•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

נוווו ?
מחכה להמשך =[

המשך? 😢

יאיאיאיא=//
מסכנה אנההה איזה עצווובבבב :[[


תמשיכי דחופפ

שבת שלוםם חיים שליי

אני פאקינג קוראת את הסיפור ובטוחה שזה השיר שלנו ..
ואואה טלנובלה

=[

תודה על התגובות:]
הנה המשך..

=פרק 108=

"למה באת בלי להודיע?" אנה שאלה בקרירות והמשיכה להביט אל ה'נוף' הנשקף מבעד לחלון, כמה בניינים מוזנחים. היא לא הייתה מסוגלת להביט בו.
ליאור: "למה לא התקשרת? לא עונה לא כלום.. מה קרה? מה את על כיסא גלגלים? למה לא דיברת איתי?"
אנה: "כמה שאלות יש לך.. הלוואי והייתי יכולה לענות לך עליהם. למה אני על כיסא גלגלים?" היא השפילה את מבטה "כי הרגליים שלי לא מתפקדות, זה למה"
ליאור: "מ...ה?" הוא הביט בה בהלם. הוא היה בטוח שהכיסא זמני.
אנה: "כן.. סבבה אני אבין אותך אם תרצה ללכת, לך.. מי ירצה להיות עם אחת כמוני? אף אחד נכון? נכון? אני לא שווה עכשיו כלום"
ליאור: "אני..אני מנסה למצוא את המילים הנכונות לאמר, אבל אני לא מצליח"
אנה: "אל תגיד כלום. כבר הבנתי לבד. אני אפילו קוראת את המחשבות שלך" היא חייכה חיוך עצוב "אתה בטח עכשיו חושב איפה לקבור את עצמך ,איך להגיד לי שזה ששכבנו הייתה טעות ענקית, שזה לא קשור לרגליים שלי ושהכל יהיה בסדר ושיהיה מישהו שיאהב אותי.. נכון? ליאור, תעשה לי טובה ותחסוך מימני את כל החארטות האלה, אני לא צריכה לשמוע את זה. לך"
ליאור: "אני לא רוצה ללכת, את בכלל לא מבינה, אל תכניסי לי מילים לפה! זה בכלל לא מה שאני חושב"
הוא התקרב אליי וליטף את ידה
אנה: "אל תיגע בי. אני לא מסוגלת"
ליאור: "לא התגעגעת אליי?"
אנה: "אתה בכלל שומע את עצמך? ואם כן? אם התגעגעתי? אז? אז מה? זה עיזור לי במשהו? לא! יאללה לך, תצא למסיבות, תרקוד, תהנה, תרוץ, תלך, תכיר מישהי כוסית שרוקדת יפה תדברו, תידלק עלייה.. אני סתם מסבכת אותך עכשיו עם כל התסכול שלי. תלך, זה עדיף"
ליאור: "אבל את לא מבינה.. אני לא..אני.."
אנה: "דיי ליאור נו, הנה אני עושה את זה במקומך, אני מקלה עליך. אל תתווכח איתי"
ליאור שתק. הוא הביט באנה ולא האמין שזה מה שיוצא מהפה שלה, שאלו המילים שהיא אומרת, שזה מה שהיא חושבת. הוא הביט בה בעצב ויצא מהחדר. ברגע שהוא יצא אנה שוב פרצה בבכי, היא קיללה את כל העולם, את אמא, אבא, את נהג האוטובוס, את אלוהים, את ישו, את כל האלים, כל הפסלים, את כל העולם, כלד בר שקיים. היא שנאה את הכל ויותר מהכל אני שנאה את עצמה.
---
"היום אני אצלך ב8?" בן שאל שוב וליטף את פניי
אני: "כן בובי" חייכתי "יו אני לא מאמינה שעוד שבועיים אני ואתה בהפלגה"
בן: "כן אה? יהיה הכי כייף בעולם!"
אני: "יש.." חיבקתי אותו
בן: "הם התקשרו אליי היום בבוקר והודיעו לי שהשעה משתנה, שצריך להיות שם ב7 וחצי בבוקר ושזה 4 ימים, את יודעת נכון?"
אני: "כן" חייכתי
בן: "טוב בובי, אני זז אני אדבר איתך כבר בערב.. אוהב אותך נסיכה שלי"
אני: "גם אני אוהבת אותך.. נסיך" חייכתי והבאתי לו נשיקה קטנה בפה, שתשאיר לו טעם של עוד:]
הסתובבתי והלכתי עם לירז שחיכתה לי בספסל.
אני: "איזה חמוד הוא אוף, אני לא יכולה ככה יותר" חייכתי חיוך מאוהב
לירז: "את מתכוונת לשכב איתו בהפלגה?"
אני: "אולי.. לא יודעת, לא ניראה לי"
לירז: "אתם כבר 5 חודשים יחד, את לא חושבת שהגיע הזמן?"
אני: "מה יש לך?"
לירז: "אין לי כלום.."
אני: "לא יודעת, זה כאילו את מתה כבר שאני אשכב איתו"
לירז: "מה הקשר, מה פתאום"
אני: "טוב.. והוא גם לא לוחץ עליי כזה את מבינה? זה לא כזה בוער"
---
"היא פשוט אמרה לי ללכת, קולט?" ליאור נכנס בעצבים לחדרו של בן
בן: "שלום, מה נשמע? הכל בסדר, מה איתך? סבבה.. שכחת נימוסים?" הוא אמר בציניות וצחק
ליאור: "זה ממש לא מצחיק. אני לא יודע מה נסגר עם הילדה הזאת. נראה לי הדבר שנדפק להה כי הרבה מהתאונה זה המוח!" הוא עצק והתיישב על המיטה
בן: "אנה?"
ליאור: "לא, דודה שלי.. סעמק, אני לא מבין אותה!"
בן: "רגע, זאת הולכת להיות שיחת נפש כזאתי שאני אמור לעודד אותך?"
ליאור: "יכול להיות, הפעם אני מודה בזה"
בן: "אז אני כבר חוזר"
בן יצא מהחדר וחזר כעבור 2 דקות עם 3 חטיפים גדולים, בקבוק קולה גדול ו2 כוסות.
בן: "דבר.."
ליאור: "הייתי אצלה, אני רואה אותה על כיסא גלגלים. ומה מסתבר? שהרגליים שלה לא מתפקדות. היא נכה. קולט? מבין? היא אפילו לא אמרה לי. היא לא התקשרה, לא ענתה לטלפונים או להודעות, פשוט התעלמה מימני!"
בן: "מה? אתה רציני איתי? נכה-נכה? היא לא תוכל ללכת יותר?"
ליאור: "מימה שהבנתי מימנה.. כן" הוא אמר בעצב
בן: "אתה ..אתה לא רציני איתי. אוי אלוהים.." הוא נשך את שפתו התחתונה, הוא הרגיש אתה כאב שאנה הרגישה.
ליאור: "כן.. והיא התחילה להגיד לי בשביל מה באתי וכאלה, ושבטח אני רוצה ללכת ולא יודע איך לגמור את זה, שאני לא ארצה אותה כי היא נכה וכל מיני דבירם כאלה, כל שנייה אמרה לי ללכת, היא אפילו לא הסתכלה עליי!"
בן: "ומה עשית?"
ליאור: "הלכתי, מה אני אעשה?"
בן: "היא צודקת?"
ליאור: "במה?"
בן: "שלא תרצה אותה? שאתה כבר לא רוצה אותה?"
ליאור: "לא...לא יודע.. אני... גם לפני התאונה הייתי מבולבל!"
בן: "פאק.." הוא טמן את ראשו בין שתי ידיו "כמה שאתה מטומטם, כבר עברת את הגבול. טיפש!" הוא צעק
ליאור: "גם אתה התחפרנת?!"
בן: "לך אלייה מפגר אחד! מה ציפית שהיא תגיד לך!? 'אוי ליאורי בוא התגעגעתי אליך, אה אגב אני נכה, אבל בטח לא אכפת לך נכון?!'.. מפגר! ההערכה העצמית שלה עכשיו נמוכה יותר מתמיד, היא בטוחה שהיא נחותה כרגע, אתה בכלל לא מבין מה זה..היא לא תוכל לרקוד יותר, כולם יודעים עד כמה הריקוד חשוב לה. אתה יודע בכלל מה זה לאבד את היכולת ללכת? היא לא יודעת להתמודד עם זה. ובמקום לעזור לה, לתמוך בה, להישאר איתה ולעודד איתה אתה כאילו שומע בקולה והולך? מי עשה אותך חתיכת מפגר?!" בן צעק בעצבים וליאור הביט בו בהלם.
בן: "מה, מה אתה מסתכל עליי ככה?! אתה אוהב אותה נכון!? נכון?!"
ליאור: "כ...כן..." הוא מלמל.. הוא הרגיש את הצמרמורות בגופו כשבן אמר את המילה 'אוהב'.
בן: "אז רוץ אלייה....נו רוץ אל תעמוד פה כמו בול עץ! לך!!!"
ליאור: "פעם שנייה שמגרשים אותי היום" הוא חייך ויצא בריצה
---
"ואני.. אני מרגישה שהיחסים שלנו הם לא מה שהיו פעם. את מבינה ורדה? הוא כבר לא מפנק, לא קונה, לא אומר את המילים היפות.."
קול של בחורה שנשמעת בערך בת 40+ נשמע מהרדיו.
"אז תזרקי אותו! בשביל מה את צריכה אחד כזה?! תעיפי אותו!" הקול הצעקני של ורדה גרם לאורית לכבות את הרדיו. 'לפחות לה יש יחסים, לי אין כלום' היא חשבה לעצמה. היא חנתה את האוטו בחנייה הקבועה, הורידה את החגורה ויצאה. היא ידעה כבר מה היא הולכת להגיד, המשחק מתחיל מהיום.
"שלום, הגעת מוקדם הביתה, מה קרה? מאיה לא יכלה שתבוא אלייה?" היא שאלה והורידה את התיק החום שלה
דורון: "אולי תפסיקי כבר עם העקיצות הקטנות האלו?"
אורית: "מה אתה רושם שם?" היא שאלה בחשדנות והתקרבה אל שולחן פינת האוכל.
דורון: "קניות, את לא חושבת שהמקרר ק-צ-ת ריק?"
אורית: "אה, אוקיי. תקנה גם קפה שחור, ונגמרה האבקת כביסה"
דורון: "תחבושות גם?"
אורית: "מה? למה תחבושות?"
דורון: "מסומן לך בלוח השנה שהיית צריכה לקבל לפני 3 ימים, לא אמרת לי לקנות. ראיתי שנגמר, איזה לקנות הפעם? העטיפה הסגולה או הירוקה?"
אורית: "אמ..לא קיבלתי עדיין..פשוט...הוא מאחר"
דורון: "בסדר, קורה. אז איזה לקנות?"
אורית: "הירוקות"
אורית נזכרה איך בעבר דורון היה מתרגש כאשר היא הייתה אומרת לו שהמחזור מאחר. ואז היה מתאכזבכשהייתה מקבלת. הפעם הוא לא מתרגש בכלל. הוא יודע שהיא לא יכולה להביא ילדים לעולם. לא אכפת לו כבר. דורון לא ידע שבעצם אורית קיבלה באותו יום שהייתה אמורה לקבל, שהיא מחביאה חבילת טמפונים מתחת למיטה וזורקת אותם בפח הגדול מחוץ לבית. הכל חייב, חייב, חייב לפעול לפי התוכנית.
---
"מי זה?" יוליה שאלה מבעד לדלת..
"ידיד של אנה!" הוא צעק
היא פתחה לו את הדלת, "שוב אתה?" היא צחקה, "היא בחדר"
ליאור הלך במהירות לחדרה של אנה ודפק פעמיים.
"לא תפסיקי לשגע אותי היום אה?!" היא צעקה
ליאור: "וגם.. גם אני משגע אותך?" הוא אמר לאחר שפתח את הדלת
אנה: "מה..מה אתה עושה פה ליאור? חשבתי שהבנת מה שאמרתי לך קודם"
ליאור: "אני דווקא חושב שאת לא הבנת!" הוא התקרב אלייה ומשך את כיסא הגלגלים וישב על המיטה, שניהם ישבו אחד מול השניה באותו הגובה.
אנה: "אני לא הבנתי? מה לא הבנתי?" היא שאלה בחוסר סבלנות. היא כל כך אהבה אותו אך לא הייתה מסוגלת להיות איתו.
ליאור: "שאני בחיים לא אוותר עלייך"
אנה: "מה?" היא שאלה בהלם
ליאור: "כן, מה ששמעת. ולא אכפת לי אם תיהי גם חירשת, אילמת, עיוורת. אני אוהב אותך.. ושום דבר לא יעצור אתה אהבה שיש בנינו, אני יודע שגם את אוהבת אותי, לא מפריע לי שאת נכה, זה אולי קצת מבלבל ומוזר וחדש..אבל אנחנו נעבור כל דבר. אם הצלחנו לעבור את השומרים בגדנ"ע נעבור גם את זה!" אנה חייכה זה לראשונה מאז התאונה.
הוא התקרב אלייה והם התנשקו.
---
כעבור שבוע
---
"בני..עוד שבוע להפלגה" חיבקתי אותו
בן: "אני כבר לא יכול לחכות! ועוד 4 ימים חופשת פסח" הוא חייך
אני: "ואז בגרות" עשיתי פרצוף עצוב והוא חיבק אותי.
בן: "את יודעת, בספינה לא יהיה לך לאן לברוח מימני!" הוא צחק
אני: "אני לא צריכה לברוח מימך..." ליטפתי אותו "אתה זה שצריך לברוח" נישקתי אותו בפה
לירז: "נו יאללה בואו לכיתה"
אני: "שנייה, י'א הורסת רגעים רומנטים אחת.."
---
"נו הנה, עבר עוד שבוע ושום דבר לא השתנה" אריה ישב מול הרופא ושיחק במתקן הניירות הקטן
הרופא: "זה מה שנראה לך.."
אריה: "מה?"
הרופא: "זה ניראה לך רק ששום דבר לא השתנה. אבל מהצילום האחרון של המוח שלה אנחנו כבר יכולים לראות שהיא משתפרת. יהיה בסדר, עוד קצת אמונה, עוד קצת טיפולים והיא תוכל לדבר והכל. שתידע לך, היא שומעת הכל, היא מבינה הכל. היא פשוט לא יכולה ממש להגיב"
אריה: "מה שאתה אומר בעצם שזה רק עניין של זמן עד שהיא תקום ותוכל לחזור למסלול הרגיל?"
הרופא: "נכון"
---
"לירז, אני צריך לדבר איתך דקה" עמית ניגש אל לירז בדיוק שעמדה להיכנס לכיתה
לירז: "נו, הרגע היה צלצול, נדבר אחרי אנגלית מאמי"
עמית: "לא.. בואי עכשיו"
לירז: "נו מה יש לך? זה לא יכול לחכות?"
עמית: "לא"
לירז: "טוווב.." היא גילגה עיניים ובאה אחריו. הם התיישבו באחד הספסלים שבתוך מבכנה בית הספר
לירז: "נו, אתה מתכוון להמשיך לשתוק?"
עמית: "..

יאאאאוווו מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!
יאא אני במתחחח!!
המשך מאמיייי..

מוושלםםם!
תמשיכיי [=
בערב אני רוצה המשךך 😛

מדהים [:
התגעגעתי לסיפור P ;

מהמם .. המשך !

מ=ד=ה=י=ם=]=]=]=]

מ,ע,ל,ף מותק!@

מדהייים המשךךךך

יאפפה..

המשך =]

פרק מהמם!!
איזה חמודים ליאור ואנהה ^-^
למה המתח הזה??????? תמשיכי מהררררר