•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
מי ייתן ולא תדעו עוד צער... כמה שאני מבין את מה שאת מרגישה
עכשיו... שמע ישראל...:'(

יהיה טוב, תהיי חזקה.

בקשר לסיפור... אני באמת צריך להגיד משהו כדי להזכיר
לך שאת כותבת מדהההייייםםםםםם?!!?

מדהייים תמשיכייי שיצילו אותם כבר

פרק מהמם ....

מצטערת כ"כ על סבתא שלך :\

אווווומיייגאאאאאאאדד
שייימצא אותם !!
מחזייייקה אצבעוות
- -
אבריל אני ס ו ג ד ת לךך !

מאמי משתתפת בצערך !
תיהי חזקה !

הפרק יצא מדהיייייייים

😢
יו , אני תמיד פה. מצטערת 😢

תודה לכולכם, אוהבת המון המון
3>

=פרק 127=

עומר והמתלמד יצאו בריצה מהמטוס הפרטי שלהם, עומר התיישב על החול, מישש את הבגדים
עומר: "אלו נערים, ילדים"
...: "איך אתה יודע?"
עומר: "הם ישראלים" הוא מלמל, כולו היה עדיין בהלם
...: "איך אתה... מאיפה לך לדעת שהם ישראלים?"
עומר: "תראה את החברות, לי קופר, התוויות בעברית, גופייה מפוקס, זה רק ישאלים, אין מצב שלא"
...: "אז למה אנחנו מחכים?! בוא!" הוא משך אותו, הם התחילו לסקור את כל האי, עברו ממקום למקום עד שהם נתקלו במחסה של בן ומיטל.
...: "אלוהים ישמור"
עומר: "בת כמה היא נראית לך?"
...: "לא יותר מ17"
עומר: "צריך להיות עוד, לא יכול להיות שהיא כאן לבד, תעיר אותה!"
-
"אני לא עשיתי כלום ואני יודעת מה אני אומרת!" אורית צעקה בכעס. היא הרגישה כל כלך מושפלת לשבת מול חוקר שצעיר מימנה, אחד מאלה שיקבעו את העתיד שלה בשלב זה.
...: "תראי אורית, יש הוכחות, הבנאדם עבר בדיקת פוליגרף, הוא לא משקר. אין לו סתם סיבה להאשים אותך"
אורית: "בטח שיש לו! הוא מרגיש פגוע ומנוצל והוא ובעלי הבן זונה הזה יעשו כל כדי להרוס אותי!"
...: "אז מה דעתך גם לעבור בדיקת פוליגרף"
אורית: "איפה העורך דין שלי?"
...: "שאלתי שאלה, תעני. את נשמעת כל כך בטוחה בעצמך, כאילו את יודעת ב100 אחוז שאת דוברת אמת, אז מה אכפת לך לעבור את הבדיקה הזאת? אם את דוברת אמת אז אנחנו רנאה את זה, את תשתחררי עוד היום"
אורית: "אני לא עושה כלום בלי העורך דין שלי, שום בדיקת פוליגרף או שמוליגרף"
...: "אה, ולצעוק, לשבור כוסות ולהשתולל, זה את כן יכולה לעשות בלי העורך דין שלך?"
אורית: "אני לא עונה לך על כלום יותר"
...: "אין בעיה. בואי איתי" הוא קם והקים אותה
אורית: "לאן?"
...: "לבית החדש שלך, עד שהעורך דין שלך יגיע, עד שתעשי את הבדיקה" הוא אמר בביטחון מלא. הוא היה בטוח שהיא תישבר כל רגע אבל אורית הייתה קשה וחזקה יותר מימה שהוא דמין לעצמו.
אורית: "אתם כל כך תצטערו על זה! אתם עוד תראו!"
...: "בסדר בסדר, תיכנסי לפה"
אורית: "רק אל תיגע בי! תעיף את הידיים המטונפות שלך מימני!"
הוא לא ענה לה, לא רצה לרדת לרמה הכל כך נמוכה שלה.
בתא הייתה מיטה נמוכה עם מזרון דק מאוד, שמיכה מקופלת, דקה, כיסא, שולחן קטן, שרפרף, קיור ושירותים.
-
"בוקר טוב יפה שלי" עמית נשק על שפתייה של לירז בעדינות והיא חייכה
לירז: "מתי הגעת? עכשיו?"
עמית: "כן"
לירז: "אה, אתה לא אמור להתחיל ב8?"
עמית: "כן"
לירז: "אז למה באת ב10?"
עמית: "לא יודע, היה לי קשה להתעורר"
לירז: "אה, טוב, חכה רגע אני רק מסיימת להעתיק את זה ונצא"
