QUOTE (-שחרווניי- @ 27/01/2007) QUOTE (avril14 @ 31/05/2006) ==1==
"...........................................................................................
.....................................................................................
.............................................!!!!!!
......................................? ...............................
שלך לנצח,
מיטל"
הכנסתי את המכתב למעטפה לבנה, ניגבתי את הדמעות מפניי ונעלתי את האולסטאר השחורות שהיו זרוקות בפינת החדר. השעה כבר 12 וחצי בלילה, יצאתי בשקט בלי שאף אחד מההורים ישים לב, נועלת אחריי ומתחילה ללכת לכיוון הבית שלו. הנה הבלוק שלו..התקרבתי בשקט לכיוון תיבות הדואר, מסתכלת עשרות פעמים סביבי לראות שאף אחד לא רואה, במיוחד לא הוא. שמתי את המכתב בתיבת הדואר והסתלקתי מישם.
----------------
3 שנים לפני:
----------------
[color=red][b]חח את לא יכולה להרוג את מיטל
זה לא יסתדר לך עם תחילת הסיפור P;
לא שמעתן על מעברי דירה ?
הוא יכול לעבור לוילה..יש מלא דברים שיכולים להתאים.
תמשיכיייייייייי אני נואשששת
יווווווו =[
אני מזה לא רציתי שהיא תמות.
מיסכנההה =[
תמשיכיייייייייייייי דחוווף
אני יבוא ליבדוק בערב =]
ביווווווווש [:
בתאלוש לא הבנתי מה קשור מעברי דירה.. הם לא אמורים למות עכשיו?!@
אמאאאאאאאאאא יואווו אני כולי צמרמורותתתתת!!!
=פרק 115=
דורון עמד, חיכה עם כולם לקרובי משפחותיהם שאמורים לחזור מההפלגה. השעה הייתה כבר רבע ל5 לפנות בוקר, הספינה עוד לא הגיעה. הוא ישב על החומה, מביט אל הים, על הגלים הסוערים, הוא הרגיש רע. כל המצב הזה נתן לו להרגיש רע.
"למי אתה מחכה?" מישהו בגילו התיישב על ידו והצית סיגריה
דורון: "ל..לילדה שלי ולחבר שלה.. למי אתה?"
- "לדוד שלי" הוא חייך "אתה רוצה אחת?"
דורון: "למה לא?" הוא השיב מייד. הבחור הביא לו סיגריה ודורון עישן ביחד איתו.
כעבור חצי שעה ההודעה הגיעה. כולם היו המומים. הספינה טבעה, רק רבע ניצולים. הניצולים הגיעו בספינת הצלה שהוזעקה לאיזור.
---
"יש..יש לך מושג בכלל איך הפחדת אותי?"
בן שאל את מיטל, היא חייכה חיוך קטן.. הוא ראה שאפילו לחייך כואב לה.
מיטל: "אנ..אני בקושי..י..יכולתי להיאחז במזוודה.. קשה לי.."
בן: "חשבתי שהלכת לי"
מיטל: "אבל אין לנו מה לעשות עכשיו, פשוט אין"
בן: "דיי בובי תחזיקי מעמד.. בבקשה"
מיטל: "אבל אני לא יכולה. כואב לי לנשום"
---
"זה לא יכול להיות! עד כמה אתם יכולים להיות דפוקים? עד כמה!!!" דורון צרח בבכי
"אדוני, אני במקשת מימך להירגע. זה שתצרח פה לא יעזור לך בשום דבר" אחת העובדות שם אמרה באדישות
דורון: "לא, את פשוט לא מבינה!" דורון חסם את דרכה "הבת שלי שם! הבת שלי! והחבר שלה!"
"אני מבינה תאמין לי שאני מבינה, אבל אתה לא היחיד פה שעובר את זה. עכשיו תסלח לי, אני באמת ממהרת ואני אודה לך אם תזוז מדרכי.. תודה"
---
"מתי אני הולכת הביתה?" נועה שאלה בעצבים את אימה
קייט: "אני מבטיחה לך שמחר, מחר מתוקה שלי"
נועה: "אמא אני לא רוצה להיות פה"
קייט: "אני מבינה.. אני רוצה לשאול אותך משהו.. אני פשוט פחדתי לשאול עד עכשיו"
נועה: "מה?"
קייט: "ה..הזיכרון.. לפי מה שהרופא אומר הוא חזר. את מרגישה שהוא חזר?"
נועה: "כן.. ואני יודעת הכל" היא הרימה מעט את קולה והשתעלה "עכשיו אני מבינה למה לקחת מימני את היומן בכח כשראיתי אותו.. כל השקרים האלו, היה לך קשה לספר לי?!"
קייט: "את צריכה להבין אותי מתוקה שלי, אני לא יכולתי לספר"
נועה: "ממש"
קייט: "את חושבת שלא רציתי לספר לך? תמיד היה בא לי לבוא ולהגיד לך את הכל, לעבור את זה ביחד איתך, אבל הרופא אמר שאסור להגיד לך כלום, שאת צריכה להיזכר לבד. הוא אמר גם שזה יכול לפגוע בך אם נגלה בך"
נועה: "ו..מה.. את חושבת שעכשיו זה לא פוגע בי? אני מגלה כמה כולם צבועים ושקרנים!"
קייט: "זה לא נכון.. כולם היו איתך, כולם!"
נועה: "כן בטח. ואיך נתת לי להכניס את שתי המכשפות האלו לבית שלנו! את לירז ומיטל האלה.. אני לא מבינה אותך אמא אני לא מבינה! את ידעת שהיא זאת שגרמה להכל הכלבה הזאת ולא אמרת כלום?!"
קייט: "מה רצית שאני אגיד? תדעי לך שהיא זאת שהיה לה אכפת מימך יותר מכולם. היא אוהבת אותך"
נועה: "כן, בטח! הכל משחק אמא! הכל משחק!"
---
שמענו רעש, ראינו בנאדם עם סירה קטנה מתקרב אלינו.
"אתם צריכים טרמפ?" הוא שאל, היה לו קול מוזר. הוא היה ניראה בערך בן 30 ומשהו, עורו היה שזוף כזה, עיניו היו גדולות וירוקות, צבע שיערו היה חום בהיר, קצת מבולגן.
בן: "מיטל?"
אני: "כן.. אתה גם היית בספינה?"
...: "בוודאי. אני שט כבר שנים! אני מכיר את האיזור מצויין. בואו, תעלו"
בן: "אפשר עם המזוודות?"
אני: "תפסיק כבר להיות כזה כוסית, כולה רכוש!"
בן: "ואם נצטרך את זה?"
אני: "אפשר עם המזוודות?" שאלתי בכעס את האיש, כל כך התעצבנתי על בן, מה כל כך חשוב לו הפאקינג מזוודות האלו בזמן שאנחנו באמצע הים ועומדים למות?
...: "אין בעיה.. אני מקווה רק שזה לא יכביד יותר מידיי, בואו"
הוא הושיט לי את ידו ועזר לי לעלות. בן העביר לי את 3 המזוודות ואז הוא עלה גם.
בן: "אז.. איך הגעת לפה? לא הצילו אותך או משהו?"
...: "האמת שבאה לפה ספינת הצלה, היא הייתה רחוקה מידי. צעקתי, אף אחד לא שמע."
אני: "אתה נשמע כזה רגוע ושמח. אתה לא פוחד? אתה לא פוחד למות?"
...: "לא" הוא ענה בהחלטיות והחל לחתור "אניא שמח אם תעזור לי" הוא פנה אל בן
בן: ,כן, בטח" הוא ישב בצד השני של הסירה וחתר גם הוא. השמיים היו מוארים, עכשיו זה היה קצת פחות מפחיד.
אני: "איך קוראים לך?" חייכתי וההסתכלתי על בן. ראיתי כמה קשה לו לחתור, איך כואב לו כל הגוף אבל בכל זאת לא אמר מילה.
...: "אלביס"
אני: "אלביס?" גיכחתי.
אלביס: "לא. אבל ככה אני אוהב שקוראים לי"
אני: "אוקיי.." אמרתי והעפתי מבט אל בן. פאק, האיש באמת מוזר. נשכבתי על גבי והנחתי את ראשי על אחת המזוודות הרטובות. היה לי כל כך קר. אפילו לא היה לי כח להוציא מהמזוודה את המעיל או משהו. עצמתי את עיני, דמיינתי איך אני ובן נכנסנים הבייתה, איך אבא מחבק אותי ואמא מכינה לי לאכול.
אלביס: "יש אי באיזור" הוא אמר ועיני נפתחו "אם נמשיך לחתור ככה אנחנו נגיע אליו בעוד 3-4 שעות"
בן: "4 שעות?! אנחנו נמות"
אלביס: "ל תדאג.. אני רואה שזאת פעם ראשונה שלך שאתה חותר בכלל"
בן: "האמת ש..שכן"
אלביס: "רואים" הוא חייך
אני: "רגע, ואם..אם נגיע לאי הזה.. מה נעשה?"
אלביס: "אין כל כך הרבה מה לעשות. נחכה שיצילו אותנו. אל תדאגי, קודם כל שנגיע"
---
דורון נכנס הבייתה בעצבים, הטלפון מייד צלצל.
דורון: "הלו?" הוא שאל בצעקה
..: "שלום..דורון? זאת..אמא של בן.. ליסה.. אני..שמעתי את מה..שקרה.. אני יכולה להגיע?"
דורון: "כן, בוודאי"
ליסה: "להתראות"
דורון: "ביי"
הוא הניח את הטלפון במקומו והכין לו נס. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. דווקא הבת שלו? דווקא שם?
כעבור 10 דקות ליסה הגיעה עם בעלה. הם התיישבו שלותם בסלון ושתו שתייה חמה. בעלה של ליסה ניחם אותה כל שנייה, היא לא יכלה להפסיק לבכות. הם לא ידעו לאן לפנות לאן ללכת. הם ידעו שאם מיטל ובן בין הניצולים אז יצרו איתם קשר, נותר רק לחכות.
---
אורן הקיש על דלת ביתו של ליאור וחיכה מספר רגעים.
הדלת נפתחה ואימו עמדה שם.
אורן: "שלום, מה נשמע נווה?"
נווה: "מצויין.. מה איתך? באת לליאור?"
אורן: "כן.. הוא פה?"
נווה: "כן, שנייה" היא חייכה "ליאור!" היא עצקה אבל ליאור לא ענה.
אורן: "את בטוחה שהוא פה?"
נווה: "כן כן, הוא בחדר, תלך אליו.. הוא בלי חשק קצת, לא יודעת מה יש לו"
אורן: "אוקיי"
נווה הביטה בשעון שעל ידה וראתה שהשעה 8 וחצי בבוקר..
נווה: "אני מאחרת כבר לעבודה, אז להתראות" היא חייכה ויצאה.
אורן התקדם אל חדרו של ליאור ונכנס, ליאור שכב על מיטתו, מתבונן בתקרה.
אורן: "שלום.. מה יש לך אתה?" הוא התיישב על ידו
ליאור: "כלום"
אורן: "נו אני מכיר אותך"
ליאור: "אנה זרקה אותי, קולט?"
אורן: "מה? למה?" הוא ניסה לעצור את חיוכו.
ליאור: "לא יודע.. עזוב. תגיד לי, מה קרה באת בשעה כזאת מוקדמת?"
אורן: "יש לי אימון עוד מעט האמת.. אז קפצתי על הדרך. יש היום מסיבה בSO, אתה בא?"
ליאור: "מה ניראה לך?" הוא שאל בציניות" לא אינ לא בא, אין לי כח"
אורן: "אוקיי... חבל.. אז אני אגיד לבן שיבוא"
ליאור: "חשבתי שאתה לא אוהב שהוא בא עם מיטל"
אורן: "אניא גיד לו שיבוא .. ושהיא תישאר בבית" הוא חייך
ליאור: "אתה יודע טוב מאוד שהוא לא יצא בלעדייה"
---
הייתי כל כך עייפה, הרגשתי איך עיני נעצמות לאט לאט..קרני השמש הפריעו לי להירדם אז כיסיתי את עיניי אם ידיי וככה נרדמתי. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אני רק זוכרת שפתאום הרגשתי שמנדנדים אותי..
"מיטל מיטל! תתעוררי מיטל!" שמעתי את בן צועק, פקחתי את עיניי ולא האמנתי למה שראיתי.
יאאאאאאאאא תמשיכי !!
חחח מזל היא חייה ..
אני מתה לקרוא ת'המשך כבר .. פליזי
ביו'שי (: ואגב את כותבת מדהיםםםםםםםםם
וואיייי איזה מזללללללל שהם לא מתוווו..
מעניין מה הם ראו :|
יאאאאלה המשךךךךך!!
אנני במתחחח 😛
העיקר הם לא מתו הכי חשווווב..
ומה עכשיו קש לקחת אותם הביתה?$! 4 שעות אפשר גם הביתה..
סאמ'ק מה הוא עושה להם?#!@
ממממממממממממממממשך
