התחלה ממש יפה (:
מחכה להמשך =]
תודה רבה =]
מחר בצהרים אני כנראה יפרסם המשך
אוהבבתת 😊
ישש , סיפר חדש שלך 😊
התחלה יפה!
המשךךך
וכמו שכבר הבטחתי..
שאני אקרא.. - וקראתתי 😊
וכמו תמיד .. איך לא ? -
מושלם !
לירונ'צוק שלי ..
ממש יפה .. :]
מסקרן ..
ומחכה 😊
אוהבת אותך מלא מלא 3>
מהפרק הקודם-
התחלנו לנסוע. תחילה לא זיהיתי את אותו דרך עפר בה נסע, אך לאט לאט הכל התחיל להתבהר לי, ואותה דרך עפר לא מוכרת, הפכה לאותו כביש ישן ומוכר. כביש שמוביל בדיוק אל אותו מקום... אותו מקום שלא ביקרתי בו הרבה זמן.
מהפחד בעיקר.
פרק 2 -
חנינו את האוטו מתחת לסכסכה הקטנה של אותו בית קטן שעמד שם. הבית היה של האלי, אותו זקן מבוגר ששומר על המקום כבר כל כך הרבה שנים. אומרים שהוא פה עוד מאז שאשתו נפטרה, הוא פשוט לא הצליח להתנתק.
האלי לא היה שם, כנראה ישן את שנת הצהרים הקבועה שלו.
יצאתי מהאוטו באיטיות, מרגישה את קצב ליבי מתחיל לפעום יותר ויותר במהירות, אפילו יותר מהר ממה שהיה בדרך לכאן.
"בואי" לחש תוך כדי שהתקרב אליי ומחבק אותי מאחורנית.
"אני לא מסוגלת" מלמלתי והרגשתי כבר דמעה מתחילה לזלוג לה על פניי.
היא כל כך פחדה, ראו את זה עלייה.
חיבקתי אותה חזק, והרגשתי איך כל גופה רועד, רועד בקצב מטורף.
לרגע כבר התחלתי לחשוש אולי זה מוקדם מידי, וזה לא היה רעיון כל כך טוב להביא אותה כבר הנה ביחד איתי.
אולי היא פשוט לא מוכנה. אבל מייד המחשבה הזאת חלפה ממוחי, הרי היא צריכה להתגבר על זה מתישהו, ונראה לי שכבר הזמן הזה הגיע.
התחלתי להתקדם לעבר שער הברזל החלוד שעמד בכניסה, תוך כדי שידה מוחזקת בתוך ידי, נסחבת אחריי באיטיות, בוכה, רועדת.
זהו, הגענו כבר לפה, רק עוד קצת, רק עוד קצת ואני ישוב לראות את אותו המקום שלא ביקרתי בו כבר כל כך הרבה זמן.
"את רוצה להיכנס לבד?" שאל שראה שוב שידיי החלו לרעוד.
"כן" עניתי לאחר מחשבה קצרה, "נראה לי שזה יותר טוב, יש לי כמה דברים שאני מעדיפה לספר לו קודם לבד" המשכתי וניתקתי את ידי מידו, מתחילה לצעוד צעד אחר צעד, באיטיות, אבל ידעתי שאני חייבת להיות חזקה, הוא תמיד אהב שהייתי כזאת.
התיישבתי באיטיות על הסלע הגדול שעמד ליד. נזכרתי בכל אותם פעמים שהגעתי והתיישבתי על אותו סלע, מספרת לו את כל אותם הדברים שקרו לי היום. את כל הלחשושים ששמעתי תמיד אחרי הכול, עליי, עליו...
איך שכולם אמרו לי שאני חייבת להתגבר, להמשיך הלאה, אבל אני לא התייחסתי, וישר באתי הנה, רק הוא יכל לתמוך בי, תמיד הוא היה היחידי שמבין אותי.
לקחתי את דלי הברזל שעמד על שידת השיש הקטנה, והתרוממתי מהסלע כדי למלות בו טיפת מים מהברז החלוד שעמד קרוב.
התקדמתי בחזרה, והתחלתי לשטוף באיטיות את כל האבק. ראו שכבר הרבה זמן אף אחד לא היה כאן, מה שרק יותר כאב לי.
היא עמדה שם, שוטפת באיטיות הכול, שוטפת את המקום, אך גם את ליבה, שוטפת מכל אותם הרגשות שהציקו.
כל כך כאב לה, הרגשתי גם מבלי להיות לידה.
היא לא דיברה, גם לא בכתה.
עמדתי שם מסתכל עלייה, כל כך רציתי ללכת ולחבק אותה, אבל היא ביקשה להיות לבד, והייתי חייב לבצע את דבריה, ידעתי שזה הכי טוב בשבילה אחרי כל אותו זמן שלא ביקרה פה.
התיישבתי בחזרה על הסלע, מביטה סביב. כל כך שקט פה, איש לא בא לפה בשעות האלו, בכלל, אני כבר לא בטוחה שכל כך הרבה אנשים באים לפה.
השפלתי את ראשי על שתי ברכי, השמש החמה להטה בגבי, אך זה לא הפריע לי, דבר לא הפריע לי באותו רגע.
הייתי שקועה רק במחשבות.
תמיד שהגעתי לפה הזכרונות היו מקים בי, אבל הפעם ניסיתי להיות חזקה, בשבילו...
הרמתי את ראשי בעדינות, מעבירה את מבטי שוב, ושוב על אותו ארון שיש, ארון שיש שבתוכו קבורים כל כך הרבה דברים ממני...
כמו שכבר אמרתי..
עכשיו זה קצת לא מובן ודיי קצר
אבל לאט לאט הכל יסתדר =]
סיפור חדשששששששששש=]
המשךךךך
מסכנה מה יש לה ..
חחח המשך =]
מישו שיקר לה מת ?!
חחחח זה מסקרןןןןןןן
תמשיכיי
אתר האהבה הישראלי