מי יודע.

מה עם המשך?

^^ המשך ! ?

תמשיכי מאמי.. :]

פרק 23:

"נדב, יאלה!" צעקתי לאחי הקטן שירד כבר למטה.
"כבר.. כבר, אני מסדר את השיער" השיב לי.
"וואו.. כמה זמן!" אמרתי לאימי בקוצר רוח, רציתי כבר להגיע לרעות.

"הוו.. סופסוף" אמרתי כשראיתי את אחי יורד במדרגות.
"שקט כבר.." אמר בעצבים ולא הבנתי מה יש לו.

נכנסנו למכונית וכל הנסיעה עברה בשקט, היה לי מוזר שאחי הקטן לא מציק לי כמו תמיד- אך לא ייחסתי לזאת חשיבות.
כשהגענו כעבור חצי שעה, יצאתי מהאוטו במהירות וחיכיתי להוריי.
אני החזקתי בידי זר פרחים גדול.
"שלוםם!" צעקנו כולנו כשנכנסנו ושרונה ואבי קיבלו את פנינו בשמחה.
התחבקנו המון ואני חיפשתי בעיניי את רעות, אך היא לא הייתה.
"מה? איפה רעות?" שאלתי את שרונה.
"היא יצאה לסופר, היא כבר מגיעה מאמי" ענתה לי ואני התיישבתי בסלון והקשבתי לשיחת המבוגרים.

"לא יודעת מה קורה איתה.." אמר שרונה לאימי בלחש, אך שמעתי זאת.
"כן.. גם שירה אמרה שמשהו מוזר איתה, היא אמרה שתנסה לברר" ענתה בשקט אימי.
הסתקרנתי נורא לדעת מה יש לרעות.
כעבור רבע שעה רעות הגיעה, ישר כששמעתי דפיקות בדלת רצתי לפתוח אותה.
"מאמיי..." צעקתי בעודי פותחת את הדלת והבטתי ברעות, היא השתנתה נורא.
הבטתי בה בחיוך ענקי והיא פשוט החלה לדמוע וחיבקה אותי חזק, בכל כוחה.
"התגעגעתי אליך נורא" אמרה לי בעודה מזילה דמעות.
התרגשתי לשמוע אותה, ולראות אותה ועיני החלו לשרוף, והדמעות חנקו את גרוני.
"אני לא מאמינה.. סופסוף" היא אמרה ואני פשוט המשכתי לחבקה בכל כוחי, בלי לעזוב.
"בואי אני יעזור לך" אמרתי לה ולקחתי מהרצפה שקית.
"תודה" השיבה לי ולאחר שאמרה שלום להוריי עלינו לחדרה.

