וואו, אני מתה על הכתיבה עלך 😊
המשך 😛
מדהיייייייייייים
המשךךךךךךךךךךך
מ=ה=ר!!!!!!
יאווו מהממממממממממם תמשיכייייי
מדהיממה אתת אין מה לעשות..:]
נווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
=פרק 133=
עמדתי מול הארון, כרגיל התלבטתי מה ללבוש. לבסוף בחרתי בג'ינס בהיר צמוד, חולצה קצרה וורודה וכפכפים רגילים בצבע לבן. הבטתי בשעון, 12:40, עוד שעה וקצת זה מתחיל. ירדתי למטה ולקחתי שוקו מהמקרר, ויצאתי. כל הדרך לבית הספר ממש התרגשתי, פחדתי, לא ידעתי מה יקרה. אומנםאני טובה במתמטיקה אבל עדיין, הכל היה לי מוזר. כשהגעתי כבר כל השכבה שלי הייתה שם. חלק מהתלמידים ישבו בכל מיני פינות בבית הספר עם המחברות וחזרו על החומר, חלק פתרו תרגילים, חלק בכו שהם לא יודעים כלום ולא רוצים לגשת.
"איך לא ראיתי אותך?!", הסתובבתי וראיתי את לירז
אני: "מיקודם הגעתי" אמרתי בחיוך והבאתי לה נשיקה בלחי
לירז: "נו, את מרגישה מוכנה?"
אני: "אמממ כן בערך"
לירז: "גם אני. יוו...בהצלחה" היא צחקה
אני: "תודה מאמי, גם לך. בא לך לעשות משהו אחריי? אולי לאכול איפה שהו?"
לירז: "סבבה, אפשר לקרוא גם לעמית ובן, רוצה?"
אני: "בא לי להיות רק איתך, כמו פעם, מלא זמן לא בילינו ביחד"
-
נועה: "נו, עוד 20 דקות זה מתחיל, מזל שהתכוננתי אתמול" היא סידרה את שיערה הבהיר מול המראה
שובל: "דיי נועה, את יפה! אנחנו כבר חצי שעה פה"
נועה: "בן גם אמור לבוא. הוא בטח יבוא לןעודד את טולטולי שלו" היא אמרה בליגלוג
שובל: "את עדיין רוצה להפריד בניהם?"
נועה: "אלא מה? טוב סיימתי, בואי"
שתיהן יצאו מחדר השירותים של בית הספר ופיסלו את דרכן בין כל הילדים ישר לכיתה שבה היה אמור להתקיים המבחן.
נועה: "שובל, אגב מה עם הספר?"
שובל: "וואי, לא ידעתי איך להגיד לך את זה אבל...איבדתי אותו. אין לי מושג איפה הוא. וואי, את בטח ממש כועסת"
נועה: "לא כועסת אבל איך יכולת לאבד אותו?" היא אמרה והתיישבה באחד הכיסאות בכיתה.
שובל: "אין לי מושג. אולי לקחו לי אותו?"
נועה: "אולי...טוב, במילא אמרת שהוא לא מעניין לא?"
שובל: "כן, סתם ספר מרוח ודפוק"
נועה: "אוקיי"
-
"נו, רואה שזה לא היה כזה נורא?" מאיה חייכה והמשיכה לעסות את כתפיו של דורון. הוא ישב על הכיסא במשרדו, מריח אותה, נושם אותה, רוצה שכל האנשים יעופו מהבניין והוא יישאר איתה לבד.
דורון: "את צודקת, סתם נילחצתי. האמת שידעתי שהיא לא מהילדות האלו שמייד ישללו אנשים, אמרתי לך את זה כבר, אבל באמת ש...באמת שהופתעתי מאיך שהיא קיבלה את זה"
מאיה: "ניראה לי אתה זה שנילחצת יותר מימנה" היא אמרה בחיוך והתיישבה עליו
דורון: "מה, למה? מה פתאום"
מאיה: "אתה בטוח שלא? כי אם לא אז למה הזמנת טייק אוואי, הזעת כמו מטורף וכל שנייה בחנת את התגובות של מיטל?"
דורון: "מ...מה? אני בי...בישלתי"
מאיה: "אהא" היא צחקה והוא האדים.
-
לכיתה נכנסו שני בוחנים, הם מייד אמרו לכל אחד איפה לשבת, חילקו לנו מחברת גדולה כזאת משובצת והדביקו עלייה מדבקה עם מספר הת.ז שלנו. בנוסף הביאו לנו גם מחברת דקה מאוד בצבע וורוד שעלייה היו הסברים ותרילים. 8 תרגילים. מיתוכם היינו צריכים לפתור 5. לא האמנתי שזו אשכרה הבגרות במתמטיקה, ממש נלחצתי. התחלתי מהשאלה הראשונה, לא ממש הסתדרתי איתה, 3 שאלות בכלל לא ידעתי, זה אומר שיש לי 5 שאלות, כל אחת 20 נקודות, ועל הראשונה ידעתי רק חצי. השנייה והשלישית עברו בקלות, אני בטוחה שעשיתי אותן מצויין, הרביעית הלכה בסדר וגם החמישית. כשסיימתי, כעבור שעה ומשהו, חזרתי שוב על כל השאלות והגשתי את הבחינה. הבטתי אל לירז, היא נראתה ממש לחוצה, ניסיתי למצוא דרך לעזור לה, לא ממש מצאתי. "אני מחכה לך במחששה" לחשתי אלייה. כשיצאתי מייד הלכתי למחששה, להירגע, הדלקתי סיגריה וישבתי, מעשנת, כל שאחטה מרגיעה יותר ויותר.
-
נועה סיימה את התרגיל החמישי, הגישה את הבחינה ויצאה. בדיוק ביציאה מהמסדרון היא נתקלה בבן.
"היי" היא חייכה
בן: "היי...נועה" הוא אמר מבולבל. הוא בכלל היה מבולבל מכל הסיפור עם נועה, עם כל מה שקרה. מאז שהוא חזר הם בקושי דיברו, בעצם, בכלל לא דיברו.
נועה: "מה נשמע?" היא הסיטה את שיערה לאחור, חושפת את כתפייה השזופות
בן: "הכל ססבה, איך הלך לך?"
נועה: "הלך נחמד"
בן: "יופי...ראית את מיטל?"
נועה: "אני חושבת שהיא הלכה הבייתה"
בן: "מה זאת אומרת הלכה הבייתה?"
נועה: "היא סיימה ויצאה ואמרה ללירז שהיא הולכת הבייתה"
בן: "אבל היא ידעה שאני בא"
נועה: "אז...לא יודעת מה להגיד לך"
בן: "אוקיי"
נועה: "בא לך ללכת למחששה?"
בן: "מה? ממתי את מעשנת?"
נועה: "אני לא, אבל אתה כן"
בן: "רק לפעמים"
נועה: "היום זה לפעמים"
בן: "וחוץ מיזה, נועה, אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב עכשיו"
נועה: "למה לא?" היא הביטה ישר אל תוך עיניו, מבט חודר כזה שגרם לו להתבלבל במילותיו.
בן: "כי...בגלל כל ה...הקטע איתך, עם מיטל...לא יודע"
נועה: "בן, אני ואתה היינו ידידים טובים, עד שמיטל באה" היא גילגלה את עינייה "והרסה את הכל" היא לחשה
בן: "אל תדברי ככה נועה, היא לא הרסה כלום."
נועה: "ממש לא. העיקר בקושי דיברנו, הפסקנו להיות יחד, למה כל זה קרה? תמיד רציתי לדעת למה הכל נגמר ככה"
בן: "אבל לא היינו ביחד או משהו כזה"
נועה: "היינו אמורים, זה התפתח לכיוון כזה עד שהיא באה"
בן: "את סתם מגזימה לפי דעתי"
נועה: "אני לא!"
בן: "טוב, עזבי, אני זז"
נועה: "לא חכה, בוא נלך למחששה"
בן: "מה יש לך לחפש שם?"
נועה: "לא יודעת, בא לי לשבת, לחכות ששובל תסיים"
בן: "טוב בואי, אבל 10 דקות, כי אני ממהר למיטל"
נועה: "אין בעיה"
הם התחילו ללכת במסדרונות הריקים אל היציאה ממבנה בית הספר. התהלכו לכיוון המחששה, ממש כמה צעדים לפני נועה חיבקה את בן עם ידה הימנית והשעינה את ראשה עליו. עוד לפני שהוא הספיק להזיז אותה מימנו הוא נתקל במבטה הפגוע של מיטל. נועה מייד זזה הצידה.