דלת הכיתה נפתחה וליאור עמד בפתח
ליאור: "עמית, בוא רגע החוצה אני רוצה לדבר איתך"
עמית: "נו, אחרי ההפסקה"
ליאור: "זה חשוב..."
עמית: "טוב, לירזי אני שנייה בא"
לירז: "טוב חיים שלי" היא חייכה
עמית יצא החוצה וסגר את הדלת אחריו, הוא וליאור עמדו על יד הכיתה.
עמית: "מה קרה?"
ליאור: "אתה לא מתכון לספר לה?"
עמית: "על מה?"
ליאור: "מה על מה?! אל תשחק אותה ראש קטן, על מה שקרה במסיבה"
עמית: "לא קרה כלום"
ליאור: "חלאס נו"
עמית: "נשבע לך"
ליאור: "אל תישבע סתם..."
עמית: "אני לא נשבע סתם! מה יש לך אחי מה נדפקת?"
ליאור: "לא, אני ראיתי אותך אותו יום, היית מסטול כמו שבחיים לא היית, הלכת לשירותים התעכבת יותר מחצי שעה"
עמית: "כי מה, רקדתי קצת, עישנתי, ישבתי"
ליאור: "התחרמנת גם..."
עמית: "טוב ליאור, זה לא עניינך אז דיי, אל תתערב במה שקורה ביני לבין לירז"
ליאור: "טוב, תעשה מה שאתה רוצה. אני מכיר אותך טוב עמית, אתה לא יכול סתם לשקר לי, אני יודע שקרה שם משהו במועדון הזה, בחירה שלך אם לספר לה או לא. אבל אני רק אגיד לך שככל שתמשוך את זה יותר יהיה לך קשה יותר, אתה רק תסתבך"
עמית: "טוב, מה שתגיד" הוא סינן בכעס. הוא כל כך שנא שמתערבים לו בדברים. הוא ידע שהוא עשה טעות, הוא עדיין לא עיקל את זה בעצמו.
לירז פתחה את הדלת ויצאה, "נו, יורדים לקפיטריה?"
עמית: "כן, בואי" הוא משך אותה, מנסה להרחיק אותה מליאור, למרות שהוא ידע שליאור לא יתערב יותר הוא חשש שהוא יפלוט משהו.
לירז: "ליאור, אתה בא איתנו?"
ליאור: "לא, אני פה...תהנו" הוא חייך חיוך צבוע. הדבר שהוא הכי שנא בעולם זה בגידות. באותו רגע הוא כל כך נגעל מעמית, מהצביעות שלו.
-
יוליה: "נו, איך היה?" היא שאלה בשנייה שאנה נכנסה הבייתה ומאחורייה אימה שעוזרת לה עם הכיסא גלגלים.
אנה: "האמת שהיה ממש טוב, כאילו המטפלת הכניסה לי כח רצון כזה שאי...אי אפשר לתאר בכלל. היא אמרה לי שאם יש לי מספיק כח רצון אני יכולה להצליח ללכת, אני יכולה להצליח בכל מה שאני רוצה" היא אמרה בחיוך מלא תקווה
יוליה: "אמרתי לך שהטיפולים האלו יעזרו לך"
אמא: "זה עולה מלא כסף"
אנה: "אבל את רצית שאני אלך לשם מההתחלה..."
אמא: "לא ידעתי שאת תמשיכי בזה, זה פשוט סיפור נורא יקר"
אנה: "טוב, אני רוצה ללכת לחדר, את יכולה לעזור לי?"
אמא: "כן, בואי" היא אמרה בחוסר חשק. היא עזרה לאנה לקום מהכיסא והחזיקה אותה בזמן שהשאירה את הכיסא בחוץ. היא השכיבה את אנה על המיטה ורק אז הכניסה את הכיסא המקופל.
אנה: "בתור אמא לא אמור לעניין אותך כמה כסף זה עולה, את אמורה לרצות יותר מימני שאני אשוב ללכת"
אימה לא אמרה כלום, היא ידעה שאנה צודקת, אבל בקטעים כאלה היא לא חושבת על מה שטוב לה או למשפחה, בשבילה כסף היה מעל לכל.
-
עומר והבחור המתלמד כבר היו בתוך המטוס, הם סידרו שם כמה דברים והכניסו את התיקים שלנו. אני ובן עמדנו המומים, לא ציפיתי שימצאו אותנו כל כך מהר. עמדתי מול היום, מסתכלת. ידעתי שזאת חוויה שאני לעולם לא אשכח, חוויה שלימדה אותי המון, לימדה אותי כל כך הרבה על החיים, על מה שקורה.
"מאמי, הם קוראים לנו" בן חיבק אותי מאחורה ולחש לי