רעות פשוט לא הפסיקה לחבק אותי, לא עזבה אותי.
"את לא מבינה.." היא אמרה לי בקול חלש
"רעות את השתנית נורא"
"כן בגלל התקופה האחרונה..הכל השפיע עליי כל כך"
"מאמי מה קרה?" שאלתי מודאגת ועיניה החלו להתמלא בדמעות מחדש.
"אני.. זה.. הוא.." החלה לגמגם
"קשה לך.. אני רואה" השבתי לה ברוך.
"היא לקחה נשימה ארוכה ואמרה "תקשיבי, יהיו חלקים שאני פשוט אבכה וכל זה, אל תבהלי או משהו, אני פשוט לא עומדת בזה"
"תגידי לי את בסדר? אני מבינה אותך- הכל.. פשוט תתחילי מההתחלה מאמי, אני פה אל תדאגי" ניסיתי להרגיע אותה.
היא ישבה על המיטה לחוצה, מרעידה את רגלה השמאלית בקצב.
"טוב.." החלה לומר.
"הכל התחיל לפני כמה חודשים, את זוכרת את מייק?"
"כן, זה שאהבת"
"חבר לשעבר שלי" הוסיפה
"הייתם חברים?" שאלתי מופתעת.
"כן, פשוט לא דיברנו הרבה- אז את לא יודעת כלום ממה שקרה"
"אוקיי.. תמשיכי"
"בקיצור התחלנו להתקרב יותר ויותר ויצא איזה יום אחד שהתנשקנו.
כל הימים אחרי זה הייתי באי וודאות כזה, הסתכלנו אחד על השני כל הזמן אך הוא לא אמר מילה.."
"יואו'.. איך אני מכירה את זה.." הוספתי לה והיא הביטה בי ברצינות והמשיכה
"אחרי שבוע בערך ככה, הוא בא אליי ואמר לי שהוא לא מפסיק לחשוב עליי וכאלה, ואני הייתי אז מאוהבת בו, אז פשוט אמרתי לו שגם אני ושאני רוצה שנעשה עם זה משהו וככה הסתדר הכל עד שנהיינו ביחד.."
"אוקיי" השבתי לא מבינה
"מפה התחילו להתגלגל כמה עניינים.
הוא רצה שנשכב, אך לא הסכמתי, לא רציתי ולא הרגשתי מוכנה לזה- את מבינה?"
"בטח שמבינה" הוספתי
"בהתחלה זה היה בסדר מצידו, הוא אמר שהוא יחכה ושהוא אוהב אותי וכאלה, והיה טוב.
יום אחד כשחזרתי ממנו בחופש, היה לילה- חושך מוחלט והלכתי ברגל.
פתאום צפצף לי מישהו מהמכונית ליד, ראיתי שם את ג'ון- חבר טוב של אבא שלי שהיה אצלנו הרבה.
הוא היה במכונית עם עוד מישהו שאני לא מכירה.
הוא שאל לאן אני הולכת, אז אמרתי לו שאני בדרך הביתה.
הוא הציע לי להצטרף אליו ושהוא יקפיץ אותי הביתה, והסכמתי.
שמעי, הוא חבר מאוד טוב של אבא שלי, אז לא היה איכפת לי.
הצטרפתי אליהם ונכנסתי למכונית.
בתוך המכונית היה בקבוק וודקה כמעט גמור וריח חריף של אלכוהול.
בדרך הוא אמר שהוא נכנס לאיזה חנות לקנות כמה דברים אז אמרתי שזה בסדר.
האיש שהיה איתו יצא וחזר עם בקבוקי בירה, אז הבנתי שמשהו לא בסדר.
הוא נתן לג'ון כמה בקבוקים ושאל אם אני רוצה, אך עניתי לשלילה.
הם נעצרו באיזה מקום ושתו להנאתם וחזרו למכונית.
התחלתי לצעוק על ג'ון שזה לא בסדר שהוא נוהג שיכור ושותה ככה, והחלטתי לצאת מהמכונית ולהמשיך ברגל לבד.
החבר שלו תפס אותי אומר לי שלא אעשה שטויות ושאני אכנס למכונית והוא משך אותי.
אמרתי לו שאני לא רוצה, אז הוא חטף לי את הפלאפון ונכנס למכונית.
נכנסתי אחריו למכונית כדי לקחת את הפלאפון ממנו, וברגע שהייתי כולי במכונית, ג'ון נעל את הדלתות והחבר שלו תפס אותי ולא שיחרר.
הם החלו לנסוע ואני צעקתי אך שום דבר לא עזר.
כעבור כמה דקות הם הגיעו לאיזה כביש חשוך וחתכו משם לאיזה יער בצד.
התחלתי לבכות ולפחד ולקלל אותם,
ניסיתי לעשות לג'ון ייסורי מצפון ואמרתי לו כל מיני מילים פוגעות, אך הוא היה אטום-
הפך למפלצת. הוא תפס אותי והפיל אותי על החול.
הוא החל לומר כל מיני מילים ומשפטים כמו "תמיד חשקתי בך וכאלה" " רעות סיימה לדבר והחלה לבכות, ואני יחד איתה.
לא האמנתי, חשבתי על הגרוע מכל, למרות שהיא לא אמרה את זה.
חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה
"מה קרה? הםם.. הם?" אך לא יכולתי להמשיך.
"הם אנסו אותי" אמרה בעודה ממרת בבכי.
"ג'ון התחיל, הפשיט אותי, נישק בכוח, נגע, הכאיב.
צעקתי המון- אבל לא היה אף אחד.
הוא הוריד לי את התחתונים והחל לגעת, החל לעשות כל מיני דברים, הפשיט את עצמו ואז הגיע החלק הכי כואב.
הוא פשוט ביצע את זממו ואחריו החבר שלו.
הוריד את מכנסיו ועשה בדיוק את אותו הדבר.
בעודי מתפתלת מכאבים, צורחת מקללת,
כלום לא עזר.
הבני זונות האלה הרסו לי את החיים, הרסו אותי, הרגשתי גועל, לא יכלתי.
ניסיתי להתגונן ולהרביץ להם, אך הם היו שניים, הם החזיקו אותי חזק ולא עזבו.
המשיכו למרות שהתחננתי שלא, שזה מספיק ושהם יעזבו אותי.." אמרה והפסיקה
"אני לא מאמינה" צרחתי "מטומטמים, בני זונות.. !רעות, זה לא הגיוני.. איך? ואת ככה? מה קרה?" שאלתי בקול והדמעות לא הפסיקו לרדת
