|
|
|
מעניין מה קרה?:\
תמשיכיייי
ותגידי משהו -
כתבת שם איזה תאריך 18.9.04 נדמה לי ,
חודש ספטמבר זה לא כבר לימודים?
לפי מה שזה מתואר לך בסיפור זה החופש הגדול
=פרק 91=
[גם בפרק הזה אני מדלגת על דברים ועוברת מיום ליום מהר]
כולם קפצו עליי בחיבוקים, הדליקו את האור, וממש כמו בסרטים צרחו "ה-פ-ת-ע-ה!". לא האמנתי שזה זה, האמת שקצת חשדתי אבל בחיים לא הייתי באמת מעלה על דעתי שכולם יארגנו לי מסיבה שכזאת. אמרתי לכולם שלום וכולם אמרו לי מזל טוב. כולם היו שם חוץ מקטיה, שהייתה ברוסיה. יאנה, נטלי, נסטיה, ויטלי, ליאור, אלירן, אייל, ג'סטין, עופר, אמיל, אלי [אחר] ועוד מלא... פשוט כולם היו שם. היה מישהו שהיה די.ג'יי, היה מלא אוכל ושתייה, אורות כאלה של מסיבות ומלא בלונים. רקדנו כולנו ושהיה ריקוד של סלואו רקדתי עם יאנה:] כולנו צרחנו והשתוללנו והיה כל כך כייף. שתיתי איזה 2 כוסות, לא רציתי להשתכר, במילא אני משתכרת מהר כי אני לא אחת שיודעת לשתות, כולה בת 14. בסביבות שעה 2 וחצי בלילה אנשים התחילו ללכת כי אבא של נסטיה היה אמור להגיע מהשדה תעופה, לבסוף נשארנו רק אני, יאנה, נטלי ונסטיה. הן ניקו את הכל ולא הרשו לי לעזור למרות שלבסוף התעקשתי לעזור. כשהבית היה מבריק ב3 וחצי ככה נסטיה נשארה ואני, יאנה ונטלי הלכנו לכיוון הבית. לא הפסקתי להודות להן על המסיבה. כל אחת הלכה לביתה ואני הלכתי לסבתא שלי שתמיד ערה עד הבוקר עם הטלנובלות. כשניכנסתי היא הביאה לי 100 שקל, לא רציתי לקחת כי אני יודעת שהמצב הכלכלי שלה לא טוב והיא חיה על קצבת ביטוח לאומי, ואת השאר הילדים שלה משלמים לה [כבלים, מים, חשמל.. הכל] אבל היא התעקשה, ובגלל שזה פעם בשנה הסכמתי. נכנסתי להתקלח והחלפתי בגדים למכנס קצר לבן וגופייה וורודה נוחה כזאת, ישבתי איתה וראינו טלוויזיה, דיברנו קצת עד שהייתי ממש עייפה והלכתי לישון.
למחורת התעוררתי ב9 וחצי בבוקר, הלכתי לשתוף פנים וכאלה וראיתי שהיא ישנה בחדר שלה.. הלכתי חזרה לסלון [איפה שישנתי] וסגרתי את הדלת כדי שהיא לא תתעורר. הדלקתי לי טלוויזיה והיה ארתור:] ראיתי קצת וכזה נגמר הלכתי למטבח, מזגתי לי כוס חלב גדולה ולקחתי גם תפוז. כולם אומרים שזה שילוב גרוע, אבל מה כבר אני יכולה לעשות? עדיף לי לאכול את זה מאשר לאכול דברים משמינים. אתמול היה היום הולדת שלי, אז סבבה, מותר. אבל היום? דיי, נגמר, אני בת 14 ויום ואני חוזרת לעצמי.
חזרתי לשבת מול הטלוויזיה והיה בדיוק פוקימון. נזכרתי איך בכיתה ד' הייתי מאוהבת באש קאטשה ואשכרה חלמתי שהוא אמיתי ואני והוא נהיה חברים והוא יהיה מאסטר פוקימון ואני אגדל את כל הפוקימונים. כן, בטח. חתכתי את התפוז לחתיכות קטנטנות.. ככה יקח לי יותר זמן לאכול, וככה אני אשבע יותר. הייתי אצלה עד הערב.. ובערב אחותי התקשרה אליי ושאלה מתי אני חוזרת הבייתה, אמרתי לה שאני ממש לא רוצה לחזור ורוצה להישאר פה עד סוף החופש. היא התחילה להגיד לי שיש לי הפתעה מאלי, ושאני אחזור. מישום מה זה לא עניין אותי. קלטתי שבעצם לא חשבתי עליו כל המסיבה והחלטתי לא לספר לו שעשו לי מסיבה.. לא יודעת למה. בסוף סיכמנו שאני אבוא למחורת ליום-יומיים ואחזור לפה, לבת-ים עד סוף החופש. בסביבות 10 בלילה ארזתי את הדברים שלי ואמרתי שלום לסבתא... לבשתי נעלי ספורט לבנות, את הדגמ"J השחור החדש ואת החולצה החדשה השחורה עם ההדפס. בדרך ראיתי נערה בלונדינית הולכת עם כלב אמסטאף. ואז נפל לי האסימון. פאק. זאת יאנה [מהפרק הראשון..], אחותה של יוליה, פעם אני ויוליה היינו החברות הכי טובות. לא היה לי אומץ ללכת אלייה להגיד לה שלום. תמיד אני ויוליה הערצנו אותה. היא הייתה גדולה מיוליה בשנתיים, ומימני ב3 שנים. היא לא הייתה ממש גבוהה אבל הייתה ממש רזה, עם חזה יפה, הכל יפה. היה לה שיער בלונדיני מתולתל ארוך מאוד ועיניים בהירות מדהימות. תמיד אני ויוליה קינאנו בה שהיא הולכת עם כל הבנים השווים, יושבת בגינות עד אמצע הלילה ומעשנת, היא הייתה מאגניבה כזאת. המשכתי ללכת.. אך לא הפסקתי כל שנייה לסובב את הראש. אלי התקשר ודיברנו קצת, הוא שאל מתי אני חוזרת ואמרתי לו שמחר. הגעתי לאלינה והיא הסתכלה מזועזעת על המכנס שלי, אמרה שזה פריקי. הזכרתי לה שבכיתה ו' וחצי מכיתה ז' אני והיא היינו ילדות בנות 12 שהתלהבנו מכל הקטע הפריקי, היינו לובשות רק שחור, מלא צמידים וניטים, שומעות רוק כבד ומתאפרות איפור מזעזע. היא אמרה שזה היה פעם, ועכשיו היא אוהבת וורוד ועוד כמה חרטוטים כאלה. אבל אני תמיד אהבתי יותר את המראה הזרוקי. למרות שלא הייתי כזאת, הייתי די שמקיעה בעצמי אבל תמיד אהבתי ללבוש דברים זרוקים, דגמ"חים גדולים, צמידים, איפור שחור וכאלה, לא יודעת למה. זה גם הרבה יותר נוח. ישבנו וראינו סרט בטלוויזיה ואז הלכנו לישון.
---
"נו מתי מגיעים?"
שאלתי את אחותי באמצע הנסיעה
מירב: "מה, את לא מזהה? כבר נכנסנו לגדרה"
אני: "וואלה? לא שמתי לב"
היא הורידה אותי בבית ואני נכנסתי לחדר. ראיתי שעל המיטה מונחת קופסה מעץ בצורת לב שכתוב עלייה בלורד אדום בכתב יפה "אני אוהב אותך", בפנים היו מלא מלא ממתקים.. לייד זה הייתה כרית לב בצבע כתום אדום ממש נוחה ויפה.. ועלייה הייתה מן שרשרת סבונים מהממת כזאת שתולים.
אמא: "רואים שהוא אוהב אותך, אתם חברים רק כמה ימים ותראי איך הוא משקיע"
אני: "כן.."
אמא: "את אוהבת אותו בכלל?"
אני: "לא יודעת.. כן, למה?"
אמא: "זה לא ניראה ככה. את אפילו לא מתלהבת"
אני: "אויש אמא, תעשי לי טובה"
אמא: "הוא ממש חמוד רק שתדעי לך. הוא בא לפה וסידר הכל.. אבא התחיל לדבר איתו איזה שעה בזמן שאבא שלו מחכה לו בחוץ.."
אני: "סבבה.."
אמא: "את לא מתכוונת להתקשר אליו?"
אני: "עוד מעט"
היא יצאה מהחדר אחרי שעשתה פרצוף כזה.. היא לא מבינה שאני עדייו לא יודעת איך להתנהג עם חבר וכאלה. את היום העברתי בשיעמום, בערב שני שוב קראה לי אלייה, שוב הזמנו אנשים, שוב שתינו והיה מצחיק. באמצע המסיבה אלי התקשר ואמר שהוא במסיבת יום הולדת לחבר, שהוא מת לראות אותי ושאולי אני אבוא. לא רציתי. לא רציתי להתערבב יותר מידיי עם הילדים בגדרה. אחריי שעה הוא הגיע, הוא גם שתה והיה איתי. אני זוכרת איך היינו בחדר של ההורים של שני והתחרמנו כזה.. איך נהנתי.
בסביבות 4 בבוקר חזרתי לבית שלי ומייד הלכתי לישון. למחורת כבר הייתי בדרך חזרה לבת-ים.
