•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

תודהההה:] מוואהההההההההה 😉

=פרק 129=

ההודעה הייתה ממספר לא מוכר, זה כל כך עיצבן אותי. יש כמה דברים שאני שונאת בחיים, שקרנית, צבועים, פוזאיסטים אבל הכי מכל כאלו שמאיימים סתם. כאילו, אם בא לכם לעשות משהו תבואו ותעשו, אבל בשביל מה להרגיש כמו אל פאצ'ינו באיזה סרט ולחוש מאפיונר? זה כל כך מעצבן. ישר חייגתי למספר שמימנו התקבלה ההודעה, לא זמין. עוד יותר מעצבן. השעה הייתה כבר 9 בערב ומישום מה הייתי עייפה אבל גם רעבה. ירדתי למטה להכין לי כריות ואבא עדיין היה בסלון.
אני: "אבא, איפה בובי? לא ראיתי אותו היום, קראתי לו והוא לא בא"
אבא: "הוא אצל סבא וסבתא"
אני: "מה? למה?!" אמרתי ובנתיים מזגתי חלב על הכריות שבתוך הקערה הקטנה הלבנה.
אבא: "כי אמא לא סובלת אותו, את לא היית פה וטוב לו שם. כמובן שמחר על הבוקר אני נוסע להחזיר אותו" הוא חייך
אני: "תודה..." מלמלתי "אבא, אפשר לשאול אותך משהו?"
אבא: "כן בטח"
אני: "למה הסגרת את אמא? איך ידעת?"
אבא: "אני...אני נפגשתי עם החיים הזה" הוא אמר וראיתי שקשה לו לדבר על זה, אבל בכל זאת רציתי לשמוע הכל. התיישבתי על ידו, אוכלת ומקשיבה.
אבא: "הוא סיפר לי הכל, את מכירה את זה כשאפילו מישהו שאת לא מכירה טוב ידבר איתך ואת פשוט תדעי מתי הוא משקר ומתי לא?" הוא שאל ואני הנהנתי בראשי לאות הסכמה.
אבא: "אז זה מה שקרה לי איתו. אני ראיתי את כל העצב, הצער שיש לו בעיניים. אין לו סיבה לשקר. אני יודע שהוא עדיין אוהב את אמא, רואים את זה עליו. לא היה לי מה לעשות. היא רצתה לקחת הכל, וכשאני אומר הכל אני מתכוון להכל...הבית, המכוניות, אותך..."
אני: "אותי?"
אבא: "כן...בכל מקרה, אני פשוט הלכתי למשטרה עם חיים וסיפרנו הכל. הם האמינו ישר, הוא עבר בדיקת פוליגרף בגלל שלא היה זמן להתחיל לחקור, ראו שהוא צדק. הם התקשרו לחנות שמימנה נקנתה החגורה ו..."
אני: "איך הם ידעו מאיפה אמא קנתה אותה?"
אבא: "הייתה קבלה..."
אני: "אה...נו?"
אבא: "והם ביקשו את המספר אשרי של אותו חשבון והכרטיס שייך לאורית"
אני: "וואי..." עיקמתי את פרצופי. לא יכולתי להאמין שאמא שלי תעשה כזה דבר.
אבא: "אני יודע שאולי עשיתי טעות, אולי את שונאת אותי עכשיו על זה שבגללי אמא יושבת בכלא עכשיו אבל תנסי להבין אותי מיטל..."
אני: "זה לא בגללך" מלמלתי, הרגשתי שאני הולכת לבכות "זו אשמתה. היא לא הייתה צריכה לעשות את זה מלחתחילה, אבל שלא תחשוב שאני לא כועסת עליך. יכולתם לפתור את כל העניין לבד, בלי לערב גורם חיצוני"
אבא: "אני יודע, באותו רגע לא חשבתי על כלום. רציתי להגן עלייך, על הבית, על הכל. אני יודע למה אמא שלך מסוגלת"
אני: "טוב...אני עולה לחדר"
אבא: "בא לך שמחר נלך לטייל?"
אני: "יש לי בית ספר..."
אבא: "נו אז מה, את לא באמת רוצה ללכת..." הוא אמר בקול מצחיק
אני: "אני חייבת ללכת. הפסדתי מלא חומר. בוא נלך אחריי בית הספר לאנשהו"
אבא: "סגרנו" הוא חייך.
-
לירז יצאה מחדרה לבושה בפיג'מה, התהלכה אל השירותים בשקט, כשסיימה יצאה ואז שמה לב שאביה ואימה ערים בסלון.
"למה אתם לא ישנים?" היא התקרבה אליהם. היא הביטה בשעון וראתה שכבר 12 וחצי בלילה, בדרך כלל ההורים שלה נרדמים כבר ב10.
אמא: "ככה..." היא חייכה
לירז: "מה יש לכם? אתם נראים מוזר..."
אמא: "כלום"
לירז: "נו!"
אבא: "לכי לישון לירזי, מחר מצפה לך הפתעה" הוא אמר בקול מסתורי וצחק
לירז: "איזה הפתעה?" היא שאלה מסוקרנת
אמא: "את תראי מחר על הבוקר"
לירז: "את יודעת שאין לי ראש לזה"
אמא: "למה? בגלל מיטל?"
