•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

תודה לכולכם:]
בקשר להשערות, אל תדאגו, אני אהיה טיפה יותר מקורית חח .. .אבל טיפה:]
אני כבר שמה המשך.. 😁

=פרק 114=

"מ...מ...מה.. בן מה זה?" שאלתי. ידעתי את התשובה. ראיתי סרטים, שמעתי חדשות, קראתי עיתונים. אבל רציתי לדעת שאני טועה, שאני סתם מדמיינת. שהוא יבוא ויגיד לי "אה זה סתם שיטפון מאחד החדרים, בואי נחזור לישון", אבל ידעתי, הרגשתי את הסוף מתקרב.
בן: "בואי..בואי אחריי!" הוא צעק
בקושי היה אפשר לזוז, רציתי לדבר עם אמא, עם אבא אבל ידעתי שהפלאפון שנמצא על השידה הנמוכה כבר הלך ממזמן.
הוא משך אותי לחדר..
אני: "מה אתה עושה אתה נורמלי?!" התחלתי לבכות
בןף "קחי מהר אבל מהר את כל הדברים שלך ובואי" הוא צעק והתחיל לקחת את המזוודה שלו והמזוודה של המחשב..
אני: "מה דברים! אתה משוגע?!" צרחתי בקול קולי
בן: "נווו קחי כבר!!!!!!!!!"
לקחתי מהר את המזוודה שלי והלכתי אחריו.
---
דורון: "מה... מה זאת אומרת איזה תינוק?"
הרופא: "זה מה שאני שואל אותך"
דורון: "אישתי בהריון"
הרופא: "א..אני ..אני לא יודע על מה אתה מדבר, באמת"
דורון: "תקשיב, אישתי בהריון כבר חודש .. קצת פחות"
הרופא: "אני מצטער.. אבל ה.."
דורון: "היא הפילה?!" הוא צעק
הרופא: "ש..שום הפילה ושום כלום. תראה אני לא יודע מה קרה.. אני לא כל כך מבין אותך אולי אתה טועה, אולי קרתה טעות. אנחנו ערכנו לה בדיקת הריון, כי זה חלק מהנהלים שלנו זה יכול להוות סיבה להתעלפות ואישתך ממש לא בהריון. בתיק הרפואי שלה היה כתוב שהיא לא יכולה להביא ילדים לעולם"
דורון: "כן! אני יודע! אבל היא עשתה בדיקה ואמרה לי שהיא בהריון, יש לכם טעות"
הרופא: "אתה מוזמן לבוא לראות את התוצאות בעצמך, בדיקות כאלה לא טועות.. וחוץ מיזה, היא נמצאת כרגע במחזור, אתה מבין? זו עוד סיבה"
דורון: "ל..לא .. לא יכול להיות"
הרופא: "אתה ראית את הבדיקה בעצמך? או שהיא רק אמרה לך?"
דורון: "היא..לא, לא ראיתי את הבדיקה בעיניים שלי"
הרופא: "אז אני יכול לאמר לך ב100% שהיא לא בהריון, אני מצטער"
דורון: "א..אבל אולי יש לכם טעות, זה לא יכול להיות, אני בטוח שאם תבדקו שוב אתם תראו ש.."
הרופא: "דורון, אני ממש מצטער, יש לי עוד כמה דברים לעשות במשמרת הזאת, אני אבוא עוד שעה לראות מה מצבה, להתראות בנתיים" הוא אמר והלך.. הוא הותיר את דורון בהלם.
---
עמדנו על הספינה, הכל היה חשוך. ראיתי את הים שהיה ניראה שחור כל כך, מפחיד כל כך.. המיים עוד לא הגיעו למעלה. אנשים רצו, צרחו, היו כאלה שקפצו אל תוך המים. אני ובן עמדנו המומים, קפואים, לא ידענו מה לעשות, לאן ללכת או למי לפנות.
אני: "ב..בן.. אני..מה עושים?"
בן: "בואי יש שם סירות הצלה, בואי לשם!" הוא צרח אחריי
רצתי אחריו אל סירות ההצלה, היה תור ענקי, כולם נדחפו.
שאלנו את אחד האנשים שם איך הכל קרה והוא התחיל להסביר שהייתה בעיה בספינה מההתחלה.
אחד האנשים צרח שלפי החישובים שלו תוך שעה ו40 דקות הספינה תשקע לגמריי.
עמדתי, קפאתי, התחלתי לבכות. ראיתי את המוות בעיניים שלי. בחלום הכי גרוע שלי לא ראיתי את זה, לא דמיינתי שזה מה שיקרה.
אנשים עמדו ובכו, ממש כמו בסרט המטומטם שאני כל כך אוהבת, הפרידו בין הגבירם לנשים ולילדים.
אותי ואת בן לא הפרידו מישום מה, אולי בגלל שלא ראו אותנו בכלל.
התרוצצנו ממקום למקום יחד עם המזוודות, כבר לא היה לי כח לנשום מרוב כל הריצות האלו. מיפה לשם, מישם לפה.. למטה, למעלה.. התייאשתי. כבר עברה חצי שעה. חצי מהאנשים נעלמו, חצי בסירות הצלה, חלק מהם קפצו למים. כולם צרחו.. כאב לי לראות את זה. עוד אחד קפץ. המים השפריצו עליי, הם היו קפואים. לא רציתי למות.
---
"מאמי?" ליאור שאל בקול עייף במיוחד "מה קרה שאת מתקשרת בשעה כזאת?"
אנה: "אנ..אני צריכה לדבר איתך" היא אמרה בקול צרוד
ליאור: "קרה משהו?" הוא שאל בדאגה והתיישב על המיטה, לבוש בבוקסר שחור, שיערו פרוע מתמיד.
אנה: "כ..כן.. אנחנו"
ליאור: "מה איתנו?"
אנה: "א..א..אתה יודע..ש..שאני אוהבת אותך מאוד..אבל זה..זה לא מסתדר בנינו.. מבין?"
היא ניסתה בכח לעצור את הדמעות.
ליאור: "מה? למה את מתכוונת?"
אנה: "אני..אני פשוט מרגישה שאני נטל עליך.. אתה לא צריך חברה כמוני"
ליאור: "מי הכניס לך את השטויות האלו לראש?!" הוא הרים את קולו
אנה: "אף אחד.. אני פשוט יודעת"
ליאור: "לא, אין מצב שאת חשבת על זה בעצמך.. עם מי דיברת?"
אנה: "עם אף אחד אני אומרת לך! אני פשוט מרגישה שככה זה וזהו!"
ליאור: "את לא רצינית איתי"
אנה: "אני כן" היא אמרה בקול חנוק. היא כל כך רצתה שליאור יהיה לידה באותו הרגע, שיחבק וינשק אותה. אבל היא רצתה בטובתו, היא האמינה לאורן, היא ידעה שהיא מקשה עליו, מכבידה עליו. היא אהבה אוות. היא לא רצתה שהוא יסבול.
ליאור: "לא מעניין אותי, את מדברת שטויות ואני לא מסכים איתך"
אנה: "אבל אני החלטתי וזהו.. ליאור דיי נו, אל תהפוך את זה ליותר קשה מימה שזה!"
ליאור: "את אומרת את זה בכזאת קלות כאילו לא אכפת לך בכלל!" הוא צעק ומייד הנמיך את קולו "למה את סתם אומרת דברים? נטל? איזה נטל? את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!"
אנה: "אני לא! אתה כולה בן 17 וחצי, מה אתה צריך חברה נכה על הראש עכישו. תצא, תבלה תהנה.. אתה לא צריך אותי!"
ליאור: "אני כן צריך אותך! אני אוהב אותך, ואני..אני יודע שגם את אוהבת אותי, למה את עושה לנו את זה?"
אנה: "דיי.. ליאור דיי אני מתחננת אליך.. תסכים איתי וזהו, בשביל מה סתם להתווכח? אני עשיתי את ההחלטה שלי"
ליאור: "תודה רבה לך באמת"
אנה: "אל תכעס נו.. תבין"
ליאור: "לא! אני לא כועס, מה פתאום! אני הבנאדם הכי מאושר בעולם, וכל זה בזכותך!" הוא צעק בציניות "להתראות!" הוא ניתק.
אנה התחילה לבכות וזרקה את הטלפון על הקיר..
"כוסאמק" היא מלמלה לעצמה והניחה את הראש על הכרית.
---
"נו מהר! 7 מקומות מהר!" איש שניראה בשנות ה50 לחייו צעק בקול כוחו, כולם התחילו לרוץ, בן משך אותי איתו וישר קפצנו אל תוך הסירה הקטנה. היה כל כך צפוף שם.
"נו, תיראו את אלו, נכנסים עם המזוודות!"
- "כן! תעיפו אותם! יכולים להיכנס עוד 2 אנשים!"
באתי לזרוק את המזוודה ובן עצר אותי.
בן: "אל תתייחסי, את תצטרכי את זה"
לא הבנתי מה כל כך חשוב לו שניקח את הדברים איתנו, זה כולה רכוש!
האיש שקרא לנו אל הסירה החל לחתוך .. התרקחנו קצת מהספינה אבל הצעקות של כולם הדהדו לי בראש.
ראיתי איך הספינה לאט לאט שוקעת, לא הפסקתי לבכות לרגע.
- "אולי תפסיקי לבכות! את עוד יותר מפחידה את הילד שלי!" אחת הנשים צעקה
כל כך התעצבנתי עלייה. היא רואה באיזה מצב אנחנו נמצאים, זכותי לבכות, מי היא שתגיד לי מה לעשות?!
אני: "אולי תסתמי כבר כוסאמק אני אומרת לך מה לעשות?! אה?!"
- "מאיר, למה העלת את שני הילדים האלה לפה?! בשביל מה?!"
- "אני לא העלתי אותם, אמרתי שיש מקום והם ישר נדחפו!"
בן ישב קפוט עם שתי המזוודות צמודות אליו, על ברכיו, ביד אחד הוא שמר עליהן וביד השנייה החזיק את ידי. לפתע אחד האנשים זרק את אחת המזוודות של בן למים.
בן: "מה אתה מטומטם?! מה אתה עושה?! מטורף!" הוא צעק
- "תשתוק לפני שגם אתה תשחה במים הקפואים האלו!"
בן: "כן?! אני רוצה לראות! חתיכת בן זונה!"
אני: "בן דיי דיי נוו!!!!" צרחתי.. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה ראיתי את בן נזרק אל המים, כעבור כמה שניות ראשו עלה למעלה.. ראיתי שקשה לו לנשום, ראיתי שכואב לו!
זרקתי מייד את המזוודה השנייה שלו למים וגם את שלי.. קפצתי.
"יופי, הנה! נפטרנו מהם!" האישה הבהמה צעקה וחיבקה את הילד שלה.
בן: "מיטלל תעלי, בואי נעלה" שחינו בכל כוחינו אל הסירה, פתאום האיש שקרא לנו הוציא אקדח קטן מכיסו וכיוון אלינו.
"תעזבו את הסירה, תוריד את הידיים מהסירה!"
הוא צעק אל בן ובן מייד הוריד את ידיו..
המים היו כל כך קפואים, חשבתי שאני הולכת לקפוא למוות בכל רגע.
אני: "את..אתה לא נורמלי!" צרחתי והרגשתי איך קולי נעשה צרוד וצרוד יותר "תן לנו לעלות, בבקשה, בכיתי "בבקשה, אני מתחננת, אנחנו לא נעשה כלום, נשב בשקט, בלי המזוודות"
הוא עדיין כיוון את האקדח אלינו. לא היה לנו מה לעשות.
---
לירז פקחה את עינייה, היא שמעה את הפלאפון מצלצל. זו הייתה הודעה. 'לירז תפתחי לי את הדלת', זה היה מעמית. היא קמה וירדה במהירות למטה, עמית עמד בכניסה.
עמית: "אפשר להיכנס?"
לירז: "השעה 3 לפנות בוקר!"
עמית: "אני רק רוצה לדבר איתך"
היא לא אמרה כלום. הוא נכנס והיא סגרה אחריו את הדלת. הוא כבר ידע בעל פה את הדרך לחדרה.. היא הלכה אחריו והתיישבה לצידו על המיטה.
לירז: "דבר"
עמית: "אני מצטער"
לירז: "אין לך על מה להצטער"
עמית: "יש לי! על זה שזרקתי ככה סתם את מה שיש לנו"
לירז: "זאת בעיה שלך. חוץ מיזה, באמת שאין לך על מה להצטער. עשית מה שאתה חושב ומה שאתה מרגיש וזהו"
עמית: "אבל זה לא.. זה היה סתם משהו רגעי. אני אוהב אותך לירזי אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר שקיים"
לירז: "מה אתה רוצה שאני אגיד לך?"
עמית: "מה שאת מרגישה"
לירז: "אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל אתה זה שהחלטת להיפרד"
עמית: "ואני מתחרט על זה!"
לירז: "אתה לא יכול יום אחד לבוא לזרוק אותי ולמחורת להתחרט! אני לא בובה על חוטים! תחליט מה אתה רוצה מהחיים שלי ואז תדבר איתי!"
עמית: "אבל אני יודע, אני רוצה אותך.. רק אותך.. דיי מאמי אני מצטער, אני אוהב אותך" הוא ליטף אותה והיא הורידה את ידו.
עמית: "למה? למה את עושה את זה?"
לירז: "כי אני מרגישה כמו מטומטמת! שאני ככה מכניסה אותך אליי לבית, לחדר.. אחריי ששברת אותי ככה.. יש לך מושג בכלל מה הרגשתי? מה עבר עליי? אבל זה לא מה שאכת לך, נכון?"
עמית: "זה כן אכפת לי! ואמרתי לך שאני מצטערת.."
לירז: "זה שאתה מצטער לא מוחק את כל הכאב.. רק שתידע"
עמית: "אני אוהב אותך.. בבקשה תסלחי לי"
לירז: "אני לא יכולה.. אתה לא תשחק בי מתי שבא לך.. דיי.. נמאס לי"
עמית: "אני לא מאמין שאת אומרת את זה"
לירז: "אז תתחיל להאמין"
עמית: "למה את כזאת?"
לירז: "כזאת מה?"
עמית: "רעה איתי"
לירז: "יחס גורר יחס"
עמית: "דיי נו.. בבקשה.. לירזי דיי.." הוא חיבק אותי והפעם היא לה התרחקה. היא זרמה.
לירז: "עמית.. תראה.. אני באמת שלא יכולה לסלוח לך. אני מצטערת"
עמית: "אבל אני אוהב אותך"
לירז: "גם אני אוהבת אותך.. אבל כניראה שבמקרה הזה האהבה לא מספיקה"
עמית: "אל תגידי את זה.."
לירז: אני אומרת את האמת! מה אתה רוצה, שאני אשקר?"
עמית: "לא..אבל.."
לירז: "אין אבל. אתה החלטת, תעמוד במילה שלך ובהחלטות שלך כמו גבר.. אל תתחרט לי אחרי זה כי פתאום אתה קצת מתגעגע ומרגיש לבד.. אל תעשה מימני מטומטמת"
עמית: "אני .. אני לא יודע מה להגיד לך"
לירז: "אל תגיד כלום, פשוט תלך"
עמית: "אני לא רוצה ללכת אבל"
לירז: "אתה לא מבין שאתה לא רצוי פה?"
עמית קם באי רצון, הוא לא רצה לעזוב, הוא רצה להישאר שם לתמיד. אבל הוא ידע טוב מאוד שלירז הרבה יותר עקשנית מימנו, וכשהיא מחליטה משהו היא עושה אותו.. לא הייתה לו ברירה והוא הלך.
---
היינו לבד, באמצע הפאקינג ים המזדיין הזה. נאחזנו במזוודות שלנו שצפו.. בכינו. הוא בכה. בן בכה. אני בכיתי יותר. כבר לא היה לי קול. רגלינו נפגשנו מתחת למים, נזכרתי באותו יום של הבריכה. הרגשתי ששנינו הולכים למות. לא רציתי, לא רציתי שזאת תהיה החוויה האחרונה בחיים שלי. כבר כמעט ולא נשאר שום דבר מהספינה. היינו מאוד רחוקים מימני, נסחפנו. הרגלים שלי קפאו, זהו, כבר בקושי הרגשתי אותן.
אני: "בן..בן.." הוא בקושי פקח את עינו "בן תדבר איתי!" ניסיתי לצעוק, כמובן שלא הצלחתי
בן: "א..ה"
אני: "בוא נדבר.."
בן: "על מה לדבר? על זה שאינ אוהב אותך? על זה שאת החיים שלי? על זה ששנינו הולכים למות?" הוא לחש
אני: "א..אל תדבר ככה.. בני.. דיי"
בן: "אני אוהב אותך"
אני: "אני אוהבת אותך"
בן: "אני אוהב אותך"
אני: "אני אוהבת אותך"
בן: "אני כל כך אוהב אותך" הוא בכה
אני: "ואני כל כך אוהבת אותך" בכיתי ביחד איתו. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום יותר, הרגשתי שאני קופאת. כבר לא הרגשתי שום איבר בגוף שלי. הסתכלתי טוב על בן, צבעו כמעט נהיה כחול.. אפור. הייתי בטוחה שגם אני ככה. כל הרגעים בחיי עברו לי בראש כמו בסרט עם הרבה סצינות.
---
בן הרגיש שכל חייו עוברים לו בראש במן סרט מוזר כזה, כל מיני סיצנות. הוא נאחז בידייה של ימטל, היא נאחזה בידיו. הוא לא רצה עלזוב, אך הוא הרגיש שהיא לאט לאט עוזבת, שהיא לאט לאט שוקעת.
"מיטל.. מיטל" הוא לחש.. היא לא ענתה..
"מיטל תעני לי!" הוא בכה.. הוא הרגיש כאילו תולשים לו את הלב.
הוא סובב את ראשו לאחור, לצדדים, לראות אם יש מישהו, לא היה אף אחד, הוא הביט שוב על מיטל.. אבל היא? כבר לא הייתה שם.

אימאל'ההההההההההההה
מה ככה זה נגמררררררררררר?
את לא רציניתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
תמשיכי פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
מה זה טיטאניקקקקקקקקקק עכשיו??

יאוווווווו אמאאאאאאאאאאאאאאאא
איזה מפחידדדדדדדדד
דיייייייי אני עם דמעות פהההההההההה
אל תהרגי אותה או את בןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן!!!!!!

המשךךךךךךךךךךךךךךךךך....

יאאאאאאאאאאאו O:
את לא רצינית , אל תהרגי אותם עכשיו !
ומישהי מהבנות הראתה ת'התחלה שמיטל כותבת מכתב אז היא בטח לא מתה [;
תמשיכי ממההר .....

יאואואואו..
אני עם דמעות בעינייםם..
אסוור שמיטלל תמות!!
היא יותר מדיי חשובהה!!
לאא... אל תהרגי אף אחד מהם..


הממשךך
דחוףף!!!

יאו את לא נורמליתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
למה למה למה להמ?$#@$ אני עם דמעות פה.. סאמממ'קקקקקק
איפה אבלייןן שתעשה משו הבת זונהההה
היא ידעת מה יקרה להם בבבקשה שתעשה משו
אוווווווווווווף אללל'ק כיונו עלייהם אקדח מזה החוצה הזאת?@!
הם ילדייםם אווווווווווווווח איזה עצבים

מה?!?!?!
לאאא.#!!!..
תעשי נס או משהו..
שהם יהיו בחייםם בבקשששששהההה.3!!!!!!!!!!!1...
דיי..
תמשיככככככככככככככייי

אממממממממממממממממממממממממממממממממאא !


שהם לא ימוווווווווותו , לאאאאא : [[[



אתת חייייייבת להמשייייך !!
אמאלה | =

די שהם לא ימותו 😢 😢 😢 😮 😢

פלייייז תגידי שזה רק חלום או משהו😢(( בעעעעע

יוהוהוהו המשך דחוווף!!!
אני מאוהבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבת בסיפור הזה:]]]

דייי אל תעשייי את זה 😢
את כותבת פשוט מדהים!!
תמשיכיי דחוףףףף

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
זה ל א קוןרה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני לא מאמינה יוואווווווווו שיחיו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
וד"א אני קוראת תסיפור שלך גם בפורום פור גירלס 😛

לאאאאאאא......!@#$
תמשיכייייייייייייייי PP:

המשך דחווווווווווווווווווווווווף!!!!!!!!!!!!!!!!!