"שירה.." החלה לומר "הם חלאות, חיות, שימותו ,שיקח אותם ה' אני שונאת אותם, שונאת כל כך.
אחרי שהם סיימו הם עוד הלכו לצד לעשן ואני המשכתי לשכב על החול, בוכה צורחת, רציתי למות!"
"רעות!" צעקתי עליה
"אחרי זה הם הכניסו אותי למכונית, הסיעו אותי קרוב לביתי.
החבר החזיר לי את הפלאפוון ושם לי 100 דולר בכיס והוציא אותי לרחוב.."
"כוסאמא שלהם, מה הם חושבים לעצמם? אמא'לה" התחלתי לצרוח.
"לקחתי את הכסף וקרעתי אותו לחתיכות, זרקתי אותו וגם את הפלאפון שברתי, לא האמנתי ולא עיכלתי את מה שקרה לי, לא עמדתי בזה"
לא ידעתי מה לעשות באותם הרגעים, פשוט ישבתי מולה קפואה, בוכה.
לא תיארתי לעצמי שרעות, הבנאדם הכי חזק שאני מכירה תשבר לי ככה מול העיניים, שיקרה לה דבר כזה.
היו כמה דקות של שקט ובכי, ולא אמרנו מילה אחת לשניה.
"מה עשית אחרי זה?" שאלתי בהיסוס.
בהתחלה היא שתקה לכמה רגעים למשמע השאלה ואז ענתה לי.
"מה עשיתי?
ישבתי במקום שהם עצרו לי, בכיתי, קיללתי, צעקתי..
ההורים החלו לדאוג, התקשרו למייק אך הוא לא ידע מה לומר להם.."
"וואי.. והם לא יודעים עד עכשיו מה קרה?"
"שירה, אל תדברי על זה בקול.
הם לא יודעים ולא צריכים לדעת" אמרה בעודה מנגבת את פניה.
"תגידי לי את משוגעת? מפגרת? למה לא אמרת כלום?" צעקתי עליה
"אל תשפטי אותי, ולא- לא אמרתי, אני לא רוצה להגיד. הכל באשמתי, הכל בגללי.."
"מה באשמתך? את שומעת מה את אומרת?" אמרתי לה ברצינות מוחלטת.
"כן, מה שאת שומעת, הכל בגללי. אני אשמה, אשמה בהכל את לא מבינה?" היא צעקה לי בחזרה.
נעצתי בה מבט לא מבין, מבט כואב.
"חזרתי הביתה בערך בשעה 6 בבוקר, ההורים עשו לי בלאגן.
אך לא התייחסתי, לא היה איכפת לי מכלום, רציתי למות באותם הרגעים, פשוט להיעלם..
המצאתי להם שלא הרגשתי טוב והקאתי והתעלפתי בדרך וכאלה, והם החלו ממש לדאוג.
ימים שלמים עקבו אחריי, הרגשתי רע, מגעיל.
ג'ון לא העז להתקרב עוד לבית שלנו,
אבא שלי לא הבין מה איתו, אבל עזב את העניין כי החל להתעסק רק בי.."
"ומה עם.. מה עם הריון? הריי.."
"לא נכנסתי להריון, בלעתי גלולות, לקחתי מחברה שלי.."
"ומייק?"
"מאותו היום התחלתי להשתנות, לא דיברתי עם אף אחד, לא תיקשרתי..
הוא התחיל להתעצבן, הוא התעניין אך לא עניתי לו.
היה נמאס לו מהמצב הזה שנוצר, לא נתתי לו לגעת בי.
כל מי שהעז לגעת בי הייתי נרתעת ממנו, הרגשתי הכי מגעילה שיש, אני עדיין מרגישה הכי מגעילה שיש.."
"נפרדתם?"
"הוא זרק אותי, הוא אמר שהוא לא מוכן למצב הזה, לא מוכן למה שקורה.
הוא אמר שאני מוזרה, שאני מתחילה להפחיד אותו, ופשוט נטש.."
"אני לא מאמינה!" אמרתי לה
"היה מגיע לי, התייחסתי אליו כמו אל זבל, כאילו הוא גם עשה לי את זה. לא היה איכפת לי ממנו.
אבל הוא עזב דווקא ברגעים הכי קשים שלי, וזה העמיס והקשה עליי עוד יותר.."
"מאמי.. אני, אני לא יודעת מה להגיד לך.." אמרתי וחיבקתי אותה
"אל תגידי כלום, זה בסדר.
כל עוד את מקשיבה לי, כל עוד את פה ושומעת מה יש לי להגיד זה כבר טוב" אמרה בעוד קולה מתחיל להתמלא בבכי מוחלט.
"התחלתי לעשן, להשתכר.."
"לא נכון רעות, את הריי כל כך שונאת את זה"
"התחלתי לפגוע בעצמי במקומות שהכי כאב לי" אמרה והראתה לי קעקוע שעשתה בגבה.
"מה? למה?" שאלתי אותה
"וכל הפירסינג ים האלה.. שאת רואה.."
"אני רואה, בגלל זה אמרתי לך שהשתנית..
את הרי הכי שונאת את הדברים האלה, למה?"
"דווקא, עשיתי בדווקא את הדברים שלא הרשו לי, הדברים שהכי לא אהבתי,
גם הם.. גם הם עשו לי בדווקא" השיבה בעודה מדגישה את המילה האחרונה.
"ואת לא רוצה להוריד את זה? מה ההורים שלך אמרו על זה?"
"אמרו המון, רבו איתי, צעקו עליי.. אבל לא היה איכפת לי, הפכתי לאטומה..
והם? הם כבר איבדו תקווה, התייעצו עם היועצת של בית הספר, הלכתי לפסיכולוגים- אך לא שיתפתי פעולה"
"רעות.." אמרתי בקול חלש "אבל למה?"
"ככה.. לא הגיע לי שיעזרו לי, לא רציתי את זה. רק רציתי למות, להעלם, הרגשתי ואני עדיין מרגישה כל כך אשמה, שהכל בגללי, שזה עונש"
"איזה עונש בראש שלך? את בסדר ?"
"דיי שירה.. אין על מה להתווכח בנושא הזה.."
"אני לא מבינה כלום, לא מבינה איך יכולת להמשיך עם זה.. איך שמרת על זה כל כך הרבה זמן.."
"זה לא ממש היה ככה" אמרה והושיטה מכתב לידי..
"קחי, תיקראי" אמרה לי בהיסוס ובעלה רוק בכבדות.
תפסתי את המכתב מידה ופתאום הרגשתי תחושה מוזרה כזו..
-----

מצטערת על התקופה הארוכה שלא פירסמתי המשך.
יצא קצר, והפרק לא יצא כמו שרציתי ותכננתי 😢
אבל אני יפרסם עוד המשך מאוחר יותר או מחר.

פרק מדהים !
יאו איזה עצוב הקטע עם רעות : /

^^וואי נכון...
אווווף😢
מסכנה😢😢

פרק מדהים-עצוב אבל יפה😊
המשך=]

כזה עצוב 😢 😢
מסכנה..
תמשיכיי מאמי, פרק מדהים !
מוואאה

ואי איזה עצוב
מסכנה רעות איזה זבלים הםםם 😢
תמשיכי פרקקקק ממש ממש יפה

יאאא איזה עצוב מה שקרה לרעותת 😢
והפרק כלכך יפפפה..
תמשיכי

מאמי אני יושבת במשך שעה וחצי וקוראת את הסיפור שלך..
פשוט מדהים
הצורה כתיבה שלך כל כך סחפה אותי...


הממשךך
דחוף!

יאו' אתן כאלה חמודות,
התגעגעתי נוראאאאאאאאאאאאאא!!!
והפרק הזה לא יצא לי משהו, מעצבן!

ו-sufipufi תודה!! אזיה מאמי.
אני יכתוב המשך מאוחר יותר!(:

התגעגעתייי מתוקה סופסוף המשך.
המשךך מקסים
תיארת בעוצמה את הסיפור של רעות
מחכה להמשך

אוהבתת
וסופ"ש מקסים
מאיה.

ה ת ג ע ג ת י =]

איזה פרק מדהים 😊
למרות שקצת עצוובב!!
תמשיייייייייייייייייייייייייכי!

אוהבת =]

יאוווווווו' 😮
תודה מתוקות3>
אני באמת מקווה שאני אכתוב מאוחר יותר המשך!!

איזה כיף שיש המשך סופסוף [: