=פרק 61=
זה היה אלירן. נבהלתי, לא הבנתי מה הוא רוצה מימני בכלל, מה הקשר שלו אליי? מייד הבטתי בבובי החמוד שישן לו על יד המיטה בתוך הסלסלה היפה שלו. לא עניתי ולאחר דקה נשלחה אליי הודעה, פתחתי אותה וראיתי שזה מאלירן. 'בת זונה קשה לך לענות נכון' החלטתי לענות לו ורשמתי 'אני לא עונה לעלובים כמוך'. הוא לא החזיר יותר הודעות. חזרתי לישון ואני ולירז קמנו בסביבות 12 בצהריים. ירדנו למטה, לא היה אף אחד בבית, שמתי לבובי אוכל ומים נקיים והכנתי לי ולירז ביצי עין ומיץ פטל.
"את יודעת, זה היום האחרון לחופש.. החופש הבא רק בפורים" היא אמרה ולעסה בפה פתוח
אני: "חחח י'א ג'יפה תאכלי בפה סגור"
לירז: "נו אז מה את אומרת נעשה משהו?"
אני: "מתי, בפורים?" לגמתי מכוס הפטל שלי
לירז: "לא מטומטמת, היום" היא חייכה
אני: "מה בא לך לעשות"
לירז: "בא לי קניון, פיצה, לקנות אולי משהו"
אני: "סבבה, נקרא גם לנועה?"
לירז: "טוב" היא נראתה פתאום לא מרוצה
אני: "מה יש? חשבתי שאת כבר לא שונאת אותה"
לירז: "זה לא זה מיטל. אני באמת לא שונאת אותה אפילו היא עזרה לי שאחותו של עמית ירדה עליי, נו את זוכרת את אותו יום..." הנהנתי בראשי לאות הסכמה והיא המשיכה "זה פשוט..פשוט קשה לי להתרגל אלייה מבינה? אני הבנתי שאת צודקת, היא באמת לא רעה, היא דווקא ילדה ממש חמודה ואני חושבת שהיא יכולה להיות אחלה חברה, אבל עדיין, קשה לי להתרגל אלייה. אני רגילה שזה רק שתינו, רק אני ואת. ופתאום עוד מישהי מצטרפת אלינו בלי הודעה מוקדמת, זה קצת קשה פשוט.. אבל אני לא נגד... אני מאוד רוצה להתקרב אלייה" היא סיימה לדבר ואני שתקתי. כל כך הערכתי אותה על הכנות שבה. היא לעולם לא הייתה מהבנות הקנאיות והסכסכניות כאלה. קמתי וחיבקתי אותה, היא לא הבינה מה אני עושה ואני רק אמרתי "אני פשוט אוהבת אותך, את חברה נפלאה".
---
נועה יצאה מהמקלחת והביטה על השעון, 1 וחצי בצהריים. היא הורידה מעלייה את החלוק ולבשה תחתונים וורודות, טרנינג ארוך בצבע כחול כהה וחולצה ארוכה בצבע בז'. היא שמה גרביים לבנות והתיישבה על המחשב, היא התחברה לאייסיקיו והחליטה הפעם להיות על אונליין.
~*~*~
נועה - פה?
בן - כן מה המצב?
נועה - סבבה:] מה איך עבר החופש?
בן - סבבה חחח חבל שנגמר
נועה - כן.. איך לא בא לי לחזור לבית הספר
בן - טוב אל תדברי על בית ספר עושה לי רע! חח
נועה - חחחח טוב :] מה עם מיטל?
בן - מצויין 😊 תודה שעזרת לי אז עם המתנה מאמי
נועה - בבקשה
בן - מה עושה היום?
נועה - סתם בבית..אין משהו מיוחד לעשות. אתה?
בן - חחחחח איך אני מקנא בך!
נועה - מה למה?!
בן - לי יש אימון!! 😢
נועה - וואלה? חחחח בהצלחה
בן - אני באמת צריך את הבהצלחה הזה, עושים בחירות לקפטן החדש של הקבוצה
הלוואי ואני אבחר, למרות שבזמן האחרון התדרדרתי קצת
נועה - לא נורא אז בכל זאת בהצלחה! :]
בן - תודה 😊 יאללה אני עפתי להתקלח ביי ביי
נועה - ביי מותק
~*~*~
מיטל - נועה את פה?
נועה - כן מאמי
מיטל - סבבה תקשיבי לירז אצלי ובגלל שזה היום האחרון
לחופש הזה סתם החלטנו לעשות משהו בא לך לבוא איתנו?
נועה - לאן אבל?
מיטל - אממ לקניון, סתם אנכל נסתובב נקנה משהו..
נועה - אמממ סבבה אין לי משהו אחר לעשות ממילא😉
מיטל - יופי 😊 תיהי אצלי ב4 וחצי סבבה?
נועה - טוב מאמי
~*~*~
---
לירז: "וואי אין לי בגדים פה"
אני: "קחי מימני דובה"
היא צחקה ופתחה אתה ארון שלי והתחילה לחטט בו. "בטח עוד איזה חודש את תתחילי להחזיק פה את התחתונים של בן" היא פצחה בצחוק מתגלגל ואני נעצתי בה מבט אכזרי. "את משוגעת לגמריי לירז"
לירז: "מה לא? אני לא צודקת?"
אני: "חחח עוד לא הגענו לזה"
לירז: "עוד תגיעו עוד תגיעו בעזרת השם.. פרו ורבו!"
אני: "איזה סתומה חחח"
---
בן: "יאללה אימו'ש אני עפתי לאימון"
ליסה: "טוב מותק תשמור על עצמך"
בן: "שאני אשמור על עצמי? תשמרי את על עצמך, תראי איך התקררת"
ליסה: "חחח.. בגלל זה אתה הולך ולקוח מעיל עכשיו"
בן עשה פרצוף עקשן
ליסה: "אל תעשה לי את הפרצו הזה! עוד אתה נוסע על אופנוע, בחורף.. אני מספיק דואגת... לא רוצה שתתקרר לי גם! עוף למעלה ושים מעיל"
הוא עלה למעלה ברוגז וירד עם מעיל אופנועים שחור עליו. "ככה אני אוהבת אותך" ליסה חייכה וחיבקה אותו. בן הגיע לאולם שבו התרחש האימון לאחר רבע שעה. הם התחלקו ל2 קבוצות והחלו לשחק, לאחר שעה של אימון כזה הם עשו קצת שכיבות שמיכה כפיפות בטן ועוד כמה סיבובים סביב המגרש.
אחריי זה המאמן כינס את כולם כדי להודיע על הקפטן הנבחר. בן התפלל בליבו שהוא זה שיזכה.
"האמת שחשבתי על זה הרבה, כולכם טובים פה בקבוצה הזאת ויש כאלה שטובים פחות, טובים יותר. אבל בסופו של דבר אנחנו קבוצה, אנחנו משלימים אחד את השני ובגלל זה אנחנו בלתי מנוצחים" הוא חייך והמשיך "החלטתי לבחור במישהו שיש לו כושר מנהיגות, שהוא כמובן טוב, מישהו חברותי עם ביטחון עצמי, מישהו שידע להנהיג אותכם ולהוביל אותכם לניצחון יחד איתי. אחריי מחשבות רבות ואחריי התלבטויות רבות הגעתי להחלטה. הקפטן הנבחר..הוא.. אורן". בן רק שמע את השם 'אורן' וזה לא הפסיק להדהד בראשו. הוא הרגיש אכזבה ענקית וכאב מוזר בלב, הוא כל כך רצה את התפקיד הזה. הוא היה מאוד עצוב אבל מצד שני שמח מאוד בשביל חברו הטוב אורן. הוא קם והצטרף אל כל הבנים שקפצו וחיבקו את אורן. "מזל טוב אחי" הוא חייך אליו וחיבק אותו חזק. "אתה בטוח שזה בסדר?" אורן שאל.
בן: "בטח אחי, אם זה לא אני, אני שמח שזה אתה"
אורן: "אתהההה אין עליך אתהה!!" הוא צעק ונתן לו מכה קטנה בכתף, והם שוב התחבקו.
