יפווות שלייי ,
אני ממש מצטערת שלא המשכתי עד עכשיו!
באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות..
נמאס לי לייבש אותכן ככה, ופשוט אין לי זמן להמשיך
ועד שכן יש לי חופש קצרצר אני מנצלת אותו בלהשלים שעות שינה.
ניראה לי שהכי טוב יהיה שאני אעשה כמה פרקים אחרונים
ואסיים את הסיפור.. מה אתן חושבות?
אאווהבת כל כך
חנושש
לאאאאאאאאאאאאאא
אסור לסייםםם..😢
מאמי זה סיפור מדהיםםם 😊
אוהבבבבבבבבבבבת.
לא אל תסיימי אותו
נחכה כמה שצריך.. 😉
סבבה יפות שלי, איך שאתן רוצות - שמחה
שאתן רוצות ככה 😊
המשך . . :
עברתי את הכביש ונכנסתי הביתה..עליתי ישר לחדר ופתחתי מעט את החלון,
עמית עדיין ישב באותו ספסל, ידיו היו על רגליו וראשו ביניהן, 'הוא בוכה..' חשבתי לעצמי
וכל כך רציתי לצאת אליו. ידעתי שהוא לא יאהב את הרעיון.
עמית הוא מאלה שמאמין שבנים לא צריכים לבכות,
כי בכי מראה על חולשה.
נשארתי בחדר, מתפללת לה' שהוא יפסיק לבכות, שיפסיק לכאוב לו..
החבר'ה הרעים - פרק 87
---
תום התקדמה לכיוון ביתה, הסתכלתי עליה עד שהיא נכנסה.
הנחתי את ידי על רגליי ואת ראשי עליהן. הדמעות לא איחרו להגיע,
לא האמנתי למה שהיא עושה לי, לרגשות שמתחוללים בתוכי בגללה,
לכל העצב, הכאב והסבל ובו זמנית גם האושר, השמחה והאהבה.
לא יכולתי להאשים אותה בכלום..
או שבעצם כן, יכולתי להאשים אותה בזה שהיא מפחדת מהרגשות שלה,
ידעתי שהיא אוהבת אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותה..
אבל היא כמו שאני הייתי בהתחלה, מפחדת מכל זה.
'אני לא יכול יותר..' חשבתי לעצמי 'נמאס לי מהאי החלטיות שלה' הייתי בטוח שאם
היא לא הבינה עד עכשיו שהיא אוהבת אותי, היא כבר לא תבין.
ניגבתי את הדמעות מפניי, והחלטתי, אני על תום – ויתרתי.
קמתי מהספסל והתחלתי להתקדם לביתי, בדרך הוצאתי את הפלאפון מהכיס ו
נכנסתי להודעות יוצאות:
* מת לראות אותך, בואי מחר קצת יותר מוקדם שנהיה ביחד *
הקלדתי ושלחתי לגליה
.
& בכיף מותק, לאב יו &
שלחה אחרי כמה דקות.
החזרתי את הפלאפון לכיס ונכנסתי הביתה..
הכנתי לי טוסט ועליתי עם הצלחת לחדר, בדרך עברתי דרך חדרו של שלומי,
"איפה היית?" שאל
"עם תום" עניתי ונכנסתי לחדרי,
"היא הייתה עם עומר לא?" שאל והתיישב על הכיסא שבחדרי
"כן.. אח"כ איתי"
"לא נמאס לה אה.." לחש, חשב שלא שמעתי 'לה אולי לא, אבל לי כן' חשבתי לעצמי..
התיישבתי על המיטה והדלקתי טלוויזיה.
"איפה אתה היית?" שאלתי את שלומי
"עם רון.." אמר וחיוך קטן עלה על פניו, קנאתי כל כך. "זזתי לחדר" הוסיף והלך לחדרו.
כשסיימתי לאכול הוצאתי את התיק השחור הגדול שלי, הכנסתי לתוכו כמה ג'ינסים,
חולצות ארוכות, תחתונים, גרביים...
הכנסתי את כל מה שאצטרך לתקופה הקרובה בפנימייה.
אחרי משהו כמו 20 דקות סיימתי, סגרתי את התיק והנחתי אותו ליד הדלת.
התחברתי לאיסיקיו ולמסנג'ר,
ראיתי שתום מחוברת, קראתי לה את האווי:
& מצטערת . .
מחר בפנימייה, כל כך לא בא לי &
רציתי לשלוח לה הודעה, כמעט ונשברתי ובאמת שלחתי,
אך ברגע האחרון גליה שלחה לי הודעה ומנעה ממני לשלוח לתום:
~ גליה וזהו ! ~ -
עמיתוש?
עמית –
מה קורה מאמי?
~ גליה וזהו ! ~ -
הכל טוב, ואיתך?
עמית –
גם..
~ גליה וזהו ! ~ -
איך לא בא לי לחזור לפנימייה
עמית-
גם לי לא.. אבל בואי ניראה את הצד החיובי בזה
~ גליה וזהו ! ~ -
לא ניראה לי שיש אחד כזה =/
עמית –
בטח שיש !
~ גליה וזהו ! ~ -
איזה?
עמית –
ניפגש
~ גליה וזהו ! ~ -
חח אין אין אני פשוט מתה עליך!
עמית –
גם אני כפרה.. אללה זזתי לישון.
~ גליה וזהו ! ~ -
בהיוש לילה טוב :]
עמית –
לילה טוב בייבי.
בדיוק כשבאתי להתנתק מהאיסיקיו ומהמסנג'ר נשלחה לי הודעה מרון:
ר ו ן =] –
עמיתי?
עמית –
אה מותק?
ר ו ן =] –
מה קורה?
עמית –
היו ימים יותר טובים
ר ו ן =] –
בדיוק מה שתום אמרה לי
עמית –
וואלה
ר ו ן =] –
וואלה.. מה קרה?
עמית-
סתם עזבי, שהיא תספר לך..
ר ו ן =] –
אתה מכיר אותה, היא לא מספרת את הדברים הכואבים.. רק את השמחים!
עמית –
יודע
ר ו ן =] –
אז תספר לי אתה . .
עמית –
נמאס לי רון, אני לא יכול יותר להילחם עליה! הבנתי את זה, היא פשוט מפחדת מהרגשות שלה..
אבל אני לא יכול לחכות לנצח עד שהיא תבין שהיא כן אוהבת אותי.
לא רוצה את זה יותר.
ר ו ן =] –
אתה מוותר עליה?
עמית -
כן
ר ו ן =] –
אתה תצטער על זה
עמית –
אני יודע. אבל רון תביני אותי נמאס לי !
ר ו ן =] –
מבינה אותך בטירוף.. היא יודעת את זה?
עמית –
לא, אבל אני בטוח שהיא כבר תבין..
ר ו ן =] –
לפי מה? לפי ההתנהגות שלך כלפיה?
עמית –
בדיוק
ר ו ן =] –
עמית רק אל תתחילו לריב
עמית –
ברור שלא.. פשוט נתרחק.
ר ו ן =] –
אם זה מה שאתה רוצה, וחושב שיהיה לך טוב אז אני איתך.
עמית –
תודה יפה שלי.. זזתי לישון ניתראה מחר :]
ר ו ן =] –
ביי עמיתי, לילה טוב !
התנתקתי מהאיסיקיו ומהמסנג'ר וכיביתי את המחשב, החלפתי בגדים ונזרקתי על המיטה..
למרות שכל היום הזה בקושי עשיתי משהו, התעייפתי נפשית.
הייתי בטוח שההחלטה שלי להתרחק ממנה היא הטובה ביותר.
קיוויתי שהיא הטובה ביותר.
---
אחרי כמה דקות שהייתי ליד החלון, מסתכלת על עמית הוא קם והלך לכיוון ביתו.
התיישבתי על הריצפה ושנאתי את עצמי.
הייתי צריכה לפרוק איכשהו את הכאב, ובכי כבר לא עזר לי.. ירדתי מהר למטבח,
ההורים היו למעלה בחדרם, והדלת שלהם הייתה סגורה.
הדלקתי את האור במטבח ופתחתי את המגירה של הסכינים,
הוצאתי את הסכין הכי ארוך וגדול שמצאתי. החזקתי אותו קרוב קרוב לידי,
הרגשתי את הקצה שלו ממש אחרי כף היד, איפה שהוורידים הכי בולטים.
~ ~ ~
"אני לא מסוגלת יותר.." אמרתי "בא לי למות.." לחשתי
"בחיים אל תגידי את זה שוב" אמר ואני לא עניתי "את שומעת תומי?! בחיים" הוסיף
"אולי אני לא אגיד.. אבל אני ארגיש ככה.."
"תבטיחי לי שלא.."
"לא יכולה"
"אין שום סיבה בחיים שבגללה לא תרצי לחיות עוד"
"גם אם אני פוגעת באדם שהכי יקר לי בעולם..?" לחשתי, מצד אחד מקווה שישמע,
מצד שני לא.
"הכי יקר לך?" שאל וחיוך קטן ומתוק עלה על פניו
"כן.." אמרתי וליטפתי את פניו "הכי הכי יקר" הוספתי
"עדיין לא.." חזר למציאות "גם זאת לא סיבה שבגללה תרצי למות" הוסיף
~ ~ ~
נזכרתי במה שעמית אמר לי, ניגבתי את הדמעות שהספיקו לזלוג על פניי
והחזרתי את הסכין למקום.
כיביתי את האור במטבח ועליתי למעלה.
התיישבתי על מיטתי ואחרי כמה שניות שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל,
"הלוו.." עניתי לרון וניסיתי להישמע שמחה, לא כואבת, לא בוכה..
"מה קרה?" עלתה עלי
"כלום.." עניתי "כלום" חזרתי על דבריי
"את משקרת."
"אני לא.."
"את כן, תומי מה קרה? היה משהו עם עומר?"
"לא.. עם עמית"
"נפגשת היום גם עם עמית?"
"כן.." עניתי והרגשתי זוועה עם עצמי
"רבתם?" שאלה
"לא.." עניתי, 'הלוואי והיינו רבים, היה כואב לנו פחות.' חשבתי
לעצמי "רון נדבר כבר מחר אוקי?" הוספתי
"טוב בובי אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם אח"כ"
"אני אנסה.. אוהבת אותך ותודה"
"אין על מה יפה שלי.. אוהבת!" אמרה ושתינו ניתקנו
' אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם אח"כ ' המשפט הזה הדהד לי בראש,
זה מה שאני עושה כל הזמן.. מתחרטת על דברים שאני אומרת ועושה.
כיביתי את מנורת הלילה הקטנה שהייתה ליד מיטתי ונכנסתי אל מתחת לשמיכה,
עצמתי את עיניי והתפללתי ל-ה' לא לקום מחר בבוקר.
---
"רונוש קומי מתוקה.." אמא אמרה וליטפה את פני
"עוד קצת.." אמרתי והסתובבתי לצד השני
"בובה עוד לא אירגנת לך תיק, יקח לך יותר זמן.. קומי"
"אוופפי.." התבכיינתי וקמתי מהמיטה אל האמבטיה,
שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים, עשיתי מקלחת מהירה ויצאתי עם חלוק לחדר..
לבשתי מכנס לבן ארוך וחולצה ארוכה בצבע ירוק בהיר,
נעלתי נעלי ספורט שחורות והתחלתי לארגן לי את התיק.
כרגיל, הכנסתי בו מיליון ואחת דברים.. גם דברים שאני יודעת שלא אצטרך 'ליתר ביטחון' .
כשסיימתי לסדר הכל, סגרתי את התיק הגדול וירדתי איתו ועם הפלאפון ביד למטה.
על השיש במטבח חיכתה לי כוס ענקית של שוקו חם וליד,
צלחת עם פרוסה ענקית של שוקולד.. "יאאממי.." אמרתי לעצמי,
לקחתי את הכוס והצלחת והלכתי לסלון, התיישבתי והדלקתי את הטלוויזיה..
בזמן שאכלתי ושתיתי חיפשתי משהו מעניין לראות, וכצפוי,
בשעה 8 וחצי בבוקר לא אמצא שום דבר מעניין.
"מאמי את מוכנה?" אבא שאל כשירד במדרגות
"כן.. אתה לוקח אותי?"
"כן, יאלה בואי.." אמר ולקח את מפתחות האוטו ואת התיק שלי בידו
"אני רק עולה להיפרד מאמא.."
