יאאא פרק מהמם אבל קצרר תמשיכיכיכי
יבאבהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
=פרק 116=
אומנם היינו עדיין רחוקים אבל מה שראיתי היה אחד המראות הכי יפים שיצא לי לראות בחיים שלי. זה היה מן אי ענקי כזה, ראתי הרבה ירוק. זה היה מדהים.
בן: "תראי איזה מדהים זה!" הוא צרח וחיבק אותי
אני: "כן..וואי.. זה..זה פשוט עוצר נשימה!"
בן: "אתה היית פה פעם?"
אלביס: "לא, אבל תמיד ידעתי על המקום הזה"
בן: "וואו!"
אני: "נו, עוד כמה זמן נגיע"
אלביס: "יש עוד חצי שעה עד שנוכל לרדת מהסירה המסכנה הזאת" הוא צחק
אני: "אוקיי.." פתחתי את המזוודה והוצאתי סיגריה. בקושי הצלחתי להדליק בגלל הרוח. נשכבתי לאחור ושאפתי כל שאחטה עמוק לריאות. נרגעתי. כל הפחד עבר לי. התמלאתי תחושת אושר.. הוצפתי באושר. אבל דאגתי. מה יהיה הלאה? איך אני אחזור הבייתה? איך ניצור קשר עם ההורים?
---
"עד כמה בנאדם מטומטם אתה יכול להיות? אה? אני מההתחלה אמרתי לך שלא צריכים לתת לה לצאת להפלגה המטופשת הזאת!" אורית צעקה בקול כוחה.
דורון: "אורית! את רק הגעת הביתה, תנוחי, אני דואג גם לך! אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר!"
אורית: "ממש" היא אמרה בעצבים "אין לי מושג אפילו מה להגיד!"
דורון: "אז אל תגידי כלום"
דורון ניסה להיות רגוע, זה לא ממש הלך לו. הוא רצה להראות שבעצם הוא יודע שהכל בסדר, אבל במפנים? מבפנים הוא דאג כמו משוגע. מצד אחד הוא היה בטוח שמיטל חיה, שהיא תשוב הבייתה, מצד שני הוא דמיין איך היא שוקעת באיטיות.. זה הרס אותו.
אורית: "אני מצטערת שבכלל חזרתי לפה. הייתי צריכה להישאר בבית החולים, שם לפחות היה לי שקט"
דורון: "טוב שאת מזכירה לי.. אפרורפו בית חולים, יש לי ממש שיחה חשובה לנהל איתך"
אורית: "לא עכשיו, אני רעבה" היא אמרה בעצבים וניגשה אל המקרר. "אני לא בבית קצת זמן והמקרר ריק, ממש איש משפחה למופת אתה!"
דורון: "את רעבה?"
אורית: "מאוד"
דורון: "אולי זה בגלל ההריון? אולי יש לך תאומים?? שלישייה?" הוא שאל בציניות
אורית: "מה אתה רוצה?"
דורון: "אני לא רוצה כלום. כל יום שעובר אני מבין כמה אישה שקרנית ותחמנית את"
אורית: "דורון. לאן אתה חותר?" היא שאלה בדאגה.
דורון: "אני מחכה שתגידי לי את"
אורית: "שאני אגיד לך מה?" היא שאלה בתמימות
דורון: "למה המצאת את כל ההריון הזה?"
---
"אני מפריעה?" שלי שאלה ונכנסה אל חדרה של נועה בבית החולים.
נועה: "את אפילו לא מחכה לתשובה וישר נכנסת" היא אמרה בעוקצנות
שלי: "כי אני וידעת שאת מצפה לשיחה.. שלי ושלך"
נועה: "האמת שלא ממש"
שלי: "דיי לשחק אותה. כשהייתי פה והשארתי את מס' הפלאפון שלי, שאגב לא חזרת אליי, ראיתי איך מתת לדבר איתי באותו הרגע"
נועה: "טוב.. מה..מה את רוצה?"
שלי: "לדבר איתך"
נועה: "דברי"
שלי: "אני יודעת עד כמה קשה לך כל המצב הזה.. ו..ובאמת שאני כאן בשבילך, מתי שתצטרכי"
נועה: "אני לא צריכה אותך, זה בסדר"
שלי: "דווקא ניראה לי שאת כן"
נועה: "וואלה?" היא שאלה וצחקה
שלי: "כן. אין לך עכשיו אף אחד. החברות הקודמות שלך לא סולבות אותך, עם מיטל ולירז את בטוח שלא תדברי, אז מי נשאר לך?"
נועה: "עזבי אותי"
שלי: "אה.. טעות. אני, אני נשארתי" היא חייכה "אני יודעת איך בא לך לנקום במיטל.. בלירז.. בכולם"
נועה: "אני ממש לא מעוניינת להמשיך את השיחה הזאת. אם אני ארצה לנקום במישהו אני אעשה את זה לבד, בלי העזרה שלך או של אף אחד אחר"
שלי: "נועה.. נועהה.. בוקר טוב נועה, כדור הארץ אל נועה!" היא הרימה מעט את קולה "את כניראה לא מבינה, אני לא יודעת באיזה כוכב את חיה אבל תרשי לי להזכיר לך שעכשיו אין לך את הכח של פעם. את לא יכולה לעשות כלום. את לבד. לונלי. סוליטו. אף אחד לא יעזור לך. את עוד צריכה בכלל להגיד לי תודה על זה שאני ככה באה לקראתך"
נועה: "תראי, אני לא מזמן התעוררתי, קשה לי לעכל את הכל..את..את רק מקשה עליי, תעשי לי טובה ותצאי מיפה. כשאני אצא מיפה אני אדאג כבר לדבר איתך.." נועה אמרה בעצבים
שלי: "טוב.. רק תזכרי שאני מאוד אפגע אם לא תצרי איתי קשר.. בוהו" היא עשתה פרצוף עצוב וחייכה.
נועה: "ביי שלי"
שלי: "אוי, זכרת את השם שלי, כמה כייף לי!" היא חייכה בציניות "ביי" היא יצאה מישם והותירה את נועה מבולבלת.
---
"וואוווווווו!" צרחתי. זה היה מדהים. קפצתי מהסירה וישר נגעתי בחול. החול היה בצבע זהב-לבן כזה, הוא היה כל כך נקי! כל כך מקסים! כל כך יפה!
"בן בן! תביא את המזוודות!" צעקתי אליו. המקום היה מושלם.
בן הוציא את המזוודות ובנתיים אלביס לקח את הסירה איתו והניח אותה על החוף, שלא תיסחף ותיעלם עם הגלים.
אלביס: "לפי מה שידוע לי.. יש פה 2 מפל, הרבה עצים כמו שאתם רואים.. אפילו יכול להיות שיש פה אנשים"
אני: "מה זאת אומרת אנשים?"
אלביס: "יכול להיות.. אני רק אומר.. אולי"
אני: "אוקיי.."
אלביס: "אני מאמין שלא תהיה לכם בעיה למצוא פה איפה לישון"
אני: "איך נישן באמת?"
בן: "אממ לא בעיה להכין. תראי יש פה מלא עצים חתוכים, אפשר לארגן משהו. חוץ מיזה מזג האוויר פה סבבה לגמריי"
אני: "סבבה.."
אלביס: "אז אתם תסתדרו כאן?" הוא חייך
אני: "מה.. מה זאת אומרת? אתה לא נשאר איתנו?"
אלביס: "אני רוצה לחזור הבייתה"
בן: "איך בדיק?"
אלביס: "בסירה שלי"
בן: "אתה תצליח להגיע איתה?"
אלביס: "בודאי"
אני: "אז למה שלא נחזור איתך? מה הטעם להשאיר אותנו פה?" שאלתי פגועה
אלביס: "א..האמת ש.." הוא הסתובב סביב עצמו וחשב ולבסוף אמר "אני אשאר" הוא חייך.
אני: "תודה לך. ומתי שתרצה לחזור אז פשוט נחזור איתך"
אלביס: "אין.. אין בעיה"
בן: "קרה משהו?"
אלביס: "מה?"
בן: "לא, אתה פשוט ניראה קצת מבולבל"
אלביס: "לא... לא קרה כלום" הוא חייך.
---
אורית: "אל תהיה כזה בטוח!" היא צעקה
דורון: "אבל דיי דיי כבר! לפחות תודי וזהו. את עושה מעצמך עוד יותר טיפשה מימה שאת!"
אורית: "אל תדבר אליי בצורה כזאת!"
דורון: "אז איך בדיוק את רוצה שאני אדבר אלייך?"
אורית: "טוב, בוא נעזוב את זה"
דורון: "לא אורית לא! אנחנו לא נעזוב את זה. אני רק רוצה שתדעי שכרגע אין לי שום טיפת אמון בך.. אפילו שהתחלתי לחשוב שאולי באמת כדאי שנתקן מה שא-ת הרסת.. אבל לא.. הכל נזרק עכשיו"
---
עברו להם יומיים. הכל היה כל כך מדהים. הכנו מכמה עצים מן מחסה כזה, למרות שבכלל לא היה קר מידי או חם מידי. מזג האוויר היה מושלם. אלביס ממש היה נחמד אלינו למרות שמידי פעם היו לו קטעים מוזרים כאלו שלא בן ולא אני הצלחנו להבין אותו. מה אכלנו? בן צדק, באמת צטרכנו את המזוודות. היו לנו שם חטיפים, 5 קופסאות שימורים של תירס [בן המוזר אוכל תמיד]. הסתדרנו. גם לאלוויס היו כמה סונדוויצ'ים, הוא ידע שהוא יצטרך. אלביס אמר שבעוד יומיים נשוט חזרה.. כל כך התגעגעתי הבית. לא רציתי לחשוב מה עובר על אבא ואמא שלי עכשיוץ בטח עם מתים מדאגה. אפילו יאצ לי לבכות טיפה, בל בן מייד הרגיע אותי. ראיתי שגם לו עצוב להתמודד עם כל המצב הזה אבל שנינו צריכים להגיד תודה שאנחנו בכלל בחיים.
---
'אנה.. יפה שלי.. אני חייב לדבר איתך'
ליאור שלח אל אנה בהודעה. היא מייד התקשרה אליו.
אנה: "קרה משהו?"
ליאור: "אני צריך לדבר איתך"
אנה: "על מה?"
ליאור: "אני אוהב אותך"
אנה: "גם אני אוהבת אותך אבל דיברנו על זה כבר לא? אנחנו לא יכולים להיות ביחד"
ליאור: "אני רוצה לראות אותך. רק לדבר איתך.. אני חייב לדבר איתך פנים מול פנים"
אנה: "לא יודעת מה להגיד לך"
ליאור: "תגידי שכן"
אנה: "אני לא יכולה היום"
היא כל כך רצתה לראות אותו אבל הדברים שאורן אמר לה לא הפסיקו להטריד אותה.
ליאור: "מחר? אני יכול לבוא אלייך מחר?"
אנה: "בסדר.."
ליאור: "יש! אני אוהב אותך"
אנה: "ביי.. מאמי"
היא לשחה וניתקה בעצב.
---
החלטנו ללכת לישון. בן התכזה בשמיכת הפליז שהייתה לי במזוודה ואני הצטרפתי אליו.
בן: "אני מבטיח לך שהכל יעבור.. עוד יומיים אנחנו נהיה בבית"
אני: "הלוואי.. הלוואי ומה שאתה אומר יתגשם"
בן: "את עוד תראי שזה יתגשם מהממת שלי"
אני: "אני אוהבת אותך כל כך"
בן: "גם אני אוהב אותך נסיכה יפה שלי.." הוא חייך.. הוא נישק אותי בעדינות.. התנשקנו עמט ואז הפסקנו. לא הרגשתי בנוח בגלל אלביס. למרותש הוא ישן לידינו, הוא הקים לעצמו גם מן מחסה קטן כזה.. עדיין לא היה לי ממש נעים.
אני: "בוא נשמור את זה כשנגיע הבייתה?"
בן: "מבטיחה?"
אני: "כן"
בן: "כל כך פחדתי.. חשבתי שטבעת לי"
אני: "ניראה לך שאני אעזוב אותך ככה?" צחקתי. אבל בתוכי הייתי עצובה, נזכרתי ברגעים האלו ומייד רציתי לשנות נושא.
בן: "את כמעט מתת בתולה!"
אני: "חח שיו! רק על זה אתה חושב!"
בן: "סתם סתם בובי.. סליחה.. לילה טוב" הוא נישק אותי שוב
אני: "לילה טוב.." לחשתי.
תוך כמה שניות הרגשתי את ידיו בין רגליי.. לוחצות.. מלטפות..
אני: "שש..דיי לא ענים ליידו!"
בן: "הוא לא רואה אבל.." הוא לחש
אני: "לילה טוב בן!" אמרתי והבאתי לו נשיקה קטנה וחצופה
בן: "לילה טוב מרשעת..." הוא אמר ואני צחקתי.
---
אלביס לא הצליח להירדם. הוא ידע שבקרוב הוא יצטרך חזור עם הסירה ושני הילדים ירצו להצטרף אליו. הוא גם הבטיח להם. אבל זה בלתי אפשרי. הסירה בקושי יכלה לסחוב אותו.. אז איתם? אין סיכוי. היא כבר הייתה חצי מפורקת. הוא לא הפסיק לחשוב על כך, לא הצליח להירדם.
---
התעוררתי. אני לא זוכרת מה הייתה השעה בדיוק, אבל זה היה לפנות בוקר. הגלים הרעישו, אבל רעש נעים, רעש אהוב. הלכתי בעקבות הרעשים וראיתי איך הם מתנפצים באיטיות על החוף. חיכיתי כבר לחזור הבייתה. לחיים שלי, לחדר שלי, למיטה שלי, לאוכל של הבית. התגעגעתי ללירז, רציתי לספר עלייה כל מה שעבר עליי.. כל מה שאני עוברת. כמה כואב לי. כמה קשה לי. ראיתי את האולר של אלביס. אולר יחסית גדול וחד. הבנתי שהוא שכח אותו. התיישבתי על החול והרטבתי מעט את פניי. המיים היו כל כך נעימים. קמתי והלכתי לאיפה שאלביס ישן. הוא לא היה שם. עשיתי סיבוב קצר.. קראתי לו. הוא לא ענה. הלכתי שוב אל החוף ואז ראיתי את זה. זה הכה בי כמו לא יודעת מה, הרגשתי איך תוקעים לי סכין עמוק עמוק בגב, איך הנשמה שלי נשרפת. הסירה לא הייתה שם. היו סימני גרירה של הסירה אל הים עצמו. הבנתי שאלביס? הלך. בלעדינו.
מאמי, מצטער, אבל אחד מחוקי
הפורום הם שא-ס-ו-ר, בתכלית האיסור, לפרסם אתרים.
לתשומת לבך.
יאו איזה חרא לפחות היה נשאר איתם והיה מסביר להם את המצב=/
יאבאאאאאאאא הם לבד שםם !!
תמשיכי !
תמשכי כבר אני רוצה לדעת מה יהיה בהמשך!!!!
אממממממאא 😢
איזה מניאאאק האלביסס הההזה !
חתיכת בנזוווונה. .למה למה 😢(
הוא היה בונה סירה חדשה עם העצצצים. .חחח אני רואה יותר מידי סרטים (:
מחכה להמשך יפה שלי!
QUOTE (שלך_תמיד @ 01/02/2007) nuakoooo
,nahfhhh
ועכשיו בעברית.. 😛
יאא איזה מגעיל האלביס הזההה
ידעתי מההתחלה שמשהו לא בסדר אצל האיש הזהה..
מחכה.. P:
אתר האהבה הישראלי