•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

איייייזהה מד ה י ם ם ם
אני קוראת תסיפור שלך כבר דיי הרבה זמןן
את פשוט כותבת בצורה מושללמם
כל פרק אצלך הוא יפההההה!!
תממשיכיי.....😊😊

פרק פשוט מושלם!!..=]
איך התגיגעתי לסיפור!!..
מה עם אלירן?..מותח אותי!!..
איך עברה הבגרות מאמי?..

המשך דחוףף!!!
3>

מושלם 😛

את [?!] >>> מוכשרתת ! @ #

מחכה להמשךך 😊

הההההההההמשך 😊

מדהיים תמשיכיי

מדהיים.
תמשיכי

המשךךך

תמשיכייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי


אעעאעאעאעאעאע!! 😨


















😊 נוייקי

מדהים מאמיי..
תמשיכי..? 😛

תמשיכי..
אני כבר שבוע מחכה להמשך.. 5 ימים :\
אווף...

ומה עם המשך קטן בשבילנו?

פפרק ייפה 😊
המממשךךךך

=פרק 149=



השעון המעורר של לירז לא הפסיק לצלצל, רק לאחר 10 דקות של צלצולים היא התעוררה. היא לקחה לעצמה עוד כמה דקות להתאושש ולבסוף כמה לשטוף פנים. עבר עלייה לילה נוראי. כל הלילה היא לא הפסיקה לחשוב על עמית, על הריב שהיה בניהם, על זה שהוא הרים עלייה יד, על הכל, רק אחריי כמה שעות של בכי ושיחה עם מיטל היא נרדמה ב4 לפנות בוקר.
היא הוציאה מהארון ג'ינס רגיל, חולצה קצרה בצבע כחול כהה ונעלה כפכפים בצבע שחור, רגילות. לא היה לה כח או זמן להשקיע או להתאפר.
-
"אולי נאסוף את לירז בדרך?" שאלתי את בן בחיוך
בן: "מאמי, כבר עשרה ל8, לנסוע עכשיו עד חולון וחזרה, אנחנו נאחר"
אני: "נו, בבקשה" עשיתי פרצוף חמוד וחגרתי חגורה
בן: "טוב... תתקשרי אלייה"
חייגתי את מספרה של לירז במהירות וחיכיתי לתשובה
אני: "הלו? מאמי מה נשמע? אה, בסוף ישנת רק ב4? וואי.. לא נורא תחזרי היום מהבית ספר ותשני עד הערב, עד למסיבה. מה ז"א את לא באה? אוי, נו באמת, בגללו את לא תבואי? איזה שטויות! את באה וזהו! לא מעניין אותי... אה, תקשיבי, איפה את? מה, כבר על האוטובוס?" שאלתי והבטתי על בן באכזבה "טוב לא נורא, אנחנו כבר בדרך לבית ספר.. כן, חשבנו לאסוף אותך... טוב ביי מאמי"
בן: "רואה? היינו סתם נוסעים"
אני: "שתוק כבר" צחקתי "יאללה סע"
בן: "מחלקת לי פקודות אה?"
אני: "תמיד חלמתי שיהיה לי נהג פרטי"
בן: "תמיד חלמתי שתהיה לי חשפנית פרטית" הוא אמר וצחק
אני: "מפגר" אמרתי ונתתי לו מכה קטנה ברגל
בן: "באיזה שעה ניראה לך תהיו מוכנות היום?" הוא שאל באמצע הנסיעה
אני: "אממ.. 10, 9 וחצי"
בן: "טוב, אז אניא בוא לאסוף אותך עם ליאור ועמית"
אני: "לא, זה לא רעיו ןטוב. אתה יודע, לירז ועמית רבו וזה..."
בן: "נו, אז אולי ככה הם ישלימו"
אני: "לא יודעת. אולי אניא בוא איתה במונית?"
בן: "בשביל מה מונית? עזבי, אני אקפיץ אותם ואז אבוא לאסוף אותכן, אוקיי?"
אני: "טוב בובי... בטוח זה לא בעיה בשבילך?"
בן: "בטח מאמי, בשבילך הכל, את יודעת את זה" הוא אמר וחייך
-
נועה עמדה מול המראה, כמו בכל בוקר היא שנאה את מה שהיא ראתה. עינייה היו מעט שקועות, צבע עורה היה חיוור מאוד, בעיקר בפנים, לשפתיים שלה בקושי היו צבע, הצבע האדום הטבעי שלהן נעלם ממזמן, הן היו נראות כאילו היא משכה עליהן אודם בצבע סגול בהיר. היא שמה לב שהג'ינס שלה, מידה 36 כבר גדול עלייה, היא חייבת לקנות בגדים חדשים, במיוחד היום לקראת המסיבה. היא שמה על הג'ינס הרופף חגורה בצבע וורוד בהיר, כמו החולצה שלבשה, את שיערה אספה ל2 קוקיות נמוכות, גם השיער נהיה דליל. היא הביטה שוב בפנייה, עמוק יותר, אימה צדקה. אמא שלה כל הזמן הייתה אומרת לה שאם היא תמשיך לכעוס כל הזמן יהיו לה תויי פנים רעות, צדקה. היא ירדה למטה
עליזה: "את רוצה משהו לאכול? הכנתי פנקייקים, אחותך מתה עליהם" היא אמרה והצביעה בשמחה לעבר קיילן שאכלה בהתלהבות
נועה: "ואני לא. אני לא אחותי"
עליזה: "אה..א...את אולי רוצה משהו אחר?"
נועה: "אני מאחרת" היא השיבה בקרירות "איפה ג'פרי?"
עליזה: "בחוץ, באוטו, מחכה לך"
נועה: "אה" היא חייכה חיוך צבוע "את אומרת לי לבוא לאכול בזמן שהוא מחכה לי בחוץ. לא אכפת לך מימנו שהוא נצלה בשמש בנתיים?" היא ירתה ויצאה מהבית.
עליזה: "מה יש לה? ממתי אכפת לה שוב מג'פרי?" היא שאלה את קיילן
קיילן: "בזמן האחרון יש לה מצבי רוח משתנים, פיצול" היא אמרה בפה מלא וצחקה
נועה נכנסה לרכב וזרקה את התיק הלבן שלה למושב האחורי.
ג'פרי: "אפשר לנסוע?"
נועה: "אז מה רצית, להמשיך לעמוד פה עם האוטו?"
גפ'רי לא ענה והתניע
נועה: "אני הולכת אחרי בית הספר לקנות בגדים"
ג'פרי: "אבל קנית בחודש השעבר לא?"
נועה: "הם לא טובים"
ג'פרי: "את צריכה שאני אבוא לאסוף אותך?"
נועה: "לא, אני אסע במונית" היא ענתה. הדבר האחרון שהיא צריכה על הראש עכשיו זה לחת איתה את ג'פרי למסע קניות. היא תמיד אהבה ללכת לקנות לבד, רק לעיתים ממש רחוקות היא הייתה לוקחת איתה את אמא או חברות. היא שנאה שאומרים לי כמה זה יפה עלייה או כמה הצבע הזה מיושן. היא אהבה לבחור לבד, היא לא סמכה על הטעם של אף אחד, כולם שקרנים, אף אחד לא אמיתי. והיא?
-
התיישבתי במקומי ולאחר כמה דקות לירז נכנסה והתיישבה על ידי. היא היתה נראית נורא. אני תמיד טוענת שהיא יפה גם כשהיא קמה על הבוקר, אבל פשוט ההבעה שלה, הפנים שלה, היא הייתה ריקנית.
אני: "עד מתי זה ימשך לירז?"
לירז: "מה ימשך?"
אני: "אל תתממי"
לירז: "עוד פעם עמית? דיי מיטל חפרנו כבר על הנושא הזה"
אני: "כניראה שלא מספיק..." מלמלתי , "תקשיבי" שינתי את טון הדיבור שלי ליותר סמכותי "את מתחילה לצאת עם אחרים, זה לא ייתכן שפוץ כמו עמית יגרום לך להיות ככה"
לירז: "אני לא מסוגלת ללכת עם אחרים"