בן רצה להסתיר כמה שיותר את העצב שבו. הוא לא רצה להרוס לאורן שכרגע היה כל כך שמח ומאושר.
---
"יאללה את מוכנה?!" שאלתי את לירז
לירז: "כן כן רגע י'א לחוצה!" היא קשרה את השרוכים בנעליים שלה ויצאנו. אני לבשתי ג'ינס ארוך כהה של קרוקר, סריג צמוד בצבע לבן ונעלי אדידס לבנות עם פסים שחורים. לירז לבשה ג'ינס בהיר של לי קופר, סווצ'ר בצבע תכלת בהיר ונעלי ספורט לבנות של פומה. הכל שלי כמובן:] ירדנו למטה ונועה בדיוק הגיעה, המונית חיכתה לנו ואנחנו רק אמרנו בשמחה "לעזריאלי בבקשה!". כעבור 20 דקות הגענו וישר החלטנו ללכת לאכול. כל אחת הזמינה משולש פיצה עם כוס גדולה גדולה. אכלנו די מהר ולאחר מיכן הוצאתי סיגריה ולירז כל שנייה לקחה מימני שאחטה. "מסריחות!!!" נועה צעקה ופרצה בצחוק ענקי.
אחריי כמה דקות קמנו ועשינו סיבוב בקניון, קנינו כל מיני שטויות, קשתות לשיער קוקיות, סרטים.. רק לירז קנתה טרנינג לבן של פומה. כשיצאנו מקניון השעה הייתה כבר 8 בערב, לא היה ממש קר היה קריר- נעים כזה. הזמנו מונית והגענו די מהר לבית שלי, רציתי כבר להיכנס פנימה.
נועה: "בואו" היא שמכה בידינו והתחילה ללכת
אני: "לאן? אני רוצה הבייתה"
נועה: "אויש שתקי . בואו אחריי" היא אמרה בהחלטיות והובילה אותנו אחרייה. הלכנו בערך 10 דקות עד שהגענו לחורשה קטנטנה שהייתה על יד השכונה שלי.
לירז: "חחחח מה התחרפנת?"
נועה: "שבו" היא חייכה ושלושתינו התיישבנו בישיבה מזרחית במעגל. "אני יודעת שאולי זה מוקדם מידיי, אני לא יודעת מה. אני רק מקווה שאני לא טועה במה שאני הולכת לעשות עכשיו. אני חושבת שמעולם לא היו לי חברות אמיתיות. בתקופהה זאתי, מאז שהתעוררתי, אף אחת לא הייתה איתי חוץ משתיכן. ואני יודעת לירז" היא הביטה על לירז בחום "אני יודעת שאת בהתחלה לא אהבת אותי, אף אחד לא היה צריך להגיד לי את זה, אני פשוט ראיתי את זה עלייך. אבל אני מקווה שלפחות עכשיו את אוהבת אותי קצת יותר" לירז חייכה ונועה המשיכה "אתן במאת נפלאות. אני חושבת שאם היה מילון עם הגדרות קצת יותר ברורות ברגע שהיו פותחים את המילון על המילה "חברות", התמונות של שתיכן היו מופיעות שם. אתן יודעות להקשיב, לעזור לשמח, לתמוך. אתן פשוט החברות שכל אחת הייתה רוצה שיהיו לה. אני מעולם לא חשבתי שאניא רגיש כל כך נוח בחברת שתי בנות. למרות שאנחנו לא מכירות כל כך הרבה זמן..אבל..אבל אני רוצה לעשותא יתכן ברית חברות. אני רוצה שתדעו שאניא היה איתכן תמיד, לא משנה מה" היא חייכה שוב ושמה את תיק הגב שלה עלייה, היא פתחה אותו ונזכרתי שמתחילת היום הסתקרנתי לדעת מה היא הביאה בתיק הזה שהיא סחבה אותו איתה כל הזמן ולא נתנה לנו לגעת בו. היא הוציאה מיתוכו שקית קטנה-בינונית בצבע וורוד בהיר.... ועוד 3 חפצים. החפץ הראשון היה מן כוכב ברזל כסוף בגודל כף היד בערך. היו חרוטים עליו סתם קשקושים שהיו צבועים בצבע וורוד, סגול, אדום וכל מיני צבעים אחרים.
