ימאאאאאמהההה איזה מפחידד אימלהה שלא יקרה להם כמו בטיטאניקקק
QUOTE (avril14 @ 31/05/2006) ==1==
"...........................................................................................
.....................................................................................
.............................................!!!!!!
......................................? ...............................
שלך לנצח,
מיטל"
הכנסתי את המכתב למעטפה לבנה, ניגבתי את הדמעות מפניי ונעלתי את האולסטאר השחורות שהיו זרוקות בפינת החדר. השעה כבר 12 וחצי בלילה, יצאתי בשקט בלי שאף אחד מההורים ישים לב, נועלת אחריי ומתחילה ללכת לכיוון הבית שלו. הנה הבלוק שלו..התקרבתי בשקט לכיוון תיבות הדואר, מסתכלת עשרות פעמים סביבי לראות שאף אחד לא רואה, במיוחד לא הוא. שמתי את המכתב בתיבת הדואר והסתלקתי מישם.
----------------
3 שנים לפני:
----------------[b][color=purple]
חח את לא יכולה להרוג את מיטל
זה לא יסתדר לך עם תחילת הסיפור P;
בטח שזה יכול להסתדר לה .
היא יכולה להרוג אותה אחריי שהיא תשים את המכתב [:
חח אבל זה נראה שהיא תמות בספינה
והמכתב זה סיפור בפני עצמו כזה
יענו היא צריכה לריב עם מישהו בשביל זה
ובניין !? בן גר בוילה , לא ? חח
קיצוור , היא נראה לי בכלל שכחה מההתחלה .
=פרק 113=
"פאקק!" נועה המשיכה לצרוח. היא פלטה אנחת בכי ומאותו הרגע היא לא הפסיקה לבכות. היא הרגישה את האדמה רועדת, היא הרגישה שהכל מסתובב. היא התייבה על הריצפה והתחילה להכות בה בחוזקה.
"כוסאמק!" היא צעקה והרופא נכנס לחדר.
"נועה! נועה!" הוא צעק והתקדם אלייה
"נועה תסתכלי אליי!" הוא המשיך אך היא לא הפסיקה להכות בחוזקה על הריצפה.
הוא תפס את נועה בשתי ידייה וניסה להרים אותה, היא התקשתה כמו אבן.
נועה: "א-ל תיגע בי! תעוף! זוז! כוסאמק עם.. עם.. עם כולכםםםםםםםםםםםם!"
הרופא: "נועה אני מבקש שתפסיקי! תירגעי!" הוא צעק בחזרה ו2 אחיות נכנסו לחדר.
...: "דולב? אתה צריך עזרה?"
הרופא: "שנייה, אני רוצה שהיא תירגע. נועה תירגעי!" הוא ציווה עלייה אבל היא לא הקשיבה.
נועה: "לא..כאילו..מה...מה.. אני לא מבינה דוגרי אני לא מבינה מה נדפקתם?! מה, העולם פאקינג נדפק?! נדפק נדפק נדפק! סעמק!" היא המשיכה לבכות ולצרוח בפה צרוד.
היא הרגישה כל כך חלשה, כל כך מסכנה, כל כך חסרת אונים. צמרמורות עברו בגופה והיא הרגישה איך החדר נעשה קטן וקטן יותר, איך כל הקירות מתקרבים אלייה. היא רצתה להרוג מישהו, היא רצתה לנקום בכולם באותו הרגע.
נועה: "פשוט, תצאו..תצאו מיפה!" היא עצקה בבכי והצביעה לכיוון הדלת הפתוחה
הרופא: "אף אחד לא יוצא מפה עד שאת לא נרגעת"
נועה: "ל-א בא לי להירגע! טוב?! לא רוצה, לא רוצה.. אני משתגעת, אני מרגישה שאני מתחפרנת.. אמא" היא תפסה בחוזקה בראשה, הוא כל כך כאב לה. היא הרגישה כאילו דופקים לה אלפי אבנים על הראש. כאילו ננעצבים בה מליון סכינים.
הרופא: "תני לה.." הוא מלמל אל האחות הגבוהה
נועה: "אל תתקרבי אליי! מטומטמת! מה את חושבת שאת עושה?" נועה צרחה אליה, הרופא החזיק את נועה בחוזקה והאחות הזריקה לה חומר רגעה ישר לתוך הווריד. תוך כמה שניות נועה ראתה את הכל מתערפל, הםה שכיבו אותה בחזרה במיטה וכיסו אותה.
...: "אתה רוצה שנישאר פה אולי?"
הרופא: "אני..אני לא חושב שיש צורך. הדבר הזה אמור להשפיע עלייה לשעות הקרובות"
...: "אוקיי, בכל מקרה אני כאן מול החדר, אל תדאג"
---
קמתי כולי מתנשפת, מייד הדלקתי את האור שעל יד המיטה.
"מאמי?" בן שאל וקח את עיניו באיטיות.
אני: "תחזור לישון מאמי, לא קרה כלום" ליטפתי אותו ביד אחת וביד השנייה ניגבתי את הזיעה שעל פניי.
בן: "אז למה..למה הדלקת את האור?"
אני: "סתם, חלמתי משהו.. לא יודעת... משהו מפחיד, אני לא זוכרת, הנה גם אני חוזרת לישון" לחשתי וכיביתי את האור.
בן: "בואי אליי את.. אני רוצה אותך הכי צמודה אליי שאפשר" הוא אמר חצי ער חצי ישן וחיבק אותי אליו. יכולתי להרגיש כל תזוזה שלו, כל פעימה שלו וכל נשימה.
אני: "איי לאב יו" לחשתי לו
בן: "איי לאב יו טו" הוא חייך והביא לי נשיקה ארוכה בפה.
שנינו נרדמנו מייד. כשקמנו השעה הייתה 9 בבוקר. זה היום האחרון שלנו בספינה. רצינו לנצל כל רגע.
בן: "מאמי בואי נלך לארוחת בוקר ואז נתחיל לסדר את הדברים.. אוקיי?"
אני: "טוב בובי.. רגע מתי אנחנו אמורים להגיע חזרה לישראל?"
בן: "ב4 לפנות בוקר ככה"
אני: "אהה, הבנתי. טוב בוא כבר לאכול אני רעבה"
יצאנו מהחדר יד ביד. כשהגענו כולם כבר היו שם. לקחנו חביתיות עם סלט ענקי מכל מיני ירקות וכמה רטבים.
---
אנה שכבה במיטתה והאזינה למוזיקת היפהופ באמ.פי שלה. פתאום היא ראתה את הפלאפון רוטט, הודעה חדשה. היא מייד פתחה אותה והיה רשום שם 'אנה זה אורן, אני ממש צריך לדבר איתך, כשתוכלי תקתשרי אליי'.
'מה הוא רוצה עכשיו?' היא חשבה לעצמה. היא מעולם לא חיבבה יותר מידיי את אורן. הוא תמיד היה דופק לה מבטים מעצבנים בשיעור או במהלך היום וכשהיא הייתה יוצאת איתו ועם כל החבר'ה שלו, בן, ליאור, מיטל, לירז, נועה וכולם הוא היה נותן לה להרגיש כאילו היא לא שייכת. היא חייגה אליו.
אורן: "אנה?"
אנה: "כן..מה רצית?"
אורן: "מה, אין שלום, מה קורה? כלום?"
אנה: "שלום מה קורה?"
אורן: "הכל מצויין! מה איתך?"
אנה: "הכל מושלם פשוט.." היא ענתה בציניות "עכשיו, מה רצית?"
אורן: "אני רוצה לדבר איתך"
אנה: "על?"
אורן: "זה לא לטלפון"
אנה: "א..אוקיי"
אורן: "יש מצב את באה לפארק הגדול איפה שהקיוסק ההוא של שלום? לייד איפה שאז ישבנו?"
אנה: "כן בטח, 5 דקות אני שם, אני אעשה את זה בריצה" היא שוב אמרה בציניות
אורן: "אה, סליחה.. א..אני פשוט שכחתי"
אנה: "אתה יכול לבוא לפה אם אתה רוצה" היא אמרה בעצבים, החוסר טאקת שלו הרג אותה.
אורן: "אלייך?"
אנה: "כן"
אורן: "איפה את גרה?"
אנה: "תרשום..."
---
"וואי ממש אין לי כח להתחיל לארוז את הכל" אמרתי בעצלנות ונשכבתי על המיטה.
בן: "אני אעשה את הכל, את תנוחי בנתיים"
אני: "כן, בטח, ואתהתשים את החזיות הנקיות יחד עם הגרביים המלוכלכות.. ממש אני אתן לך" קרצתי והוא צחק
בן: "את מזלזלת בי" הוא אמר ועשה פרצוף עצוב
אני: "לא נכון! בוא לפה!" הוא התקרב אליי ואני נישקתי אותו נשיקה ארוכה
בן: "אני רואה כשאת מנשקת אותי כל כך טוב רק שאני עושה מעצמי מסכן" הוא אמר ואני פרצתי בצחוק.
אני: "טוב יאללה, בוא נסדר את הכל שיהיה לנו עוד זמן לעשות כמה דברים"
בן: "איזה דברים?"
אני: "לא יודעת, מה שתרצה"
בן: "מה שאני רוצה?" הוא אמר בקול חרמן
אני: "אוי נו בן! דיי! בוא תעזור לי, תארוז את הדברים שלך"
הוצאנו את הכל מהארון וקיפלנו, הכנסנו את הכל למזוודות. השארנו בחוץ בגדים לשינה ובגדים למשך היום, איפור וכאלה שטויות. כעבור שעה בערך סיימנו לארוז את הכל.
בן: "מה בא לך לעשות מאמי?"
אני: "אממ לא יודעת, בא לך ללכת לחדר סרטים?"
בן: "בואי" הוא חייך. יצאנו מהחדר והלכנו אל חדר הקולנוע שהיה שם, היו שם 4 חדרים כאלה, בכל אחד מהם הוקרן סרט. בראשון היה "לדפוק חתונה", בשני היה "בית השעווה", בשלישי "איילנד" וברביעי "טיטאניק".
בן: "בואי לטיטאניק"
אני: "ראינו את הסרט הזה אלף פעם"
בן: "נו אבל את ..זה הסרט שאת הכי אוהבת לא?"
אני: "אז מה.. בוא נלך לאיילנד"
בן: "ממתי את אוהבת סרטי פעולה"
אני: "מאז ומתמיד, יאללה בוא"
נכנסנו לאולם מספר 3 והסרט היה אמור להתחיל תוך כמה דקות. הגישו לכל אחד מאיתנו פופקורן ובחרנו לשתות ספרייט. זה כל כך כייף שאתה כאילו מקבל פופקורן ושתייה בחינם:]
---
אורית יצאה מבניין המשרדים הגדול שבו עבדה בעצבים, זה היה עבורה אחד הימים הכי עמוסים ומעצבנים שיש. הבוס לא הפסיק לצעוק בגלל שהם צריכים להגיש כמה דוחות עד סוף השבוע והם לא הולכים להספיק, בגלל שהוא תפס את אורית מדברת בטלפון שיחה אישית באמצע העבודה כשיש לחץ. היא הספיקה לריב עם דורון על הבוקר, דנה, חברתה לעבודה חולה בשפעת קשה והיא צריכה למלא גם את המקום שלה, לעשות את העבודות והמטלות שדנה צריכה לעשות, היא הרגישה איך הכל נופל עלייה. כל כך התחשק לה באותו רגע לנסוע לאיזה מקום רחוק ולשכוח מהכל. אבל היא ידעה שתוך חצי שעה היא בבית, צריכה להמשיך לשקר לדורון ולהגיד שהיא בהריון, להכין ארוחת צהריים, ללכת לדנה אחרי הצהריים לבקר אותה, לנסוע להורים שלה לארוחת ערב ואז בלפנות בוקר לנסוע עם דורון להביא את בן ומיטל. בלי לשים לב היא כבר הגיעה לחניה מול הבית. היא יצאה מהאוטו ונכנסה אל הבית, דורון עדיין לא הגיע. היא מייד שמה את התיק בחדר ונכנסה להתקלח, כשיצאה היא הרגישה קצת יותר רעננה אבל עדיין לא הרגישה טוב, התפוצץ לה הראש. היא הוציאה מהארון במטבח שקית אורז חדשה ופתחה אותה, הכינה את 2 הסירים הגדולים והתחילה לבשל, היא גם הייתה צריכה לאפות עוגה כי הבטיחה לאימה שתביא עוגה לארוחת הערב. כל כך לא התחשק לה לראות את כל המשפחה שוב.
---
"יאו איזה סרט יפה!" אמרתי בהתלהבות כשיצאנו מאולם מס' 3.
בן: "נכון? ראית את המכוניות שם? הלוואי עליי אחת כזאת!"
אני: "שתוק, לך יש ב.מ.וו שכמעט כל העולם היה רוצה"
בן: "כן אה? לך עוד יש זמן.. וואי את כולה בת 15 וחצי, לפעמים אני שוכח שאת כל כך קטנה!"
אני: "מה? קודם כל אני טיפה יותר מ15 וחצי ואני לא קטנה!"
בן: "לא באמת שתמיד נדמה לי שאת איזה בת 18. את כל כך בוגרת לגיל שלך.."
אני: "ואתה מאוד ילדותי לגיל שלך" חייכתי והוא נישק אותי. שמעתי בכי של ילדה קטנה, הסתובבתי וראיתי ילדה בערך בת 7 בוכה כמו מטורפת ומישהו בן איזה 18, כניראה אח שלה, מחבק אותה ומנסה להרגיע אותה אך ללא הצלחה.
אני: "וואי מאמי בוא ניראה מה יש לה"
בן: "מה? היא לא קשורה אלינו"
אני: "נו דיי להיות מגעיל, בוא" אמרתי וסחבתי אותו אחריי. "מה יש לך? למה את בוכה?" התכופפתי והבטתי בה, היא הייתה ממש יפה.
...: "א..א..אני.. מפחדת..ל...למות.." היא אמרה תוך כדי בכי ואינ הבטתי על זה שהיה איתה במבט מבולבל.
הוא: "היא..היא ראתה טיטאניק עכשיו והיא בטוחה שכולנו הולכים לטבוע"
אני: "אה..איזה מתוקה.." חייכתי והתכופפתי שוב "אל תדאגי, אני מבטיחה לך שלא יקרה כלום. זה סתם סרט, זה לא אמיתי ,ספינות לא טובעות" אמרתי והיא לאט הפסיקה לבכות
בן: "מה? מה פתאום! הטיטנאיק אמיתי! היא טבעה ומלא אנשים מתו!" הוא אמר בקול רם כאילו הוא מנסה להוכיח משהו ואני הבטתי בו עצבנית.
אני: "טוב, בוא בוא נלך מיפה" משכתי אותו אחריי
בן: "מה.. מה כבר אמרתי?"
אני: "הילדה בוכה, אני מרגיעה אותה ואתה הורס הכל!"
בן: "טוב נו.. סליחה.. תפסיקי להיות ככה.." הוא חיבק אותי
אני: "אם תמשיך בקצב הזה אתה תהרוס לילדים שלנו את הילדות"
בן: "מי אמר שאני רוצה מימך ילדים?"
אני: "יו? סבבה!" אמרתי והלכתי במהירות לחדר שלנו, הוא רדף אחריי וחיבק אותי מאחורה
בן: "סתם נו נשמה שלי, את יודעת שאת כל העולם בשבילי!"
---
"האוכל ממש מצויין, הרבה זמן לא יצא לך האורז טעים ככה" דורון אמר וחייך.
אורית: "תודה, יש עוד עוגה אבל היא תהיה מוכנה עוד חצי שעה"
דורון: "אה באמת? אני מת לטעום אותה כבר"
אורית: "רק בערב, הבטחתי לאמא שלי שאני מכינה"
דורון: "אה, הולכים לאמא שלך היום? לא אמרת לי"
אורית: "אתה לא חייב לבוא.."
דורון: "לא לא בטח שאני בא. מתי יוצאים?"
אורית: "ב7"
דורון: "את יודעת שב4 לפנות בוקר צריך לאסוף את בן ומיטל נכון?"
אורית: "כן.. אני לא מבינה למה ההורים שלו לא יכולים לבוא"
דורון: "מה זה משנה? אני דיברתי עם אמא שלו והיא הציעה לקחת אותם, אבל העדפתי לבוא בעצמי"
אורית: "טוב, איך שבא לך.. אני לא מרגישה טוב אז אני הולכת קצת לנוח"
דורון: "טוב, אני אשטוף כלים, לילה טוב"
אורית: "מה לילה, השעה רק 4 וחצי"
דורון: "אז מה.." הוא חייך.
אורית קמה מן השולחן ופתאום היא התחילה לראות מן מסך שחור כזה, היא תפסה בחוזקה בכיסא אך זה לא עזר, היא התמוטטה. דורון מייד הקים אותה אל הספה אך היא עידין לא פתחה את עינייה, הוא מייד הזמין אמבולנס.
---
"נו תדבר.."
אנה אמרה ביובש כאשר אורן נכנסה לחדרה.
אורן:"לפני הכל, אני חייב לשאול אותך משהו"
אנה: "מה העניין?"
אורן: "למה את מתנהגת אליי ככה?"
אנה: "ככה איך?"
אורן: "את כל הזמן עצבנית אליי, מתנהגת אליי לא יפה"
אנה: "אני לא יודעת על מה אתה מדבר..."
אורן: "את כן יודעת"
אנה: "תראה, אתה גם לא מחבב אותי במיוחד"
אורן: "מי אמר שלא? את ממש ילדה חמודה לדעתי, חבל שזה מה שאת חושבת"
אנה: "וואלה?"
אורן: "וואלה וואלה"
אנה: "אוקיי" היא חייכה "אז מה רצית להגיד לי?"
אורן: "בקשר לליאור"
אנה: "מה? קרה משהו?" היא שאלה בדאגה
אורן: "לא..לא בדיוק. תראי אני יודע שאת נורא אוהבת אותו והוא אותך.. אבל..אבל את צריכה להבין שזה לא הולך.. בניכם"
אנה: "מה זאת אומרת?"
אורן: "מה, הוא לא דיבר איתך עדיין?"
אנה: "מה? על מה?"
אורן: "עזבי לא משנה, הייתי בטוח שאת יודעת" הוא קם מן המיטה
אנה: "לא לא..תשב.. מה קרה? אני רוצה לדעת!"
אורן: "אבל..נו עזבי"
אנה: "נו!"
אורן: "את לא אומרת לו שאני אמרתי לך אוקיי?"
אנה: "נשבעת, דבר"
אורן: "הוא רוצה להיפרד מימך ולא יודע איך"
אנה: "מ...מה? למה?"
אורן: "הו..הוא מרגיש שהוא כלוא איתך. בגלל שאת נכה את יודעת, שאת לא יכולה ללכת. וזה קשה לו. בהתחלה הוא חשב שיהיה קל אבל הוא מבין שזה לא כזה פשוט.. והוא ממש סובל.."
אנה השתתקה.
אורן: "תראי, אני ממש לא רוצה שתיפרדו אבל תביני, הוא אחד החבירם הכי טובים שלי, אני לא רוצה שהוא יסבול! אני רוצה שיהיה לו טוב בחיים, את מבינה?"
אנה: "א..ה...הוא לא אמר לי כלום"
אורן: "כנירא הוא מפחד, הוא לא רוצה לפגוע בך"
אנה: "לא יודעת..א..זה..זה פשוט לא ניראה ככה.. שזה מה שהוא חושב" היא גימגמה.
אורן: "אני יודע, הוא לא יודע איך להגיד לך את זה... ואני יודע שאת אוהבת אותו מאוד ורוצה שיהיה לו טוב.. אז רק..רק רציתי שתדעי שמה שמכביד עליו זו את"
---
נועה קמה מן המיטה בעצבים ויצאה מהחדר, מייד האחות התקרבה אלייה.
האחות: "כן? לאן את הולכת בדיוק?"
נועה: "עופי מימני מטורפת אחת" היא הזיזה אותה והמשיכה ללכת במסדרון
האחות: "סליחה! אני מדברת אלייך!" היא עצרה אותה ותפסה בידה
נועה: "תעזבי א-ותי!" היא השתחררה מימנה
האחות: "לא לפני שתגידי לי לאן את הולכת"
נועה: "אני רוצה לצאת מיכאן"
האחות: "את עדיין לא יכולה"
נועה: "מי קבע?!"
האחות: "הרופא שלך"
נועה: "אז תגידי לרופא הזה שהוא יכול ללכת להזדיין טוב?!"
האחות: "אני רואה שאת לא מבינה ילדה.. את לא הולכת לשום מקום, תחזרי לחדר שלך בבקשה"
נועה: "איפה אמא שלי?"
האחות: "אם את רוצה אינ אתקשר אלייה ואגיד לה לבוא"
נועה: "אני רוצה לדבר איתה, איפה הפלאפון שלי?"
האחות: "במגירה שלך"
נועה: "תודה רבה לך!" היא צעקה בציניות וחזרה לחדרה.
---
"לילה טוב מתוקי" ליטפתי את פניו של בן והוא חייך
בן: "גם לך יפה שלי.. שתדעי לך שאלו היו הימים הכי מושלמים בחיים שלי.. אני כל כך אוהב אותך"
אני: "גם אני אוהבת אותך.. תבטיח לי שתמיד נישאר ביחד ושלא יקרה כלום"
בן: "אני מבטיח נסיכה שלי"
הוא נישק אותי בפה וחיבק אותי, ככה לאט לאט נירדמנו.
---
"נו? אז מה יש לה?"
דורון שאל בלחץ את הרופא.
הרופא: "כלום.. זה היה לחץ, פשוט ככה. כניראה יש עלייה עומס בזמן האחרון.. קורים כאלה דברים. אני לא מצאתי שום דבר אבל לכל מיקרה אני מעדיף להשאיר אותה פה עד מחר, לראות מה קורה"
דורון: "אין.. אין בעיה.. אני יכול לדבר איתך רגע בצד?"
אורית: "רגע, מה ז"א עד מחר, יש לי עבודה"
הרופא: "תראי, אני לא יכול להחזיק אותך כאן בכח, אבל ככה אני מעדיף. זה בשבילך, זאת הבריאות שלך, לא שלי"
אורית: "איפה הפלאפון שלי?" היא שאלה בעייפות
דורון: "הנה" הוא הביא לה את הפלאפון שלה
אורית: "טוב, אני אתקשר למנהל .. הוא כל כך יכעס שידע שאני מבריזה מחר"
דורון: "את לא מבריזה אורית, זו באמת הבריאות שלך והיא יותר חשובה מהעבודה"
אורית: "לא, אתה לא מבין.. יש כל כך הרבה לחץ במשרד ו..."
דורון: "אני מאמין שהוא יבין הכל"
הרופא: "בוא.."
הרופא ודורון יצאו מהחדר ועמדו על יד מכונת השתייה.
הרופא: "על מה רצית לדבר איתי?"
דורון: "על...א..רציתי רק לדעת אם הכל בסדר עם התינוק... אתה יודע, הנפילה והכל.."
הרופא: "מה? על איזה תינוק אתה מדבר?"
---
פקחתי את עיניי והבטתי בשעון, השעה הייתה 12 וחצי בלילה.. הרגשתי שאני חייבת לעשות פיפי. התיישבתי על המיטה ובעדינות קמתי מימנה, הרגשתי את כפות רגליי נרטבות, לא הבנתי מה זה והלכתי להדליק את האור. הבטתי סביבי, כל החדר היה מוצף, המים הגיעו לי 15 ס"מ בערך מתחת לברכיים..
"בן! בן!!! תקום בן!" צעקתי בלחץ
הוא פתח את עיניו והביט בי מבוהל
"מה קרה?" הוא שאל
אני: "תראה מה קורה פה! תקום נו!"
הוא קם מהמיטה וראה את כל המים בחדר
אני: "מ..מאיפה זה הגיע??"
בן: "אולי השארת את הרז פתוח באמבטיה? כשהתקלחת?"
אני: "לא..תראה זה בא מהדלת אני חושבת"
רצנו בלחץ אל הדלת, פתחנו אותה ואת מה שראינו אני לעולם לא ישכח. כל המסדרון היה מוצף וכל האנשים רצו שם בלחץ, בכי וצעקות.
יאווו אמאאאאאאאאאא
איזה מפחידדדדדדדדדדדדד
איזה בן אלף האורן הזהה!!!
מסכנים בן ומיטל...
המשךךךךךךךךךךךךךךך.....
אלוהיםם ישממממור !
תמשיככי דחווווווווווווווווווף !
אוררן הזה בנזווווונה קנאאאאאאאאאי
אויייי לאאא.!!
אסור שהם יטבעו..
אסור שמיטל ובן ימותו!!
הם הכי מושלמים שיש!!..
אבווש יצצא מדהים 😊
הממשך
דחוףף...
לא.!.
רק שלא ימותו...
בבקקששההה....
מחכה להמשששךךך
אופפפפפפפפפפ .. למה כככההה ??
תמשיכי .. פליזי שלא יקרה כלום!
אסור שהם ימותו ~
וסופסוף דורון יגלה איזה מכשפה אורית [:
פרק מדהים !
אתר האהבה הישראלי