בן: "מיטל...חכי רגע" הוא קרא אלייה, היא התהלכה במהירות אל כייון שער בית הספר, הוא הביט בנועה במבט מאשים, היא רק חייכה.
-
כל כך כעסתי, לא האמנתי ששנייה אחת אני עוזבת אותו לבד הוא כבר מתחבק לי עם נועה, עד כמה מגעיל הוא יכול להיות. הרגשתי כאילו הכל חזר להיות כמו בתחילת שנה. הוא המשיך לרדוף אחריי עד שהגעתי לתחנת האוטובוס, לא היה לי לאן ללכת.
"מיטל נו! זה לא מה שזה ניראה" הוא צעק לכיווני
אני: "ממש לא!" צעקתי בחזרה בציניות
בן: "טוב, תני לי להסביר לך לפחות"
אני: "לא רוצה לשמוע"
בן: "אל תשפטי סתם!"
אני: "דיי בן, חלאס, אין לי כח לזה כבר"
בן: "לא, אני רוצה שתקשיבי"
אני: "תעשה מה שאתה רוצה, אני הולכת הבייתה" אמרתי בעצבים וקמתלי כשראיתי את האוטובוס שלי מתקרב, הוא מייד קם ותפס אותי, כשהאוטובוס עבר הוא שחרר אותי
אני: "אתה מטומטם או מה?!"
בן: "אני רוצה שתקשיבי, ואז תחליטי מה בא לך לעשות"
אני: "דבר"
בן: "לא פה, בואי לכיוון הביצפר, אני גם אחזיר אותך הבייתה"
אני: "לא צריכה את הטובות שלך"
בן: "טוב...את מקשיבה?"
אני: "נו!"
בן: "חיכיתי לך במסדרון שתסיימי את הבגרות, היא יצאה ואז ראתי אותה. היא התחילה לדבר איתי, היי מה קורה, וכאלה, ואז שאלתי איפה את והיא אמרה שהלכת הבייתה. אז לא הבנתי למה הלכת הבייתה אם את יודעת שאני מחכה לך, והיא אמרה שכשסיימת את המבחן אז אמרת ללירז שאת הולכת הבייתה ו..."
אני: "מה?! איזה זונה, בכלל אמרתי ללירז שאני מחכה לה במחששה"
בן: "אולי היא לא שמעה טוב?"
אני: "אוי תעשה לי טובה! עם האוזניים שלה היא שומעת הכל!"
בן: "ואז היא אמרה לי בוא למחששה וכאלה, התחילה לזיין לי בשכל, אז אמרתי לה בסדר, רק ל10 דקות כי אני רוצה לנסוע אלייך, ואז ממש לפני שהגענו פתאום היא חיבקה אותי, נשבע לך שזה לא קשור אליי תאמיני לי טולי"
אני: "לא יודעת מה להגיד לך"
בן: "תגידי...משהו"
אני: "אבל זה מעצבן. כל כך כאב לי לראות אתכם הולכים ביחד"
בן: "את יודעת שאף אחת לא מעניינת אותי חוץ מימך נכון?"
אני: "לא יודעת כלום כבר"
בן: "תפסיקי נו..."
הפלאפון שלי צלצל, הבטתי בצג וזו הייתה לירז, עניתי
"הלו?"
לירז: "איפה את?"
אני: "לייד התחנה, מחכה"
לירז: "טוב ביי"
בן: "מי זה?"
אני: "ילד אחד"
בן: "איזה ילד?!"
אני: "לא משנה..."
בן: "נו תגידי"
אני: "סתם י'א קנאי, זאת לירז" צחקתי
בן: "רעה..." הוא צחק ומייד שינה את פניו לרציניות יותר "טולי, את סולחת?"
אני: "כן, אבל בבקשה שלא יהיה בניכם קשר. אני יודעת שזה דבר דפוק לבקש בגלל שכל אחד מאיתנו צריך את הופ שלו, את הידידים או ידידות שלו, אבל בבקשה, רק לא היא"
בן: "מבטיח לך מאמי" הוא נשק על שפתיי בעדינות
אני: "תראה, אני הולכת עם לירז לאכול, סתם, מלא זמן לא הייתי איתה ביחד, אתה רוצה לבוא אליי בערב?"
