??????????????????????????????
את תהיי חייבת לנו פיצויי ענקיי על זה 😛
נו תמשיכייי =[[
אני מכורה כבר לסיפפור.. זה הורג אותי שאין הממשךך.. =\\
=פרק 131=
הבטתי בלירז, היא כניראה לא מבינה שזה לא הזמן המתאים למתוח אותי.
אני: "נו! לירז!"
לירז: "תירגעי, את לא בהריון" היא חייכה והראתה לי את הבדיקה
אני: "פיו" נשפתי "איזה מזל." התיישבתי על המיטה בחדרי ולירז התיישבה על ידי.
לירז: "וגם אם כן היית בהריון, היית עושה הפלה של כדורים וזהו"
אני: "זה מפחיד אותי כל...כל הדברים האלו"
לירז: "היית אמורה לחשוב על זה לפני ששכבתם בלי קונדום"
אני: "לא חשבנו באותו רגע וגם לא היה לנו שם כלום"
לירז: "אולי תתחילי לקחת גלולות כמוני? אני אומנם לוקחת את זה בגלל הבעיות במחזור שהיו לי אבל אני ועמית יכולים לשכב בלי קונדום אם אנחנו רוצים, בגלל הגלולות"
אני: "וואלה? כן, ננסה את זה, אולי. ורגע, איך את יודעת שאין לו מחלות וכל זה?"
לירז: "הגזמת" היא עשתה פרצוף נעלב כזה "הוא לא שכב עם אף אחת אחרת בלי קונדום. ואת? לא דואגת מבן?"
-
וככה עברו להם 3 שבועות. עמית עדיין לא סיפר ללירז את האמת, עלה בגידה, היא לא חשדה בכלום. נסטיה המשיכה לנסות להשיג את עמית, אך ללא הצלחה, הוא פשוט סינן אותה. הוא לא ידע שמה שיש לה לאמר לו חשוב כל כך. אורית נמצאה אשמה במשפט, היא נידונה לשנתיים מאסר בכלא לנשים על קניית סמים, אחזקת סמים, השתלת סמים ועוד כמה עבירות. נועה ושובל התחברו מחדש, מיטל ולירז נשארו חברות הכי טובות, שתיהן מאוד התגעגעו לנועה.
-
"מאמי!" לירז חיבקה את עמית חזק והביאה לו נשיקה בפה "מה קורה?"
עמית: "הכל סבבה נשמה שלי, מה איתך?" הוא חייך
לירז: "בסדר, למה אתה ניראה ככה?"
עמית: "סתם, לא יודע, לא מרגיש כל כך טוב"
לירז: "אה...חבל. תרגיש טוב בובי" היא שוב נישקה אותו.
-
נכנסתי לכיתה וראיתי את לירז ועמית מתנשקים להם בלהט.
"אהם, אני מפריעה?" התקרבתי לשלוחן שבו הם היו והתיישבתי עליו.
לירז: "לא, מה פתאום" היא צחקה
דיברנו שלושתינו עד שהמורה למתמטיקה נכנסה והתחילה לקרוא שמות.
לירז: "מה עם הגלולות? הכל בסדר?" היא לחשה
אני: "אני לא יודעת אם אני רוצה להתחיל עם זה"
לירז: "אוקיי" היא חייכה
...: "אולי תהיו בשקט?! אם אתן לא רוצות ללמוד, בבקשה, אתן מוזמנות לצאת!" המורה צעקה והביטה בשתינו
אני: "לא זה בסדר, אנחנו שותקות"
...: "הגיע הזמן. אז בכל פעם שאנחנו רואים שיש לנו תחום הגדרה סגור אנחנו פשוט מסמנים ככה..." היא העבירה את הלורד האדום על הסרטוט שעל הלוח, ואני בנתיים לא הפסקתי לחשוב על בן.
-
אנה: "אני לא יכולה ככה, אתה מפסיד בית ספר בגללי" היא אמרה בעצם וליטפה את פניו של ליאור. השעה הייתה 10 ומשהו בבוקר, ליאור לא עזב אותה לשנייה אחת.
ליאור: "אני רוצה שאת תתחילי גם לבוא לבית הספר"
אנה: "אתה יודע שאני לא רוצה. לא רוצה להיכנס על כיסא גלגלים, ו...ושכולם יתחילו לרחם עליי"
ליאור: "אל תתייחסי אליהם! אבל מה, בגלל השטות הזאת את מוכנה להפסיד כל כך הרבה חומר?"
אנה: "אני פשוט לא מסוגלת לבוא לבית הספר, אני מעדיפה לקבור את עצמי חיה" היא השפילה את מבטה
ליאור: "בחיי שאני לא מבין אותך אנה" הוא ילטף אותה "זה החיים שלך, העתיד שלך, את התרסי אותו רק בגלל שאת מתביישת? מתפדחת? מפחדת? זה לא שווה את זה!"
אנה: "מאמי, אני יודעת שאתה צודק, באמת, אבל אני פשוט לא מסוגלת ולא רוצה ושום דבר לא יעזור"
ליאור: "אז מה את מתכוונת לעשות? לשבת כל הזמן בבית ולא ללמוד?"
אנה: "לא יודעת..." היא מלמלה
ליאור: "טוב, אז אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד!"
אנה: "מה?" היא פרצה בצחוק
ליאור: "אם את לא רוצה לבוא לבית ספר ללמוד, אני יבוא אלייך כל יום ואלמד איתך!"
אנה: "אתה כזה מתוק" היא חייכה ונישקה אותו בפה
-
"בוקר טוב" מאיה נכנסה בחיוך גדול למשרדו של דורון "איך זה שלא ראיתי אותך הבוקר?"
דורון: "אני באתי רק מיקודם, היו לי כמה סידורים"
היא התקרבה אליו והתיישבה בעדינות על ברכיו, הוא הרגיש איך כל גופו מתחמם.
דורון: "מה איתך מתוקה?"
מאיה: "הכל בסדר, קצת לחץ, בגלל כל ההעברות של הטפסים והכל, אבל יהיה בסדר"
דורון: "כן, יהיה בסדר..."
מאיה: "מה יש לך אתה כזה מצוברח?"
דורון: "אני קצת מודאג"
מאיה: "מימה?"
דורון: "ממיטל. היא לא יודעת אפילו על הארוחה היום בערב, אני מפחד שהיא תרגיש שאני מנסה למצוא תחליף לאמא שלה"
מאיה: "דורוני, היא ילדה גדולה, היא כבר בת 16 עוד מעט, היא אמורה להבין, אני בטוחה שהיא תבין"
דורון: "אני...אולי זה מוקדם מידיי? מה את חושבת?"
מאיה: "דורון, תירדע, תוריד מהלחץ. אתה לא הולך להציג אותי בתור אישתך, אני בסך הכלב אה אלרוחה, כידידה טובה. אם אתה לא רוצה לספר לה על הקשר בנינו לגמריי אז זה יכול לחכות. אבל הארוחה, זה כולה ארוחת ערב קטנה"
דורון: "כן, את צודקת..." הוא מלמל בבלבול
-
העתקתי באי חשק את התרגיל המסובך מהלוח, בשביל מה צריך את כל השטויות האלו? הרי זה לא מה שיעזור לי בחיים. לקחתי את הסרגל וסימנתי עוד קו בין נקודה אחת לשנייה. גרף מפגר. הבטתי בשעון, יש עוד 25 דקות. אני אתפגר עד שהשיעור הזה ייגמר. נמאס לי כבר להעתיק, היא במילא לא בודקת כלום. העברתי דף במחברת והתחלתי לכתוב כל מיני שטויות, לקשקש, לצייר. לאט אלט התחלתי שוב לחשוב על בן, דמיינתי איך אני והוא בחדר שלו, ברקע מתנגנת מוזיקה שקטנה ויפה, בחושך, רק שנינו, מתחת לשמיכה...הנשיקות שלו, החיבוקים שלו..."טו טו, טו טו" התקבלה הודעה חדשה. הבטתי מהר לכיוון המורה, ראיתי שהיא בכלל לא שמה לב. לחצתי על "אישור", הודעה מבןץ. "צאי החוצה רגע, אני מחכה לך לייד השירותים בקומה הראשונה". איךה וא רוצה שאני אצא מהשיעור בדיוק? החזרתי לו הודעה "מה קרה מאמי?", הוא לא ענה. התחלתי קצת לדאוג.
"המורה? אני יכולה לצאת לשירותים?" שאלתי בקול מתחנן
...: "לא"
אני: "נו בבקשה, אני אעשה את זה מהר"
...: "את לא ילדה קטנה שלא יכולה להתאפק! יש רק עוד 20 דקות!"
