•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

??

חעחעח העברתי עמודדד :]
יאללה תמשיכי נוו...
אני כבר 5 ימים מחכה להמשך ואיןן =[

אבווש?

QUOTE (-נוונה- @ 01/04/2007) חעחעח העברתי עמודדד :]
יאללה תמשיכי נוו...
אני כבר 5 ימים מחכה להמשך ואיןן =[
אוח'.. גרמת לי לחשוב שיש המשך :/ אוף..

חח טוב לא משנה.. את לא אשמה 😊...

מחכה להמשךךך... 😊 אהה וחג שמח לכולם...

^^
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח סורי :]]

באממת...=]

=פרק 137=

"מיטלי?", הוא שאל בקול מודאג, לא אמרתי כלום, רק נכנסתי אליו הבייתה והתיישבתי על הכורסא בסלון. הוא מייד הביא לי כוס מיים קרים, התחלתי לשתות, מנסה עדיין להסדיר את נשמתי, מנסה לבלוע את הרוק בלי להיחנק.
בן: "מאמי..." הוא לחש "מה יש?", ראיתי שהוא מדואג, הוא מנסה לשמור על קור רוח.
אני: "רק...רק...תחבק" אמרתי, מגמגמת. הוא חיבק אותי ושוב פרצתי בבכי.
בן: "מה קרה מיטל את מדאיגה אותי תדברי, תספרי לי מה קרה, בבקשה"
אני: "ר...רגע" לחשתי, מנסה להרוויח עוד זמן, מנסה להירגע, לחזור לעצמי
למרות שאני יודעת שזה לא אפשרי.
בן: "אוקיי..." הוא אמר ונשק על מצחי.
אני: "בא לי פשוט למות, אתה יודע? פשוט למות. חיים שלי לא רציתי למות כמו שאני רוצה עכשיו. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשיו, אני משתגעת" אמרתי בנשימה אחת
בן: "תספרי לי מה קרה, אני רוצה לדעת" הוא אמר ונשמע יותר לחוץ
אני: "בן...אמא שלי, היא...היא מתה" כל כך היה קשה לי להגיד את זה ושוב פרצתי בבכי .
---
דורון ישב בסלון עם עוד כוס קפה, עוד סיגריה, מעפר במעפרה שיש בה יותר מ20 סיגריות. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. מיטל לא עונה לו, אישתו מתה, הכל נפל עליו, ככה הוא הרגיש. הטלפון בבית צלצל והוא מייד רץ לענות
דורון: "מיטל?!" כמעט שצעק
...: "לא, זאת מאיה..."
דורון: "אה...היי מאיה, מה נשמע?" הוא אמר בטון קצת מאוכזב
מאיה: "מה קרה, אתה לא שמח לשמוע אותי?"
דורון: "זה לא זה, אני יכול לדבר איתך כבר מחר?"
מאיה: "מה קרה דורון?"
דורון: "מה קרה, הכל קרה! מאיה, זה לא זמן מתאים עכשיו"
מאיה: "אבל תשתף אותי אולי אני יכולה לעזור, אולי..."
דורון: "זה לא קשור אלייך את לא יכולה לעזור!"
מאיה: "סליחה שניסיתי, ביי"
דורון: "להתראות..."
הוא החזיר את הטלפון במקומו וחזר לשבת על הספה, מדליק עוד סיגרייה.
---
הפלאפון של אנה צלצל בלי הפסקה, השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר.
"הלו?" היא ענתה בקול עייף
...: "אנה? היי..."
אנה מייד זיהתה את קולה של דנה, מי שהייתה חברתה הטובה ביותר עד התאונה.
אנה: "היי דנה" היא אמרה ובקושי הצליחה להתיישב
דנה: "מה...מה נשמע?"
אנה: "מה השעה?"
דנה: "3 ורבע"
אנה: "לפנות בוקר, מה את נורמלית?"
דנה: "אני רוצה לדבר איתך"
אנה: "על מה יש לנו לדבר?"
דנה: "מה זה על מה, את מתנהגת כאילו אנחנו 2 זרות"
אנה: "את גרמת לזה להיות ככה"
דנה: "אל תאשימי אותי"
אנה: "אז את מי אנ אאשים? את עצמי? שאני נכה? אני אשמה דנה?"
דנה: "לא...לא התכוונתי לזה נו, אנחנו יכולות להיפגש ולדבר?"
אנה: "אבל על מה?!"
דנה: "אני מתגעגעת אלייך"
אנה: "ומה את רוצה שאני אעשה? שאני אשכח הכל ושנחזור להיות החברות הכי טובות?" היא שאלה בנימה צינית
דנה: "בואי ניפגש"
אנה: "3 בלילה דנה"
דנה: "נו אז מה? זה אף פעם לא הפריע לך"
אנה: "אז...בואי אליי"
דנה: "5 דקות אני אצלך" היא אמרה בקול שמח "ביי, תודה"
אנה: "ביי..."
---
"את בסדר עכשיו?", בן שאל אחרי הכוס מיים החמישית שלי, אחרי שסיפרתי לו את הכל. ידעתי והבנתי שאין לו כל כך מה להגיד, אבל ראיתי שהוא בכל זאת מנסה לעזור.
אני: "קצת..."
בן: "מאמי...יש...יש משהו שאני יכול לעשות? שאולי...שאולי יגרום לך להרגיש יותר טוב?"
אני: "לא..."
בן: "אני מצטער"
אני: "זה בסדר"
בן: "אני פשוט לא יודע מה להגיד אני..."
אני: "בן, זה בסדר. אני מבינה אותך...פשוט כל המצב הזה...בא לי למות"
בן: "נשמה שלי...אני יודע מה זה, תאמיני לי. אין בן אדם אחד שלא איבד מישהו שיקר לו, מישהו שהוא אוהב ו..."
אני: "זאת אמא שלי בן, זאת פאקינג אמא שלי. אין ליאמא יותר, אתה קולט? החיים שלי בחיים לא יחזרו להיות כמו שהם היו"
בן: "אני בטוח שהיא לא הייתה רוצה לשמוע אותך אומרת את הדברים האלו"
אני: "מאיפה לך לדעת? הרי סיפרת לך, לפני שהיא...שירו בה אנחנו רנבו כמו משוגעות, היא לא סובלת אותי בן היא לא סובלת אותי"
בן: "דיי, אל תדברי ככה מיטל דיי...אני יודע שאין שום דבר שיכול עכשיו לשפר את ההרגשה שלך אבל הזמן זה התרופה היחידה לדברים האלה"
אני: "מה, אתה חושב שאני אשכח אותה עם הזמן?" שאלתי בציניות, "לא נראה לי"
בן: "לא. אבל עם הזמן זה יכאב פחות, עם הזמן את תזכרי רק את הדברים הטובים"
אני: "אני לא זוכרת כאלו. איך אני אעבור את כל זה עכשיו?" שאלתי וניגבתי את דמעותיי
בן: "אני איתך מתוקה, אני איתך, תמיד" הוא אמר בקול מרגיע וחיבק אותי חזק.
---
דנה עלתה באותן מדרגות מוכרות שהייתה עולה בהן מידיי יום, עד אותה תאונה נוראית. היא פתחה את הדלת עם המפתחות של הבית, מרוב שהיא ואנה היו החברות הכי טובות היו להן גם מפתחות לבתים של השנייה. היא נכנסה בשקט לחדרה של אנה וראתה אותה יושב על המיטה ונשענת על כרית גדולה לבנה.
"היי..." היא פלטה וחייכה
אנה בחנה אותה מכף רגל ועד ראש, היא באמת התגעגעה אלייה.
דנה לבשה מכנס טרנינג שחור רחב, נעלי סקייט של DC וגופייה לבנה זרוקה. שיערה היה אסוף בגומייה שחורה עבה.
אנה: "בואי שבי...את רוצה לשתות משהו?"
דנה: "לא, שתיתי עכשיו" היא ענתה והתיישבה
אנה: "נו...מה, דברי" היא אמרה והצטערה על כך שיצא כאילו אין לה כח לדנה
דנה: "אני מצטערת, אנה אני מצטערת על הכל"
אנה: "חברות הכי טובות לא אמורות לעשות כאלה דברים, יש לך מושג איך נפגעתי?"
דנה: "אני יודעת ואני מצטערת אבל בבקשה תנסי להבין גם את הצד שלי"
אנה: "אני לא אשמה שאני נכה" היא מלמלה והשפילה את מבטה
דנה: "את לא אשמה, זה נכון. אבל פשוט היה לי קשה להתרגל לזה שאת יותר לא תוכלי לצאת איתנו ו...ולרקוד איתנו"
המילה 'לרקוד' העבירה צמרמורת בגופה של אנה. ריקוד מאז ומתמיד היה אהבת חייה.
אנה: "אז את פשוט החלטת לוותר על החברות בנינו"
דנה: "זה לא ככה"
אנה: "אז איך זה?!"
דנה: "א...אני מצטערת" היא לחשה "על הכל, אנה על הכל. את החברה הכי טובה שהייתה לי בחיים, החברה הכי טובה היחידה. אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך וכמה אני מתגעגעת אלייך. אני מתחננת אלייך, בואי נפתח דף חדש"
אנה: "אין לי בעיה עם זה, את יודעת...אני אוהבת אותך אפילו יותר מימה שאת אוהבת אותי ואת מאוד חשובה לי, בכלל, כל החברות הזאת חשובה לי...מאוד. אבל...אבל איך אני יודעת שלא תאכזבי אותי שוב? איך אני יכולה לסמוך עלייך?"
דנה: "תסמכי עליי...אני מבטיחה לך"
אנה שתקה, חייכה וחיבקה את דנה, הן התחבקו במשך רבע שעה, חיבוק ענקי, מלא אהבה, מלא געגועים.
אנה: "אז את נשארת לישון אצלי?"
דנה: "חחח כן כמו פעם!" היא חייכה
היא מייד חלצה את נעלייה ונשכבה לצד אנה.
---
בן ליטף את שיערותייה של מיטל, הוא הביט בה, היא כל כך יפה. הוא שמח שהיא סוף סוף נרדמה, שקצת תפסיק לבכות, שיפסיק לכאוב לה לפחות לכמה שעות. הוא כיסה אותה בשמיכה שלו, ולא הפסיק ללטף אותו.
הפלאפון שלו צלצל ועל הצג היה את מספרה של מיטל בבית.
בן: "הלו?"
דורון: "בן"
בן: "היי דורון, מיטל אצלי, אתה...אתה לא צריך לדאוג. אני יודע מימה שקרה והיא באה ישר לה, היא ישנה עכשיו."
דורון: "אין לך מושג איך הרגעת אותי עכשיו, תודה רבה בן"
בן: "אני מצטער שלא התקשרתי מיקודם, לא חשבתי...על זה"
דורון: "זה בסדר, אני מבין, תודה"
בן: "מתי להחזיר אותה מחר הבייתה? היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר"
דורון: "כן, אני מתאר לעצמי. מחר ההלוויה..." הוא אמר והשתתק פתאום
בן: "אני אבוא גם"
דורון: "אתה תוכל להגיע? זה ב11 בבוקר, זה מוקדם"
בן: "בטח שאני אוכל לבוא. אז אני כבר אבוא איתה אליכם לבית בסביבות 9, אתה תהיה?"
דורון: "כן...ביטלתי את העבודה. שוב תודה, אני הולך לישון קצת כבר 3 וחצי לפנות בוקר, לילה טוב להתראות"
בן: "לילה טוב, ביי"
---
לירז פקחה את עינייה, הביטה בשעונה, השעה 7 וחצי. היא קמה ולבשה ג'ינס כהה רגיל, גופיית סבא לבנה ונעלי פומה לבנות. היא התאפרה טיפה והתקשרה למיטל.
"הלו?", היא הופתעה לשמוע את קולו העייף של בן
לירז: "היי בן...מה, מיטל אצלך?"
בן: "כן..."
לירז: "אתם באים היום נכון?"
בן: "לא, לא נראה לי, לא"
לירז: "מה? למה לא?"
בן: "חכי רגע" הוא אמר וקם מהמיטה לא לפני שנתן נשיקה קטנה על שפתייה של מיטל. הוא יצא מהחדר וירד במדרגות אל הסלון. "שומעת?" הוא אמר בקול שקט
לירז: "כן...נו אני אאחר בסוף בגללך"
בן: "אממ...אני לא יודע כל כך איך להגיד את זה אבל...אמא של מיטל...היא...מתה, אתמול"
לירז: "ממש מצחיק, נו יאללה מה?"
בן: "מה את דפוקה?" הוא הרים את קולו מעט "אני רציני"
לירז: "מ...מה?" היא מלמלה ושתקה
בן: "כן...היא נורתה בגלל מריבה שהייתה שם בכלא ו...מיטל ממש שבורה, היום ההלוויה"
לירז: "מה, אתה....אתה רציני? מה...אלוהים...!"
בן: "את רוצה גם לבוא?"
לירז: "כן...אני...אני לא מאמינה...מסכנה מיטל...אלוהים ישמור...איך אבל? איך?"
בן: "תקשיבי נספר לך הכל שם, תיהי בבית של מיטל ב10 טוב?"
לירז: "בטח, בטח מאמי...תהיה שם בשבילה בן תעשה לי טובה, אני מכירה אותה הרבה זמן, היא יכולה להישבר מכל דבר עכשיו, תבטיח לי"
בן: "אני מבטיח לך...ביי בנתיים לירז"
לירז: "ביי..."היא מלמלה וניתקה.
לירז התיישבה על מיטתה, אוחזת את ראשה בשתי ידייה, דמעות ירדו מעינייה. היא מייד חייגה לאימה
אמא: "לירז? מה קרה חמודה?"
לירז: "אמא...אני היום לא הולכת לבית הספר"
אמא: "מה עכשיו?" היא שאלה בייאוש, היא כבר הכירה את כל התירוצים של ביתה והבטיחה לעצמה שהפעם היא לא תאמין לשום תירוץ
לירז: "אמא הפעם זה משהו באמת רציני"
אמא: "מה קרה?" היא התחילה להילחץ מעט
לירז: "אמא של מיטל נורתה אתמול, היא מתה...היום ההלוויה"
אמא: "את רצינית איתי? לירז?"
לירז: "כן...בן אמר לי מיקודם, אני גם לא האמנתי"
אמא: "איפה ההלוויה?"
לירז: "הוא לא...הוא לא אמר לי"
אמא: "לירז, אני...אוי אלוהים...איך זה קרה?" היא גמגמה
לירז: "אני גם לא ממש הבנתי...זה היה בכלא"
אמא: "טוב...אני...אתקשר לדורון ואדבר איתו, אני אגיע גם, ביי בנתיים חמודה"
לירז: "רגע אמא"
אמא: "מה?"
לירז: "אני אוהבת אותך"
אמא: "גם אני אוהבת אותך מתוקה שלי, מאוד"
לירז: "ביי"
אמא: "ביי מאמי"
---
"אני לא רוצה לקום" מלמלתי בעצב והרמתי את השמיכה מעל לראשי
בן: "את חייבת מאמי, כבר רבע ל9"
אני: "אוף..." התיישבתי והבטתי בבן
בן: "העיניים שלך אדומות"
אני: "מרוב בכי"
בן: "דיי מאמי...בואי, הכנתי לנו משהו קטן לאכול"
אני: "אני לא רעבה בן..." מלמלתי
בן: "את חייבת לאכול משהו, את לא אכלת אתמול כלום"
אני: "טוב...אני...אתארגן וארד, טוב?" אמרתי, מתאפקת שלא לרפוץ בבכי שוב. כשישנתי הכל היה רגוע, פתאום התעוררתי וחזרתי למציאות האיומה שאני חייה בה.
בן: "אוקיי מתוקה" הוא אמר ברכות ונשק על שפתיי. כשהוא יצא מהחדר אני פתחתי את ארונו, היו לי אצלו כמה בגדים. הוצאתי מישם ג'ינס בהיר רגיל, חולצה רגילה שחורה ונשארתי עם אותן נעליים שהיו עליי.
לא היה לי כח אפילו לשטוף פנים או לצחצח שיניים, עשיתי פיפי מהר וירדתי למטה. על השולחן היו 2 צלחות, בכל אחת מהן הייתה חביתה, מלפפון חתוך עם עגבנייה חתוכה [מן סלט קטן כזה] ו2 צנימים. בן בדיוק מזג לי ולו מיץ ענבים. התיישבתי.
"תודה" לחשתי וילטפתי את ידו
בן: "תאכלי מתוקה שלי..."
אכלנו, בשקט. הוא כל שנייה בחן אותי
אני: "מה?"
בן: "אני דואג לך"
אני: "אין לך מה לדאוג"
בן: "אני רק רוצה שתדעי שאני...באמת...אני תמיד איתך, לא משנה מה"
אני: "אני יודעת את זה ...מאמי...תודה" ניסיתי לחייך, אבל לא הצלחתי.
כשסיימנו לאכול לקחתי את התיק שלי מלמעלה וירדנו למטה שוב. נסענו באוטו שלו לכיוון הבית שלי, הוא חנה וירדנו מהאוטו.
בן: "אבא שלך בטח שבור עכשיו, הוא צריך אותך"
אני: "ואני צריכה אותו" לחשתי
עמדנו מול פתח ביתי, חיכתה לי שם מודעת אבל, דף לבן גדול ועלייה רשום בדיו שחור עבה:
"בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של אישתי, אמי, ביתנו האהובה אורית..."
לא יכולתי לקרוא יותר, ואז, זה הכה בי.

אין לי אמא.

וואי מסכנננהה!!!
אבל שתגלה כבר שהיא הייתה האמא החורגת שלה!!
המשךךך...

איזה מסכנה :\
פרק יפה [:

- חג שממח [: -

עצוב =[

פאק מסכנה למרות שהיא התיחסה אליה כמו זבל ממש מסכנה😢

וווווווווווווווואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

וואי.. זה אשכרה גרם לי לדמעות בעיניים..
אבוש.. יש לך כתיבה פשוט...
מעלפת.. מדהיממה...:]

פשוט מושלמת..

הממשךך
דחוףף :]

מושלם\המשיכיי

ואו.

את כותבת כ"כ אבל כ"כ אמיתי, גורמת לחשוב שאתה נמצא במקומם.
כ"כ אבל כ"כ יפה.

חג שמח אברילהלהלה😊