לירז: "גם...כן..." היא אמרה בעצב
אבא: "אני מבטיח לך שאת ההפתעה הזאת את תאהבי"
לירז: "טוב, מה שתגידו..." היא גילגלה את עינייה "אני הלכתי לישון, לילה טוב"
אבא: "לילה טוב"
אמא: "לילה טוב מתוקה, תקומי מחר לבד אנחנו יוצאים מוקדם יותר"
לירז: "טווב...ביי ביי"
-
שובל: "כל כך התגעגעתי לימים האלו שהיינו מבלות כל היום ביחד, ואז בלילה ישנות אחת אצל השנייה" היא אמרה וחייכה
שתיהן היו לבושות בפגי'מה יוקרתית, על המיטה, מדברות על הכל.
נועה: "גם אני, תאמיני לי שגם אני" היא חייכה ואספה את שיערה הבלונדיני לקוקו גבוה.
שובל: "מה זה הספר הזה?" היא שאלה והצביעה על ספר עם כריכה יפה שהיה מונח על השידה.
נועה: "אה זה? אין לי מושג, מצאתי את זה בארונית בבית חולים, לפני שהשתחררתי, כניראה מישהו קנה לי"
שובל: "אה... נו, למה את לא קוראת אותו?"
נועה: "למה שאני אקרא ספר כזה עבה?!" היא השמיע גיחוך קטן "את מי זה מעניין סיפור על בית יתומים ומישהו שהתעשר, מה, אנחנו ב'קטנטנות'?"
שובל: "לפחות ביררת מי הביא לך אותו?"
נועה: "לא, זה גם לא ממש מעניין אותי" היא סיננה
שובל: "אה...אז מה את מתכוונת לעשות איתו?" היא שאלה ועדיין בהתה בספר. שובל מאז ומתמיד אהבה לקרוא, למרות שהיו לה יחסית הרבה שגיאות כתיב לילדה בגילה, למרותש הציונים שלה בכלל לא היו טובים וכל מה שעניין אותה זה בנים, מועדונים, מגפי שפיץ ונועה, לקרוא ספרים תמיד היה התחביב האהוב עלייה.
נועה: "עוד שנייה את מזילה ריר על הספר, אם את רוצה אותו קחי אותו"
שובל: "באמת?!" עינייה נצצו
נועה:" כן, בטח, את יודעת שאני שונאת ספרים, במיוחד שהם עבים ובלי ציורים"
שובל: "חבל, זה ניראה לי ממש ספר מעניין"
נועה: "טוב, הקיצר קחי אותו, תקראי אותו ואחכ כך תספרי לי על מה מסופר, סבבה?" היא חייכה והתפללה שהשיחה הזאת תיגמר כבר. היא שנאה ששובל תמיד אוהבת לחפור בכל מיני נושאים.
שובל: "טוב..."
-
"יאללה לקום!!!" אימו של עמית הורידה מימנו את השמיכה
עמית: "נו, 5 דקות, אני מתחיל היום ב10, דיי..." הוא מלמל בקול צרוד
אמא: "כן, שמעתי על זה כבר. יאללה, 7 וחצי, יש לך רבע שעה להתארגן"
עמית: "טוב טוב אני קם שיואוווו" הוא הרים את קולו וקם. הוא מייד נכנס לשירותים, הוא כבר הכיר את עצמו וידע שעל הבוקר הוא צריך לעמוד מטר מרחק מאסלה בשביל להשתין...
הוא יצא מהשירותים ולבש ג'ינס משופשף רגיל, נעלי נייק שוקס לבנות עם כחול וחולצה קצרה כחולה עם הדפס נחמד. הוא סידר את שיערו וראה שיש לו עוד כמה דקות. הוא מייד התיישב על המחשב ושינה אוואי:
-
בוקררר.... =/
בביצפר, על הפלא..
לירזי אוהב אותך!
-
הוא שם לב לכמה הודעות שנשלחו במהלך הלילה...
מיטל - עמית! כשתהיה פה תשלח הודעה דחוף! ואל
תספר ללירז על מה שדיברנו אתמול, אני רוצה שזאת תהיה לה הפתעה!
לילה טוב:]
לירז - בובי? אתה פה?
טוב, לא משנה בטח אתה כבר ישן, רק רציתי
לאמר לך שאני אוהבת אותך הכי בעולם!
ליאור - אחי כשתהיה פה דבר איתי..
והייתה עוד הודעה אחת ממשתמש שלא נמצא ברשימת הקשר שלו.
הכינוי היה ^ילדת הפרחים^, הוא נכנס לפרטים, נסטיה צ'רנסקי, עוד כמה חודשים בת 19...הוא לא הכיר. השם והפרטים האלו לא אמרו לו כלום. הוא פתח את ההודעה:
^ילדת הפרחים^ - עמית, זאת נסטיה, מהמועדון...אם אתה זוכר. כשתהיה פה אני צריכה לדבר איתך
הוא מייד הבין מי זאת.
'איזה קרציה מה היא רוצה עכשיו?!' הוא חשב לעצמו ומייד יצא מההודעה. כל כך לא היה לו ראש אלייה. הוא החליט לא לדבר איתה לעולם ופשוט להסתיר את הכל מלירז.
-
עמדתי מול ביתה של לירז, לא ידעתי עם הצעד שאני עושה הוא נכון, או לא. לא ידעתי איך היא תגיב. נזכרתי בשיחה שלי אתמול עם אמא שלה, היא כמעט הלכה וסיפרה ללירז אבל עצרתי אותה שלא.
דפקתי בדלת מספר פעמים עד ששמעתי את קולה, "רגעע נו!!!!!" היא צעקה, פתאום לא הייתי מסוגלת. מייד זזתי אחורה והלכתי.
-
לירז פתחה את הדלת ולא ראתה אף עחד, "סעמק", היא סיננה לעצמה וטרקה את הדלת. היא כל כך לא רגילה לצאת לבית הספר בלי מיטל ובן, או בכלל, לדעת שהיא לא הולכת לראות את מיטל יותר. היא השפריצה עלייה קצת מהבושם של אימה וחזרה לחדרה לקחת את התיק.
-
'כמה מטומטמת את יכולה להיות?!' נזפתי על עצמי במחשבותיי. לבסוף החלטתי לדפוק שוב. דפקתי ושוב נשמע קולה "מה עכשיו!!!", כעבור כמה שניות הדלת נפתחה והיא עמדה מולי בפה פעור.
אני: "לירז?" חייכתי, היא לא ענתה "לירז את בסדר? הלווו?"
לירז: "א...אמא" היא סיננה ודמעות זלגו מעינייה.
אני: "נו, איך ההפתעה?" ישר קפצתי עלייה בחיבוק ענקי ושתינו נפלנו על הריצפה.
לירז: "מה, רגע, איך, מה, מאיפה, מה קרה? מתי חזרת? איך? רגע נו, אני...אני לא מבינה" היא גימגמה
אני: "בואי, אני אספר לך את הכל באוטובוס"
זה היה כזה הזוי. במקרים כאלה תמיד מתארים סצינות עם מלא בכי, חיבוקים, דרמה, אבל זה היה פשוט מצחיק. יצאנו מהבית והתדקמנו אל תחנת האוטובוס. בדרך סיפרתי לה הכל, את כל הפרטים, הכל, חוץ מעל הפעם הראשונה שלי עם בן. היא הייתה המומה לשמוע את כל הסיפורים, היא סיפרה לי שהיא רצתה למות אבל בתוך תוכה היא יעדה והרגישה שאני עדיין בחיים.
לירז: "ומה עם בן? הוא בסדר עכשיו?"
אני: "כן..."
לירז: "מיטל?" היא בחנה אותי פתאום ואני הסמקתי. נזכרתי באותו לילה, בפעם הראשונה שלנו. איך היינו על החוף, מסביבנו מלא נרות בוצרת לב שמקיף אותנו...
לירז: "מיטל ל-כדור האארץ..."
אני: "אה? מה?"
לירז: "א-ני לא מאמינה! לא נכוןןןן!"
אני: "מה קרה?"
לירז: "דיי, אני מכירה אותך! שכבתם?"
אני: "לירז דיי..."
לירז: "ידעתי! יש! עשיתם את זה? יווו אני לא מאמינה! יש לו גדול? איך היה? רגע תספרי לי הכל מההתחלה!"
עלינו בדיוק על האוטובוס ואני התחלתי לספר לה הכל, לא התביישתי מימנה. מידי פעם הופנו אלינו כמה פרצופים לא מבינים ואנחנו פרצנו בצחוק.
-
בן נכנס אל בית הספר, הוא ראה איך כולם סביב מיטל, שואלים שאלות, נדהמים מהסיפור.
שלי, נועה ושובל עמדו בצד. הן ל הפסיקו לקלל אותה בליבן.
-
הכל היה כל כך מוזר, שוב לראות את בית הספר. אפילו המורות התגעגעו אליי! ה4 שעות הראשונות עברו די מהר, שעתיים מתמטיקה, שעתים הסטוריה, בשעה אחת של הסטוריה אני ולירז הברזנו והשלמנו פערים.
בהפסקה השנייה ישבתי עם לירז ועם עמית בספסלים שבתוך מבנה בית הספר. ראיתי את נועה מולי, את שובל, לירז כבר דאגה להסביר לי הכל. הייתי כל כך בשוק. היה ליק שה לשבת מול נועה ולא לדבר איתה. הן רק התלחששו ביניהן וגרמו לי להרגיש לא נעים. קיבלתי הודעה חדשה. מאותו מספר של ההודעות הקודמות. הייתה כתובה שם רק מילה אחת: "זונה". הפעם החלטתי לא לוותר, מייד חייגתי למספר..תוך שניות ספורות שמעתי צלצול פלאפון מעצבן, הבטתי מולי, על שובל, נועה ושלי ולא האמנתי.
-
נסטיה ישבה מול המחשב, את בית הספר היא סיימה ממזמן. היא שוב ניסתה לשלוח לעמית הודעות, היא קראה את האוואי שלו והבינה שהוא בבית הספר. היא כל כך רצתה לדבר איתו, להגיד לו, לספר לו. היא לא רצתה אותו, לא נדלקה עליו, היא ידעה שהוא צריך לדעת. היא ידעה שצריך לספר לו. היא ידעה שאסור להסתיר את זה מימנו. את מה? את זה שהיא חולה באיידס.



מאירועי הפרקים הבאים:


...: "מחר המשפט אורית! כדאי מאוד שתמצאי לך תוכנית טובה"
אורית: "עזוב אותי כבר" היא צעקה
...: "וואי, אין לך מושג מה הולך להיות לך" השוטר/שומר התורן התחיל להפחיד אותה
אורית: "אני לא מקשיבה לך!"
...: "אל תקשיבי..." הוא סינן והלך
-
נועה: "אני אגיד לך למה?! כי פעם אחרי פעם אחרי פעם אחרי פעם את שיקרת לי! את בגדת באמון שלי!" היא צרחה בבכי ואני רק הבטתי בה משותקת "את ידעת הכל ובכל זאת את שיחקת אותה חברה שלי. את פשוט בנאדם צבוע! הבנאדם הכי מגעיל שאני מכירה! אני שונאת אותך מיטל, אני מצטערת על היום שהכרתי אותך" היא צרחה ויצאה מהכיתה.
כל המבטים הופנו אליי, לחשושים, דיבורים
אני: "אולי דיי?! תמצאו לכם חיים משלכם להתעסק בהם!" צעקתי בעצבים ויצאתי גם אני מהכיתה.
-
אני: "לירז המחזור שלי מאחר"
לירז: "את לא רצינית..."
אני: "אני כן"
לירז: "אתם עשיתם את זה בלי אמצעי מניעה?"
אני: "כן...יו אני כזאת מטומטמת!"
לירז: "לא את לא! מיטל, תירגעי. זה בכלל לא בטוח. בואי נעשה בדיקה, בואי עכשיו, נלך לקנות"
אני: "ואם אני כן בהריון? אלוהים..." עצמתי את עיניי.
לירז: "ואם את כן אז יש היום מלא דרכים לעשות הפלה, בלי גרידה, הרדמה וכל זה. יש כדורים, אני קראתי על זה כתבה פעם בראש 1. אל תדאגי, מבטיחה לך!"
היא אמרה וחיבקה אותי חזק, חיבוק שכל כך הייתי צריכה.
-
אנה: "אבל את מבינה, שרון, אין לי את הכח רצון הזה, כאילו, אני רוצה ללכת, אבל אני יודעת שאני לעולם לא אצליח"
שרון: "אין דבר כזה. אני מתעסקת בתחום למעלה מ15 שנה, אני ראיתי מקרים יותר גרועים משלך. אני עזרתי לאנשים לקום וללכת, לעזוב את כיסא הגלגלים, אתה קביים, לקבל את מה שהם רוצים. אם הם יכולים, למה שאת לא תוכלי?"
-
הוא הצמיד אותי אל קיר התא, הדביק לשפתיי נשיקה מלאת תשוקה, אהבה, נשיקה בוערת. הרגשתי איך כל גופי מתחיל להתחמם. הלשונות שלנו מתערבבים, הוא שלח יד לבין רגליי, אפילו לא הצלחתי לדבר. "ל...חכה, לא, שנייה, חכה..." לשחתי, לא הצלחתי. רציתי להזהיר אותו, שלא כדאי שנעשה את זה פה, שאנשים יכולים לשמוע, אבל כלום לא עניין אותו באותו הרגע.

ווווואאייי עמית חולה באייידס :///
מסכןן..
מחכה (:

פרק מווושלם
מסכן עמיית הוא
חולה באיידס \:
המשך [:

מהממם המשךך ! ! 😮

מוששששששלם:]]

המשךשךשךשך

יואאא :|
מדהיייייים 😊

תמשיכייי בובית

יאאאאאאאאאו מהמהמהמהם כל כך תמשיכיכי 😊

מדהים..

אני נשבע שכבר אין לי מילים!

תמשיכי מהר..

ממממממממדדדדדדדדדדדדההההההההההייייייייייייייייםםםםםםםםםםםםםם

איזה פרק יאפפפפפפפפפפפפה..
ושהם חזרו הבייתה בכלל,ואיי עוד פרק..

חחח
אני קוראת עכשיו שוב, חח כן שוב את כל הסיפור מהתחלה,ת'אמת התחלתי מיום שישי וסיימתי, אלוהים הסיפור שלך מהמם!!!
חחחח

ויש לי שאלה נכון הספר שלה?! זה שאמא של מיטל זרקה לה?! ועכשיו שיש גם לנועה?!
אז נכון אמרת שקוראים לו 'חיים אחרים' של ג'ון ווינסטון הזה..
אז זה ספר אמיתי?!.. כאילו זה באמת קיים או שסתם המצאת?!
[כי אם זה אמיתי מזה בא לי לקרוא אותו 😛 ]

הקיצר פרק מהמם ואני דורשת מהשךך..
אוהבת רחלוש =]]

הההמממששךך 😛

מדהייייייים יווווווווו !
מחכה כבר להמשך !

מושלםםםם
תמשיכיי

יאו מחכה כבר להמשך