•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

יאמההההה

תיזהרי להרוג אחד מהם.
את עוד צעירה,
חבל עליך 😉

ייאללה אבריל תעשי המשך =[
חשבתי יהיה לי המשך כשאני יבוא....
אני רוצה בערבב שיהיה לי המשךך יפה לקרוא..

מ=ק=ס=י=ם כמו תמיד;]
מחככככה P:

פשוט מדהייייייייייייים!!!!

תמשיכי מאמי אני רוצה כבר לראות מה יהיה הלאה אני מסוקרנת P:

מהמם !!!!!!!!
ה מ ש ך !!
😉

תמששששששששששיכי

=פרק 111=

פקחתי את עיניי באיטיות וישר הבטי לצד, ראיתי את בן יושב מכוסה וצופה בטלוויזיה.
"יו, קמת מאמי שלי.. בוקר טוב" הוא מייד נישק אותי בפה ואני חייכתי
"יש לי פיפי" אמרתי בקול צרוד והלכתי מייד לשירותים. הבטתי על עצמי במראה. אפילו עם כל הכיעור של הבוקר, צבע הפנים החיוור, ליכלוכים מתחת לעיניים.. הייתי מאושרת. בחיים לא הייתי נראית כזאת מאושרת וקורנת, שמחה, זוהרת. אינ בטוחה שהכל זה בגלל בן, כי חוץ מימנו מה כבר יש לי? אמא שכל הזמן רבה איתי ועושה לי דווקא? חיים מעצבנים? ביצפר מפגר? אבל העבודה שיש לי אותו נותנת לי להרגיש מוגנת, בטוחה.
"מאמי 11 בבוקר, את רוצה שנזמין משהו לאכול?" שמעתי אותו צועק מהחדר
אני: "כן מאמי.. אפשר להזמין לחדר?" יצאתי בחזרה ונכנסתי שוב למיטה וחיבקתי אותו.
בן: "ברור.. מה בא לך?"
אני: "מה יש?" חייכתי
בן: "דיי אני לא יכול שאת ככה מחייכת"
אני: "מה, אז לא לחייך?" עשיתי פרצוף עצוב כזה
בן: "שש..תיזהרי. שהחיוך הזה לעולם לא ירד לך מהפרצוף. פשוט אין... החיוך שלך ממיס אותי" הוא צחק ואני נישקתי אותו נשיקה ענקית.
"אז מה בא לך?" הוא שאל "אולי פנקייקים? חביתיות? עוגה? מה מאמי?"
אני: "אממ..פנקייקס! אתה אוהב?"
בן: "ברור" הוא חייך "ולשתות שוקו נכון?"
אני: "כן.. למרות שאפשר להכין פה בחדר שהם יכינו" צחקתי
בן: "חח.. נצלי את זה עד הסוף"
הוא הרים את הטלפון וחייג לשירות חדרים ואחרי כמה דקות ניתק.
אני: "מה הזמנת?"
בן: "פנקייקים עם כל מיני רטבים כאלה של שוקולד, מייפל וזה.. שוקו לשנינו עם קצפת.. שוקו חם כן?" הוא חייך "ו2 חתיכות עוגת קרם כזאת.."
אני: "יש.." חייכתי ונישקתי אותו. שמתי לב כשאנחנו ביחד זה ניראה כמו סרט קיטשי מטומטם, כל הזמן מחייכים ומגניבים נשיקות אחד לשני.
---
אבלין ישבה על מיטתה שותה את הנס של הבוקר, הדלת נפתחה ואמא שלה עמדה שם.
אמא: "טוב, אני יוצאת לקניות, כבר צריך לארגן הכל לחג. יש משהו שאת רוצה מהסופר?"
אבלין: "אממ.. לא יודעת, תביאי שוקולד למריחה, עוגיות טעימות כאלה או משהו.."
אמא: "את יודעת אבל שעוד מעט יהיה אסור לך לאכול, כי זה חמץ"
אבלין: "נו אני יאכל הכל היום"
אמא: "כן בטח.." היא צחקה "ורק תעשי טובה קטנה כשאנחנו הולכים לארוחה תורידי את כל המתכות האלו מהפרצוף שלך" היא חייכה חיך ציני
אבלין: "מה? למה?"
אמא: "את יודעת שבמשפחה לא אוהבים את זה.."
אבלין: "נו אז מה, זו לא תהיה הפעם הראשונה שהם רואים אותי עם עגילים. חוץ מיזה, איפה הם חיים במאה ה16? טוב שלא לחצי עולם יש פירסינגים"
אמא: "טוב, תעשי מה שאת רוצה, אבל רק תזכרי שזה עניין של כבוד.. אני יצאתי ביי מתוקה"
אבלין: "ביי ביי"
היא הוציאה את הקלפים מהמגירה שעל יד המיטה והתחילה לערבב אותם ולפזר. כבר לא היה לה על מי לפתוח בקלפים, לא הרבה האמינו בזה למרות שב90 אחוז מהמקרים היא צדקה. היא הוציאה 5 קלפים מיתוך החפיסה והביטה בהם בהלם. 'אין מצב', היא חשבה לעצמה, 'לא, פשוט אין פאקינג מצב'.
היא עירבבה שוב את הקלפים מדש ושלפה שוב 5 קלפים. הפכה אותם והביטה בהם בתדהמה.
"פאק!" היא צעקה, היא מייד ניגשה למחשב וחיפשה את מיטל ברשימת האייסיקיו שלה, היא הייתה על אוואי 'פה עם הפה שלי, אוכלים:] תקנאוו חיחי.. לירזי אהבה שלי מתגעגע אלייך המון!'
היא מייד רשמה לה הודעה, "מיטל כשאת פה מהרר אבל מהררר תחזירי לי הודעה! זה דחוף!"
---
"בובי קיבלת הודעה, מהבהב שם" בן אמר והצביע על המחשב.
אני: "לא צ'ה, עכשיו אני אוכלת איתך ושום דבר אחר לא יפריע לי"
בן: "אין עלייך.. אני אוהב אותך בובית.. בתאבון" הוא נישק אותי נשיקה קטנה בפה
אני: "גם אני אותך מלאך שלי" חייכתי והתחלנו לאכול.
---
'מי אוהב אותך יותר מימני... מי..'
הפלאפון של לירז צלצל והיא מיהרה לענות.
"הלו?"
עמית: "ל...לירז"
לירז: "היי.. מה.. מה קרה?"
עמית: "אסור לי כבר להתקשר אלייך?"
לירז: "אתה משחק בי"
עמית: "מה? מה הקשר?"
לירז: "אתה מסנן אותי חופשי ואז כשבא לך אתה מתקשר. אני לא מבינה אותך, תחליט כבר מה אתה רוצה מהחיים שלי!"
עמית: "לא ציפיתי שתגיבי ככה. חשבתי שתשמחי לשמוע אותי"
לירז: "אז טעית"
עמית: "אני מתגעגע אלייך לירז"
לירז: "אתה זה שנפרדת מימני. דיי, נמאס לי כבר מכל המשחקים האלו, תשב עם עצמך ותחליט מה אתה רוצה ואז תדבר איתי, ביי" היא ניתקה ופרצה בבכי.
---
"אל תדאגי.. הרופא בעצמו אמר שהמצב משתפר" אריה ליטף את פנייה של קייט בעדינות.
קייט: "אבל..אני כל כך דואגת. ואם היא תצא.. וזה..וזה שוב להתחיל הכל מההתחלה, מבין? אנ מפחדת עלייה, אני מפחדת שהיא תישבר"
אריה: "אני יודע.. אבל את יודעת שהיא תידע איך להתמודד עם הכל"
קייט: "אריה.." היא לקחה נשימה עמוקה "אתה מכיר את נועה. היא מבחוץ קשחה, לא אכפת לה, עושה מה שבא לה.. אבל אתה יודע עד כמה היא שברירית במפנים. אתה יודע שכל דבר קטן שהיה קורה היא הייתה באה ובוכה בבית למרות שלא הייתה מראה את זה לאף אחד.. אני.. אני פשוט מפחדת"
אריה: "אבל אין מה לעשות, גם אני מפחד. מה, את חושבת שאני לא דואג? שאני לא חושש ממה שעשוי לקרות כאשר היא תצא מבית החולים? בטח שאני דואג! אבל אלו החיים, והיא עברה דברים יותר קשים מיזה. תאמיני לי שלאבד את הזיכרון קצת יותר קשה מכשהוא חוזר"
קייט: "היא תגלה הכל.. היא..היא לא תידע אך להתמודד עם כלום"
אריה: "אולי דיי להיות כזאת פסימית? זאת הבת שלנו. ואנחנו נהיה איתה, אנחנו נעזור לה ונתמוך בה ואת תראי שהכל יהיה בסדר."
---
"נו, את מוכנה?" בן שאל מהחדר
אני: "כן, אני באה"
יצאתי מהשירותים לבושה בבגד הים הכחול שלי.
בן: "כוסית שלי.." הוא חייך וחיבק אותי
אני: "יאללה בוא" משכתי אותו אחריי. יצאנו מהחדר והלכנו לכיוון הבריכה המחוממת שהייתה בספינה.
אני: "זה חם?" שאלתי את בן כשהוא היה כבר בפנים
בן: "זה נעים.. בואי קפצי"
אני: "מה פתאום.. לאט לאט אני צריכה להתרגש"
בן: "אין מה להתרגל, באמת שזה לא קר"
אני: "טוב.. רגע.." ישבתי על שפת הבריכה ולאט לאט נכנסתי אלייה.
אני: "זה טיפה קר.."
בן: "אז בואי אני אחמם אותך.." הוא חייך וחיבק אותי אליו.
כבר היה חושך, השמש שקעה ממזמן. אבל היה כל כך קסום שם בבריכה, היו אורות קטנים מסביב לבריכה ומוזיקה נחמדה ברקע.
אני: "בוא נשחה" התחלתי לשחות לכיוון השני של הבריכה והוא אחריי, לפתע הוא עצר אותי
בן: "לאן את חושבת שאת בורחת לי אה?" הוא קרץ ונישק אותי
אני: "בן.. משוגע.." צחקתי "אנחנו בעמוקים אני לא יודעת להישאר במקום"
בן: "תירגעי לא יקרה לך כלום, את איתי"
אני: "אתה יודע שהדבר שאני הכי מפחדת מימנו זה לטבוע.." התעצבנתי והוא שחה ומשך אות איתו ביחד לקצה השני של הבריכה, שם היה מעקה שהחזקתי בו ונרגעתי קצת.
בן: "זהו, נרגעת?"
אני: "כן.. נו, אבל אתה יודע שאני מפחדת מהדברים האלה"
בן: "סליחה יפה שלי.. סולחת?"
אני: "אתה יודע שאני לא יכולה שלא לסלוח לך" חייכתי
בן: "אז תביאי נשיקה"
התקרבתי אליו בעדינות והבאתי לו נשיקה קטנה בפה שבמהירות הפכה לנשיקה צרפתית ארוכה וסוערת.
שנינו היינו בתוך המים, בעמוקים, בסוף, בקושי היה שם מישהו בצד הזה. אני נשענת על הקיר של הבריכה והוא נשען עליי. הרגשתי איך לאט לאט איבר מינו מתקשה וזה חירפן אותי. הרגשתי איך מתחילים לזרום לי כל מיני צמרמורות בגוף..
בן: "אני אוהב אותך.. משוגע עלייך.. את כל כך מטריפה אותי, פשוט אין לך מושג עד כמה" הוא לחש לי בחושניות באוזן ואני בקושי יכולתי לענות, פשוט רציתי לעשות אותו באותו הרגע. האצבעות שלו טיילו על הירכיים שלי ולאט לאט הגיעו לשם. התחלתי לנשק אותו בצוואר, עם נשיכות קטנות כאלו.. לאט לאט הרגשתי איך הוא מזיז את תחתון הבגד ים שלי עם אצבעותיו הצידה ומלטף אותי שם למטה, זה כל כך שיגע אותי..
"אני אוהבת אותך.. ב..בבקשה אל תפסיק" לחשתי תוך כדי שרעדתי. באותו רגע לא ידעתי אם אני רועדת מהקור או מההתרגשות. הרגשתי איך אצבעותיו חודרות באיטיות לתוכי, רעדתי, התכווצתי.
פתחתי בעדינות את סקוץ' מכנס הבגד ים שלו ובאיטיות הזזיתי את התחתון שלו כלפי מטה, נגעתי בו. עם כל נגיעה שלי הוא נגע יותר, עם כל נגיעה שלו אני נגעתי יותר. הרגשתי כל כך מדהים.. לא הפסקנו לנשק אחד את השני לרגע אחד, הרגשתי איך אני מתכווצת יותר ויותר, לא יכולתי יותר. מצד אחד רציתי לדחוף אותו מימני, זו הרגשה שאי אפשר להסביר, אבל מצד שני רציתי פשוט שייכנס אליי. בחיים שלי לא רציתי את זה בצורה כזאת. הוא פלט כמה אנחנות, ואני ביחד איתו, טיפות המים זלגו במורד פנינו והתסבכו יחד עם הלשונות שלנו.. הנשימות שלו התגברו יותר ויותר ושמתי לב איך הוא מתחיל להזיע. לא הפסקתי להביט בו לרגע.. זה רק התחזק והתחזק עד שהוא פלט את האנחה הסופית והבנתי שהוא גמר. לא הפסקתי, גם הוא לא הפסיק. המשכנו כמה עוד כמה דקות, הוא חיבק אותי כל כך חזק, הרגשתי את פעימות ליבו..
היינו ממש קרובים ללעשות את זה, אלב אולי זה לא היה הזמן המתאים ביותר, אך ללא ספק זה היה אחד הלילות הכי מדהימים שהיו לי בחיים שלי.
---
לבוש בג'ינס זרוק אך יקר, סריג דק בצבע לבן ונעלי ספורט התהלך לתוך בית החולים. הוא מייד ניגש לקבלה.
"שלום, איך אני מגיע בבקשה לחדר של נועה זוסמן?" הוא שאל בקולו הצרוד במקצת.
...: "אני מצטערת, הכניסה למבקרים אסורה, בנתיים"
"גם אם אני מהמשפחה שלה?"
...: "אתה קרוב משפחה שלה?" היא שאלה בקול הצווחני שלה
"לא. אני לא אשקר לך. אבל זה ממש חשוב לי"
...: "אני מצטערת, באמת"
"בבקשה. את בטוח יכולה לעשות משהו. הרי אין שומרים מחוץ לחדר שלה"
...: "תתפלא. עם משפחה כמו שלה ציפיתי ליותר משומר אחד מסכן" היא חייכה ולגמה עוד לגימה מבקבוק המים שהיה על ידה
"טוב.. אני בטוח שאימה לא תשמח לדעת שלא הכניסו אותי אלייה" הוא אמר וטיפה גמגם.
...: "אבל אתה לא קרוב משפחה שלה"
"אני הרופא שלה" הוא אמר בהחלטיות, 'למה אני תמיד חייב לשקר, למה?' הוא חשב לעצמו
...: "באמת? יש לך אישור או תעודה או משהו? כי ברור לך שככה סתם אתה לא תיכנס"
"בטח, הנה" הוא הוציא את התעודה המוזייפת שלו מהתיק והגיש לה.
...: "טוב.. בסדר. קח את זה... שנייה" היא אמרה וכתבה משהו על פתק לבן "ותן את זה לבחור הקירח שבכניסה לחדרה"
"רב תודות לך"
...: "רק, מה שימך?"
"ג'ון ווינסטון"

יאאאאאאא מהמםם עוד עוד עוד פשוט פרק יפהה מחכה להמשךך

מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!
אין אני מתה על הסיפור זה!!
המשךךךךךך!!!!

לוב יוו..

מדהים (:

המשךךךךךךךךךךךךךך דחוף !!


נו אני פוחדת שיקרה לה משו !

מדדהים !
המשך (:

יאאאאו ..
תמשיכככי !

אוי מי גאדד...!
דווממממטטטטט מה יהיה שלא ימותו
וזה חבר של נועה נכון😊))))
המממשך