"הבמה שלי" סיפור חדש..

יאווו מדהים (:
פרק יפיייפפפפפפפפה..

תמשיייייכייי

יואו השלמתי עכשו כמה פרקים [:
מהמם מאמי.
תמשיכי ^__^

אויי סופסוףף המשךך =]
מושלםםםםם
תמשיכיי הכיי מהררר

פרק מ ד ה י ם.

המשך(:

תודה בנות 3>
אני שמחה שיש עוד קוראות.. חחח חשבתי שכבר לא יישארו..
אני אכתוב עוד מעט עוד פרק ונראה לי שאני ישים לכם אותו כבר שאני אסיים,
אם זה לא יהיה מאוחר מידי..
תודה על התגוובת, שמחה שאהבתן 😁

מחכה להמשך 😊

חח בנות לא סיימתי לכתוב לכן את הפרק.. אני עכשיו ממשיכה לכתוב.. סליחה3>

פרק מהממם וארוווך =]
אהבתי :]]
מחכה לעוד 3>>

פרק 16:



"בן.. אני.. לא.." עצרתי את הנשיקה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם בן, לא מאהבה.. אני לא מאמינה, תמיד האמנתי שנשיקה ראשונה צריכה להיות מאהבה..
"א.. אני מצטער דניאל, זה היה מין דחף" הוא אמר והביט בי, בעוד אני מביטה אל עמית ולימור.. למה הוא עושה לי את זה? איך הוא לא מבין שאני אוהבת אותו?
"סליחה" אמר בן, כשראה שאני לא מגיבה הסתכל גם הוא לכיוון שאליו אני הסתכלתי, ללימור ועמית..
"אז זה מה שמפריע...." הוא בא להגיד משהו אך אני קטעתי אותו.
"לא מה פתאום, אני פשוט רוצה להגיע כבר לאכסניה, אני רעבה ועייפה" אמרתי במהירות בעודי מנסה לא להסתכל על לימור ועמית.
"אהמ.. סליחה שאני מפריע אבל אנחנו רוצים ללכת" אמר בן שהתקרב בדיוק ללימור ולעמית שעמדו ממש קרוב אלינו.
"אה.. כן" אמר עמית והביט בי מחייך, הבטתי בו כמה שניות ומיד הסרתי את מבטי ממנו.
כאב לי הלב, הרגשתי איך הוא נשבר לחתיכות..
"טוב בואו נלך" אמר בן והחל ללכת, ואני מיד אחריו.
--
"אוף מעניין מה עם דניאל.. אני כל כך דואגת לה, המורות המעאפנות האלה לא עוזרות בכלום.. נו שתחזור כבר" יללה טל.
"מסכנה היא בטח רעבה.. ועייפה, אני מקווה שלא קרה לה משהו" נלחצה עדן.
"לימור ובן הלכו לחפש אותם.. אני מקווה שגם הם לא הלכו לאיבוד" אמרה ליאור גם היא בדאגה..
-תראי זה אני.. בוכה אל תלכי...- נשמע צלצול הפלאפון של עדן..
"זאת דניאל! זאת דניאל!!!" היא צעקה בהתרגשות כשהסתכלה על הצג, עדן ניסתה כל כך הרבה פעמים להתקשר אליה, אך לא הייתה קליטה.
"תביאי את זה" חטפה טל מעדן את הפלאפון וענתה.
"הלו?! דניאל?!" היא צעקה בהתרגשות.
"טל!!!" צעקה גם דניאל בהתרגשות.
"איפה את?! את בסדר?! איך הלכת לאיבוד ככה?! מה חשבת לעצמך שהלכת לבד?!" שאלה טל ובטון דיבורה היה ניתן להבחין גם במעט כעס.
"אני בסדר, אני בסדר.. אני פה עם בן ולימור.. ו..א..עמית" היא אמרה בשקט.
"מצאו אותכם? תודה לאל! אתם בדרך לאכסניה?" שאלה טל שהייתה רגועה יותר.