נועה: "מצאתי את זה בחדר שלי. שאלתי את אמא שלי מה זה והיא התלבטה אם לספר לי או לא. היא לא רצתה להזכיר לי את העבר אבל היא ידעה שזה משהוש אפשר לספר ולהזכיר. היא סיפרה לי שכשהייתי בכיתה א' היה לנו שיעור מלאכה. לכל תלמיד הביאו כוכב כזה מברזל והיינו צריכים לסמן עליו בטוש לורד או לצייר עליו. אני סתם קשקשתי כמו שאתן רואות, ציירתי לבבות וכוכבים. לאחר מיכן הם לקחו את זה וחרטו בדיוק על הקווים שציירנו, מחקו את הלורד והביאו לנו. אנחנו היינו צריכים לשפו צבע בפנים ולערבב. בגלל זה זה יצא כל כך צבעוני. אמרו לנו להביא את זה לחבר הכי טוב שלנו, או לבנאדם הכי קרוב אלינו, או לבנאדםש אנחנו הכי סומכים עליו. כדי שישמור לנו על הכוכב שלנו. כשחזרתי הבייתה אותו יום ואמא שלי שאלה אותי מה זה הסברתי לה. היא שאלה אותו למה הבאתי את זה הבייתה ואני עניתי לה בעצם "כי אין לי חברה טובה, אין לי מישהו קרוב אליי, אין לי אף אחד לסמוך עליו". נועה אמרה וחייכה חיוך קטן, ראיתי שהיא עצובה. ראיתי שרע לה. אחרי זה היא הראתה את הפריט השני וראיתי שהוא שלי. 'מה לעזאזל זה עושה אצלה?' חשבתי לעצמי, והיא כאילו קוראת את מחשבותיי התחילה להסביר. "מיטל" היא הפנתה את מבטה אליי "זאת הבובה שלך כמו שאת רואה חח" היא צחקה ושוב חשפה את החיוך המושלם שלה "לפני כמה זמן כשבאתי אלייך ואת התקלחת שאלתי את אמא שלך מה הדבר שאת הכי קשורה אליו. היא ישר הראתה לי את הבובה הזאת" נועה אמרה ואניה בטתי בבובה הזאת בשוק. לא ראיתי אותה בערך 6 שנים. כשהייתי קטנה תמיד הייתה לי בובה קטנה יפה שכל כך אהבתי. תמיד הייתי מסתובבת איתה, מתקלחת איתה, אוכלת איתה, ישנה איתה ועושה הכל איתה. היא הייתה בהירה וצבע עינייה היה כחול. היה לה שיער בלונדיני מתולתל והיא לבשה שמלה בצבע טורקיז עם פייטים כאלה. עם השנים היא פחות עניינה אותי, אבל תמיד היא הייתה בחדרי. הייתי אומרת לה לפעמים אפילו לילה טוב. עדיין לא הבנתי למה נועה עושה את כל זה, לא הבנתי לאן היא חותרת. והיא שוב, כאילו קוראת את מחשבותיי אמרה "אתן תיכ תבינו לאן אני חותרת, אל תדאגו" היא חייכה והרימה את הפריט השלישי. הפעם ראיתי איך לירז מביטה בו ובנועה בחוסר הבנה, הבנתי שהפשריט השלישי, הוא שלה. זו הייתה מחברת עם כריכה עבה במיוחד בצבע אדום. זו הייתה מחברת הציורים של לירז. לירז תמיד הייתה כותבת שם ומציירת שם מגיל מאוד קטן, בערך מגיל 7. היא הייתה עבהמאוד המחברת הזאת, ואם מדפדפים בה, עמוד אחר עמוד רואים איך הכל משתנה עם השנים.
