי כבר לבכות. נמאס לי מכל מה שקורה. הכל מבולבל לי" אמרתי בקול עוד יותר חנוק.
"טוב שירה, אני מצטערת שיצאתי עליך ככה, אני פשוט לא מבינה דבר. את עצובה, הוא באותו מצב ושניכם לא מוכנים לספר לי כלום. אני מנסה לעזור ולא ממש הולך לי. זה מעצבן!"
"זה בסדר, תודה תמר. אבל אין כל כך במה לעזור. זה שייך לשנינו- הכל עוד חדש כזה. אני בעצמי לא מבינה כלום. אז עוד מוקדם לי לספר לך.." אמרתי לה בפשטות.
"אוקיי אני מבינה אותך.." אמרה תמר והייתה שתיקה של מספר שניות.
"תמר?"
"הא?"
"אני כל כך צריכה מישהו פה איתי, לידי"
"מאמי, אני פה.. תמיד פה, את רוצה שאני יבוא אליך?"
"כן, בבקשה!" אמרתי לה.
"טוב מאמי, תיהי חזקה. אני עוד מעט אצלך"
סיימתי את השיחה וירדתי למטבח, הוצאתי חפיסת שוקולד חלב מהארון, שקית במבה ומזגתי לעצמי כוס קולה עם קרח ועליתי בחזרה לחדר.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
"מה? מה זאת אומרת מקרה אחד?" אמר עידן כלא מבין.
"הייתי בת 15 ניראה לי.. לפני שנתיים, כן בת 15.
פתאום התחילו לי כאבי בטן נוראיים, בחילות, כאבי ראש, הקאות. הרגשתי נורא. לא יכולתי לעשות כלום.
סיפרתי לאלכס, אבל הוא לא יכל לעזור לי, הוא אמר שזה וירוס או משהו ושזה יעבור.
ואני העדפתי להאמין למה שהוא אמר וחשבתי שזה יעבור.
עברו כמה ימים, וגם המחזור איחר לי.. 'כולה כמה ימים' חשבתי לעצמי.
אבל הכמה ימים האלה הפכו לשבועות.
שבוע ועוד שבוע.. וכך גם הדאגה עלתה וגברה"
"הריון!" אמר עידן והשפיל את מבטו.
"בדיוק, לי בעצמי לקח זמן להבין את זה. עד שקלטתי. היה כמעט מאוחר מידי..
הייתי לי חברה אחת בגיל של אלכס שהייתה מסתובבת איתנו, רוני, ילדה נשמה. היא עזרה לי ודיברה איתי על הכל.
היא קנתה לי ערכה לבדיקת הריון, הייתה איתי בכל מצב. גם כשהתשובה הייתה חיובית, היא לא עזבה אותי.
היא תמכה בי ואמרה לי לספר לאלכס, אבל פחדתי. פחד מוות. פחדתי שהוא יעזוב אותי. הייתה לי מן אובססיה אליו, או הרגל, לא יודעת איך להגדיר את זה, בגלל זה היה לי קשה להיפרד ממנו בכלל עד עכשיו.
היא הכריחה אותי שאספר לו ואיימה עליי שאם אני לא- אז היא תספר.
לבסוף החלטתי לספר לו. אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי. ציפיתי שהוא יתמוך בי, שהוא יהיה איתי ויעזור לי. רציתי לשמוע מה יהיה לו לומר, אך הוא מצידו, היה בהלם טוטאלי, לא עיכל, התחיל לקלל ברוסית ואמר לי להפיל.
אמרתי לו שיכול להיות שכבר מאוחר מידי, כי אני בחודש השלישי בערך והוא התעצבן עוד יותר. הוא אמר שהוא לא מוכן לשאת באחריות, שאולי זו אשמתו ושהוא לא אחראי, אבל שאני אלך לברר מה אפשר לעשות.
ביקשתי ממנו שיבוא איתי, שיעזור לי. אבל הוא? הוא שתק. לא אמר דבר. לא ניגש אליי, לא חיבק אותי, לא ניסה לחזק אותי. הרי זו לא רק אני, גם הוא שותף לזה.
קיבלתי סטירה בפרצוף, הכל התנפץ לי. דיימנתי דברים, חשבתי שהוא יהיה איתי. אבל כלום"
"מה? אני.. אני לא מבין, הוא עזב אותך ככה? עם כל העוול הזה? בלי לעשות כלום?"
"כן, הוא קיבל את זה קשה יותר ממני, הוא פשוט ברח ונעלם.
ניסיתי להשיג אותו יום אחרי יום, למצוא אותו, לדבר איתו. חיפשתי אותו בכל מקום, שאלתי את החברים שלו, אבל הוא נעלם. פשוט ככה. התחמק כל הזמן.
בערבים כשכולם היו נפגשים הוא לא היה שם, כאילו בלעה אותו האדמה, פשוט התנתק בינינו הקשר. ואני לא אשקר-
הוא היה חסר לי, חסר כל כך.
היית אומלה, ילדה מסכנה עם תינוק בבטן הקטנה שלי" אמרה נטשה ואז העבירה את ידה בשערה.
עורו של עידן הצטמרר והפך לעור ברווז.
"תיראה אותך" אמרה נטשה בקול מגחך "תיראה איך אתה מצומרר, ראית מה זה? אלה החיים שלי"
"זה הסוד הנורא שבגללו פחדת שאתרחק ממך? בחיים לא הייתי מתרחק ממך בגלל דבר כזה"
"חכה.. אתה ממהר.. זה לא הסוף, זאת רק ההתחלה" אמרה שוב נטשה והסתכלה עליו, ובאותו הרגע הוא גם הביט בה.
הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שעיניהם נפגשו ככה ואף אחד מהם לא השפיל מבט.
מבטו של עידן היה מלא רצון, מלא צער.
מבטה של נטשה מלא תשוקה, מלא כאב.
"מה עם התינוק?" שאל פתאום עידן והפר את הדממה ששררה ואת הרגע ההוא שהיה.
"אין תינוק"
"מה אין תינוק?"
"כמו ששמעת- אין תינוק. ניראה לך שהייתי נשארת ככה לבד עם תינוק? מי היה עוזר לי. אמא שלי הייתה מעיפה אותי מהבית, מהחיים שלה. להביא לה עוד צרות לחיים?
ניראה לך שהייתי נשארת עם תינוק. מי היה איתי אז? אף אחד"
"מה עם רוני?"
"רוני? יש לה את החיים שלה. ולעזור לי היא מספיק עזרה.
היא לקחה אותי למעיין עמותה כזו, לילדים נזקקים.
הייתה שם אחת, אילנית, שהיא אחראית שם והיא עזרה לי נורא.
עשינו הפלה יחד, היא עברה איתי כל רגע ורגע ועזרה לי המון.
כתף תומכת, הקשיבה לכל הסיפור שלי, ייעצה לי, דיברה איתי, והכי חשוב הוציאה אותי מכל הבלאגן.
הפלה ללא ידיעת הורים. זה מה שעשיתי, ללא תשלום וללא כלום. הכל בשקט"
"ומה עם אמא שלך? איך היא לא שמה לב?"
"לא ממש היה איכפת לה ממני, אמרתי לך כבר.
היא חייה את החיים שלה.
כבר לא ממש הזיז לה שימים שלמים לא הייתי בבית, בקושי היא ראתה אותי.
אז היא לא שמה לב.
הייתי אומרת לה שאני אצל חברה או משהו וכאלה. זה לא ממש משנה. הכי חשוב זה שיצאתי מזה ושהכל היה טוב"
"אה.. אני מבין" אמר עידן "אני מצטער" הוסיף.
"אין לך על מה" השיבה לו בחזרה והוא חייך מעיין חצי חיוך כזה.
"מה עם.."
"אלכס?" קטעה אותו נטשה והוא הנהן בראשו לאות 'כן'.
"אלכס.. אוי' אוי'.. הוא, המשיך לברוח ולהעלם, תקופה ארוכה לא ראיתי אותו מאז מה שהיה, מאותו הערב.
היה לי קשה, בלעדיו.. כל כך קשה.
בוריס ואמא שלי נפרדו באותה התקופה.
לאמא שלי שוב לא היה מספיק כסף, לילות היא הייתה בוכה והיה לה קשה, לא היה לנו איפה לגור. אתה מבין? לא היה לנו בית. היינו לבד. בחוץ, ברחוב, חסרות כל.
כמה אנשים שאמא שלי הייתה מכירה עזו לנו והביאו לנו מקום מחסה, לישון בו.
לבית הספר הפסקתי בערך להגיע כבר. הייתי יושבת בחוץ ימים שלמים, ללא מעש.
והיה איזה ערב אחד, הלכתי לשתות עם כולם.
תמיד הגדולים יותר היו מעשנים סמים, מזריקים, מסניפים; חשיש, גראס, אקסטזי, הרואין וכאלה.
אלכס אף פעם לא הרשה לי לגעת בזה, לא הרשה לי להתחיל עם זה. הוא אמר לי שזה יעשה לי לא טוב, שאין טעם ושאני לא יעז להתחיל עם זה. הוא שמר עליי. לא רצה שאני אגרר לזה.
אבל אז, אז אלכס כבר לא היה שם. לא היה מי שיזהיר אותי ויגיד לי לא,
לא היה מי שידאג לי.
החברים שלו ראו שאני מסתכלת מהצד והציעו לי לנסות, הם אמרו לי שזה יוציא אותי מהדיכאון. הם אמרו לי שזו הפעם הראשונה שלי. אז הם יביאו לי בחינם, ושאני ינסה כי אין בזה שום פסול.
'מה איכפת לך? פעם אחת' הם אמרו לי.
פעם אחת שנגררה לעוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. לא היה מי שיעצור אותי, מי שיעזור לי, כולם היו בתוך זה כבר. כולם עודדו אותי.
לאט, לאט הרגשתי צורך לזה כל הזמן. זה התחיל מקטן ומסמים קלים והמשיך להיות עוד ועוד, לסמים קשים יותר ויותר.
בכל פעם שהרגשתי רע, שהייתי במצוקה. זה הדבר היחיד שעזר לי לצאת מהכל, להיכנס לתוך בועה משל עצמי. להעלם, להרגיש ב'היי'- גבוה, גבוה שמה למעלה.
אז אני זוכרת איך בפעם הראשונה, הייתי בעננים, צחקתי, לא היה לי כוח לחשוב. פשוט עצמי את העיניים ודמיינתי כל מיני דברים, דמיינתי דברים טובים, את החלומות שלי. את החיים שלי בצורה אחרת.
אתה לא יודע איך זה עשה לי טוב, איך זה שיחרר אותי. אהבתי את ההרגשה הזו כל כך, את ההרגשה של ההתנתקות הזו, של התנתקות מהעולם ומהסבל שאני תקועה בו. הרגשתי כאילו אין אף אחד, הרגשתי אהבה.
הייתי במן עולם משל עצמי שאני יכולתי לשלוט עליו. הייתי בעולם שכל כך הייתי צמאה אליו.
תמיד שההשפעה ירדה, נהיה לי רע, דיכאון מוחלט, רציתי עוד. הרגשתי צורך לעוד. אהבתי את התחושה ההיא. זה היה חסר לי.
את הפעמים הראשונות הם סיפקו לי, אמרו לי לנסות ואני בשלי, מרוב סקרנות לקחתי, ואז המשכתי מרצון. בגלל שזה היה מקום המפלט היחיד שלי בכל המצב הזה שהייתי בו, בכל הזבל ששחיתי בו."
"יואו'.. נטשה, לא חשבתי ש.." אמר עידן מפתע ואז הפסיק את דבריו. הוא לא ידע מה לומר. הוא היה בשוק מוחלט.
"הייתי צריכה כסף" היא המשיכה.
"כסף, לא היה לי! ולא יכולתי בלי הסמים, פשוט לא יכולתי. הייתי נכנסת לדכאונות, רציתי למות. הייתי נכנסת להתקפות זעם ללא הסמים, ללא ה'ממתקים' שלי, שגרמו לי להרגיש טוב יותר.
בכל יום שעבר ללא הרגשה טובה כזו, הייתי נאכלת בתוכי,הייתי חסרת סבלנות. הרגשתי מגעיל, הייתי חייבת לנסות להעסיק את עצמי, אבל לא היה לי במה.
ביקשתי מרוני כסף והיא הביאה לי, פעמיים, היא לא הייתה מוכנה להביא לי יותר.
הייתי חייבת להשיג בכל דרך. אז גנבתי מאמא שלי, גם ככה לא היה לנו כסף, לא היה! והייתי לוקחת אותם, את הגרושים האלה שאמא שלי הרוויחה, בשביל חרא! בשביל סמים!
אמא שלי עבדה כמו חמור,
ימים שלמים, לילות, כדי שיהיה לה מה לאכול. ואני לקחתי לה את זה.
עשיתי את זה מבלי לחשוב.
היא לא הבינה לאן הכסף נעלם, עד שיום אחד היא עלתה עליי. והיה ביננו ריב רציני.
היא בכתה וצעקה עליי, ואני לא יכולתי לשמוע עוד כלום, הייתי חייבת מנה, הייתי חייבת לקחת משהו להרגיע את עצמי.
אז ברחתי.." אמרה נטשה ולקחה נשימה ארוכה.
"לאן ברחת?" שאל עידן ונעץ בה מבט רציני.
--------
הסיפור חיים של נטשה בסיפור ארוך, לכן זה נמשך כמה פרקים.
מקווה שזה לא נמרח יותר מידי.
בפרק הבא זה יגמר.
שבוע טובב3>
ולילה טוב=]
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי