זה נראה נחמד . . .
אבל לא הבנתי כ"כ את הסיפור . . .
אבל אני ימשיך לקרוא אותו
אני מקווה שאני יבין אותו בהמשך . . .
א ו ה ב ת נטיי : ]
😁
שני פרקים מדהימים
ודווקא בגלל שזה לא הכי ברור על ההתחלה זה מסקרן לדעת מה יהיה בהמשך
אהבתי מעוד
יאללה מחכה להמשך
תודה =]
ונטע אמרתי שעכשיו זה לא כל כך ברור
אתם תבינו הכל 😊
תמשיכו להגיב
יותר מאוחר המשך
תאמת שלא הבנתי ממש אבל אני מקווה להבין את הכל בהמשךךך =]
בכל זאת מדהים הכתיבה שלך מדהימה היא סוחפת (:
תמשיכיכייייכיכיכי!
כל הכיף זה המסתורין
תמשיכי😊
חחח אתם תבינו בסוף הכול אל תדאגו =]
והכחול זה המחשבות שלו ... אם עדיין לא הבנתם את זה 😊
מהפרק הקודם-
תמיד שהגעתי לפה הזכרונות היו מקים בי, אבל הפעם ניסיתי להיות חזקה, בשבילו...
הרמתי את ראשי בעדינות, מעבירה את מבטי שוב, שוב על אותו ארון שיש, ארון שיש שבתוכו קבורים כל כך הרבה דברים ממני...
פרק 3-
היא ניגבה את עיניה, ידעתי שהיא לא תחזיק יותר מידי זמן חזקה בגללו.
היא כל כך אהבה אותו, תמיד, לא משנה מה קרה ביניהם.
הם חשבו שכלום לא יצליח להפריד ביניהם, אבל כנראה של העלו בדעתם כלל את הגרוע מכול.
ואז, שמתי לב שהיא מתחילה לדבר, כנראה עדיין בטוחה, שהוא מקשיב לה, מבפנים...
"אלמוג..." לחשתי, ושוב החלו רעידות בגופי. כמה זמן המילה הזאת לא עלתה בפי.
"אני מצטערת" המשכתי, מנסה לצבור כוחות, כדי לספר לו, לספר לו על הכול...
"אני מצטערת על כל מה שעשיתי, אני רוצה אבל שתדע אלמוג, שלא שכחתי אותך, באמת שלא שכחתי ואני בחיים לא ישכח אותך. אני אוהבת אותך אלמוג... אני אוהבת אותך, למה הלכת ממני?" הוצאתי מפי את דבריי והדמעות החלו להתפרץ יותר מאי פעם.
"אלמוג...לא משנה מה יהיה, ועם מי אני יהיה, אני רוצה שתדע שבחיים אני לא יאהב אף אחד כמו שאני אוהבת אותך.
ואני מצטערת, אני מצטערת שאני ממשיכה הלאה, אבל באמת אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות. אתה זוכר שאמרת לי פעם, שהיינו עוד ביחד, שלא משנה מה יקרה, תמיד תרצה שאני יהיה מאושרת...נכון? אז אני מנסה, באמת שאני מנסה, ורק בשבילך. אני יותר מידי מתגעגעת אלייך, ואני מפחדת, אני מפחדת להמשיך בלעדייך, אני מפחדת לחיות בעולם הזה בלעדייך.
למה הלכת ממני...למה השארת אותי בעולם הזה לבדי? בלי אף אחד שיוכל להבין אותי כמוך...
אני אמרתי לך להיזהר, אמרתי לך..." המשכתי את דבריי, מנגבת את פניי מדמעותיי בין מילה למילה.
משב רוח קל החל באזור, מה שלא היה אופייני בשעה הזאת. הרגשתי שהוא איתי, הרגשתי שהוא מקשיב למילותיי.
"אתה פה נכון אלמוג? אתה שומע אותי נכון? אתה תמיד איתי, אני יודעת, אני מרגישה.
אלמוג בבקשה, אני רק רוצה לדעת מה אתה חושב, אני רק רוצה לדעת שזה בסדר, שגם אתה חושב שזה בסדר שאני ממשיכה,
באמת שהוא בן אדם טוב, אתה יודע, אתה הכרת אותו.
אתה יודע, אני נזכרת עכשיו ביום ההוא, היום האפל והשחור ההוא, שהגשם החזק טפטף בחוזקה על כל הרחוב.
אני אמרתי לך להישאר, אבל התעקשת בכל זאת ללכת.