הייתי עוד 4 ימים אצל אלינה. 4 ימים ללא אוכל. רק דיאט קולה לימון וביסקוויטים דיאטטים כאלה. הרגשתי כל כך ריקנית, קלילה, טהורה. סוף החופש כבר התקרב.. לא רציתי לחזור לבית הספר, לא רציתי שהחופש ייגמר. כשנשקלתי ראיתי שירשתי עוד 3 קילו, כל כך שמחתי. ביום למחורת כבר הייתי בחזרה לגדרה, עם כל הדברים שלי. היה קשה להיפרד מאלינה, לדעת ששוב אני אראה אותה פעם בחודש. כשהגעתי לגדרה אמא אמרה לי שזמנו אותנו לעוד חקירה. כשהלכנו לשם אמרו לי שנטע אמרה שאני מאיימת עלייה, לא האמנתי עד כמה מטומטמת היא יכולה להיות, עכשיו היא גם ממציאה דברים? ברור שאמרתי שהכל לא נכון, וברור שהאמינו לי. אמרו לי גם שהן יותר לא ילמדו איתי בבית ספר, כל כך שמחתי.
אחריי זה אני ואמא הלכנו לאכול פיצה, שתינו, דיברנו וצחקנו. התגעגעתי אלייה. הלכנו לקניון רחובות, שלא ממש רחוק מתחנת המשטרה שם וקניתי את הדברים לבית הספר. מחברות, קלסרים, דפדפות, קלמר, עטים וכל החארטות האלה. חזרנו לבית ואחריי כמה דקות אבא שלי הגיע והביא לי שקית, הוא אמר לי שזה מדודה שלי. פתחתי והיה שם תיק חדש מלי קופר, כזה מושלם. בדיוק כמו שרציתי. הוא היה שחור, חלק, בלי קשקושים ושטויות.. זרוקי כזה. היה תא אחד לספרים וכאלה ועוד תא קטן. בדיוק מה שרציתי.
למחורת נסעתי שוב לבת-ים, הפעם סתם להסתובב, לבקר כל מיני. הייתי קצת אצל נטלי, קצת אצל יאנה.. היה נחמד. היה לי משהו כמו 800 שקל בכיס. הלכתי לחנות בגדים אחת, שהיא ממש ע-נ-ק-י-ת. עם מלא מחלקות וכאלה. המוכרות צרחו עליי שאני עושה בלאגן וממש התעצבנתי עליהן. סתם שיעמם לי, ראיתי מלא דברים יפים ופתאום, לא יודעת למה התחשק לי לגנוב. נזכרתי איך פעם אני וחברות שלי היינו מפלחות דברים. לקחתי מלא בגדים לתא והתחלתי למדוד, כל מה שמצא חן בעיני תפסתי בחוזרה ותלשתי מימנו את הדבר המצפצף הזה. זה עשה חור קטן אבל בקטנה. נזכרתי איך יוליה הייתה מוציאה את זה פשוט בלי להשאיר סימן. לבסוף יצאתי מישם עם: חזייה אדומה עם תחרה, גופייה אדומה עם הדפס יפה בצבע לבן ושחור, טי שירט לבנה, טי שירט בצבע קרם, גופיית סבא שחורה, גופיית סבא אדומה, טי שירט בצבע אדום ועוד אחת בצבע וורוד, טי שירט בצבע סגול-חציל.. הכל היה בתוך התיק, אף אחד לא שם לב. אני מודה שפחדתי .. כדי שלא יחשדו יותר מידיי לקחתי עוד חגורה לבנה, שילמתי עלייה ויצאתי החוצה. איך שיצאתי הרגשתי כזאת הקלה. שילמתי רק 40 שקל על חגורה ויצאתי עם שלל בשווי 400 שקל בערך.
אחריי זה הלכתי לקניון הקטן יותר שיש בבת-ים.. וקניתי [כן, קניתי] 3 גופיות וורודת עם מסגרת לבנה, אחת לי, אחת לאלינה ואחת לשני, גופייה בצבע תכלת, עגיל לב תכלת, צמידים יפים, בושם לאבא, די.וי.די של 'איזו מן שכנה', צלליות, מייק אפ, שרשראות יפות, 2 תיקים שחורים אלגנטיים, אחד לי אחד לאלינה. אחריי זה חזרתי לקניון בת-ים, הייתי ממש רעבה, אבל ידעתי שאם אני אוכל אני אצטער על זה אחרי זה. אז הסתפקתי בכוס מים גדולה עם קרח ממקדולנדס. ישבתי באחד השולחנות במקדולנדס שותה.. פתאום ראיתי 3 בנות מהיסודי שלי... ישר זיהיתי אותן, לא ממש התייחסתי. אחריי זה קניתי תיק צד מפאנקי פיש בצבע לבן עם ציור וורוד ועיתון קוסמו גירל החדש. המשכתי להסתובב בקניון עד ששמתי לב שמישהו נועץ בי יותר מידי מבטים. הוא היה ניראה כמו איזה אחד מהמאפיה, לבש הכל שחור..
לכל מקום שהלכתי הוא הלך אחריי.. נכנסתי לאפרודיטה וגם הוא נכנס..
אני: "היי תגיד מה הבעיות שלך?!" התעצבנתי
הוא: "כלום, את פשוט מוכרת לי"
הוא סיפר שהוא בן 40, שיש לו עסקים וכל מיני שטויות. הוא ידע איך קוראים לי.
"אני מצטער שהתאכזבת ביום הולדת שלך"
אני: "לא התאכזבתי!"
הוא: "את בטח עצובה לחזור לגדרה?"
אני: "תעזוב אותי כבר.."
הוא ממש הפחיד אותי וכל העניין הזה היה מוזר. נכנסתי לרנואר והתחלתי להסתכל על מכנסיים, פתאום הוא מוציא לי שטרות מהכיס.
אני: "ממש לא"
יצאתי מישם בכעס והוא אחרי
הוא: "את רוצה ללכת לשתות משהו?"
אני: "מה לי ולך?"
הוא: "אני יודע שאת אוהבת בגדים"
אני: "נו ו?"
הוא: "אני יכול לקנות לך מה שאת רוצה"
אני: "לא!"
הוא: "למה?"
אני: "ככה! מי אתה בכלל?"
הוא: "אני אלי, נעים מאוד"
אני: "נעים מאוד באמת.. טוב שמע, אבא שלי צריך לבוא לקחת אותי אז ביי!"
שיקרתי. לאבא שלי אין בכלל אוטו והוא היה בבית, רציתי רק לעוף מישם.
הוא: "אבל לאבא שלך אין אוטו"
הלב שלי ירד לתחתונים
אני: "יש לו"
הוא: "אין לו"
אני: "טוב, הוא לקח אוטו של קרוב משפחה"
הוא: "מי?"
אני: "בעלה של אחותי, רן! מה אכפת לך בכלל?1 אני לא מבינה מה אני עונה לך"
הוא: "אבל רן עם האוטו!"
אני: "עזוב אותי משוגע אחד!"
הוא: "תביאי לי רגע את הפלאפון שלך"
הבאתי לו. פחדתי לו להביא. הוא היה ממש מפחיד. המבט בעיניים שלו היה רצחני.
הוא רשם את הפלאפון שלו ושמר אותו. 'אלי רוזנשטיין'. שמי שבשמיים ישמור אותי.
הוא התחיל להגיד שהוא ישים עליי עין.. כל מיני שטויות. עפתי מישם.
בדרך עצרתי בקיוסק על יד הבית של סבתא שלי. ישבו שם שני שנים והתחלתי לשבת איתם. לאחד קראו נתי והוא בן 21 ולשני קראו איתן. את איתן הכרתי פעם, הוא למד איתי בביצפר.. גדול מימני בשנתיים.
נתי סיפר שהוא רב עם חברה שלו, שהיא קרציה ופאתום היא התקשרה, מהפלאפון שלו שמעו הכל.. ככה השיחה הלכה:
"נתי, אני בבית שלך.."
"טוב יאללה סתמי.."
"אני בבית שלך! איפה המתח לחדר שלך?"
"מהההההההה???????"
"נו כן..תענה"
"המפתח אצלי מההה את חולת נפש איך הגעת לבית שלי??"
"מהחלון"
"מהחלון היא אומרת לי...עופיי החוצהה י'א חוצפנית פורצת.."
"נכנסתי לחדר שלך.."
"מההההההה הההההההההה...צאיי החוצההה.."
"כן..פרצתי..מה עלשות..אהה המחשב דלוק"
"אלל תגעי במחשב דיר באלאק!!"
"מי זאת 'ח(כ)מה בלילה'???"
"מההה את נוגעת לי באיי סי קיו עופיייייי כברר.."
"לא רוצה..אני מוחקת לך את כל הבנות.."
"אלל תגעי י'א מטומטמת זונה בת זונה שרון אל תשגעי אותיי.."
"הנה מחקתי כבר 17"
"טובב י'א חתיכת גנבת..זה ניקרא פריצה מה שאת עושה!! הקטלתי ת'שיחה י'א כלבה אני עכשיווו עכשיווו הולך עם זה למשטרהה..! אני אדפוק לך מכותת..משוגעתת"
"כןן?? ניראהה אוותךךךךך.."
"טוב שרון שמעי אין לי עצבים לילדה קטנהה..מה מה את רוצה המחיים שלי"
"לדבר"
"לדבר אני יכול גם בטלפון"
"לא"
"אז מה את רוצה בחאיית ראבאק מההה??"
"השארתי לך מכתב על המיטה.."
"מה אנחנו פה מתכתבים..בדואאררר..?? טוב צאיי מהבית..!!!!"
"לך תזדיין ביי!"
"ביי..
כוס אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא שללללללללללהההההההה"
חחח. זה היה כזה מצחיק.
---
הייתי בבית. לבד. אכלתי לחמניה עם חביתה. הרגשתי שמנה. הפעם אני חייבת להקיא. הלכתי לשירותים..התיישבתי על הרצפה מול האסלה ואספתי את שיערי. התחלתי לדחוף אצבעות לגרון, פאק זה כל כך כאב. ירדו לי דמעות, מרוב כאב דפקתי עם ידי השמאלית על האסלה. קמתי ועמדתי מול הקיור. לקחתי את מברשת השיניים ודחפתי לתוך הגרון, דחפתי את הצד של המברשת עצמה. שוב, ושוב ושוב.. והנה אני מרגישה את זה עולה, עוד קצת, עוד קצת... הקאתי.. עוד פעם, ועוד פעם. כולי הייתי מלאה דמעות.. זה גורם לגירוי כזה. הרגשתי מאושרת. הרגשתי מלכה.
---
הייתי עם אבא בקניון. נכנסנו לנו ניים וקניתי מישם ג'ינס עם בד כחול מתקפל למעלה. מידה 1. קצת רופף עליי. אני. שפעם הייתי מידה 3, וגם מידה 3 הייתה בקושי עולה. אני. שעכשיו מידה 1 רופפת עליי, גדולה עליי. הוא קנה לי גם נזמים, איפור וחולצות חדשות לביצפר. ישבנו לאכול, הוא הזמין לעצמו שאוורמה ולי פלאפל. אכלתי את הכל.
"אבא, הלכתי רגע לשירותים".. קמתי והלכתי אל שירותי הבנות בקניון, התכופפתי, דחפתי אצבעות והקאתי את הכל.
---
הגיע ה30.8.2003.. עוד יומיים חוזירם ללימודים. השעה הייתה 4 ומשהו לפנות בוקר
בן, האהבה הראשונה שלח הודעה. דיברנו קצת, אמרתי לו שאני לא רוצה אותו. הדבר שהכי עצבן אותי זה שפעם אני רדפתי אחריו, רציתי אותו והוא היה מנצל אותי ושם עליי זין. פתאום הוא אוהב אותי? פתאום הוא מתגעגע? אחרי שנה ומשהו שהוא לא ראה אותי? טוב שהוא נזכר. פתאום הוא שלח עוד הודעה, פתחתי והיה רשום..
מושלםםםםםםםםםםםםםםם
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךך!
פרק יפייפה..
ת מ ש י כ י!@#
😊
מיי זה אלללי רוזנשטיין הזה??!?
הוא מפחיייד אותייי!!!
מאמי יצצא מהממם =]]
ממש אהבתי!!
אבל תגידי איך היית בת 14 וכבר היה לך מלא כסף כל הזמן ??
כאילו ההורים היו מביאים לך תמיד ?
איך את מצליחחה להקיא?!
פררררררררק מעלללללף !#
orush-14 -= או ההורים.. או יובל.. =/
MiShEluSh - אולי טעיתי, זה היה ה18.8
-פשושית- - דוחפת אצבעות או מברשת שיניים..
sufipufi - חח הוא באמת מפחיד.. תודה:]
oshri_Ok - תודה יפה שלי3>
פשוט-רותם - תודה:]
Guest - תוודה😊
אורחים_שני - תודה! 😊
לפני הכל משהו קטן שחשוב לי להזכיר. אני בכוונה לא רושמת את המשקל שלי בפרקים הקודמים והבאים.. במילא בכל התקופה הזאת יש מלא טריגרים, דבירם שיכולים לדרדר אחרות [סיגריות, שתייה, תמונות של אנורקסיות, דיבורים, מחשבות..] לדעתי אם אני אוסיף גם את כל המספרים והמשקל זה היהי קצת מוזר ויותר מידיי. וגם בגלל שאני לא ממש זוכרת בדיוק.. אני רק זוכרת שאז הייתי נשקלת כמעט כל יום.
=פרק 92=
קראתי שוב ושוב את אותה הודעה ולא האמנתי שזה מה שהוא רשם. רשמתי לו שאם זה מה שהוא עמדיף אז סבבה. אבל זה כל כך עיצבן אותי. הוא כזה אטם. מרוב שהוא מפגר הוא הופך אותי גם למפגרת.
