מצטערת שלא עדכנתי, פשוט לא היה יל ראש לזה... אז עכשיו אני מפנקת אותכם בפרק ואני מאוד מקווה שתאהבו אותו... 😊
מי שזה לא זוכר אז אני עושה תקציר קטן.
ניקול בת 13 וחצי כרגע, השנה היא 1987,
היא ילדה רגילה שאוהבת מוזיקה, קניות, חברות.
אבל החלום שלה הוא להיות זמרת, לשיר, לעשות מה שהיא אוהבת לעשות.
את אביה היא איבדה והדבר היחיד שנשאר לה מימנו היא הגיטרה שקנה ליום הולדתה
ואולי עוד כמה מזכרות קטנות. היא לימדה את עצמה לנגן על גיטרה, התחילה לכתוב שירים
וגם לשיר. אבל אין לה לאן להתקדם. בבית הספר היא נקראת ממוצעת, גם בציונים וגם בחברה.
היא לא חנונית וגם לא מהמקובלים. החברה הכי טובה שלה ביותר היא תמי והיא כמוהה
אוהבת מוזיקה רק שהיא לא מבטאת את זה כמו ניקול.
היא תמיד רצתה להיכנס לחבורתה של מירי ושאר המקובלים בכיתתה.
הגיע אליהם ליכתה [כיתה ח'] תלמיד חדש ושמו סער. הוא שמן, חנון, מחוצ'קן ומכוער
אבל לפחות יש לו ולניקול אותו תחביב, שניהם אוהבים לנגן ולשיר. היא לא רוצה שהוא יידע,
היא חוששת להתקרב אלייה, כי בדיוק כשמירי מסכימה לצאת איתה, להכניס אותה אל כל החבר'ה, סער עלול להרוס את זה. היא גרה עם אמא שלה השמרנית ודודתה עם הדעותה קדומות. שתיהן משוכנעות שניקול צריכה להפסיק עם השטויות האלה של לשיר ולנגן כי לא ייצא מימנה כלום, וגם ניקול בתוך תוכה יודעת את זה שכלום לא יכול לצאת מילדה רגילה שגרה במרכז הארץ בבית די עני...
וזהו..
בפרק הקודם היא ומירי יצאו לשופינג, ניקול 'גנבה' מדודתה חווה 350 ש"ח, וכניראה שמירי גם גנבה, רק לא כסףף..
+*+פרק 7+*+
אולי לפחות 3 חולצות, חצאית קצרצרה אדומה נפלו מהתיק...
גם שרשרת מגניבה כזאת אדומה מחרוזת כזאת..ו....אוי...
הנעליים, שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנותת...
אני: "מירי..את..את לא נורמלית! את גנבת את זה!"
אמרתי כניראה בקול גבוה מידיי
מירי: "התחרפנת?!" נתנה לי דחיפה קלה
מירי: "מה את צועקת..כן גנבתי..מוכרת מעצבנת..
מה היא עושה פוזות?! חוץ מיזה מה, אני מליונרית
שיכולה להרשות לעצמי לקנות הכל?"
אני: "מה, את רוצה להגיד לי שזאת לא הפעם
הראשונה שאת עושה דבר כזה?!"
מירי: "'דבר כזה..' כאילו אפשר לחשוב מה כבר עשיתי..
ניקול תפסיקי להיות כזאת ילדה טובה. כן, אני לא עשירה,
וכן, עשיתי את זה בעבר, יותר מ10 פעם, מאיפה את
חושבת שכל יום יש לי ג'ינס אחר של ליוויס וחולצה אחרת
של סאקס? פשוט יותר קל לי לפחד 2 דקות מאשר
לשלם איזה 400 שקל על ג'ינס... מה לעשות"
אני: "ומה..את..את לא מפחדת שיתפסו אותך?"
אמרתי מנסה לעכל את העובדה שאני יושבת עם גנבת.
כן צחקו אבל מה לעשות אני כזאת טובה בקטעים האלה.. =/
מירי: "אם יתפסו אז יתפסו, בנתיים לא קרה
דבר כזה אז אני לא פוחדת..טוב עזבי הקיצר
תתחדשי על הנעליים אני ראיתי בעיניים שלך כמה השתוקקת אליהן"
אני: "כן..תודה.." חייכתי.
באמת ששמחתי, נעליים כל כך יפות ויקורת..נראות מלכותיות כאלה..
מירי: "שמעי אני חייבת לעוף הבייתה ביום שישי ב7 וחצי בערב
אני אצלך נתארגן והכל.."
אני: "אצלי? אני לא יכולה.."
מירי: "למה?"
לא רציתי שהיא תבוא ותראה את אמא שלי וחווה,
ואת הבית ה"צנוע" שלנו. כי עם כל הכבוד לזה
שהיא לא עשירה ומליונרית כמו שהיא אומרת
אני בטוחה שהיא חיה פי 10 יותר טוב מימני..
מירי: "טוב עזבי בואי את אליי, תיהי אצלי ב7!
תתלבשי ותתארגני אצלי אני אאפר אותך כמו שרק
אני יודעת לאפר.."
אני: "אוקיי אין בעיה.."
---
"הגעתי.." אמרתי וטקרקתי אחריי את דלתה כניסה
אמא: "ניקול בואי לפה רגע"
פאק פאק פאק היא גילתה על ה350 שקל! אני מתה,
זהו הפרק האחרון😢 אני אשתדל לכתוב לכם מהקבר, ועל החוויות שם
אולי גם מישם ייצא סיפור אהבה..גאדדד..
התקדמתי וראיתי אותה יושבת על הכיסא
ליד השולחן במטבח ואת חווה בדיוק מנגבת את ידייה..
פאק מה הן רוצות עכשיו?!
אני: "מה..מה קרה? הלכתי עם מירי"
אמא: "מי זאת מירי? את לא טורחת להציג את החברות שלך לפני?"
אני: "כי לא יודעת, לא חשבתי זה נחוץ"
אמא: "בטח שזה נחוץ! אני רוצה לדעת עם מי הבת שלי מסתובבת!"
אני: "טוב תרגעי..היא ילדה דווקא נורא נחמדה"
אמא: "טוב.."
באתי ללכת לכיוון החדר
אמא: "מה יש לך בידיים מה זה קנית משהו?"
אני: "אה...לא..מירי השאילה לי דברים חדשים
שהיא קנתה..למסיבה"
אמא: "רגע רגע דבר דברר..! מירי שאני בקושי
מכירה אותך, הביאה לך בגדים, ועוד חדשים..אוקיי..
למסיבה, על איזו מסיבה את מדברת?"
אני: "נו, יש מסיבה ביום שישי הזה.. עם כל החבר'ה
ואני באמת באמת רוצה ללכת אמא באמת שאני רוצה ללכת"
אמא: "איפה המסיבה מה זה את לא אומרת לי ככה שום דבר!"
אני: "נו..עזבי טוב?! את במילא לא תביני"
הלכתי כועסת לחדרי וטרקתי את הדלת..
היה לי כל כך רע באותו רגע..
הוצאתי את מחברת השירים שלי מתחת למיטה
וחידדתי את העיפרון הצהוב שכבר נהיה קטן מיום ליום.. =/
התחלתי לכתוב, לא יודעת מאיפה זה רע..
בין שורה לשורה נגבתי את דמעותיי שזלגו להם ככה סתם..
אני תמיד אזכור
זה היה אחר הצהריים
זה נמשך לנצח
ונגמר כל כך מהר
היית לגמריי לבד
בוהה למעלה בשמיים אפורים כהים
אני השתנתי [מהמילה שינוי..]
במקום שאף אחד לא ימצא
כל המקומות שלך עמוק בפנים
זה היה אז שתפסתי
ש'לנצח' זה בתוך עיניך
הרגע שראיתי אותך בוכה..
בוכה..רגע שראיתי אותך בוכה..
זה היה מאוחר בספטמר
וראיתי אותך לפני
היית תמיד זה שקריר
אבל לעולם לא הייתי כל כך בטוחה
היית לגמרי לבד
בוהה למעלה בשמיים אפורים כהים
השתנתי
במקום שאף אחד לא ימצא
כל המקומות שלך עמוק בפנים
זה היה אז שתפסתי
ש'לנצח' זה בתוך עיניך
הרגע שראיתי אותך בוכה..
בוכה..רגע שראיתי אותך בוכה..
רציתי לאחוז בך
רציתי לגרום לזה להתנתק
רציתי להכיר אותך
רציתי להפוך את כל כולך..לאמיתי
אני תמיד אזכור
זה היה אחר הצהריים
במקום שאף אחד לא יוכל למצוא
במקום שאף אחד לא ימצא
כל המקומות שלך עמוק בפנים
זה היה אז שתפסתי
ש'לנצח' זה בתוך עיניך
הרגע שראיתי אותך בוכה..
בוכה..רגע שראיתי אותך בוכה..
זרקתי את המחברת על המיטה ונזרקתי אל הכרית..
אחזתי בה קשה בשיניי, מנסה לעצור את הכאב שמתפרץ החוצה
אבל לא יכולתי..
'מה יש ילדה? למה את בוכה? אין לך על מה לבכות הכל בסדר'
שמעתי קול מבפנים אומר לי..
אני: "בטח שיש! הכל רע.. אני רוצה את אבא שלי חזרה,
אני מתגעגעת אליו, זה עד כדי כך דבר שטותי?! אמא שלי לא מתנהגת
אליי כמו שצריך, וגם החווה הזאת, והמסיבה ביום שישי
שאני לא אוכל ללכת אלייה, כאילו אני לא מכירה את אמא שלי
ואת חווה שמכניסה לה דברים לראש! והסער הזה, מאיפה הוא צץ פתאום
למה הוא חייב להרוס? רגע, בעצם הוא לא עשה שום דבר, אבל הוא
עדיין מעצבן ולא נחוץ עכשיו!... ותמי, אני והיא לא חברות כמו פעם!