אני: "כן, אני יודעת. תלך, אני כבר באה" חייכתי. הוצאתי את המצלמה הקטנה המכיס וצילמתי כמה תמונות, את הים, אתה שמיים, את החול הבהיר והנקי, את העצים, את הכל. מצד אחד הייתי כל כך שמחה, כבר תכננתי איך אני יספר ללירז, מה יקרה כשאני אכנס הבייתה, כל כךהתרגשתי. אבל מצד שני הייתי ממש עצובה. התרגלתי למקום, המקום הזה כל כך מדהים. בלי פוזות, בלי משחקים, הכל אמיתי. הרגשתי שאני עוד שנייה פורצת בבכי, אני יודעת בבירור שאני אתגעגע למקום הזה כל כך.
התקדמתי לעבר המטוס ונכנסתי פנימה.
"את בסדר ילדה?" המתלמד שאל ואני הנהנתי בראשי לאות הסכמה. בן חיבק אותי, המטוס המריא, אני לא הפסקתי להתסכל מבעד לחלון, רוצה לנצור בנשמתי, במוחי כל תמונה, כל מבט, כל פיסה, כל חלק מהמקום המדהים הזה.
-
"עמיתי, אני יכולה לשאול אותך משהו?" לירז שאלה בחשש
עמית: "כן, בטח"
לירז: "קרה משהו במסיבה?"
עמית: "מה? לא, מה פתאום, מאיפה הבאת את זה עכשיו?"
לירז: "לא יודעת, זה לא שאתה שונה, אבל אתה מתנהג טיפטיפה מוזר, כאילו משהו קרה, לא יודעת, אולי אני סתם מדמיינת..."
עמית: "לא קרה כלום, את יכולה להירגע" הוא חייך וחיבק אותה.
-
המטוס נחת, הם ישר הובאו למערכת העיתון. כמובן שעומר והמתלמד יקבלו על זה המון כסף, הסיפור של בן ומיטל הדהים את כל אנשי העיתון, הם שאלו אם אפשר לעשות עליהם כתבה, לעיתון הבא. בן ומיטל ישר הסכימו, הם ביקשו ללכת הבייתה קודם, להירגע, לנוח.
-
הזמינו לי ולבן מונית ממערכת העיתון שנמצאת בהרצליה ישר לביתינו. המונית עצרה קודם על יד ביתו של בן והוא יצא.
"בובי, אני אוהב אותך, אני אתקשר יותר מאוחר" הוא אמר בקול המתוק שלו
אני: "גם אני אוהבת אותך מאמי" התקרבתי אליו והבאתי לו נשיקה קטנה בפה.
המונית המשיכה לנסוע, היה לי כל כך מוזר לראות פתאום כבישים, רחובות, עשן, מכוניות, אנשים...הרגשתי מן צמרמורת מוזרה כזאת בכל הגוף. המונית עצרה מול ביתי, ירדתי ושילמתי לנהג את הכסף שהביאו לי מהמערכת. הנהג עזר לי להוציא את המזוודה מהבאגז', בירך אותי לשלום ונסע. עמדתי מול הבית, מתלבטת מה לעשות כרגע.
-
דורון ישב בסלון, הוא לקח לעצמו עוד יום חופש. הוא רצה להירגע, להיות טיפה לבד, בלי אנשים שיציקו לו כל הזמן עם שאלות על חייו הפרטיים. הוא כל כך שמח שאורית קיבלה את מה שמגיע לה. הוא לגם עוד קצת מהקפה שלו ולפתע פעמון הבית צלצל.
"מי זה?" הוא שאל אבל אף אחד לא ענה. הוא קם בחוסר חשק ופתח את הדלת. הוא לא האמין למה שראה.
מיטל: "א...אבא" היא לחשה בין כל הדמעות

וווווווואה ווווווווווואה
איזה מדהייייייייייייייים :][: סופסוףףףףףףףףףףףףףףףףף

וואיי כמה דמעותת :[[ פשוט מרגששש

המשךך -> דחוווווופ

יואווו איזה פרקקקקק
אחד המרגשים!!!

איזה פרק מדהים [:
איזה יופי שהם חזרו הביתה סופסוף ;]

ווווווווווואוווו 😮
פרק סוווווווווווווווף!!!!!!
מדהיםםםם!!
איזו יופי שמצאו אותםםםםם והם חזרווווו 😊
ואיזה מניאק עמיתתתתתת!!

המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך...

אוי מי גאד גמלי יורדות עכשיו דמממממממממממממעות
אייייייייייזה אושר תודה לאל

יאאאאאאאאאאאאא..
איזה יפהההה...
סופסוף הם חזרו הביתה..!!!

המשךךךךךךך!!

אבווש
יצצצא
הכיי
מדהיםם
שיש...
מדהימממה אתת...