סיימתי את השיחה אבל ידעתי שהקטע בנינו לא נגמר, ולא טעיתי. השעה הייתה כבר 6 בבוקר והחלטתי לקום מהמחשב, לעשות לעצמי טובה וללכת לישון. את זה עשיתי לא לפני שנכנסתי לבלוג שפתחתי שבוע לפני. הבלוג כולו היה בצבע מוזר, בתמונה הראשית שמתי תמונה של קייט מוס [שאז לא ידעתי מי היא, פשוט ראיתי מישהי רזה ויפה], כתבתי בגדול על התמונה "להיות מושלמת" ואז עוד כל מיני כתובות. עשיתי רשימות וכל מיני דברים. הפוסט הראשון היה משפט אחד - "אולי זה יתן לי משמעת עצמית". חשבתי לעצמי שאם אני אפתח בלוג על כל הקטע עם האוכל, אולי זה באמת יעזור לי להרזות עוד, להחזיק מעמד כשאלינה לא איתי. חוץ מימני היה עוד בלוג או שניים שעסקו בנושא הזה, אז, באותו זמן בכלל לא היו בלוגים על אוכל, על הרזיה. זה היה בתקופה שכל בלוג חש פריק, פאקצה וכאלה שטויות. קראתי את הפוסט מלפני כמה ימים.. בפוסט היו תמונות של היד שלי, ומלא חתכים עם דם. חתכתי בגלל שאכלתי. כמעט בכל פוסט הייתי שמה תמונה, פעם של מישהי מקיאה, פעם של אנורקסית אוכלתץ, פעם של מישהי רזה שכל העצמות בלטו לה. כל כך רציתי להראות ככה. אנשים ישר חושבים שמי שעושה כזה דבר רוצה תשומת לב. והם צודקים. אחת הסיבות היא שבאמת רציתי לקבל יחס, יותר יחס, תשומת לב.. אי אפשר להסביר את זה. היו הרבה תגובות יחסית לבלוג חדש, הרבה תגובות אמרו לי להפסיק עם זה אני רק חשבתי לעצמי "מה הם מבינים לעזאזל?!". אבל תגובה אחת משכה את תשומת ליבי..:
ג’ון , 05:55 28/8/2004:
תקשיבי ילדה. סביר להניח שכלום ממה שאני כותב לך עכשיו לא יחלחל אליך כי את בת 14 וחיה בעולם שבו רזה=יפה, אבל אני חייב לכתוב לך בכל זאת. אני בן 23 עם טיפה יותר נסיון חיים ממך, הייתי כל החיים שלי ילד שמנמן וחשבתי שבגלל זה אין לי חברה ולא מצליח לי כלום. בשלב מסוים הורדתי 18 קילו בארבעה חודשים. לא דחפתי אצבעות כדי להקיא כמו שאת עושה. לא הרעבתי את עצמי כמו שאת עושה. וכשהעלתי 200 גרם לא הלכתי לחתוך את עצמי כמו שאת עושה כדי ’להזכיר’ לעצמך.
אכלתי 5 פעמים ביום, שלוש ארוחות מלאות ופעמיים בין הארוחות. עשיתי כושר כל יום והצלחתי. רק כדי לגלות אחר כך שכל המשקל שהורדתי בכלל לא היה מה שתקע אותי בחיים. מה שתקע אותי בחיים זה איך תפסתי את עצמי ואת החיים. עכשיו, את בטח חושבת לעצמך שאני לא מבין כלום כי את נורא שמנה ודבה ויש לך עוד שתי קילו להוריד עד תחילת הלימודים, ואני אומר לך חד וחלק:
את ילדה בת 14, את צריכה להתפתח, את צריכה גוף בריא. יש מחלה בשם אולקוס, זה פצע בקיבה, אם הקיבה שלך לא תקבל את החומרים שהיא צריכה, יכול להיות לך אולקוס. זו מחלה נוראית וכואבת שבדרך כלל יש לאנשים בני 50. את לא רוצה.
חוץ מאימת האולקוס (לכי תשאלי את ההורים מה זה), את רוצה שיהיה לך כל החיים גוף של ילדה בת 14? בשלב מסוים יגיע הרגע שתרצי להראות כמו אשה, תרצי לצאת עם בנים. אף אחד לא יסתכל עלייך אם כל העצמות שלך יבלטו החוצה. בנים לא אוהבים שלדים. בנים אולי לא אוהבים בנות עם 100 קילו מעבר לנורמלי, אבל אף אחד לא רוצה לצאת עם מישהי שנראית כמו ניצול שואה.
כל הזמן שאת חושבת בטיפשותך שאת מרזה, את מזיינת לעצמך את הגוף וסביר להניח שביום אחד את פשוט תפלי באמצע הרחוב. אין פה משחקים ואין פה קסמים, מה שלא מטפחים נובל. כמו שתכשלי במבחנים בבית הספר אם לא תלמדי, כמו שפרח ינבול כשלא תשקי אותו - ככה יקרה גם לגוף שלך. את חייבת לתחזק אותו כל הזמן, ולתת לו את כל קבוצות המזון שהוא צריך, פחמימות, סידן, ברזל, וויטמינים, כל מה שצריך. זה לא אומר שתתחילי לבלוס בלי שליטה, אבל אם תלכי לדיאטנית היא תרכיב לך תפריט מאוזן של מה שהגוף שלך צריך, ולא תשמיני.
בנוסף, ברגע שתשלבי גם ספורט, השרירים שלך יתפתחו, העמידה שלך תתיצב, לא תהיי עייפה כמו שאני בטוח שאת מרגישה רוב הזמן (תוצר ישיר של חוסר מזון).
אם הגוף שלך יהיה בריא, הנפש שלך תהיה בריאה, זה קשור אחד לשני קשר הדוק וגם אם את לא רואה את זה עדיין. דבר נוסף, מה פתאום לחתוך את עצמך? אני מבין שאת מחפשת תשומת לב, וזה טבעי בגילך, אבל את פשוט מתעללת בעצמך ואת גם נהנת מכל שניה שאת עושה, ועוד יותר נהנית לשמוע שאחרים אומרים לך את זה, רק כדי לקבל אישור שאת לא בסדר, שאת פושעת, שאת רעה.
אני מבין מאיפה זה בא, תאמיני לי, כחייל אני כמעט דפקתי בעצמי כדור פעמיים, ובשלב מסויים אתה מתפכח ומבין שאתה יצור חי ומטבעך הוא לשרוד, אני לא יודע אם את רוצה למות או סתם לרזות, כך או כך, את גומרת את עצמך, וגם מה שתקראי ’חיים’, זה למעשה זומביות של רזון. צאי מערוץ האופנה, צאי מהחיים המטופשים האלה, תתחילי לאכול מסודר ולא במבה וביסלי, זה לא אוכל ולא תחליף לאוכל, תאכלי פרות וירקות ופחמימות וכל מה שצריך ותחזירי לגוף שלך את מה שהוא כל כך צריך.
ושיהיה לך בהצלחה. האנורקסיה שאת בדרך אליה, ואולי כבר עכשיו נמצאת בה, היא מחלה נוראית.
את ילדה בת 14 למען השם, ההורים שלך צריכים לקחת עלייך אחריות, אני לא יודע - אולי זו המרידה שלך בהם , בעולם או בכל דבר אחר, אבל הגוף שלך זה מה שסוחב את הנשמה שלך, זה דבר שאסור בשום פנים ואופן להזניח, ובטח ובטח שלא להתעלל בו.
אני מאחל לך בהצלחה, ואני מאחל לך שתעלי עשר קילו, עדיף להיות מה שאת מכנה ’דאבה’ אבל בריאה, מאשר להראות כמו ניצולת שואה, שלד מהלך ,אבל רזה, מה היופי בזה?
ועוד משהו קטנטן, לכי תקראי קצת ספרים, לילדה בגילך לא יכולות להיות טעויות כתיב כאלה נוראיות.
שלך
ג’ון."
כתבתי לו תגובה בחזרה:
"18 קילו ב4 חודשים??
כל הכבוד לך..הלוואי עליי. ו..ממ..אמרתי את זה כבר למישהי שקוראת פה ואני אגיד את זה גם לך [ולשאר המגיבים פה]. אתה מכיר את זה שאתה עושה משהו שהוא לא טוב, משהו לא נכון..ואתה יודע את זה? אתה יודע שאתה טועה והולך בדרך הלא נכונה וכולם מסביב מעירים לך מדאגה..מנסים שתבין. מנסים להסביר לך. הם מדברים איתך, כותבים לך, אומרים לך משפטים על גבי משפטים, שורות על גבי שורות.. אתה קורא..שומע..ואתה יודע בפנים שהם צודקים. אבל אתה. אתה תמשיך בשלך? מכיר? לא יודעת אם אתה מכיר..אני יודעת שאני כן. ולא משנה כמה תגידו, אני הרי יודעת שאני עושה משהו לא טובב..אני כ"כ פאקינג יודעת את זה. אבל אני ממשיכה בשבלי. כי אני יודעת [לא בטוחה..] בתוכי שאין מצב שנאי אהיה אנורקסית..אני ממש ממש רחוקה מלהיות אנורקסית או כל הדברים האלה. בקשר לשגיאות כתיב..אין לי..אולי אתה מתכוון לשגיאות שאני מקלידה מהר והמילים יוצאות מחוברות או משהו כזה.. אבל אם יש לי אז תתקן חחח..ומאוד נחמד מצידך על התגובה הארוכה והאיכפתיות..".
מידי פעם גם שמתי תמונה או שתיים של הגוף שלי אבל מייד מחקתי עוד לפני שיותר מ2 אנשים הגיבו. לא רצו שיגלו אותי. ידעתי מה זה ישרא בלוג.
לבסוף הלכתי לישון, נרדמתי די מהר. כשקמתי כבר היה צהריים, עדיין ה30.8.. אמא קראה לי לאכול אבל אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. היא לא שמה לב ממש, היא לא התייחסה. הייתי צריכה את היחס הזה מימנה. סידרתי קצת את החדר כדי להעביר את הזמן, כדי לא לחשוב על אוכל. שתיתי בקבוק גדול של מים, ניקיתי הכל, קיפלתי את כל הבגדים, סידרתי את המיטה וזרקתי כמה שטויות לפח. אחריי זה התיישבתי על האייסיקיו, לא היה לי כח לכתוב אוואי אז סתם רשמתי "לא פה" כדי שלא יציקוץ שמתי לב שבזמן האחרון יותר מידי אנשים מציקים. ראיתי שאורטל מחוברת על אוואי, קראתי את האוואי שלה והיה כתוב "לא פה:] בעזרת ה' היום עושה עגיל בטבור!". כל כך קינאתי. תמיד אהבתי עגילים, אבל מישום מה היו לי רק באוזניים ובאף. תמיד רציתי לעשות בכל מיני מקומות, בגבה, בטבור, בשפה.. אבל לא יצא לי. ישר החלטתי שבא לי לעשות עגיל בטבור, הלכתי לסלון..
אני: "אמא תקשיבי רגע"
אמא: "מה?"
אני: "אני רוצה לעשות עגיל בטבור"
אמא: "מה פתאום השתגעת?"
אני: "נו בבקשה! אז שהיית בחו"ל הסכמת לי!"
אמא: "כי פעם רצית מאוד"
אני: "גם עכשיו אני רוצה מאוד!"
אמא: "לא יודעת, דברי עם אבא"
ישר הלכתי לאבא, הוא לא הסכים כמובן, אמר שזה של משגעים, שלא מחוררים ככה סתם את הגוף.. ועוד כל מיני שטויות כאלו. ממש התעצבנתי.
הלכתי קצת לשני וחזרתי מימנה בערב, הייתי קצת על המחשב, ראיתי קצת טלוויזיה ואז הלכתי לישון. למחורת התעוררתי ב7 ומשהו בבוקר. אכלתי מלפפון עם קצת מלח והקאתי אותו. אבא אמר לי ללכת להתארגן כי היינו צריכים לנסוע לרחובות לסדר כמה דברים. לבשתי דגמ"ח שבכיתה ח' היה צמוד מתפוצץ עליי ועכשיו הוא נופל מימני, חולצה טריקו שחורה צמודה קצת ונעלי ספורט. התאפרתי קצת והייתי מוכנה. לקחנו מונית לרחובות וכעבור 20 דקות כבר היינו שם. תחילה הלכנו לתחנת המשטרה לענות להם על כמה שאלות. נזכרתי בכתבה בעיתון.. לפני כמה זמן בא אליי הביתה מאיר תוג'רמן, אחד הכתבים הטובים של ידיעות אחרונות, שאל אותי כמה דברים בשביל הכתבה, רצה שאצטלם אבל לא הסכמתי.. הוא הביא לי את הפלאפון שלו לכל מקרה, אתם יודעים. קניתי עוד 2 חולצות ביצפר וכמה דברים.. אחרייזה הוא רצה לקנות לי אוכל, למרות שהייתי רעבה לא הסכמתי.. בסוף הוא קנה לי פחית קולה, שתיתי רק חצי מימנה. לא יכולתי להכניס שום דבר לפה שלי כבר, למרות שהייתי רעבה. מאוד רעבה. עברנו דרך סטודיו לפירסינגים, שוב הצקתי לו על העגיל והוא לא הסכים... כשכבר היינו בדרך לתחנת המוניות עברנו שוב דרך אותו סטודיו, הפעם הוא שאל אותי בעצמו אם העגיל הזה באמת חשוב לי. עניתי שכן ועלינו למעלה. הפירסר דיבר איתנו, הסביר לנו הכל.. שכבתי על המיטה, הרמתי קצת את החולצה ואבא מייד אמר "מה זה, איך רזית ככה? הבטן עוד עמט נדבקת לך לגב".., "מממש..." עניתי בציניות. פאק, הוא שם לב. אולי רציתי שהוא ישים לב? הפירסר דיבר איתי עוד טיפה והסביר לי בדיוק מה הוא הולך לעשות, אבא החזיק לי את היד חזק והפירסר עשה משהו עם איזה צבת ואז הכניס את המחט. צרחתי. אבל לא כי כאב לי, כי אני פשוט פחדנית כזאת.. כשהוא סיים ממש התלהבתי... התעלמתי מהכאב. העגיל היה ממש יפה, קטן כזה בצבע סגול כהה. כשחזרנו הבייתה אמא ממש הזדעזה מהעגיל, היא לא אוהבת דברים כאלה. יותר מאוחר בערב נפגשתי עם אלי, עשינו סיבוב ביחד באיזור, באמת התגעגעתי אליו אבל עדיין - זאת לא אהבה.
כשחזרתי הלכתי לאחותי, היא עשתה לי פן, גבות ושפם [היא קוסמטיקאית]. היא רצתה גם לעשות לי פראנץ' בציפורניים אבל לא רציתי, העדפתי להישאר עם הלק השחור.
---
התעוררתי בבוקר, מצד אחד התרגשתי אבל מצד אחד פחדתי. היוםה ראשון שלי בכיתה ט'. אני חייבת להשקיע השנה, אני חייבת. קמתי בעייפות ושתיתי כוס חלב.. מישום מה חלב היה משביע אותי.. אחריי זה הקאתי=/ לבשתי דגמ"ח בצבע חום, שגם הוא נהיה גדול עלייה, נעלי ספורט וטישירט קצרה באורך ובשרוולים אבל קצת רחבה על הגוף, גם בגלל שרזיתי. התאפרתי קצת והייתי מוכנה.. הלכתי לשני ושתינו הלכנו ביחד אל בית הספר...
יצא הכי מעפן שיש 😢
מעפן- חח כן בטחח!! D;
יצא פשוט מדהיםם!!! :]
המשך!
יצא מדהים תמשיכי דחוווף !
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי