איזה מסכנה היאא בטח מה זה קשה להה 😢
פרק יפה מאמי שליי (:
מחכה להמשךך
תודה נסיכות :],
ספירצ'ו את שואלת אם ניב סיפר לעומרי או אם לינוי סיפרה לעומרי?
לא הבנתי אותך =/
מדהים
מדהים
ושוב..
מדהים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
[:
מקסיייייים כל כך !!!
תמשיכי (:
אם ניב סיפר לו ,
כי כתבת שניב סיפר לו הכל אז גם על האונס או לא ?
ותודה על ההתייחסות [:
הששלמתי,
מדהים !!
איזה מסכנה היא 😢 ..
המשך יפשלי 😊 ...
וווואי כלכך יפה !!
אוההבת אותך 😊
המשך
תווודה מדהימותת :]]
ספיר - חחח ברור שאני אתייחס בובה !!
הוא סיפר לו שאין בינו ובין לינוי כלום [ עומרי חשב שיש ביניהם משהו,
ובגלל זה כל ההתרחקות שלה ממנו.. ] מבינה?
מדהים 😊😊
שיגישו תלונה במשטרה על האנס!!
מחכה להמשך :] ~!
& איפה את? &
^ זה גם לא משנה עכשיו.. ^
& לי זה משנה, בייבי את מדאיגה אותי &
^ אין לך מה לדאוג, את הדבר הכי גרוע כבר עברתי. ^
& תתקשרי אלי שאת בבית &
^ ואז מה? ^
& אני אבוא &
^ נראה.. לא בטוחה שאני רוצה ^
& תתקשרי בכל זאת. אם לא תרצי לא אבוא, אני רק רוצה לדבר איתך.. אפילו בטלפון אם את
לא רוצה פנים מול פנים &
^ טוב ^ שלחתי ושמתי את הפלאפון על רטט, אמא חנתה את המכונית ויצאנו..
בא מהכאב - פרק 11
מולי ראיתי בניין ענק, בצבע כחול-טורקיז.. משהו מפואר כזה.
נכנסנו לתוכו, לאחר בדיקה של השומרים ועלינו במעלית. כ
שיצאנו מהמעלית, מולנו היו מלא חדרים, עם דלתות גדולות, מעץ כהה..
עברנו מס' דלתות ואמא נעצרה מול דלת שעליה היה שלט : ' נורית פלד ' .
"זאת היא" אמא אמרה
"טוב.." אמרתי
"תורידי את המשקפי שמש, זה לא מכובד"
"לא רוצה" אמרתי והיא התייאשה, דפקה 2 דפיקות קטנות בדלת ולאחר מכן פתחה אותה..
אמא:"שלום נורית.." אמרה ונכנסה לחדר "בואי" אמרה לי, נכנסתי אחריה, חוששת..
נורית:"ענת, מה שלומך?" שאלה בחיוך רחב, "את בטח לינוי.. וואו איך גדלת והתיפייפת" הוסיפה
אמא:"בסדר" חייכה חיוך קטן "מתי לחזור?" שאלה
נורית:"ב-6 וחצי, אני חושבת שמפגש ראשון צריך להימשך קצת יותר זמן מהרגיל"
אמא:"אוקיי, ביי מותק" אמרה, נתנה לי נשיקה בלחי ויצאה מהחדר.
"שבי.." אמרה לי, הסתכלתי סביבי, בדיוק כמו בסרטים.
חדר עם שולחן כתיבה, כיסא מנהלים גדול ומחשב עם מסך דק.
ליד השולחן הייתה ספה כזאת ולידה כיסא..
בשונה מהסרטים, זה לא היה חדר דרמטי כזה, רשמי, אלא חדר צבעוני.. אהבתי את העיצוב שלו.
הספה הייתה בצבע אדום כהה, והכיסא בצבע לבן.
"איפה לשבת?" שאלתי
"איפה שבא לך" ענתה "אפילו בכיסא מנהלים אם את רוצה" הוסיפה בחיוך קטן
"טוב.." אמרתי והתיישבתי על הספה
"תרגישי בנוח, שימי רגליים, תשכבי.. מה שבא לך" אמרה
"זה בסדר לי ככה"
"אוקיי, איך שבא לך.." אמרה והתיישבה על הכיסא הלבן, ליידי.. עם קלסר ורוד
ועט כחולה, "ספרי לי עלייך" הוסיפה
"מה את רוצה שאני אספר?" שאלתי
"מה שבא לך.." אמרה "למשל, למה את לא מורידה את המשקפי שמש, הן יפות, של דיור,
אבל אני רוצה לראות את העיניים היפות שלך" הוסיפה, וואלה מבינה באופנה זאתי.
היא נראתה לי צעירה, בסביבות גיל ה32-33.. לא יותר.
הייתי בטוחה שאני אפגוש פסיכולוגית מבוגרת עם מיליון ואחת קמטים על פניה.
"הן כבר לא יפות"
"שטויות, אני זוכרת שכשהיית אצלי, כשהיית קטנה.. העיניים שלך היו גדולות כאלו, בצבע ירוק..
ישר שנכנסת לחדר חקרת כל פינה ופינה בו." אמרה "אמרת לי שאת אוהבת את
העיצוב" הוסיפה וצחקה
"באמת?? באיזה גיל הייתי אצלך?"
"אני חושבת שבערך בגיל 5 או 6.."
"ואמרתי את זה?"
"כן" אמרה ושתינו צחקנו. "זה היה עוד כשרק התחלתי לעבוד, רק קיבלתי את המשרד ועיצבתי
אותו לפי הטעם שלי.. היית המטופלת הראשונה שלי, התלהבתי שילדה קטנה אמרה לי שהחדר
מעוצב יפה.. ילדים תמיד אומרים את האמת בפנים" הוסיפה
"כן אה" צחקתי, ואחרי כמה שניות הוספתי: "בטח אמא אמרה לך למה אני פה"
"כן.." אמרה והשפילה את ראשה, "רוצה לספר לי הכל מנק' מבט שלך?" שאלה
"לא.." עניתי
"אוקי, איך שבא לך" אמרה "נוכל גם סתם לשבת ולדבר על בגדים" הוסיפה
"מתאים לי" אמרתי
"קשה לך לדבר על זה?"
"מאוד.." אמרתי, והרגשתי כבר את הדמעות בעיניים
"אבל זה טוב לדבר על זה.. להוציא את כל מה שאת מרגישה.."
"לשפוך את כל מה שאני מרגישה לפסיכולוגית כאילו אני איזו מטורפת?!" אמרתי "לספר את כל מה
שאני מרגישה למישהי שהכרתי בדיוק לפני כמה דקות?!" הוספתי
"כן" אמרה ברוגע "בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, פסיכולוג זה לא לאנשים מטורפים,
פסיכיאטר זה לכאלה.."
"אז מה זה פסיכולוג?!"
"מישהו מקצועי, שידבר איתך על מה שאת מרגישה.. לא יגיד לך מה שאת רוצה לשמוע.
יגיד לך את האמת"
"וואלה.."
"כן.." אמרה "יודעת מה, נתחיל בסיפור שלי, הולך?" שאלה
"לכי על זה"
"נאנסתי בגיל 17" אמרה "לי לא היה עם מי לדבר, אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה מאוד,
אבא שלי בקושי היה בבית.. תמיד עבד. אחים לא היו לי, הייתי ממש לבד..
באותה תקופה החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, להיות פסיכולוגית, שלאלו שיהיו במצב שלי,
שאין להם למי לספר, תיהיה אחת כזאת." הוסיפה
"מה עם חברות שלך?" שאלתי
"חברות?זה גיל 17.. חברות הן כאלו שרוצות רק ליהנות איתך. לא להקשיב לך כשכואב ועצוב.. א
לו היו ה'חברות' שלי"
"לי כן יש חברה אמיתית, נוי"
"אני בטוחה"
"לה סיפרתי הכל.. וגם לידיד טוב שלי, ניב"
"ומה הם אמרו?"
"חשבו שזאת אשמתם"
"למה? דבר אחד אנשים צריכים להבין, אונס קורה רק באשמת האנס, רק הוא אשם! לא אף אחד אחר"
"בדיוק מה שאמרתי להם.. נוי חושבת שזו אשמתה כי היא לא רצתה לבוא איתי לשירותים במועדון,
ניב חושב שזאת אשמתו כי כשאמרתי לו שאותו אחד הציק לי קצת, הוא רצה להעיף אותו מהמועדון,
הוא מייחצן שם, מכיר את כל העולם.. ולא הסכמתי."
"תבהירי להם שזאת לא אשמתם"
"זה מה שניסיתי לעשות.. מקווה שהם הבינו" אמרתי והוצאתי את משקפי השמש מעיניי,
הרגשתי פתוחה איתה.. הרגשתי שהיא מבינה אותי.
"היה לי גם חבר באותה תקופה.." המשיכה את סיפורה, כאילו אני פה הפסיכולוגית והיא המטופלת, "כשסיפרתי לו על מה שקרה הוא עזב אותי.. אמר שזאת אשמתי, כי התלבשתי חשוף מידי" הוסיפה "אבל עכשיו אני מבינה שהוא אמר את זה רק כי לא רצה להיות איתי עוד,
עם ה-נאנסת" המשיכה
"יש לי סיוטים.. גם לך היו?" שאלתי
"לא.. על מה הסיוטים?"
"פעם אחת פלאשבק על מה שהיה, ופעם שנייה חלמתי שחבר שלי יודע על מה שקרה, וניסה לאנוס
אותי גם הוא.."
"את סומכת עליו, על החבר?"
"חושבת שכן"
"אז למה לא סיפרת לו?"
"מתביישת"
"אין לך ממה.. כמו שאמרנו, זאת לא אשמתך"
"אני יודעת, אבל זה לא דבר שקל לדבר עליו.."
"לניב ולנוי סיפרת.. אני חושבת שגם לחבר מגיע הסבר.."
"הסבר?!"
"על ההתנהגות שלך, ההתרחקות שלך ממנו.."
"איך את יודעת על זה?"
"כבר שכחת שעברתי את אותו הדבר?"
"אז את אומרת שאני צריכה לספר לו?"
"לא אמרתי את זה.. "
"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.."
"את אוהבת אותו?"
"לא יודעת עדיין, עד אתמול הייתי בטוחה שעבור שנינו הקשר הזה הוא סתם פוזות"
"פוזות?"
"נו את יודעת, החתיך של הבית-ספר.. 'המלכה' של השכבה.."
"וביחד הם הזוג הכי פופולארי שקיים"
"ורבנו, היום"
"למה?"
"ראה אותי עם הידיד, אחרי שאני מתרחקת ממנו בלי סוף... חשב שיש ביני ובין ניב משהו"
"ויש?"
"הכי לא! אנחנו רק ידידים"
"רק ידידים? אפלטוניים וכאלה?"
"כן. לא מאמינה בזה?"
"מאמינה, בטח שכן."
"הרבה לא מאמינים"
"כי בודדים המקרים שהקשר אפלטוני, עבור שני הצדדים"
"אצלנו זה ככה"
"בטוחה שגם עבורו?"
"כן.."
"למה? יש לו חברה?"
"לא.."
"הוא הומו?"
"לא" אמרתי וצחקתי.. ניב, הומו ?! כל כך לא.
"אז..?"
"ידידים מאז ומתמיד. בחיים לא יהיה משהו יותר מזה"
"אוקיי.." אמרה "אבא שלי עד היום לא יודע על מה שקרה" הוסיפה
"לא סיפרת לו !?"
"לא.."
"למה?"
"לא יכולתי.. פעם זה לא כמו היום. פעם באמת כולם חשבו שאם מישהי נאנסה זו אשמתה..
או שהיא התחילה עם אותו אחד, או שהתלבשה חשוף מידי.. אף פעם לא חשבו שהאנס הוא האשם"
"לא הייתי יכולה בלי לספר להורים"
"אני מעריצה אותך על זה,שיכולת לספר להם" אמרה, ואני חשבתי כמה שטויות היא מדברת.
לא יכולתי לחשוב בכלל על האפשרות לא לספר להם כלל.. "הצלחת להמשיך בשגרה?" שאלה
"לא.. עדיין לא"
"אפשר להבין, זה עוד טרי.."
"את חושבת שאני אוכל בכלל לחזור לחיים של פעם?"
"בטוחה שכן..סומכת עלייך שתצליחי" אמרה, סמכה עלי יותר משאני סמכתי על עצמי "את מכירה את
אותו אחד?" שאלה
"לא.. בחיים לא ראיתי אותו"
"את רוצה להתלונן עליו?"
"לא.."
"למה?"
"לא רוצה"
"לא רוצה לראות אותו שוב?" היא כ"כ ידעה מה עובר עלי..
"מפחדת לראות אותו שוב. את התלוננת עליו?"
"לא.. אחרי בערך חודש אפילו ראיתי אותו שוב."
"ו..? הוא אמר משהו? אמרת לו משהו?"
"הוא אפילו לא זכר"
"הוא היה שיכור?"
"כן.. מה שהשתייה עושה לאנשים, הם אפילו לא יודעים מה הם עושים"
"את חושבת שעכשיו הוא יודע על זה?"
"לא נראה לי.. אם הוא לא זכר חודש אחרי ואף אחד לא סיפר לו.. בטח גם עכשיו הוא לא ידע"
"ולא כואב לך?"
"מה?"
"לדעת שהוא אנס אותך, פגע בך.. ממש. ואפילו לא זוכר את זה?"
"בטח שכואב.. אבל מה אפשר כבר לעשות?"
"לא יודעת.." אמרתי ונוצרה שתיקה של כמה דקות "אם אני אספר לעומרי, חבר שלי, הוא ירצה לדעת
מי זה היה" שברתי את אותה שתיקה.
"בשביל מה?"
"הוא אף פעם לא נתן למישהו להתקרב אלי יותר מידי.. כולם מכירים אותו. כולם יודעים שאנחנו
חברים ולא מעיזים בכלל להתקרב אלי.."
"וזה בסדר מבחינתך? שהוא מרחיק ממך אנשים?"
"את האמת כן. זה נחמד שהוא שומר עלי ככה.."
"הוא לא היה יום שישי במועדון?"
"לא.. רציתי לצאת רק עם נוי"
"ולא הייתה לו בעיה עם זה, את יודעת, שאת יוצאת למסיבה רק עם חברה..
הרי כל אחד יכול להתחיל איתך"
"הוא אמר לי שהוא לא אוהב שאני יוצאת עם נוי, ושאני אשמור על עצמי.."
"דבר חשוב שאת צריכה לזכור, את באמת שמרת על עצמך.."
"אני לא, יכולתי למנוע את זה"
"איך? אם היית יודעת שדבר כזה יקרה, מה היית עושה?"
"לא הייתי הולכת לשירותים לבד"
"אני מאמינה שהכל כתוב למעלה, ה' כבר תכנן לנו חיים שלמים. אני חושבת שאם הוא רצה שזה
יקרה.. זה היה קורה בכל מצב. לא משנה מה היית עושה"
"ה' עלק, לא מאמינה ב-שיט הזה."
"למה?"
"איזה מין ה' זה אם הוא רוצה שיקרה לי משהו רע?"
"ה' שרוצה ללמד אותך שלא הכל טוב בחיים.. לא הכל ורוד." אמרה וחייכתי בעצב,
היה לי עולם שכולו ורוד, עד לפני יומיים.. "זה שרוצה שתעריכי את הטוב שיש לך בחיים" הוסיפה
"שטויות" אמרתי ונשמעה דפיקה בדלת, נורית הסתכלה על השעון שהיה תלוי על הקיר
"כבר עברה שעה וחצי.." חייכה
"מהר.." אמרתי,בכיף הייתי ממשיכה לדבר איתה . היא קמה לפתוח את הדלת, זאת הייתה אמא.
אמא:"מה שלומכן?" שאלה בחיוך
נורית:"בסדר גמור.. השעה וחצי עברה לנו מהר"
אמא:"שמחה.." חייכה "יאללה לינוי נלך?" שאלה
אני:"כן.." אמרתי וקמתי מהספה "ביי נורית" הוספתי
נורית:"ביי מתוקה, שבוע הבא אותה שעה"
אני:"סבבה" אמרתי ויצאנו מהמשרד.
"איך היה?" אמא שאלה
"בסדר.." עניתי, נכנסנו לאוטו ואמא התניעה...
3>
ווואי איזה פרק
מדהים + 😉
חח אוהבת אותתך
מחכה להמשך
חנוש
השלמתי את כל הפרקים
הסיפור פשוט מדהייים
אין לי מילים
התיאורים
השפה
השיחות
ווואו!
מחכה להמשך
אוהבתתתתת
מאיה.
מדהיים :]
שתספר לעומראי אני רוצה שהם יהיו ביחדד
אתר האהבה הישראלי