=פרק 117=
אני מודיעה מעכשיו. אני שיכורה מהת-ח-ת..! לכן זה הולך להיות פרק גרוע אחושרמוטה.. קחו בחשבון... =/
לא רציתי להפחיד את בן. לא רציתי שידע שאלביס הלך, שהוא לא יחזור. שהוא עזב אותנו. האמת שלא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. מצד אחד רציתי לבכות, רצית להיכנס לים המכוער הזה ולא לצאת לעולם. רציתי לטבוע. רציתי למות. רציתי להיעלם. פחדתי. רעדתי. קפאתי במקום, למרות שבכלל לא היה קר. חזרתי למקום המחסה שלנו ונשכבתי לייד בן. הוא מלמל משהו, לא ממש הקשבתי, לא יכולתי לשמוע כלום. רק שמעתי את קולה של הרוח הנעימה, הרגשתי אותה, היא הפחידה אותי. לא רציתי להרגיש אותה עוד. רציתי להיות בבית. כל כך פחדתי. אמרתי לעצמי שבטח אלביס הלך לדוג, הוא תיכף יחזור, אין לי מה לדאוג.. אבל דוגרי, באמת, ידעתי.. שהוא לא הולך לחזור. שאני סתם משלה את עצמי. זה כאב.
---
"את לא אכפת.. לא אכפת לך בכלל!" דורון צעק. אורית הייתה כל כך אדישה. כאילו מיטל הלכה למכולת וצריכה לשוב בעוד 10 דקות לכל היותר.
אורית: "תחשוב מה שאתה רוצה. הרי אתה תמיד אוהב להאשים אותי, תמיד אני זאת שטועה, אני הרעה, אני האשמה. אני לא אשמה בזה שהספינה טבעה!"
דורון: "היא הבת שלך! למען השם!"
אורית: "היא לא"
דורון: "את מגעילה אותי"
אורית: "אתה לא מושך אותי במיוחד, אתה יודע.."
דורון: "לכי לעבודה.. הרי אין לך שום דבר חוץ מיזה לא? לא אכפת לך ממיטל, לא אכפת לך משום דבר. אישה שקרנית"
אורית: "אמרתי לך לא לדבר אליי בצורה כזאת"
דורון: "אז איך את רוצה שאני אדבר אלייך לעזאזל?"
אורית: "כמו שראוי שתדבר אליי!"
דורון: "וזה מה שאני עושה..." הוא מלמל ועלה לחדרה של מיטל. איך לא אכפת לה? הוא חשב לעצמו. הוא התיישב על מיטתה של מיטל, דמיין אותה, חשב עלייה, הוא כל כך התגעגע אלייה. הוא רצה שהיא תדפוק בדלת, תיכנס, תתנצל על האיחור יחד עם חיוך חמוד שאי אפשר לעמוד בפניו.. אבל הוא ידע שזה לא הולך לקרות. הוא לעולם לא האמין שהוא יקלע למצב כזה, מצב שאין לו מה לעשות, מצב שכל מה שנותר לו זה רק לחכות.
---
ליאור דפק מספר פעמים על דשלת חדרה של אנה.. היא לא ענתה. הוא פתח בעדינות את הדלת והבחיןבכך שהיא ישנה. טוב, הוא בא כל כך וקדם, 9 בבוקר, חופש, ערב חג היום, למה שהיא לא תישן לה? הוא התיישב על מיטתה, מתבונן בה. הוא כל כך אוהב אותה..
"אנה.." הוא לחש. רק השם שלה גורם לו להרגיש צמרמורות מוזרות. רק השם שלה גורם לךו להתעורר, להתרגש, להתפעל.
"ל..לי...ליאור? מה אתה ע..עושה פה?" היא לחשה בקול צרוד וניסתה לפקוח את עינייה, ללא הצלחה.
ליאור: "תשני מתוקה, אני יכול להתבונן בך שעות, זה בסדר"
אנה: "אבל.. לא..לא קבענו לאחר הצהריים?"
ליאור: "לא יכולתי לחכות"
אנה: "דיי ליאור"
ליאור: "אמרת שנוכל לדבר" הוא אמר בקול עצוב, בטון מיואש. הוא כל כך התפלל שאנה תשנה את דעתה. הוא לא הבין מה נפל עלייה פתאום, מה קרה פתאום שהיא החליטה לגמור את מה שהיה בניהם, הרי הכל היה כל כך טוב, כל כך יפה, טהור, מקסים.
אנה: "אבל..אין מה לשנות" היא התיישבה באיטיות, השמיעה אנחת כאב קטנה. אותה אנחה גרמה לו מייד לקפוץ ממקומו ולבדוק שהכל בסדר איתה. היא שנאה שהוא דואג לה יותר מידיי, היא שנאה להרגיש שמרחמים עלייה.
ליאור: "אני יודע שזה לא היה רעיון שלך, אני יודע שאת אוהבת אותי"
אנה: "אני אוהבת.. אותך.. זה נכון אבל.."
ליאור: "אין פה אבל. מישהו הכניס לך את השטות הזאת לראש ואני רוצה לדעת מי!" הוא דרש.
אנה: "זה לא משנה עכשיו"
ליאור: "ידעתי שצדקתי"
אנה: "במה?"
ליאור: "שזה לא היה רעיון שלך כל הקטע הזה"
אנה: "ליאור דיי נו.."