אני: "אבל אני חייבת נו..."
...: "לא וזהו!" היא צעקה ואני התעצבנתי.
לירז: "מה קרה?" היא לחשה
אני: "סתם, בן שלח הודעה שאני אצא מהשיעור והזונה הזאת לא נותנת לי" כניראה שאמרתי את זה קצת בקול גבוה.
...: "מיטל! קומי, מייד"
אני: "מה? מה את רוצה?" שאלתי בחוסר סבלנות
...: "שמעתי מה אמרת. קומי, תעופי לי מהכיתה, אנחנו עוד נתראה אצל המנהלת"
אני: "מה? טוב!" אמרתי בעצבים, לקחתי את התיק שלי ויצאתי. הייתי כל כך עצבנית. תמיד לי זה קורה, רק לי. הלכתי לכיוון השירותים בקומה הראשונה ולא ראיתי אותו. נכנסתי לשירותים של הבנות, הוא לא היה שם. נילצתי את ההזדמנות וסידרתי טיפה את שיערי החום שהיה קצת מבולגן. יצאתי ונכנסתי לשירותים הגברים, לא היה שם אף אחד. כשבאתי לצאת דלת של אחד התאים נפתחה, והוא עמד שם.
אני: "יאו! שתהיה לי בריא, אך הבהלת אותי" חייכתי והוא שתק. "מה קרה?" הוא עדיין לא הוציא מילה.
"מאמי, אתה מדאיג אותי, הכל בסדר?" הוא התקרב אליי באיטיות, עמד כל כך צמוד אליי, יכולתי להרגיש את נשמותיו.
"אני...רוצה...אותך" הוא לחש ומשך אותי אחריו אל תוך התא.
הוא הצמיד אותי אל קיר התא, הדביק לשפתיי נשיקה מלאת תשוקה, אהבה, נשיקה בוערת. הרגשתי איך כל גופי מתחיל להתחמם. הלשונות שלנו מתערבבים, הוא שלח יד לבין רגליי, אפילו לא הצלחתי לדבר. "ל...חכה, לא, שנייה, חכה..." לשחתי, לא הצלחתי. רציתי להזהיר אותו, שלא כדאי שנעשה את זה פה, שאנשים יכולים לשמוע, אבל כלום לא עניין אותו באותו הרגע. הוא פתח את כפתורי הג'ינס, הוריד אותו מעט. הוא ליטף את אברי בעדינות, שם למטה, נוגע, לחוץ. אצבעותיו הזיזו הצידה את התחתון, ממשיך ללטף, לגעת, לגרות. הרגשתי איך אני מתחממת יותר ויותר. "אתה לא נורמלי..." מלמלתי בין כל הכייף. הוא הכניס באיטיות אצבע אחת, משחק, עוד אצבע, בעדינות, יותר מהר, יותר מהר, מכניס, מוציא, מכניס, מוציא. נשענתי לאחור, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, התנשמתי במהירות, הרגשתי איך אני הולכת להתפרק, צמרמורת ענקית עברה בכל גופי. הרגשתי את זה. זה היה מדהים. לאט לאט הוא הוציא את אצבעותיו, העביר אותן על מכנסיו ונישק אותי נשיקה ארוכה, מלאת תשוקה, מלאת אהבה. עכשיו תורו. פתחתי את כפתורי מכנסיו, תוך שנייה הם כבר היו על הרצפה. הורדתי לו את התחתונים, הוא עמד, כמו חייל, קשה בטירוף. נגעתי בו, הוא היה כל כך חם. התחלתי ללטף, עם היד, למטה, למעלה, למטה, למעלה. התכופפתי, התיישבתי על האסלה הסגורה הוא עומד מולי, מלטף את ראשי, משמיע אנחות, נשימותיו מתגברות, אני נוגעת עם לשוני, מכניסה את כולו לפי, משחקת, נושכת בעדינות, נשימותיו מתגברות, אני מפסיקה.