אני: "אז אני אעזור לך. שמעתי שהיום גם כמה ידידים וחברות של דורין באים, לא מהבית ספר הזה, היא אמרה שיש שם חתיכים, אל תדאגי, יהיה בסדר"
לירז: "עמית בא?"
אני: "אני לא יודעת..." שיקרתי
לירז: "נו!"
אני: "כן... הוא בא עם יאור ובן. אבל מה זה קשור אלייך?"
לירז: "כי ככה! לא רוצה ולא מסוגלת לראות אותו!"
אני: "אין כזה דבר לא מסוגלת! את באה וזהו, זה לא נתון לוויכוח בכלל"
את השיחה לא המשכנו בגלל שהמורה לספרות נכנסה, כל השיעור לירז לא הייתה מרוכזת, ובגללה, גם אני.
היום עבר מהר, כשסיימנו ישנתי עד 7 בערב, כשקמתי התחתי להתארגן.
לא ידעתי כל כך מה ללבוש, אמרו שזאת מסיבת בריכה, אבל עדיין, לא כל כך התחשק לי לבוא עם בגד ים, כי מי יכנס כבר? לבשתי סקיני ג'ינס בצבע אפור בהיר מאוד, סטפלז הריון יפה בצבע לבן ונעלי בובה לבנות עם פתח באצבעות. התאפרתי ורק חיכיתי ללירז שתבוא. כשהיא הגיעה היא לא הייתה מאופרת, אז איפרתי אותה במהירות. היא כל הזמן התלוננה על זה שאין לה חשק למסיבה, שאין לה חשק לכלום.
אני: "טוב, אנחנו מוכנות כן?"
לירז: "שנייה, בושם" היא אמרה והלכה לכיוון הארון שלי "איזה כדאי?"
אני: "212..."
לירז: "את שמת אותו?"
אני: "כן, מה לא מריחים?" צחקתי
לאחר שהיא התבשמה ירנדו למטה לחכות לבן, הוצאתי סיגריה בנתיים.
לירז: "את כבר נקראת מעשנת קבועה אה?"
אני: "שתקי כבר" צחקתי
לירז: "וואי, בטח הולך להיות ממש כייף"
אני: "בטוח. את רואה? הנה, את כבר יוצאת מהבאסה"
לירז: "כשאני אראה אותו הכל יחזור"
אני: "את פשוט לא צריכה להתייחס! או, הנה הוא"
נכנסנו לאוטו, בן היה כל כך יפה. הדבקתי לו נשיקה ענקית בפה והתיישבתי מאחורה עם לירז.
לירז: "הוא בא בסוף?" היא שאלה את בן
בן: "כן... תדעי לך שהוא ממש מבואס מכל ה... מכל הקטע הזה ביניכם"
לירז: "באמת?" היא שאלה ופנייה נהיו רחמניות פתאום
בן: "כן"
לירז: "מסכן שלי..."
אני: "מה מסכן שלי מה! מגיע לו! חוצפן!"
לירז: "מה את צועקת?"
אני: "הוא מתנהג אלייך ככה ועוד הוא זה שמסכן? שילך קיבינימאט!"
לירז: "אל תדברי עליו ככה טוב?"
לא עניתי לה.
-
שובל: "וואי, את מדהימה!" היא אמרה כשראתה את נועה בכניסה לביתה של דורין. היא הייתה באמת נראתה מדהים. היא לבשה שמלת מיני רופפת בצבע לבן עם כפכפים עדינות לבנות עם שיבוצי יהלומים קטנים. שיערה היה גלי, והאיפור היה מושלם.
שובל: "זה מה שקנית היום?"
נועה: "לא, בסוף לא הלכתי, לא יצא"
שובל: "אה, אף פעם לא ראיתי את זה"
נועה: "את השמלה? סתם שכבה לה בארון"
שובל: "יאללה ניכנס?"
נועה: "כן, בואי"
שובל: "את נראית מוזר.. מה יש?"
נועה: "מתרגשת" היא ענתה ונזכרה בשנתיים האחרונות, בהתרגשות שכבשה אותה כל פעם מחדש
שובל: "מימה?"
נועה: "בן" היא השיבה וחייכה.

ממששש ממש ממש יפה!!

סוף סוף פרק חדש..

בנימה חגיגית זו:

המשךךךךךךךךךךךךך

מ ד ה י ם !