אני מצטערת על כל מה שאמרתי לך באותו היום, על כל המילים הרעות, על זה שנמאס לי ושאני כבר לא יודעת מה לעשות.
כי אתה יודע שזה לא נכון, וגם באותו הרגע ידעת. ידעת שאני לא יוכל בלעדייך, ידעת שלא באמת נמאס לי מהכול.
אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון? שתינו יודעים. אז למה הלכת באותו היום? למה התעקשת ללכת ממני?
אני כל כך מצטערת על הריב הזה אלמוג, כל כך מצטערת שאתה בכלל לא יכול לתאר לעצמך כמה.
כי אם לא הריב...לא היית הולך ממני, לא היית בורח במהירות לגשם שבחוץ, ומתהלך ליד הכביש הסוען.
לא היית בורח מהחיים האלו.
אף פעם לא דיברתי איתך כאן על אותו יום, כי כנראה שאף פעם לא באמת הפנמתי שבאמת הלכת, שבאמת אתה לא נמצא כאן, איתי.
היו לילות שעוד הייתי יושבת באותו מקום, אותו מקום שלנו, בבנין ההוא, מחכה לך, אולי שוב תאחר, כרגיל, תתנצל ותמציא לי איזה תירוץ, שילווה עם אותו חיוך מקסים שהיה תמיד על לחייך.
אתה זוכר את המקום ההוא? תמיד ישבנו שם, צחקנו ודיברנו, יכולנו לדבר כל הלילה, על הכול.
אני כל כך מתגעגעת אלייך, אני לא מעקלת את זה שאתה באמת לא איתי יותר, לא שלי.
אלמוג בבקשה תחזור אליי, אני מצטערת" מלמלתי את אותן מילים אחרונות. מילים שאותן דקלמתי במשך ימים, שבועות.
זה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי לאחר הבשורה.
כאב לי. ללא ספק.
ידעתי שהיא עוד אוהבת אותו, אוהבת יותר מאת עצמה.
אבל היא חייבת להמשיך הלאה, ואני בטוח שאני אצליח לעזור לה בכך.
היא ישבה שם, בוכה, מפורקת, נשברת לה לאלפי רסיסים אל מול אותו ארון.
היא כבר הייתה מספיק זמן לבד בכל זה, והגיע הזמן שמישהו באמת יוציא אותה מהכול.
התקדמתי לעברה באיטיות, היא כלל לא שמה לב.
הנחתי את ידי על כתפה, ומייד הרגשתי איך קפצה במקומה, נבהלה.
"הפחדת אותי" מלמלה והסתובבה בחזרה.
"מצטער, את בסדר?" שאלתי והתיישב על יד אותו סלע, מחבק אותה בעזרת אחת מזרועיי, מראה לה שהיא לא לבד.
"אני בסדר. אני מאמינה שאני יהיה בסדר" חייכה לעברי, ראו שזה לא חיוך אמיתי. ראו שהיא בעצמה לא מאמינה שתיהיה בסדר.
"אלמוג, תראה, הוא בא לבקר אותך, גל בא לבקר אותך" מלמלתי בשקט, עוד פוחדת שישמעו.
"אתה זוכר אותו? זוכר שתמיד אמרת לי שהוא אחלה של בן אדם, זוכר? אתה צדקת..." חייכתי לעבר גל שעוד חיבק אותי.
גל רק הביט בי, וראיתי שדמעה עמדה לזלוג גם מעיניו.
כמעט שבכיתי, כמעט שנשברתי ביחד איתה.
אבל אסור לי. ידעתי שאני חייב להיות חזק בשבילה. אחרי זה אני יוכל להתפרק, לבד.
מאז שהכרתי את אלמוג הוא היה ילד כזה חייכן, ומצחיק. כולם אהבו אותו.
היו לו מיליון חברים, בכל מקום, בכל פינה.
"טוב, סיימנו כאן אני חושבת" מלמלתי ונעמתי במקומי.
"העיקר שאת מרגישה יותר טוב?" שאל מביט בי.
"כן, הרבה יותר טוב, תודה" חייכתי.
"אין על מה" חייך גם הוא ונעמד על ידי.
"ביי אלמוג" מלמלתי מסתכלת על הארון. בוחנת היטב כל פינה בו.
"בואי דניאל " לחש והחזיק את ידי. מושך אותי אחריו.
תגיבבבבו ... 😎
איזה פרק יפהההה
היה לי צביטה בלב כשקראתי איך שהיא דיברה אלייו !
המשךךך ....
וואי איזה פרק מרגש ומדהים :[ ..
המששך מאמי [: @
אתר האהבה הישראלי