"אל תפסיקי" הוא לחש בחוסר אונים, עיניו נצצו, הוא הביט בי, רציתי אותו, הוא רצה אותי. הוא הוציא קונדום מהכיס, שם אותו. חיבקתי אותו חזק, הוא הצמיד את שני רגליי אליו, הרים אותי, הצמיד אותי אל קיר התא, הוא סידר את עצמו, חודר אליי באיטיות, אני משמיעה אנחה קטנה, הוא מנשק אותי בצווארי, יורד טיפה למטה, עולה חזקה אל השפתיים, מתחיל לחדור, לצאת, להיכנס, לצאת, במהירות, לאט, מהר, לאט, מהר. הוא משגע אותי. שנינו מזיעים, אני רמגישה איך כל גופי רוטט. אני משתדלת שלא לצעוק, שלא להשמיע רעש, המסדרונות כל כך שקטים. אני נועצת את ציפורניי בגבו, זה כואב, זה כייף, זה מרגש, זה מצמרר, זה מדהים. לפתע נשמע הצלצול שמבשר על תחילת ההפסקה השנייה, תוך שנייה נשמעים רעשים במסדרונות, הוא חודר אליי, מפמפם יותר מהר, מהר מתמיד, נושך, מנשק, רוטט, אני רוטטת, רועדת "אני אוהבת אותך", לחשתי, "גם אני אוהב אותך מיטלי" הוא לוחש בחזר.ה הוא גומר, אני איתו. אנחנו מתנשקים שוב. הוא מוריד אותי. אני מתיישבת על האסלב, הוא מוריד אתה קונדום וזורק אותו לפח, מתיישב על הרצפה, מביט בי. שנינו מתנשמים.
"זה היה מדהים, אני אוהב אותך" הוא לוחש.
-
"נו, אם הספר כל כך מדהים אז תביאי לי לקרוא אותו אחריי זה, עשית לי חשק" נועה אמרה בהתלהבות והכניסה את ספרייה לתיק.
שובל: "נשארו לי עוד 3 עמודים, ואז אני אביא לך אותו"
נועה: "נו, אז תקראי את זה עכשיו בהפסקה, במילא שלי אמרה שהיא רוצה לדבר איתי לבד"
שובל: "טוב סבבה, אז אני אשאר פה"
נועה חייכה ויצאה מהכיתה. שובל התיישבה בחזרה על הכיסא, הוציאה את הספר מהתיק, דיפדפה כמעט עד לסוף והמשיכה לקרוא.
"תמיד עקבתי אחרייה, אחריי הילדה הקטנה שגידלתי, אחריי המשפחה החדשה שלה. אימה הייתה קצת מעורערת בנפשה אבל האבא היה נשמה אמיתי. לפעמים אני כל כך מתגעגע אלייה. עד היום אני עוקב אחרייה. לפעמים מצלם, לפעמים סתם עומד מיחוץ לבית סיפרה, רק לראות אותה, איך היא גדלה, איך היא התייפתה. אני גאה בה. אני לא יודע, אולי הגורל יפגיש בנינו בעתיד, אולי היא תדע שאני האפוטרופוס שלה. אולי היא תדע שהיא ונועה אחיות, אולי היא תידע שמשפחת זוסמן היא המשפחה האמיתית שלה. אולי היא תידע. רק אולי. ועד אז? אני אמשיך לעקוב, לשמור, לכתוב, הספר הזה מוקדש לה, הספר הזה הוא עלייה, הספר הזה הוא על מיטל."
יאאא מההההההההמם
כל כך יפפפפפה
תמשיכי מאמי
מ ד ה י ם !
אין מילים כבר !
מדהים
אני כ"כ אוהבת את הכתיבה שלך !
יאוווו
מדהיייייייייייייים!
יוווווו אני חייייייבבת המשךךךךךךךךךךךך!!!!!!!
כל כך ייאפה .. תמשיכיי (:
QUOTE (-=-2תאל!ש-=- @ 12/03/2007) מ ד ה י ם !
אין מילים כבר !
;]
אהההההההההההה
את לא רציייניייתתתתת !!
יואואאוא .. אני בהלם שזה ככה.. חח עכשיו שובל לא תירצה להביא לה את הספררר חחחח
יואואואו מווושלםםםם .. מדהיםםם !!
את חייבת להמשייך.. דיי אל תנטשיי.. שימי מחר המשךך .. פליזיייי !!
וככה עברו להם 3 שבועות .... אורית נמצאה אשמה במשפט, היא נידונה לשנתיים מאסר בכלא לנשים על קניית סמים, אחזקת סמים, השתלת סמים ועוד כמה עבירות.
חחח הזוי שיש גזר דין כ"כ מההר ....
פררק יפה :]
אתר האהבה הישראלי