בן: "בכייף מתוקה."
אני: "מה אתה הולך לעשות עכשיו?"
בן: "אני נוסע לאנ ה, ליאור שם, סתם נשב, נצחיק אותה קצת"
אני: "אה..." חייכתי "תמסור לה ד"ש"
בן: "אין בעיה. אגב, שכחתי לשאול, איך הלך?"
אני: "הלך טוב, אני חושבת. חוץ מ2 שאלות מיתוך ה5 קצת התבלבלתי אבל אני מניחה שהלך טוב"
בן: "אני שמח" הוא חייך וחיבק אותי "יאללה בובי" הוא אמר כשראה את לירז מתקרבת "אני זז, אתן צריכות טרמפ?"
אני: "לא בובי תודה"
בן: "אוהב אותך" הוא חייך ונישק אותי שוב
אני: "גם אני אוהבת אותך"
-
עמית ישב על הכיסא בחדרו, מול המחשב. נסטיה, מהמועדון, לא הפסיקה לשלוח לו הודעות, הוא תמיד סינן אותה. הוא לא הבין מה היא רוצה. הוא היה בטוח שהיא בטח נדלקה עליו, רוצה להיפגש. הוא לא ידע את הסיבה האמיתית. הא לא ידע שבצעם נסטיה רוצה רק לספר לו שיש לה איידס, שילך להיבדק לפני שיהיה מאוחר מידיי. הוא לא חשב על זה בכלל. הוא רק חשב על לירז, כל כך כאב לו שהוא צריך לשקר לה ככה, אבל הוא ידע, הוא ידע שאם הוא יספר לה היא תיפרד מימנו, היא לא תהיה מוכנה לקבל את העובדה שהוא שוב בגד בה, שו שיקר לה, שוב היה עם מישהי אחרת. לירז הייתה מאוד חשובה לו, הוא לא הסכים לעצמו לאבד אותה שוב.
-
"שלום" נועה מלמלה כשנכנסה הבייתה
"נו! איך הלך?!" קייט מייד נטפלה אלייה בשאלות "הלך טוב? הצלחת? על כמה שאלות ענית?"
נועה: "אמא כמה שאלות!" היא צעקה "הלך בסדר, עניתי על 4 מיתוך 5"
קייט: "למה לא ענית על הכל?"
נועה: "כי זה לא כזה קל, את יודעת!"
קייט: "מחר יש לכם חופש נכון?"
נועה: "כן..."
קייט: "את יוצאת היום?"
נועה: "לא יודעת, אולי"
קייט: "טוב, את באה לאכול? הכנתי את הקציצות שאת אוהבת, ביחד עם עליזה"
נועה: "עליזה הכינה את זה עם כפפות אני מקווה"
קייט: "לא, אבל את יודעת שהיא נקייה, תפסיקי כבר"
עליזה בדיוק נכנסה פנימה מהגינה והביטה בהן
נועה: "אני לא מתכוונת לאכול שום קציצה שהידיים שלה נגעו בה" היא אמרה בקרירות ועלתה לחדרה.
-
"אוף הוא כזה חמוד זה לא פייר!" לירז התלוננה תוך כדי שאכלה את הפיצה שלה
אני: "הגזמת" צחקתי
לירז: "לא נכון! הלוואי ועמית היה מתנהג ככה"
אני: "שקט את, עמית מטורף אלייך! טפו טפו טפו" נקשתי 3 פעמים בשולחן העץ של הפיצריה
לירז: "יו מיטל, בא לך ללכת למגדת עתידות? או איך שלא קוראים לזה, היא פותחת בקלפים"
אני: "אני לא מאמינה בזה"
לירז: "נו מה אכפת לך? ה רק מאה שקל"
אני: "אין עליי פה"
לירז: "אני אשלם, נו בואי"
אני: "אוף, טוב" אמרתי בחוסר ברירה ולקחתי איתי את פחית הקולה.
הלכנו במורד הרחוב עד שהגענו לבית פרטי קטן עם חצר קטנה ולא מטופחת. לירז צלצלה מספר פעמים בפעמון עד שאישה אחת פתחה לנו. היא הייתה נראית בערך בת 40+, היא הייתה בגובה שלי, מלאה קתצ, שיערה היה שחור וארוך ועינייה כהות וחודרות.