"כן.. חכי רגע.." אמרה דניאל וטל שמעה שהיא שואלת את בן בעוד כמה זמן הם יגיעו.
"עוד פחות מרבע שעה אנחנו שם" אמרה דניאל, היא נשמעה חלשה, כמישהי שלא אכלה לפחות יום.
"את בטח רעבה, אני עכשיו הולכת לסדר לך ארוחה.. כשתבואי ישר תאכלי, אוקיי?" אמרה טל בדאגה.
"תודה" ענתה דניאל.
-השיחה נותקה- לפתע נשמעו צלילי ניתוק, כנראה נגמרה לה הבטרייה, חשבה טל בליבה.
"נו מה איתה? היא בסדר? היא אכלה משהו? מה עם עמית? איפה הם היו כל הזמן הזה?!" הפציצה עדן בשאלות.
"לימור שם?! ומה עם בן? הם בסדר? מתי הם יגיעו??" שאלה ליאור בהתרגשות.
טל חייכה לעצמה ונאנחה.
"הם בסדר, עוד פחות מרבע שעה הם פה" אמרה טל ויצאה מהחדר..
--
"אני מתה מרעב" יללה לימור ונשענה על עמית.
"עוד 10 דקות מגיעים, אל תתבכייני עכשיו" תקף אותה בן, שלא דיבר איתי כל הדרך.
"שתוק אתה, אף אחד לא דיבר אלייך" אמרה לימור ובן נאנח.
אני ועמית לא דיברנו, לימור הייתה מחויכת מתמיד. לפתע עמית התיישב על אחד הסלעים, ולימור מיד התיישבה לידו.
"נו מה עכשיו?!" רטן בן ושילב את ידיו.
"אני עייף, לא אכלתי שום דבר מאתמול בבוקר" אמר עמית בקול שקט ולימור חיבקה אותו, הוא היה נשמע חלש, בדיוק כמוני. הרגשתי שאם אני עושה עוד צעד אחד אני מתעלפת. השמש החמה יקדה על ראשינו. היה לי כאב ראש נוראי, אך רציתי להגיע לאכסניה, לא נתתי לזה להפריע לי.
"נו באמת קום כבר.." אמרתי.
"לא רוצה" אמר בהחלטיות.
"לא צריך, בן בוא נמשיך." אמרתי והתחלתי ללכת.
"עמיתוש נשמה, אנחנו לא נמצא את הדרך בלעדיהם, עוד כמה דקות ומגיעים אל תתייאש עכשיו כפרה" אמרה לימור, תיארתי לעצמי כמה שהיא רצתה כבר להגיע לאכסניה. היא הייתה כזאת מפונקת, בחיים לא הייתי משערת שהיא תבוא למקום כזה, במיוחד לא כדי לחפש אותי.
"טוב בסדר" אמר עמית בלית ברירה והחל ללכת אחרינו.
אחריי הליכה של יותר מרבע שעה, מלאה בקיטורים של עמית ולימור הגענו, השעה הייתה כבר כמעט 6 בערב.. בן לא דיבר איתי, הוא אפילו לא הסתכל עליי. הרגשתי כל כך רע, כל מה שרציתי זה רק לאכול וללכת לישון.
"דניאלללללל" צעקו טל ועדן יחד והתקדמו לעברי בריצה, הייתי כל כך עייפה, בקושי חיבקתי אותן חזרה.
"את בסדר? איך הלכת לאיבוד ככה?! למה לא אמרת לנו לבוא איתך? מה היית עם עמית לבד?! קרה משהו?!" הפציצה עדן בשאלות, ואני נאנחתי.
"עזבי אותה את לא רואה שהיא רעבה ועייפה? בואי ארגנתי לך משהו לאכול לפני ארוחת הערב.." אמרה טל ומשכה אותי לחדר האוכל.
עדן לקחה את תיק הגב שלי לחדר ואני התיישבתי בשולחן שהיה מסודר בדיוק לארבעה אנשים, תיארתי לעצמי שגם לימור, בן ועמית יבואו לאכול. אחריי כמה דקות קרה מה שציפיתי, בן התיישב לידי ומהצד השני ישבו עמית ולימור, עמית ישב מולי.
"אני מאוד מאוכזבת ממך" אמרה אורלי המחנכת שנכנסה לחדר האוכל ואני הורדתי את ראשי.
"מה זה חוסר האחריות הזאת?!" כעסה מעט.
"א.. אני מצטערת" אמרתי בקול שקט ועייף.
"העיקר שאת בסדר, העיקר שכולכם בסדר" היא אמרה לאחר כמה דקות בחיוך קטן שראתה שאנחנו עייפים ומתחרטים ויצאה מחדר האוכל.
ניסיתי לאכול את החביתה שהייתה בצלחת אך בקושי יכולתי לאכול משהו, הייתה לי בחילה.
לימור ובן טרפו את כל האוכל.. אני ועמית בקושי נגענו באוכל, הרגשתי שהוא מביט בי, אך עצרתי את עצמי מלהביט בו חזרה. לא רציתי להמשיך לשבת בשולחן..
"לאן את הולכת?" שאל בן בפה מלא באוכל.
"לחדר אני עייפה, אין לי תאבון" אמרתי בשקט וקמתי מהכיסא.
"כן גם אני" אמר עמית ויצא אחריי מחדר האוכל, פניתי לכיוון החדר שלי ועמית עצר אותי.
"דניאל חכי" הוא אמר.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול עייף והתבוננתי בעיניו.
"א.. אני.. מצטער" הוא אמר והביט בעיניי.
"אין לך על מה" אמרתי והסתובבתי כדי ללכת.
"אני לא אוהב את לימור" הוא תפס בידי וקירב אותי אליו.
"יופי לך" אמרתי באדישות.
"דניאל נו.." הוא אמר בקול שקט וליטף את פניי.
"תגיד מי אתה חושב שאתה?! אל תיגע בי! נמאס לי מהמשחקים שלך, אתה חושב שאין לי רגשות? אתה חושב שלא כאב לי לראות אותך ואת לימור מתנשקים אחרי מה שהיה בנינו שם?! למה אתה משחק בי ככה? אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני בחיי שאני לא מבינה!" הוצאתי הכול, לא יכולתי לשמור את זה יותר בבטן.
"ביקשתי סליחה!" אמר גם הוא בקול מעט עצבני.
"יופי שביקשת, עכשיו אם לא אכפת לך אני רוצה לנוח, ותעשה לי טובה אל תדבר איתי יותר" אמרתי והסתובבתי כדי ללכת, שוב הוא עצר אותי.
"מה לא הבנת בדיוק? תעזוב אותי כבר!" צעקתי.
"לא רוצה לעזוב אותך!" צעק גם הוא וקירב אותי אליו, הוא החזיק אותי חזק..
"אני שונאת אותך! אני שונאת אותך!" הדמעות עמדו בעיניי, אך לא נתתי להן לרדת.
"את לא שונאת אותי" הוא אמר בקול רגוע, זה עיצבן אותי עוד יותר.
"אה כן? איך אתה יודע?" שאלתי בקול עצבני.
"אני רואה לך בעיניים" הוא אמר והביט עמוק אל תוך עיניי, לרגע רציתי לשכוח פשוט מהכול, כל מה שרציתי היה לחבק אותו..
"אז אתה לא רואה טוב!" אמרתי בחיוך לאחר כמה שניות.
"דניאל.. אנ..י.." הוא בא להגיד משהו אך אני קטעתי אותו.
"לא אכפת לי מה אתה, אני רוצה ללכת לישון, תעזוב אותי בבקשה" אמרתי והוא הסתכל בעיניי, אחרי כמה דקות הוא שיחרר אותי.
"תודה באמת" אמרתי בציניות והלכתי לחדרי.
--