נועה: "זאת המחברת שלך. שדאגתי לפלח אותה מהתיק שלך בלי שתשימי לב" היא חייכה חיוך נבוך "אני הבנתי שזה אחד הדברים שאת הכי קשורה אליהם. טוב אני אקצר את התהליך. אתן רואות איפה אנחנו יושבות עכשיו? אני רוצה שנחפור פה בור בדיוק באמצע" היא הביטה על אמצע המעגל "נקבור פה את שלושת הדברים האלו. אני יודעת עד כמה הם חשובים לנו, וזה הדבר שייחד אותנו. כשנסיים את התיכון נבוא לפה שוב, נישב במעגל הזה וניזכר בהכל. אתן תצחקו אבל ראיתי את זה באיזשהו סרט קיטשי ונורא אהבתי, פיתחתי קצת את הרעיון וזה מה שיצא".
צמרמורות עברו בגופי, התרגשתי כמו ילדה בת 6 שהביאו לה סוכריה ענקית ליום הולדתה. כל הדקות הארוכות הללו שנועה דיברה, רק רגישו אותי יותר ויותר. היא חיממה לי כל כך את הלב. קרבנו את שלושתינו את 3 הפריטים הכי חשובים לכל אחת מאיתנו. לאחר שסיימנו נועה פתחה את פיה ואמרה "יש עוד משהו" היא אמרה ופתחה את השקית הוורודה שלה. היא הוציאה 3 קופסאות קטנטנות סגולות שמרופדות בקטיפה נעימה. היא הביאה קופסה לכל אחת מאיתנו. פתחנו וראינו שבכל קופסה יש צמיד מדהים [!!!] מכסף שחרוט עליו BFFE. נועה: "הפירוש הוא Best Friends For Ever". התרגשתי כל כך! ראיתי גם על לירז וגם על נועה שהן מתרגשות. לירז הביטה בי בלי לאמר מילה, אבל המבט שלה אמר הכל. כאילו היא אמרה לי "צדקת, היא באמת מקסימה".
"תודה" אני ולירז אמרנו לנועה וחיבקנו אותה
נועה: "תודה לכן. על זה שאתן כאלה מקסימות. אבל חכו יש עוד דבר." היא הוציאה מהכיס שלה 3 פתקים והביאה לכל אחת מאיתנו. "זאת השבועה.."
כל אחת פתחה את הפתק שלה והחלה לקרוא..
נועה: "היום התאריך **.**.****. ביום הזה אנחנו עושות ברית חברות..."
אני: "...ביום הזה, אני מיטל..."
נועה: "...ביום הזה, אני נועה.."
לירז: "..ביום הזה, אני לירז, נשבעת להישאר נאמנה לחבורה הזאת....."
נועה: ".......לא משנה מה, לא משנה מה יקרה ומה לא. אני תמיד אשאר נאנמה.."
אני: ".....אפילו אם נריב, אפילו אם נכעס. זה לא משנה. אני תמיד אדע שכאן מקומי, ולכאן אני שייכת.."
לירז: ".....אני תמיד אדע שכאן נמצאות הבנות שתמיד יהיו לצידי..."
נועה: "...שתמיד יתמכו בי, ושאני אדע שתמיד הן יהיו איתי..."
אני: "...בחבורה הזאת לא יהיה עצב ולא יהיה כאב..."
לירז: "..בחבורה הזאת יהיו רק חיוכים.."
נועה: "..שחבורה הזאת האהבה תשלוט.."
אני: "שלושה למען.."
לירז: "אחד ואחד למען"
נועה: "כולם.."
סגרנו כל אחת את הפתק שלה והתחבקנו חיבוק ענקי.
---
כשהגעתי הבייתה ישר נכנסתי להתקלח. חשבתי על כל מה שקרה היום. עדיין ההתרגשות לא ירדה מימנו. הבטתי בצמיד הכסף היפהפה שעל ידי וחיוך ענקי עלה על פניי. יצאתי מהמקלחת ולבשתי מכנס לבן צמוד נמוך ארוך, סריג לבן ונעלי את נעלי הספורט הכחולות שלי. ביקשתי מאבא שיקפיץ אותי אל בן. השעה הייתה 9 בערב ואבא אמר לי להיות בבית ב1 מקסימום כי מחר יש לי בית ספר. הגעתי לבן ואמא שלו פתחה לי.
ליסה: "היי מיטל! מה נשמע?"
אני: "מצויין מה איתך? את לא נראית כל כך טוב..."
ליסה: "כן אני יודעת, התקררתי..."
אני: "תרגישי טוב" חייכתי
ליסה: "תודה רבה, גם את" היא חייכה בחזרה
אני: "בן בחדר?"
ליסה: "כן.."
אני: "אהה..מה קרה לו? כל היום ניסיתי להתקשר אליו והפלאפון שלו היה תפוס"
ליסה: "אני לא יודעת. הוא חזר הביתה בעצבים, עלה לחדר שלו ומאז הוא לא יוצא. הוא לא התקלח, לא אכל לא שתה.. כלום"
אני: "מה? טוב אני עולה אליו" אמרתי בדאגה ועליתי לחדרו. דפקתי על הדלת בעדינות והוא לא ענה. פתחתי אותה וראיתי אותו שוכב-יושב על המיטה, עם הכדורגל ביד, והוא מסובב אותו בין שתי ידיו.
אני: "מאמי?" הוא לא הסתסכל עליי אפילו. התיישבתי על ידו ולקחתי מידיו את הכדור. הוא הניח את ידיו על בטנו והמשיך לשתוק.
אני: "בובי. מה יש לך?" הוא המשיך לא לענות. ראיתי על פניו כמה הוא עצוב וכל כך נבהלתי. חיבקתי אותו ולזה הוא דווקא הגיב. הוא חיבק אותי בחזרה ושמעתי אותו בוכה בקול חלש. לאחר רבע שעה שהיינו ככה מחובקים התנתקנו. נכנסנו שנינו מתחת לשמיכה. "עכשיו אתה רוצה לספר לי מה קרה?" אמרתי.
בן: "לא נבחרתי להיותה קפטן של הקבוצה" הוא אמר בנשימה אחת ושוב תקע את מבטו באחת הנקודות בקיר. חשבתי לעצמי 'אז זה כל העניין? שהוא לא נבחר להיות הקפטן?' אבל לרגע ניסיתי לשים את עצמי במקומו, זה משהוש הוא הכי אוהב, הכודרגל זה החים שלו, ואז הבנתי מה הוא מרגיש.
אני: "וואי. מאמי אבל אני בטוחה שבפעם הבאה אתה זה שתיבחר. מי נבחר?"
בן: "אורן.."
אני: "אז אתה צריך לשמוח בשבילו בובי. עם כל זה שזה מעצבן והכל."
בן: "אני יודע! ואני כן שמח בשבילו ואני תומך בו. לפחות הוא נבחר ולא איזה מישהו אחר. אבל הקטע הוא שכל כך רציתי את התפקיד הזה, את לא יודעת כמה! אני חלמתי עליו בלילות, הייתי בטוח שזה אני שעומד להיבחר. פתאום המאמן קרא את שמו של נועם והרגשתי שפשוט בא לי להיבלע בתוך האדמה!"
אני: "מאמי שלי....." חיבקתי אותו "אבל ככה זה בחיים אתה צריך להבין. לא תמיד מקבלים את מה שרוצים.. העיקר אתה יודע בתוך תוכך שאתה הכי טוב, ורק שתידע שבשבילי? אתה השחקן הכי טוב בכל היקום הזה!" צעקתי והוא חיבק אותי וחייך
אני: "חח מה?" אמרתי לאחר דקה של שתיקה ושהוא המשיך להתסכל עליי
בן: "את מרגיעה אותי, את יודעת?" הוא אמר בקול המושלם שלו
אני: "חחח.. טוב לדעת" קרצתי לו
בן: "לא, באמת. אני רציני. כל היום אני מדוכא, את באה ותוך חצי שעה משמחמת אותי ועושה לי טוב על הלב. מה הייתי עושה בלעדייך, אה? את החיים שלי, את האהבה שלי.. את העולם שלי!" הוא צעק וחיבק אותי אליו. פנינו היו קרובות מאוד, הרגשתי איך שפתיו מרפרפות על שלי. התחלנו להתנשק. בהתחלה נשיקה עדינה כזאת. הרגשתי איך ידיו מלטפות ת כל גופי.. איך הוא אוחז במותניי, כאילו שומר אותי אצלו, מפחד שאלך. אצבעותיו טיילנו בעדינו על גבי.. ויחד עם זה מעלות את חולצתי... 20 דקות התנשקנו לנו ככה, הנשיקה הפכה להיות לוהטת, נשיקה מלאת תשוקה ואהבה... החולצה שלו? איפה שהו עלך המזרון, החולצה שלי? על הרצפה ממזמן... החזייה שלי? ביחד איתה.... הוא נישק אותי בחזה וירד לאט לאט לכיון הבטן.. הוא פתח את כפתורי המכנס שלי ביחד עם שיניו ומשך בעדינות את הרוכסן כלפי מטה... "את מטריפה אותיייי.." הוא לחש ונשך אותי בעדינות בבטן התחתונה......
---
נועה התכסתה בשמיכתה הענקית ועמדה לכבות את האור. היא ראתה שהמטען של הפלאפון שלה על השידה שעל יד המיטה והחליטה להכניס אותו פנימה לאחת המגירות, היא אהבה שהכל נקי ומסודר, בלי דבירם מיותרים. היא פתחה את המגירה התחתונה והכניסה את המטען, היא באה לסגור אותה אבל מחברת עבה במיוחד בצבע וורוד בצבצה לה מישם. היא הוציאה את המחברת העבה הזאת ולקחה אותה אל יידיה. 'היומן שלי, נועה זוסמן, סודי ביותר!' היא קראה בחשש ועברה עם אצבעותייה העדינות והדקיקות באיטיות עלה אותיות החרוטות על הכריכה..........
טוב תראו יפים שלי, לקח לי יותר משעה לכתוב את הפרק הזה, עם הפסקה קצרצרה כמובן. אני אומרת בלב שלם שלדעתי זה יצא פרק יפה מאוד, ממש אהבתי אותו! באמת. לדעתי הוא יצא מדהים. אני השקעתי פה..אז בבקשה תעריכו ותגיבו מלא! אני מקווה שתאהבו את הפרק הזה לפחות כמוני, אם לא יותר;] אוהבת הכי בעולם ושיהיה לכם לילה קסום!!! 3>
פשוט כלכךך יפה !
תמשיכי מהר בוובה 😁
איזה פרק מ = ד = ה= =י =ם:]]
הקטע עם החברותת והאלה פשוט מושששששלםם:]
התאהבתי בססיפור שלךךך נשמה שלייי
מחכה להמשךך
לאבב יו
חח ראיתי תסרט עם הקטע של החברות ..
פרק מהםםםם תמשיכייי
באמתתת יצצצא לךך מדהייייייייים =]]
הממשךך
דחוףףףףףףף
וואייי זה פרק כל כך מדהים!!!😊)
הוא פרק מרגש רצח😊
מחכה להמשך😊
חחחח איזה קיטצ'י הקטטע עם החברות [:
אבל עדיין פרק מדההההים !
איזה סיפפווור ממעלללללללללףףףףףףף :]
קראתי אותו גם בבלוג שלך,
ואז ראיתי אותו פה בפורום :]]
ת מ ש י כ י 😊
מממממממממממוווווווווווווווווווווווווווווושששששששששששששששששששששללללללללללללללללללללםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
ואיי איזה פרק מושלם יצא לך!!
מהמם!!!
מעלף!!!
ממש אהבתי אותווו!!!
חחח
נראה לי שקצת הגזמתי.. 😉
ואיי את כותבת מהמם ולא נמאס לי להגיד לך את זה..
תמשיכי לכתוב עוד ועוד ועוד!!!
חחחח
אוהבת המון המון המון!!! 😁
פרק מרגש,מהמם ומה לאא!
אהבתי כ"כ..
כבר אין לי מילים לתאר את הכתיבה שלך,
את הרעיונות המופלאים האלו שלך..
את כותבת כ"כ מ-ד-ה-י-ם!
תמשיכי בבקשה.. מ-ה-ר!P=
חחח