"אתן באתן לקריאה בקלפים?" היא שאלה בקולה הצרוד
אני: "כ...כן" מלמלתי
לירז: "אמא שלי הייתה אצלך לפני כמה חודשים, היא אמרה שאת מעולה"
....: "יופי, כנסו, דרך אגב, אני לילית"
אני: "אללא איסטר" לחשתי בלי שאף אחד ישמע. נזכרתי שקראתי פעם שלילית זו אישתו של סמאל השטן. מייד נתקפתי פחד.
לירז מייד שמה לב להתנהגות שלי וצבטה אותי "אולי תיגעי כבר?" היא לחשה. לילית הובילה אותנו אל אחד החדשים בביתה, החדר מהיה חשוך, לונגים מוזרים היו תלויים על הקירות.
"מי קודם?"
היא שאלה.
לירז: "אני אני!" היא מייד קפצה על המציאה ואני שמחתי שהיא נכנסת לפניי
לילית: "טוב, את תחכי כאן. אם את רוצה לשתות, תקחי לך"
אני: "תודה..." כאילו שהייתי לוקחת.
-
לילית: "בואי תשבי"
לירז ישבה מולה ולילית התחילה לשאול אותה כמה שאלות, לאחר מיכן היא התחילה לפתוח לה בקלפים.
היא סיפרה כמה דברים על עברה של לירז, שהיו נכונים, ויפרה לה קצת על העתיד. היא אמרה שקצת קשה לה לראות את העתיד, שמשהו פה לא ברור. היא אמרה לה שאם היא תבחר ללמוד בתחום התקשורת, היא מאוד תצליח, שהיא בנאדם תחרותי, סיפרה לה על המשפחה, שהיא רואה שהורייה יחיו עוד הרבה שנים.
-
כעבור יותר מחצי שעה סוף סוף לירז ולילית יצאו.
"עכשיו אני?" שאלתי בפחד
לילית: "כן בואי"
נכנסתי אחרייה והתיישבתי מולה על הכיסא החום.
לילית: "איך קוראים לך?"
אני: "מיטל"
לילית: "אוקיי..." היא התחילה לערבב את הקלפים. בחרתי כמה והיא התחילה לדבר
לילית: "את עוד לא בת 16, נכון? אמא שלך בכלא, את גרה עם אביך"
אני: "כ...כן" מלמלתי בשוק
לילית: "אני רואה אהבה גדולה בחייו של אביך, מישהי חדשה"
אני: "כן נכון! יש לו מישהי כרגע, אני לא יודעת אם הם אוהבים אבל..."
לילית: "סמכי עליי, הם אוהבים" היא חייכה
אני: "מה איתי? ספרי לי קצת על העתיד שלי"
לילית: "מה את רוצה לדעת?" היא שוב עירבבה את הקלפים.
אני: "לא יודעת, לא על העתיד הרחוק, על העתיד של השנים הקרובות"
בחרתי שוב כמה קלפים, היא גם בחרה, היא הפכה אותם באיטיות, לא הבנתי כלום, היו עליהם ציורים מוזרים, היא שתקה, הביטה, והתחילה לדבר.
לילית: "אני רואה שגם לך יש אהבה לא קטנה, אפילו שזה בגיל צעיר אני רואה שהאהבה הזו תחזיק המון זמן, למרות כל המכשולים. אני רואה משבר, משבר גדול..." היא שתקה פתאום
אני: "מה? איזה משבר תגידי" אמרתי בלחץ
לילית: "אני רואה אובדן יקר בשבילך, סבל, צער, כאב, בכי, שחור, קרעים, דם...אני רואה..."
אני: "נו, בבקשה תגידי!"
לילית: "אני רואה מוות. מוות. אני רואה מוות. בקרוב. מוות"
אני: "מה..." לחשתי. הרגשתי איך אני נעשית אילמת מרגע לרגע "מוות ...של מי?"
לילית: "של אחד האנשים היותר קרובים אלייך."
אווווואאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אמאלההההההההה
מדהיםם
יאוץ', כואב בחזה מעד כמה שזה יפפהה!@#
תמשיכי מהרררר..😊
יואווווווווווווווווווווווווווו המשך דחוףףףףףףףףףףףףףףף 😯 😊 😨 😂
יו אמלללה ... 😮
תמשיייייכי 😊
אתר האהבה הישראלי