"אני שונאת אותך! אני שונאת אותך!" היא צעקה, יכולתי להישבע שראיתי בעיניה דמעות.
"את לא שונאת אותי" אמרתי בקול רגוע, ידעתי שהיא לא שונאת אותי.
"אה כן? איך אתה יודע?" שאלה בקול עצבני.
"אני רואה לך בעיניים" אמרתי בשקט והבטתי בעיניה הירוקות.. כמה שהן יפות, היא שתקה
"אז אתה לא רואה טוב!" אמרה לבסוף בחיוך מנצח.
"דניאל.. אנ..י.." רציתי להגיד לה מה אני מרגיש, אפילו שאני בעצמי לא הייתי בטוח..
"לא אכפת לי מה אתה, אני רוצה ללכת לישון, תעזוב אותי בבקשה" היא אמרה בקול שקט, הבנתי שפגעתי בה, כאב לי, כאב לי שהיא סובלת בגללי. לבסוף שחררתי אותה.
"תודה באמת" היא אמרה והלכה לחדרה.
הלכתי גם אני לחדרי והרגשתי שאני חייב להתקלח, למרות שהייתי עייף..
"אחי אתה יכול להביא לי מגבת? אין במקלחות, לך תבקש ממישהו" אמרתי לברק שהיה בחדר.
"אין בעיה" אמר ויצא מהחדר. הלכתי לכיוון המקלחות שהיו ממש צמודות לחדרנו, פשטתי את בגדיי ונכנסתי אל המקלחת.
זאת הייתה הרגשה כל כך טובה.. להתרענן קצת מכל היומיים האלה. לפתע הדלת נפתחה, ידעתי שזה ברק שבא להביא לי את המגבת, הייתי חייב לדבר עם מישהו, עם שלומי לא יכולתי לדבר על מה שהיה כי הוא היה מאוהב בלימור, לא רציתי לספר לו שהתנשקנו.
"תודה אחי, שמע אני חייב לדבר איתך" אמרתי בעודי חופף את שערי, הוא תלה את המגבת על דלת המקלחת.
"א..דבר" הוא אמר בקול צרוד במיוחד, לא התייחסתי לזה והתחלתי לפרוק הכול..
"שמע אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי, ביומיים האלה שהלכתי לאיבוד עם דניאל.. הרגשתי.. הרגשתי מוזר, את האמת אף פעם לא הרגשתי ככה, אני לא יודע מה קורה לי כשאני איתה אני מרגיש, מוזר.. זאת אומרת לפעמים היא ממש מעצבנת אותי, במיוחד כשהיא עם הבן הזה, אבל לפעמים כשאני איתה לבד אני מרגיש.. אני מרגיש שונה.. למשל לימור, לפני כמה ימים היא באה, התחילה איתי.." אמרתי בעודי מסתבן, כשלפתע שמעתי שמשהו נפל.
"אתה איתי אחי?"
"כן בטח" הוא אמר בקול משונה ואני המשכתי..
"ושתבין אחי זאת לימור.. איזה בן לא היה רוצה אותה? היא כוסית על.. אבל לא יודע הרגשתי שפשוט לא בא לי עליה, בזמנים אחרים אני בטוח שהייתי מנצל את ההזדמנות הזאת, אבל לא הפסקתי לחשוב לרגע על דניאל.. למרות שהיא משגעת אותי.. הולכת ומתנשקת עם הבן הזה.. אני לא יודע בכלל למה אני מקנא, בעצם נראה לי שאני יודע.." אמרתי וסגרתי את ברז המים, לקחתי את המגבת שהייתה תלויה על דלת המקלחת ושמתי אותה על גופי.
"אני חושב שאני מאוהב בדניאל" אמרתי ופתחתי את דלת המקלחת..
"מה את/ה עושה פה?!" לא האמנתי למראה עיני.....



--

מקווה שאהבתן 3>

וואי איזה מתח חחחח.


פרק מדהים.
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

ידעתי שזה לא חבר שלוו
חעחעחעח
תמשיכיייייייייייי

מדהיייייייייייייייייייים (:

יווווווווווווווווו מי זה/זאת?!?
חחח המשך דחווף!!
ולמה דניאל לא אומרת לו שהיא יודעת על התערבות עם שלומי :S

תודה :]
האמת רציתי שהיום היא תגיד לו אבל לא זוכרת למה לא עשיתי את זה בסוף XD

אין עוד תגובות? 😕