•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

איזה "אמא" מגעילה !-:
תמשיכי [=

איזה "אמא בעעעעעעע
תמשיכי
זה מדהים ! 😁

אמא אמא אמא אמאאאאאאאאאאאאא

שימיי המשךך דחוףף למה עוד שניה אני יעשה פה פיפיי!@#@%$&^%*&

מדהיייים המשךךךך

מחכה להמממשך :]

היא לא אמממא ! $
היא סתם בנאדם דווחה
שבמקרה נפפל על מיטטל !
איך ילדה בת 16 לא שמה לב שהיא מאומצת ?!
אם היא מאומצת אז היא לא דומה לאף אחד בבית
תמיד אומרים - יו את דומה לאבא , את דומה לאמא
וגם מרגישייים |:
בכל מקרה , לא הייתי מאומצת [חח נראלי] אף פעם
אז אני אולי סתם אומרת דברים לא נכונים
המשךך יפה בטירוווף !
שימי עוווד (:

מה?!?!?!?!?!!?!?
ואיי את חייבת להמשיך דחוףףףףףףףףףף
ואוו שוב אני אגיד את זה ולא נמאס לי לומר זאת..
את כותבת ממממממממממממממדדדדדדדדדדדדדדדדההההההההההההההההההההיייייייייייייייםםםםםםםם
ואווי קראתי את הפרק שוב ושוב..
יצא פרק קצר.. 😢 תעשי עוד פרק פליזזזזזזז 😉

ד"א
בנוגע לבלוג אז הגבתי שמה משהו..
וחוץ מזה אל תסגרי את הבלוג יש שמה מלא ילדים שאוהבים את הבלוג שלך!! שמתים על הסיפור ורוצים להמשיך לקרוא..
אז תמשיכי לעדכן שמה.. בבקשה, בשבילי ובשביל כולם!!! 😊

טוב מווווווווווואאאאאאאאאאאאאאה ותמשיכי מהר בבקשה!!! 😛


תמונה שלי:

=פרק 60=

אבא שלי פתח את פיו, כאילו הוא בא להגיד משהו אבל אז הוא שתק.
אני: "טוב, קראתם לי סתם?"
אבא: "מיטל אנחנו עוברים דירה" הוא אמר במהירות והסתובב עם גבו אליי.
אמא: "רואה דורון? זה לא היה כל כך קשה"
אני עמדתי שם בהלם, לא ידעתי מה להגיד.
אני: מ..מה.. מה זאת אומרת עוברים דירה?"
אמא: "לת"א, ב1.1 בבוקר, עוד פחות מחודש"
אני: "מה?... אני לא מבינה למה? מה רע פה?!"
אמא: "החלטנו לעבור לבית יותר גדול מה הבעיות שלך?!" היא אמרה ברוע
אבא: "אל תדאגי מיטלי, זה קרוב לבית הספר שלך, לחבר שלך"
אמא: "תאמיני לי מיטל שאם היה בית כזה בצפון הייתי מעבירה אותך לשם, הכי טוב."
אבא: "אורית דיי! מספיק קשה לה עם זה" הוא צעק
אמא: "אל תרים עליי את הקול שלך!" היא קמה ואמרה לו תוך כדי שהניפה אצבע מאשימה לעברו
אני רק עמדתי ושתקתי. "טוב.. ו...והיה לכם קשה להתייעץ איתי? לדבר איתי?!"
אמא: "זה היה ברור מההתחלה שאת לא היית רוצה"
אני: "נכון! אבל אני הבת שלכם פור גאד סייק, להתייעץ איתי אתם לא יכולים? וואלה יופי, על איזה הורים נפלתי!"
היא הכניסה לי סתירה. יותר כואבת מהפעם השעברה. באותור גע פשוט רציתי לקבור אותה חיה. שנאתי אותה כ"כ. אבא הביט בי בחוסר אונים ויצא מהבית. הרגשתי איך הדמעות עומדות להתפרץ מעיניי, לא רציתי להראות לה עד כנמה אני חלשה, לכן רצתי מהר במדרגות, נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת.
נשכבתי על המיטה הוצאתי את האמפי3 שלי מהמגירה על יד המיטה. שמעתי כל מיני שירים, בכיתי, הוצאתי הכל החוצה. עיניי נעצבו מרוב כאב, מרוב עייפות, נרדמתי.
---
"אני אוהב אותך" עמית לחש באוזנה של לירז. הם היו מתחת לביתו, השעה הייתה כבר כמעט 9 בערב.
לירז: "גם אני אוהבת אותך בובי שלי נהנתי כל כך" היא חייכה
הם התחבקו והתנשקנו ולבסוף עמית ליווה אותה לתחנת האוטובוס.
כעבור 20 דקות-חצי שעה היא הגיעה לחולון, לביתה של מיטל.
---
"אתה בטוח שיהיה בסדר להעיר אותה?" שמעתי את קולה של לירז ופתחת לאט את עיניי.
"כן כן, זה בסדר" אבי אמר לה וכעבור 2 שניות דלת חדרי נפתחה ונסגרה. עצמתי את עיניי. הרגשתי אותה יושבת על מיטתי, על ידי. היא ליטפה את שיערי "מיטלי?" פתחתי את עיניי
"את בסדר?! בכית!?" היא אמרה בבהלה
אני: "מה? לא..." שיקרתי.
לירז: "מה לא אל תשקרי אני מכירה אותך, חוץ מיזה ראית איך העיניים שלך נראות? הן נפוחות ואדומות כמו לא יודעת מה!"
אני: "עזבי"
לירז: "מה עזבי? מה קרה? זה בן? נועה? מה קרה?" היא אמרה בלחץ ואני התיישבתי.
אני: "לירז בא לך להכין לי שוקו, אני לא מרגישה טוב"?
לירז: "בטח בטח" היא יצאה מהחדר וכעבור 5 דקות חזרה עם שני ספלי שוקו.
התיישבתי ונשענתי על הכרית, היא חלצה את נעליה ונכנסה מתחת לשמיכה יחד איתי. הסתכלנו אל עבר החלון, איך שטיפות הגשם מתנגשות בו. לירז חיבקה אותי מתחת לשמיכה והדמעות שוב החלו לרדת.
לירז: "נו ביבי דיי אני לא יכולה לראות אותך ככה, תספרי לי מה קרה"
אני: "אנחנו עוברים דירה" אמרתי בבת אחת והרגשתי איך ליבי מתנפץ לרסיסים. להיות רחוקה מלירז? אפילו שת"א וחולון זה קרוב...
לירז: "מ..מה?" היא הביטה בי בפה פעור
אני: "כן.. אני לא מבינה הם אפילו לא התייעצו איתי, לא שאלו אותי מה אני חושבת, אם אני בכלל רוצה לעבור! רק כי השכר יותר טוב והבית יותר חדש וגדול.... וכי זה קרוב לביצפר וכמובן זה קרוב ממש לעבודה של אמא שלי... אני שונאת אותה לירז אני נשבעת לך שאני שונאת אותה.. היא כל הזמן גורמת לי להרגיש רע, היא מתייחסת אליי כאילו אני איזו מצוערת. היא לא שואלת לשלומי אף פעם, לא מתעניינת, אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהיא חיבקה אותי או אמרה לי משהו נחמד" אמרתי בבכי והיא רק חיבקה אותי... ופתאום גם לה החלו לרדת דמעות "מה את בוכה?" שאלתי אותה וחצי חיוך עלה על פניי
לירז: "אני לא מסוגלת לדעת שאני אהיה רחוקה מימך"
אני: "אני מבטיחה לך שחוץ מהביצפר ניפגש מלא"
לירז: "אל תתייחסי לאמא שלך, היא לא מבינה איזה אוצר יש לה בידיים"
אני: "ממש... אני מרגישה כמו איזה נטל על כל המשפחה הזאת"
לירז: "את ממש לא נטל! תעשי לי טובה ואל תדברי שטויות!"
אני: "אבל את לא מבינה שרע לי? כואב לי. אם לא היה לי אותך ואת בן בכלל הייתי מתמוטטת"
ככה ישבנו, שתינו, התחבקנו, בכינו ודיברנו עד שנרדמנו אחת בזרועות של השנייה.
כשפתחתי את עיניי השעה הייתה 2 בלילה, לירז כבר נשכבה והייתה נראית כאילו היא בחלום העשירי שלה. כיסיתי אותה טוב וקמתי לשירותים. ראיתי 4 שיחות שלא נענו מבן והודעה 'בובי כשאת רואה את זה תתקשרי אליי, אוהב אותך'. פתחתי את החלון וירד גשם קל, הייתה רוח והיה ממש קר. הדלקתי סיגריה עם חצי ראש בחוץ, וחייגתי לבן. "ה..הלו?" הוא ענה בקול ישנוני
אני: "מאמי.."
בן: "איפה נעלמת לי היום.." הוא פיהק
אני: "לירז באה אליי ב9 ונירדמנו. קמתי עכשיו"
בן: "אה.. מה יש לך למה את נשמעת ככה בובי?"
אני: "עזוב מאמי"
בן: "נו, מה קרה?"
אני: "אני אדבר איתך מחר טוב? ואני אספר לך הכל..."
בן: "טוב.. מבטיחה?"?
אני: "כן"
יכולתי לשמוע על קולו שהוא מחייך.
בן: "אז יאללה בייבי שיהיה לך לילה מתוק כמוך, אוהב אותך"
אני: "גם אני אוהבת אותך..הכי בעולם!"
ניתקנו את השיחה ואני חזרתי למיטה.
---
נועה עשתה חדר בחדרה, אפילו שהשעה הייתה 2 בלילה. היא הוציאה מתחת למיטה מזוודה ענקית של תמונות ומזכרות מילדותה. היא חששה לפתוח את מזוודה הזאת, היה עלייה אבק והיא הבינה שגם שלפני שהיא איבדה את הזיכרון, היא לא פתחה אותה.
היא הוציאה כל מיני ציורים ישנים. היה ציור אחד שהיא ציירה בו בית גדול, עם גג רעפים וארובה דולה היו שם שני חלונות ודלת ירוקה. היא דפדפה בין הציורים עד שלפתע נפל משהו בין כל הדפים. היא הרימה את זה וזו הייתה תמונה. תמונה קרועה יותר נכון. בתמונה היא ראתה תינוקת, קטנטנה, לובשת מן אוברול לבן כזה וגרביונים לבני ונעליים של תינוקות. היא התעצבנה שהתמונה חצוייה, קרועה ממש באמצע, עניין אותה איפה החצי השני. היא הפכה את התמונה והיה כתוב בכתב של ילדה בכיתה א'-ב': 'אני כשאייתי בת כמה חודשים אימה אמרה שהטמונה נקרע אני עוד יחפס את החצי השני' נועה חייכה לעצמה והרגישה פתאום כאב בלב געגועים לעבר, למרות שלא זכרה כלום. היא סגרה את המזוודה חזרה ואת חצי התמונה היא הניחה מתחת לכרית שלה ונרדמה.
---
"אתה באמת באמת אוהב אותה?"
שגיא: "נו רציני אני אומר לך"
שגיא וחברו יואל ישבו מחוץ למועדון בו עבדו, על אחד הספסלים.
יואל: "וואלה לא הייתי מאמין עליך אחי"
שגיא: "חחח למה לא?"
יואל: "חשבתי אתה עדיין קשור לפוסטמה ההיא"
שגיא: "לא עזוב אותי מימנה... עבר ונשכח"
יואל: "מתי נפרדתם בדיוק?"
שגיא: "חחח לא זוכר יום ותאריך, לפני 4 חודשים קצת פחות... וואי כשהיא ידעה שאני עומד לעזוב אותה היא עשתה לי את המוות"
יואל: "אבל חבל הייתם זוג יפה"
שגיא: "כלפי חוץ. כשהיינו לבד היינו רק רבים, מתווכחים... כבר לא יכולתי להיות לידה יותר"
יואל: "כן אני מבין... טוב העיקר טוב לך עם הנועה הזאת עכשיו? היא לא קצת קטנה?"
שגיא: "היא קטנה אבל היא מאוד בוגרת לגיל שלה.. אין לך מושג היא כזאת ילדה זהב..אוהבת מתחשבת.. אמינה.. כנה כזאת לא כמו כל הבנות. היא כל כך יפה"
יואל: "תביא אותה פעם לפה, אם יש מישהי שאתה דמבר עלייה ככה אני חייב לראות"
הם צחקו בניהם ואז נכנסו חזרה לעבודה, לאחר שתמו 15 דקות ההפסקה שלהם.
---
התעוררתי בבוקר מהפלאפון שצלצל בלי הפסקה.. הבטתי על הצג ולא האמנתי למה שראיתי

מהמם..
המשך ... !

מדהים !
המשך [=

אמא שללללה ?! =O

פררק מעללף ! [:

המשששששששששך:]
שבתת שלוום

המשךך

QUOTE (קורלוש_14 @ 27/10/2006) המשששששששששך:]
שבתת שלוום
😁 🙄 😛

הממשךךך