הכל משתנה..והתחרות הזאת, בכלל לא יתנו לי ללכת אליה!!..."
שמעתי את עצמי אומרת לעצמי, הנה עוד סיבה.
השתגעתי ואני מדברת אל עצמי!!!!
אמא: "ניקול?!"
אני: "אה מה?!"
אמא: "עם מי את מדברת?"
ראיתי את ידית הדלת יורדת והבנתי שאמא פותחת אותה
ישר הסתובבתי אל הקיר עושה את עצמי כותבת
לא רציתי שהיא תראה אותי בוכה, לא רציתי
שהיא תראה אותי נשברת
אני: "עם אף אחד.. למה?"
אמא: "אני שמעתי אותך מדברת"
אני: "מה אמרתי?"
אמא: "אל תשחקי משחקים, ניקול
אני שמעתי אותך מדברת..עם מי דיברת?"
אני: "עם אף אחד!" הרמתי את קולי ופלטתי אנחת בכי חלשה
כניראה שהיא מייד שמה לב לקול החנוק שלי..
אמא: "מה קרה לך?!"
אני: "כלום!"
אמא: "מה את עושה שם?!"
אני: "שיעורי בית"
היא התקרבה וסובבה את פניי אלייה
עמדה מהוססת לשנייה, כשראתה את דמעותיי
נופלות בזו אחר זו
אמא: "ניקול...מה קרה? ילדה שלי מה קרה?"
אני: "עזבי אותך!מה אמרתי לך שכלום אז זה כלום נכון?!"
קמתי מהמיטה ועמדתי מולה
היא הרימה את המחברת שהייתה זרוקה על המיטה
והסתכלה מבט מהיר של שנייה..
הביטה בי במבט מאוכזב..
ובמבט של כאילו 'עוד פעם את עושה את זה?
לא הבנת מה אמרתי לך' אבל יכולתי לראות עלייה שהיא דואגת..
אני: "רואה?!"
יצאתי וטרקתי את הדלת אחריי
התחלתי הולכת, לא יודעת לאן
עוברת כבישים, רחובות, מכוניות, עצים,
אנשים, ילדים, משפחות, זוגות
אבל אני? ממשיכה ללכת
כמו סהרורית..
עד שהגעתי לאיזו גינה חשוכה..
התקדמתי אלייה באיטיות וישבתי על אחד הספסלים..
ופשוט התחלתי לבכות שוב..
החלטתי שלא משנה מה אני אתחיל לעשות משהו עם החיים שלי!
אנשי לא יכולים כל הזמן להחליט בשבילי.
אני אוהבת מוזיקה ואם אני רוצה לכתוב, לשיר ולנגן אני אעשה את זה!
ואני רוצה ללכת למסיבה ביום שישי ולהכיר בנים ולהנות!
ואף אחד לא יעצור בעדי, לא חווה ולא אמא שלי..ולא..ולא אף אחד!
"ניקול?"
סובבתי את ראשי
"היי..מה את עושה פה?"
הוא עמד מולי, עם ידו בתוך הכיס וביד השנייה שקית גדולה ומסריחה...
פוווווווווווווווווווווווווווווייי
אאייזזהה פרקקקיםם בססססטטייייייייייייםםםםםםםםםםםםםםםם!#!@$
לאן נעלמת לננוו,כווססייהה אאחתת מווכשררררתתת?!!?!
לא יפהה..חחח..
אני הכי שמחח שחזרתת ושהמשכת לכתוובב..=]
התגעגעתי לסיפור הזה..
סיפור פיגוזי כמו כול השארר ששלךך!
מ-ד-ה-י-ם!
תודה מאמי..
אף אחד לא אוהב את הסיפור הזה😢
מהמםםםםםםםםםםם המשך דחוףף
איך את מרגישההה?
לא נככוןן..
פשוט הרבה זמן לא הממשככתת וחושבים כבר שפרששת,אז לא נכנסים!
צממששששייככיייי!@!@$#@%
יא אני לא מאינה שחזרת!
חח כבר הייתי בטוחה נטשת אותנו..
למה את לא עונה לי באייסי!?
פרק מהמםם מאמי שלי תמשיכי דחוף
המחשב שלי לגמריי נדפק... לא משנה כמה נפרמט אותו..האייסיקיו דפוק אניכ בר בקושי מתחברת..
אני יותר במסנג'ר עכשיו..
המשך יהיה
היום בערב,
או כשיעבור דף.
😊
תבייאאי לי את המסננג'ר שלך..
או כדי לקצר תהליכים,קבלי את שליי>>> oshri_o@walla.co.il
יש לי בעיה בלהוסיף אנשים אז תוסיף אותי מאמי
avril14bomba@hotmail.co.il
תמשיכיייייייייייייייי
סיפור מושלםםםםםםםםםםםםםםם
-יסווו-
אבל אף אחד כמעט ולא קורא פה😢
אתר האהבה הישראלי