"אני בכונית בינתיים.." אמר ואני עליתי למעלה
"אמא..?" אמרתי ופתחתי את דלת חדרה
"אתם כבר זזים?" שאלה
"כן.." אמרתי והתקרבתי אליה, היא חבקה אותי
חיבוק חזק ונתנה לי נשיקה חמה ואוהבת במצח,
"שמרי על עצמך!" אמרה לי
"אוהבתת אותך!" אמרתי וירדתי בחזרה למטה, לקחתי את הפלאפון,
משקפי שמש עלי ויצאתי לאוטו. אבא כבר ישב בפנים,חיכה לי, "יאללה זזנו?!" אמרתי כשנכנסתי
"זזנו.." אמר, התניע את האוטו ויצאנו לכיוון הפנימייה. אחרי 20 דקות בערך הגענו,
"ביי מתוקה שלי, שמרי על עצמך!" אבא אמר לי ונתן לי נשיקה בלחי
"ביי תודה אבו'ש!" אמרתי ויצאתי מהמכונית כשהתיק הגדול בידי.
נכנסתי לפנימייה, מסתכלת סביבי.. לא יודעת למה, אבל נזכרתי ביום הראשון של השנה..
כנראה בגלל החופשה היחסית גדולה שהייתה מהמקום הזה..
הלכתי ישר אל החדר, נכנסתי וזרקתי את התיק על הריצפה שליד המיטה,
"בהחלט לא התגעגעתי.." אמרתי ונזרקתי על המיטה
"אני דווקא כן!" שמעתי את גליה צצה לה משום מקום "מה קורה בובה?" הוסיפה וחיבקה אותי
"באמת התגעגעת?" שאלתי מופתעת
"התגעגעתי אלייך, לא למקום טיפשה!" צחקה עלי
"חח מצחיקה =], הייתי בטוחה שתאחרי, ואפילו באת מוקדם!"
"חח קבעתי עם עמית.." אמרה בחיוך גדול
"וואלה? אז למי את מחכה, לכי!" אמרתי והיא יצאה מהחדר בחיוך
גדול 'אתה טיפש! כזה טיפשש..' חשבתי לעצמי 'אם תוותר
על תום עכשיו באמת שכבר לא יהיה ביניכם כלום'
כאב לי שזה המצב בין עמית ותום, כ"כ רציתי לשנות את זה..
אבל ידעתי שאני לא יכולה להתערב,
זה לא התפקיד שלי.
---
יצאתי מהחדר עם חיוך גדול על הפנים, מתה לראות כבר את עמית
^ הגעת? ^
שלחתי לו
$ כן, אני עכשיו יוצא לכניסה, תבואי $
שלח לי בחזרה, התקדמתי לכיוון הכניסה ושם ראיתי אותו,
'חתיך שלי' חשבתי לעצמי, הוא הסתובב אלי וחייך חיוך קטן
"מה קורה?" אמרתי ונתתי לו נשיקה בלחי
"טוב ואת?" אמר
"גם.." עניתי ויצאנו מהפנימייה, ליד הכניסה יש ספסל,
התיישבנו שם והוא הניח את ראשו על רגליי,
ועצם את עיניו בגלל השמש שסינוורה אותו.
---
אמא הסיעה אותי לפנימייה, בחיים לא היה לי בוקר כזה מדכא =//
"תודה אמא.." אמרתי ונתתי לה נשיקה בלחי
"אין על מה, ביי מתוקה" אמרה ואני יצאתי מהאוטו עם התיק של הבגדים עלי.
נכנסתי לפנימייה ומזווית העין ראיתי על הספסל את עמית וגליה, עמית שכב על רגליה..
זלגה לי דמעה קטנה מהעין, ניגבתי אותה מהר ונכנסתי למבנה..
תתתגיבוו 😛
אאוהבת מלאא
חנושש =))
וואי כ"כ מושלםםםםםםםםם 😊
שמחה שאת לא מסיימת את הסיפור 😛
כ"כ יפההההה
שמחה שהחלטת לא להפסיק:]
אוהבתת
ברררוש
יאווווווווווו מהמםם פשוט פרק אחד היפים שלך מאמי תמשיכייי
וואי איזה מוושלם!!
מסכנה תוווםם!!
אבל שתגיד לו שהיא אוהבתותו מה הבעיות שלה??
רואים שהיא אוהבתוותו...
המשךךךךךךךךךךךךךך.....
