•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

אני מקווה שתאהבו, זה היה אמור להיות פרק יותר מה שנקרא 'חזק' פשוט אין לי זמן ולא נעים לי לאכזב אותכם כל פעם מחדש עם הייבושים שלי. אוהבת3>

=פרק 136=

לא יכולתי להאמין שזה מה שהיא אומרת
אני: "אמא את לא רצינית, תפסיקי" ניגבתי שוב את הדמעות והיא הביטה בי ברחמים
אמא: "איך אפשר לאהוב ילדה כמוך, תסבירי לי? לא פלא שאף אחד לא רוצה אותך, מטומטמת. לכיי לכיי תמשיכי לגור עם האבא הזה שלך, תדעי לך שהוא לא כזה מלאך כמו שאת חושבת!!" היא ממש צרחה. אחד מהשומרים שם בא להרגיע אותה והיא מייד פלטה "זה בסדר, אני בסדר...הכל בסדר!" והוא הלך למקומו.
אני: "אל תדברי על אבא ככה אמא דיי, זה שנפרדתם לא אומר שהוא פתאום נהיה רע"
אמא: "הוא תמיד היה רע, תמיד!"
אני: "דיי זה לא נכון! תפסיקי! אני מתחננת אלייך דיי אמא" התחננתי בבכי, הרגשתי כל כך שבירה באותו רגע
אמא: "אל תקראי לי אמא! הסברתי לך כבר מליון פעם! אני לא אמא שלך, נקודה"
אני: "למה את כועסת עליי? מה כבר עשיתי? בסך הכל באתי לבקר אותך, זה לא משהו רע דיי!"
אמא: "נמאס לי מימך, אני חוזרת, לכי מפה"
אני: "לא אני לא הולכת!" צעתקי וקמתי ממקומי
אמא: "אז אני אלך" היא קמה ודחפה בחוזקה את השולחן לכיווני, כאב לי, הרגשתי דקירה בבטן, מייד החזקתי את בטני מרוב כאב, אחד השומרים מיהר אלייה, לעצור אותה, היא התחילה לריב איתו שם, היא נראתה כמו משוגעת. שומר אחד בא לכיווני
"את בסדר?" הוא שאל בדאגה
אני: "כ...כן" מלמלתי "תגיד לו שיפסיק להחזיק אותה ככה" אמרתי בכאב, לא יכולתי לראות שמכאיבים לאמא, לאמא שלי.
"תעזבוווווווו אותייי כבר!" היא צרחה בכל כוחה, היא הכניסה בעיטה לאותו שומר והפילה אותו אל הריצפה, "ואת! תעופי מיפה מיטל מה את לא מבינה? תחזרי לאבא שלך הזה, תחזרי! מטומטמת אחת!" היא צעקה
אני: "ל...לא" אמרתי בבכי, כבר לא נשארו לי מילים
נכנסו 3 שומרים לאותו חדר ותפסו את אמא, הם שמו עלייה אזיקים, מישהו מהם לחש משהו על אשפוז פסיכיאטרי, רק מהמילה הזאת אני נבהלתי לגמריי.
אני: "אמאאאא נו אל תלכייי בבקשההה" המשתכי להתחנן ולרדוף אחרייה
אמא: "תעופי לי מהיניים! זונה! שרמוטה! זבל! חרא שכמותך! כפויית טובה! רק לקחת את יודעת! כמו עלוקה, זה מה שאת, עלוקה, כל היום מוצצת דם! את בכלל לא הבת שלי, ילדה מטומטמת, לכי מיפה כבר!"
המשכתי לבכות ולבכות, למה היא אומרת שהיא לא אמא שלי? למה היא מקללת אותי ככה? הייתי בהלם, נכנסתי למצב שלא הבנתי איפה אני נמצאת, הרגשתי שאני כבר לא מצליחה לנשום, שקשה לי.
לפתע היא שלפה אקדח מהיכסה האחורי וירתה ישירות באחד השומרים. הייתה דממה. לשנייה לא שמעתי כלום. לא עברו 3 שניות והיא נפלה על הריצפה, מדממת, מהראש, מאחורייה עמד בנו של השומר שהיא הרגה. לא ראיתי כלום.
---
"אז זהו בעיקרון, זה מלא היה כזה רציני" ליאור סיים לאמר את דבריו ולקח עוד שלוק מפחית הספרייט שלו.
בן: "וואי, אני שונא זריקות. אבל האמת שלא שכבתי עפ אף אחת בלי קונדום, חוץ מ...אה לא"
ליאור: "מה, עם מי?"
בן: "לא משנה אחי"
ליאור: "דבר נו מה אתה לא מתבייש??"
לרגע בן חשב להגיד "מיטל", אבל הוא ידע שאצל הבנים זה רץ ממש מהר, אפילו אם לא מתכוונים לכך. ליאור לא יודע בכלל ששניהם שכבו. הוא ידע שהיא סיפרה ללירז, אבל הוא העדיף לשמור את זה לעצמו. לעצמו ולמיטל. וזהו.
בן: "סתם, אתה לא מכיר, היא לא מיפה"
ליאור: "וואלה... ואתה לא דואג? אנערף...בלי קונדום וזה"
בן: "היא הייתה בתולה ו...אני יודע שאין לה כלום"
ליאור: "אוקיי...ומה...אתה ומיטל עוד לא...?"
בן: "יאללה, עפתי לכיתה" הוא אמר ויצא. שליאור יבין מה שהוא רוצה להבין, הוא שנא שיחות כאלו.
---
"את בסדר? ילדה, את בסדר?" פתחתי את עיני, בהתחלה ראיתי קצת מטושטש אבל לאט לאט הדמות שמולי התבהרה. זו הייתה אישה, בערך בגיל של אמא, היא עמדה מעליי עם פרצוף מודאג.
אני: "מה קרה?" ניסיתי להתרומם אבל היה לי קשה, פתאום הייתי על כיסא כלשהו.
...: "את...התעלפת, את בסדר? את רוצה כוס מיים או משהו?" היא שאלה ולא חיכתה לתשובה.
אני: "תודה..." לחשתי ולגמתי מכוס המיים החד פעמית שהיא הביאה לי
...: "את הבת של..זאת ש...של אורית?"
אני: "כן, איפה היא?!" קמתי מייד, פתאום הכל חזר אליי
...: "תישארי פה, את לא במצב ש..."
אני: "מה לא במצב של מה, איפה היא?" הרמתי את קולי
...: "אמא שלך נורתה, בראש" היא אמרה את המילים שהיכו בי כמו סלעים, ישר בתוך הלב, ישר בתוך הנשמה.
אני: "א...היא..לא...איפה...למה, מה, היא לא מתה, היא לא" התחלתי לגמגם, לא ראיתי כלום, לא זכרתי איך קוראים לי באותו הרגע.
לאחר חצי שעה של צעקות, בכי ושיחה ארוכה עם אחד המנהלים שם הבנתי שאין לי יותר אמא. שאמא מתה. הוא דאג להזכיר לי שאותו אחד שירה בה כדי 'להגן' על אביו הוא חדש, הוא לא יודע שלא יורים בראש באסירים, רק ברגל, במקרה כמו שלה, הוא דאג להזכיר לי שהוא יקבל עונש חמור וייכנס לכלא כי זה נחשב לרצח. כאילו שזה עניין אותי באותו רגע. באותו הרגע לא חשבתי על כלום בכלל, לא ידעתי כלום, רציתי למות. לא עיכלתי, לא הבנתי מה שנאמר לי, לא ידעתי מה זה להיות בלי אמא. אפילו, עם איך שהיא דיברה, הרגשתי שאני נאכלת מבפנים. הם לקחו מימני פרטים, עדות, אפילו ניסו להתקשר לאבא אבל הוא לא ענה להם, כניראה באמצע ישיבה או משהו כזה. אני מצידי לא ידעתי כלום, העולם יכל להתפוצץ מצידי, לא עניין אותי שום דבר, רציתי את אמא, את אמא שלי. לאחר 3 שעות יצאתי מישם, הם גרמו לי להבטיח שאני הולכת ישר הבייתה, חיזקו אותי, דיברו אותי, הסבירו לי, זיינו לי במוח בעיקר, כי חוץ מ "בלה בלה בלה" לא שמעתי שום דבר. שמעתי רק דממה. לא שמעתי כלום. שקט. הכל שקט. שחור. כאב. כלום. שקט. הדבר האחרון שהתכוונתי ללכת אליו הוא הבית. מה אני אמורה להגיד? "היי אבא, מה נשמע? אה, אמא מתה"...? לא נראה לי.
---
"טוב אז זהו, בעיקרון אני אחלק אותכם לזוגות בשיעור שאחריי ההפסקה הזאת, חכו אל תצאו!" היא צעקה לעבר 2 תלמידים שניסו לצאת מהכיתה אל המסדורונת הרועשים "עוד משפט וסיימתי. צריך להגיד את העבודה ביום שני, זה אומר שיש לכם את כל הסופשבוע לוותר על המסיבות שלכם וללמוד ו..." מייד נשמעו קריאות בוז מכל רחבי הכיתה, המורה התעלמה, "יאללה תצאו, לא לאחר לשיעור, אני בנתיים אשב להכין זוגות". כל הילדים יצאו החוצה במהרה, בניהם ליאור, בן, אסף, רועי והשאר. רק שלי נשארה באחד השולחנות. מבטה היה מושפל כלפי מטה, היא זזה באי נוחות.
המורה: "שלי? למה את לא יוצאת להפסקה חמודה?" היא אמרה תוך כדי שהכינה את הזוגות לעבודה
שלי: "לא...אני...עזבי"
המורה: "מה יש? תדברי איתי, את יכולה להגיד לי הכל, קרה משהו?"
שלי: "אני לא יודעת, כאילו...אני לא מסתדרת עם אף אחד בכיתה הזאת ו..."
המורה: "מה? מה זאת אומרת? דווקא ניראה שאת מסתדרת מצויין"
שלי: "זה אולי ניראה ככה, אבל כולם...אין לך מושג, כולם מציקים לי, לא כייף לי. אני לא עושה את העבודה וזהו"
המורה: "אין כזה דבר, את חייבת, זה 40% מהמגן! ובאמת שאי אפשר לעשות את זה לבד, זה המון חומר, את לא תסתדרי. אין אף אחד שאת מסתדרת איתו בכיתה? אפילו קצת?"
שלי: "יש...אבל לא נראה לי ש..."
המורה: "מי?"
שלי: "בן, בן נוימן"
---
והלכתי והלכתי והלכתי, אני לא יודעת אפילו לאן, עברתי כבישים, רמזורים, רחובות, סמטאות, הפלאפון בכיסי מצלצל ללא הפסקה, אני רועדת יותר מידיי, אני לא מסוגלת לענות. כבר החשיך, אני מסתובבת ברחובות מהבוקר, בלי למצוא את עצמי. אני בשוק. אני מתיישבת באחת מתחנות האוטובוסים, מוציאה את הפלאפון שעדיין מצלצל מכיסי, "אבא"...
אני: "הלו?" עניתי בקול רועד, בקושי יכולתי לדבר, לא הצלחתי להסדיר את הנשימות שלי מהבכי
אבא: "מיטל? מיטל איפה את? מיטל אני כל כך מצטער, איפה את מיטל אני בא לאסוף אותך" הוא אמר בקול רועד כמו שלי, יכולתי לנחש שהוא כבר יודע, שהוא גם בכה.
אני: "אבא...א..."
אבא: "איפה את? מיטלי איפה?" הוא שאל בחץ
אני: "אבא אני רוצה להיות לבד" פלטתי בנשימה אחת
אבא: "מה לבד, מיטל אני כל כך מצטער, את לא היית צריכה...לעבור, לראות את זה, איפה את? אני בא עכשיו! רק תגידי לי איפה את, אני משתגע מיטל איפה את אני אבוא לאסוף אותך, אל תלכי ברחובות, את צריכה להיות בבית, אני לא יודע...למה זה קרה..." הרגשתי שהוא מתחיל לאבד את עצמו
אני: "אבא, אני רצינית. אני לא רוצה הבייתה, אני רוצה להיות לבד"
אבא: "מה לבד? למה לבד? איפה?"
אני: "אבא...דיי...דיי כבר דיי...תעזוב אותי" לחשתי בין כל הדמעות וניתקתי. מייד כיביתי את הפלאפון והחזרתי אותו לכיסי, הרגשתי שאני מתמוטטת. סיגריה, עוד סיגריה, עוד אחת. והלכתי, בלי לדעת לאן.
---
"אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד גם אותה, לא יכול" דורון לחש, טמן את ראשו בין שתי ידיו ורעד במקום. הוא הרגיש שהכל נופל עליו פתאום, הוא לא יכל להתמודד עם העובדה שאורית, האישה שאהב במשך כל השנים האחרונות איננה יותר. שביתו, ביתו האהובה, אפילו אם לא מדמו, מסתובבת ברחובות בלי לענות.
---
ליסה: "טוב בן, כבר 10 וחצי, תתחיל להתארגן להתקלח והכל כי אז אתה לא קם לבית הספר"
בן: "טוב אמא, עוד משהו?" הוא שאל בייאוש
ליסה: "לא הנה אני יוצאת, אבא כבר באוטו, חבל שאתה לא בא! סבתא אמרה שהיא נורא רוצה שתבוא"
בן: "ואז אני לא הולך לבית הספר מחר?"
ליסה: "לא לא מה פתאום, אתה צודק, הנה אנחנו יוצאים, ביי מתוק"
בן: "ביי אמא" הוא נתן לה נשיקה בלחי וסגר את הדלת אחרייה.
'סוף סוף לילה לבד' הוא חשב לעצמו. הוא תמיד אהב להישאר בבית לבד, במיוחד בלילה. להזמין מלא סרטים, לשמוע מוזיקה, לראות ערוץ הספורט בפול ווליום ולדמיין שהוא באיצטדיון.
כעבור 20 דקות נשמע צלצול הפעמון... "מה הם שכחו עכשיו?" הוא מלמל לעצמו וירד למטה. הוא פתח את הדלת עם פרצוף מיואש לאחר שדאג להחביא את פחית הבירה שהוציא מהמקרר באחד הארונות,
אלו לא היו הוריו בדלת, זו הייתה מיטל, שמייד נפלה לזרועותיו ופרצה בבכי, בפעם העשרים שלה באותו היום.

יאו איזו מסכנה!!!
אבל איך היא מתייחסת יפה לאמא שלה אחרי מה שהיא עשתה לה!! זה משגע אותייייי!!
המשךךךךךךךךךךךךך..

וווואי \:
פרק יפה 😊
תמשיכי ...

וואואוו. .פרק אחד החזקים!
באמת שאהבתתי מאוד ..

תמשיככי דחווףףף

יאוווווווווו
איזה אמא..איכס..היה מגיע לה למות=\
המשךךךךךךך

מדהיייים תמשיכיייי

מדההההייים :]]...
תמשיכיי...

פשוט מושלםםםם
המשיכיי

וואו..
כתבת את זה כ"כ יפה..!
מסכנה מיטל 😢

וואיי, איזו מסכנה מיטל 😢

עוד פרק מדהיםם של סיפור מדהים 😛

כאילווו פאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

מאמי,
פרק אחד החזקים שכתבת
פשוט מדהים..
המשך?

חלו'ש 😁

עעעעעעעעעעעעענקקקקקקקקקקקקקקקקקקק!
פרק מהמם

המשךךךךךךךךךך =]]

וואי
עצובבבבבבבב:[ כול כךךךךךךךךך

מחכה להמששששששששך
לאאאב