ליאור: "אני מתגעגע אלייך"
אנה: "אתה סתם מכאיב לשנינו"
ליאור: "אני אוהב אותך.. אני לעולם לא אוותר עלייך. מי אמר לך את השטויות האלו? מי?!" הוא הרים מעט את קולו, אנה ניבהלה, היא לא אהבה לשמוע את קולו כאשר הוא כועס, היא לא הייתה רגילה לזה.
אנה: "דיי"
ליאור: "רק תגידי מי!"
אנה: "אורן"
---
לירז רצתה לצלצל למיטל, היא רצתה לאמר לה שהיא ועמית חזרו באמצע הלילה. היא רצתה לספר לה הכל. אבל כשאר דורון ענה לטלפון בבית היא הבינה הכל. היא לא עיקלה את זה, היא הרגישה איך העולם חרב, איך הכל נהרס. היא לא יכלה אפילו לתאר, להסביר מה היא מרגישה. החיים בלי מיטל הם לא חיים. היא ידעה שמיטל בחיים, היא ידעה שמיטל תחזור, היא הרגישה את זה.
"מאמי, את עוד תראי שיהיה בסדר" עמית לחש בקול עייף במיוחד, "עכשיו בואי לפה, תחבקי אותי, בואי נחזור לישון"
ללירז לא היה חשק לכלום. היא אומנם רצתה לישון, אבל לבד. הפעם לא היה לזה שום קשר אל עמית, שום קשר לאף אחד. היא רק רצתה להיות לבד, לחשוב. היה לה קשה לדמיין את פנייה של מיטל, פתאום היא כאילו שכחה איך היא נראית, זה הבהיל אותה.
עמית: "נו, מה יש לך?" הוא שאל והסתובב לצד השני, מכסה את פניו בשמיכה. הוא שנה את השמש שזורחת לה ככה סתם בבוקר.
לירז: "אני..אני רוצה להיות קצת לבד" היא אמרה בשקט. היא נעלה את נעלי הספורט שלה ויצאה לרחוב, לבושה בטרנינג-פיג'מה. היא הסתובבה ברחובות, סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה.. בלי הפסקה. איפה את ימטל? היא רצתה לשאול. למה עזבת אותי? היא רצתה לדעת. תחזרי! היא רצתה לצרוח. אבל היא לא יכלה. המילים לא יצאו. היא הרגישה איך נשמתה נלקחת מימנה באיטיות.
---
אלביס חתר במרץ, הוא רצה כבר להגיע ליעד שלו. מידי פעם עברו חרטות בראשו, הוא רצה לעשות סיבוב, 'פרסה', לחזור לקחת את 2 הנערים שהשאיר על האי, אבל זה רק יקשה עליו, הוא ידע, הם סתם נטל, מעמסה. אם הוא יחזור לקחת אותם הם לעולם לא יגיעו. הוא שם לב לצליל מוזר במים, לתנועה מוזרה. עוד לפני שהוא הספיק לקחור מה פשר הדבר הוא ראה את הכריש קופץ מן המים ומותיר אחריו שקע ענקי.
ואווווווו
כ"כ מגיע לווווווו
על זה שהוא לא לקח אותם איתו..
זה משמים מה שקרה לו חעחעחעחע..
אבל מה יהיה עם בן ומיטל?!
😢
המשךךךךךךך...
גם שאת שיכורה מהתחת את כותבת מדהיםםםםםםםםםם 😊
תמשיכיייייי חחחחחחחחחחחח
ברושששששששששש
אממאאאאא אבל מה יהיה עם מיטל ובן?!!?!
תכתבי המשך מהרר אני מתה לדעת מה יהיה!
מגייע לו...
אלוווהים פרק עצווב/;
שמישהו כבר ימצא אותם
המשךך..
עצוובבב:[[[
אבל פשוט מדהים
מחכה להמשך.
לאאאב
לא נכון לא מגיע לו מסכן!
בטח שהוא יגיע לארץ הוא יודיע לכולם שמיטל ובן נמצאים על האי הזה..
ואם הוא ימות אז מיטל ובן ישארו תקועים על האי לנצח!!
אז שלא ימות😢
תמשיכי..
תמשיכייייייייייייייייייייייייייייי
ד=ח=ו=ף=!!!!!!!!!!!!!!!!
-יסמיני:]-
לא טוב לשתות בובי..... תמשיכייי
QUOTE (SexyBunny @ 05/02/2007) אממאאאאא אבל מה יהיה עם מיטל ובן?!!?!
תכתבי המשך מהרר אני מתה לדעת מה יהיה!
😉
[FONT=Arial][COLOR=purple]
טובב לא הגבתי מלאא זמןןןןןןןןן אבל אני קוראת פה למרות שאני לא תמיד מגיבהה.. 😉
אז ככה..
סיפוררררררררר מדהיםםםםםםםםםםםםםם כרגיללל 😁
את מוכשרת בטירוףףףףףףףףףףףףףף 🙄
ולא נראלי שאלביס ימות כי אחרת הם ישארו באי הזה.. 😠
או שהוא ימות ואיזה מסוק ימצא אותם או משו כזה.. 😊
אהה וד"א יש לי סוף מזה יפה לסיפור שלך.. 😊
כזה דרמטי ועצוב..
חח נראה בסוף אם את בכיוון שלי.. חח סתם.. 😛
טוב חפרתי מספיק..
הפרק יצא מדהיםם 😊
ותמשיכי מהרררררררררררררררררררר 😊
ביי..שירנו'שש 😊
מדהיםם...
אוף.. רק שהאיש הזה גם לא ימות.. לפחות אם הוא יצליח להגיע הוא יודיע שהם חיים ויחפשו אותם או משהו לא?
