=פרק 93=
"נו, את באה?" נשי שאלה כשעמדנו מול מבנה בית הספר. הוא היה שונה. שנאתי את הביצפר הזה. איך שעברנו לפה הודעתי לאמא שלי שאני לא מתכוונת ללמוד בביצפר פה, ושאם היא לא תסכים לי להישאר בביצפר בחולון אני פשוט אעשה בעיות. אינ שונאת שינויים, היה לי כל כך טוב בביצפר הקודם, עם כל החבר'ה...
"אב'?!" היא נתנה לי דחיפה קטנה
אני: "כן כן.. בואי"
נכנסנו אל בית הספר, ראינו מלא תלמידים, מורים.. כולם התרוצצו במסדרונות וכמה מבטים הופנו אליי.
לא עברו 2 דקות עד שאיזה ילד שאל אם אני הילדה מהמקרה וככה עוד איזה 2 בנות מהשכבה התחתונה אני חושבת. הייתי חייבת סיגריה, הייתי גם רעבה. ירדתי לקיוסק לבד וקניתי מסטיקים ואז הלכתי למחששה, התיישבתי על החול נעשנת על החומה, הדלקתי סיגריית LM לייט קצר וחשבתי עם עצמי.
"מה קורה מאמי?", סובבתי את ראשי וראיתי את אלי, הדבקתי לו נשיקה ענקית בפה והוא התיישב על ידי. הוא הוציא גם סיגריה וסתם דיברנו על כל מיני דברים.. אחריי כמה דקות כל אחד הלך לכיתה שלו, הוא כבר עבר למבנה אחר, של י"א וי"ב.. ואני נשארתי בבניין של ז' עד י'. עליתי בלי חשק לכיתה שלי, שמתי לב לשלט החדש המקושט, ט'-5. נכנסתי וכולם כבר היו בכיתה, קפצו ואמרו שלום, כאלה צבועים. בחופש אף אחד לא יודע לשמור על קשר, אבל פתאום הם יודעים להגיד "כמה התגעגעתי", "ירדת לאילת החופש?", "מה קורה כפרה?!".. וכאלה. זיהיתי פרצוף חדש בכיתה, ילדה חמודה כזאת. היא הייתה בערך בגובה שלי, בעצם אולי קצת יותר גבוהה, שחומה, שיער חום כהה מאוד חלק עד אחרי הכתפיים, עיניים חומות גדולות. היא לא הייתה רזה ולא שמנה, טיפה מלאונת [או שזה הראש המעוות שלי], הקיצר, רגילה.
התיישבתי באחד השולחנות הראשונים ושמרתי מקום ליעל, הילדההכי נורמלית בביצפר הזה. כעבור כמה דקות היא הגיעה, קפצנו אחת על השנייה בחיבוקים ונשיקות והתיישבנו.
יעל: "את ממש זבל! לא שמרת על קשר כל החופש!"
אני: "כן, הייתי רוב הזמן בבת-ים את יודעת.."
יעל: "וואלה? וואי כמה דברים יש לי לספר לך.. אין לך מושג" היא פרצה בצחוק
אני ויעל היינו דומות במלא דברים. שתינו היינו מבריזות, בקושי לומדות, מעשנות, רבות עם אנשים, מתחצפות, מפלחות דברים כשמתחשק, אוהבות לשתות.. אני אף פעם לא הייתי כזאת מבריזנית, תמיד הייתי מצטיינת, מאז שעברתי לפה כל הציונים ירדו לנכשלים וכאלה. אחד הדברים היחידים שהבדיל בנינו הוא שהיא הייתה ילדת לילה כזאת.. אני בקושי הייתי יוצאת למסיבות, והיא? כל יום, או לפחות פעמיים בשבוע, מסיבה/פאב וכאלה.. תמיד היא הייתה מתחברת עם אנשים שהיו מכניסים אותה לכל מקום וכאלה.
יעל: "לא מעניין אותי, בראש השנה אני ואת יוצאות למסיבה!"
אני: "סבבה, אבל לאן?"
יעל: "בואי לדום!" [נו, כיתה ט', מה אתם רוצים..]
אני: "לדום? יכניסו אותנו? זה לא מעל גיל 16?"
יעל: "מה?! ממש לא! אני תמיד נכנסת לשם חופשי.."
אני: "אוקיי.. נראה"
יעל: "לא, לא ניראה! את באה וזהו!"
אני: "מתי זה?"
יעל: "עוד שבועיים בערך.. אל תדאגי, יהיה כייף!" היא חייכה ובדיוק המחנך שלנו נכנס לכיתה. הוא בירך אותנו וכאלה דברים, אמר עוד כמה דברים ואז הודיע שבסוף ההפסקה כולם צריכים להיות באולם ספורט.
בנתיים כולם דיברנו בכיתה עד שהגיעה ההפסקה הגדולה ואני ויעל ירדנו לקומה לטמה איפה שנמצאות שאר כיתות ט'. ראיתי את שני והיא אמרה לי שיש להם ילדה חדשה בכיתה שקוראים לה נופר.. היא הצביעה עלייה. אותה ילדה ישבה עם עוד כמה ילדים על אחד הספסלים במסדרונות, היא הייתה קצת מלאה [שוב, מוח מעוות, היא הייתה בסדר], שחומה [נו כמו כל גדרה], שיער חום כהה מאוד עם איזה כמה פסים בלונדיניים אני חושבת, עיניים חומות.. עגילים של פרחה, וזהו, זה מה שאני זוכרת.
שני: "טוב את באה לקיוסק?"
אני: "כן בואי"
הלכנו אני, יעל ושני לקיוסק, קנינו לשתות וסתם ישבנו שם ועישנו. כבר לא היה אכפת לי שאני מעשנת לייד הקיוסק, איפה שיש מורים וכאלה, לא עניין אותי כלום. בסיומה של ההפסקה הלכנו כולנו לאולם הספורט, הכרנו את המנהלת החדשה [שהייתה זגנית, המנהלת הקודמת חטפה סרטן או משהו, מגיע לה], היא התחילה לחפור בשכל על השנה החדשה וכל מיני שטויות כאלה.
---
"את באה לאכול?"
שמעתי את אמא צועקת מהמטבח
אני: "לא אני לא רעבה" צעקתי בחזרה
אמא: "לא, בואי לאכול!"
יצאתי מהחדר בכוונה להבהיר לה שאני לא רעבה ולא בא לי לאכול, אבל אז הרחתי את הריח של המקרונים עם הרוטב.. כל כך הרבה זמן לא אכלתי ארוחה נורמלית בצלחת, אשכרה אוכל. לבסוף הרעב השתלט עליי, התיישבתי על יד השולחן והיא מזגה לי ולה לשתות, בכל צלחת היא שמה הרבה מקרונים ושניצל צמחי, כמו שתמיד הייתי אוהבת. התחלתי לאכול וזה היה כל כך טעים, התלהבתי מהאוכל, הרבה זמן לא אכלתי כמו בנאדם. אחרי כמה ביסים לא יכולתי יותר. הרגשתי מן דקירות מוזרות בבטן שלעולם לא הרגשתי לפני כן
אני: "זהו .. שבעתי"
אמא: "מה? בקושי אכלת"
אני: "כן אני לא רעבה.. אכלתי בביצפר" שיקרתי
אמא: "לפחות תאכלי את השניצל, ראיתי שטעים לך"
אני: "לא, זה באמת טעים.. אבל אני ..באמת אני לא רעבה" מלמלתי.. הלכתי לחדר שלי, חיכיתי איזה 20 דקות - חצי שעה והלכתי לשירותים. עמדתי מול הקיור, פתחתי אתה זרם, דחפתי את מברשת השיניים עמוק לגרון והקאתי. הרגשתי אלוהית. מלכה. אחריי זה צחצחתי שיניים ושתיתי קצת קולה, הלכתי לחדר וישנתי..כשקמתי השעה הייתה 11 בלילה, היה לי כל כך משעמם. שמתי לב שהבטן שלי קצת התנפחה, בגלל ה6 ביסים מהצהריים. הפעלתי את מצלמת האינטרנט וצילמתי כמה תמונות של הבטן. מצד אחד היא הייתה נראית לי נפוחה, שמנה וגמעילה. אבל מצד שני העצמות קצת בלטו.. היא הייתה נורא דקה.
הבלוג שלי פעל פחות מחודש, וכבר בזמן הזה הספקתי להיכנס לבלוג של מישהי שהייתה בערך כמוני. רק שהיא הייתה באמת רזה. היינו בערך הבלוגים היחידים שהיו בנושא הזה, עוד לפני שכל אחת פתחה בלוג על זה. נכנסתי אלייה וקצת עיינתי בדברים, קינאתי בה על כח הרצון שלה.
---
'3/9/2004'
כתבתי את התאריך בראש הדף בעט כחול והמשכתי להעתיק מהלוח.
כשהסתיים השיעור חיכינו עד שהמורה לתנ"ך יגיע..
יעל: "אוף, איך רזית ככה? גם אני רוצה"
אני: "מה? את דפוקה?! את מקל!"
היא באמת הייתה ממש רזה. היא בין הבנות היחידות ביקום שאני יכולה להגיד שיש להן גוף מושלם. רזה כל כך, מידה 0 קצת גדולה עלייה, חזה יחסית גדול, עומד ויפה, תחת פצצה.. הכל יפה אצלה.
אני: "אני מקיאה.. לפעמים"
יעל: "מה? תיזהרי, את בסוף תיהי בולמית"
אני: "חחחח מה פתאום" צחקתי. אני? בולמית? אני יודעת הרי שאני בחיים לא יגיע למצב הזה של כל הבנות מהכתבות בעיתונים. אני שמנה מידי. אני פרה. אני הר אדם.
יעל: "אולי אני גם אנזה להקיא.. אני חייבת להוריד קצת במשקל"
אני: "מה פתאום.. אל תתחילי עם זה נו"
יעל: "למה? הנה תראי איך רזית יפה!"
---
נכנסתי הבייתה, השעה הייתה 1 ומשהו בצהריים.
פתחתי את הבלוג ועשיתי רשימה של מה שאכלתי היום:
'תה [1סוכר]'
ביס מקוראסון בביצפר
אשל'
ניסיתי לספר לאמא שלי על הקטע הזה של ההקאות, רציתי שהיא תידע.
אולי היא תנסה לעזור לי או משהו, לתמוך בי. היא צחקה. צחקה. צחקה. צחקה.
זה לא נקלט לי. היא פאקינג צחקה לי בפרצוף.
"חה, מה, את בדרך לאנורקסיה עכשיו?"
וכשאלתי ביס מפרוסת לחם: "תיזהרי לא להשמין"
וכשהסתכלתי במראה: "לא, את ממש דבה"
תודה, אמא.
---
4/9/2004.
מישום מה קמתי ב6 בבוקר, התיישבתי במחשב ונזכרתי במשהו שקרה לי אתמול.
אמא שלי הייתה על המחשב שלי ונכנסה דרך המועדפים לבלוג של הילדה הזאת, שגם לה יש 'בעיות עם האוכל'. כל כך התעבצנתי שהיא חיטטה במועדפים וצעקתי: "מההה עכשיו את גם כן קוראת כל דבר בבלוגים, מההה שוב לעקוב אחריי?!"..אחריי זה היא אמרה בתגובה על הבלוג של הילדה ההיא: "מסכנה! היא גומרת את החיים שלה!!! היא מקיאה והיא חותכת!! זה לא יאמן פשוט!!"
המשכתי לשבת על המחשב אותו בוקר, כתבתי פוסט בבלוג, פוסט עצבני ביותר. איך היא לא שמה לב? היא מדברת על הילדה מהבלוג ולא מבינה שהבת שלה בדיוק אותו הדבר. הבת שלה מרעיבה את עצמה, מקיאה, חותכת... והיא אפילו לא שמה לב. כל כך רציתי תשומת לב, יחס.. שהיא תידע. שהיא תעזור לי. שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר. כל כך רציתי לדעת שהיא.. שהיא לצידי.
---
עברנו יומיים.
ביומיים האלה ניגשה אליי ילדה בבית הספר, קצת נמוכה מימני, שיער שטני גלי-מתולתל, עיניים יפות כאלו.. ילדה חמודה.
"את אב'?" היא שאלה
אני: "כן"
...: "אה! אז זאת את מהמקרה?!"
אני: "כן.." אוי, הנה זה שוב מתחיל
...: "מה... זה כנון מה שהיה כתוב בעיתון? זה נכון מה שכולם אומרים?"
אני: "מה כולם אומרים?"
...: "שגזרו לך את השיער..זה נכון?"
אני: "כן..אהם.. טוב אני הולכת למטה" ניסיתי להתחמק מימנה
...: "אני לירון דרך אגב"
אני: "סבבה.. איזה כיתה את?"
...: "ז'"
אני: "ז'? אוקיי.."
ביומיים האלו בקושי אכלתי. אכלתי רק נגיד חצי פרוסת לחם, מסטיקים, ירקות. ובכל זאת, כל מה שנכנס לפה, יצא בהקאה. כבר לא כל כך קשה לי להקיא.
---
למחורת היום עבר כרגיל, בביצפר היוכ אלה שעדיין לא הפסיקו לשאול. הכרתי את הילדה הזאת מהכיתה, קראו לה עדי, היא הייתה ממש נחמדה. הכרתי גם את נופר, גם היא חמודה כזאת. רוב הזמן הסתובבתי רק עם שני ויעל וגם עם אלי. כשחזרתי הבייתה אכלתי אורז וסלט שהקאתי אחר כך. נשבעתי לעצמי שהשנה אני לא אפסיד שום שיעור ספורט. בכיתה אחד הבנים ששנה שעברה היה תמיד אומר לי שאני שמנה, דבה וכו'.. ישב ליידי באחד השיעורים..
...: "תראי לי רגע את העגיל בטבור"
אני: "לא רוצה, מה יש לכם כולה עגיל בטבור"
...: "נו תראי רגע, אל תיהי מגעילה"
הרמתי את החולצה והראתי לו את העגיל, הא התבונן בבטן שלי כמו מטומטם
...: "אההה.. איך רזית! מה זה?! וואי! ממש רזית!!"
לא ידעתי מה להגיד וכיסיתי את הבטן בחזרה עם החולצה
...: "אבל החזה שלך נהיה קטן"
יופי, חשבתי לעצמי, גם עכשיו זה לא טוב להם. שילכו להזדיין.
אבל מצד אחד זה נחמד שכולם אומרים שרזיתי.
אכלתי בביצפר ביס אחד במטוסט של ידיד.. כל השיעור ישבתי והרגשתי שאני הולכת להקיא על המחברת.
כשנגמר בית הספר הלכתי לאלי.. התנשקנו ועשינו כל מיני דברים, לא רציני, סתם חרמונים כאלה בקטנה. אבל הרגשתי ממש מגעיל עם עצמי, הוא כל הזמן אומר לי שהוא אוהב אותי ואני מחזירה לו בחזרה שאני אוהבת אותו, אבל אני בעצם לא. היתי אצלו עד 7 בערב בערך, הוא שם לב שלא אכלתי כלום אז שכנע אותי לאכול איזושהי לחמניה.. עוד הוא רצה להכין לי אשכרה סנדווץ' עם דברים, ברור שלא הסכמתי. לקחתי את הלחמניה הריקה ואכלתי ביסים קטנים. הוא ליווה אותי עד לבית, נפרדנו בנשיקה, זרקתי את הלחמניה לפח ונכנסתי הבית. אמא שלי הייתה על המחשב בחדר ואני בדיוק החלפתי בגדים, הפלאפון שלי צלצל ומייד הלכתי לענות
אני: "הלו?"
יאנה: "מה קורה מאמי?"
אני: "בסדר.. מה איתך יאנו'ש?"
יאנה: "הכל טוב.. למה את נשמעת ככה?"
אני: "מה זאת אומרת?"
יאנה: "הקול שלך מוזר"
אני: "הקאתי עכשיו את הנשמה שלי, אני לא מרגישה טוב"
יאנה: "וואי מה קרה?"
אני: "לא יודעת.. כל היום יש לי סחרחורות כאלו.."
יאנה: "את בטוחה שהכל בסדר איתך?"
אני: "לא יודעת.."
יאנה: "אולי תלכי לרופא"
אני: "לא יודעת, לא ניראה לי זה משהו רציני"
יאנה: "יכול להיות.. אולי את צריכה רק לנוח"
אני: "כן.. אין אני אומרתלך כל הדרך לאלי אני כזה הייתי חיבת לשתות מים, הראש כאב לי כל כך"
דיברנו עוד קצת ואז סיימנו את השיחה, אמא שלי עדיין הייתה על המחשב ודיברה עם אחותי בטלפון. שמעתי איך היא צוחקת ואומרת משהו על זה שאני מחפשת צומי וחושבת שאני אשיג את זה דרך הקאות.
פאק, מה לא בסדר איתה? היא לא מבינה? מה צריך לקרות כדי שהיא תבין? כדי שהיא תבין שאני זקוקה לה?
ישבתי מול המחשב עם כוס חלב, העיניים שלי מלאות בדמעות, הראש מתפוצץ, לוקחת כדור אחרי כדור אחרי כדור, כבר התמכרתי לכל הכדורים האלה.
הלכתי להקיא..
התחלתי לשמוע כל מיני קולות מוזרים כאלה בתוך הראש, הם אשכרה ניהלו שיחה
"יש לך הפרעות אכילה.."
"יההה חלאס מה הפרעות שו הפרעות אין לה שום הפרעות אכילה!! שמעת?? אין לך שום הפרעות אכילה!! את לא חולה!! את בנאדם..יותר נכון בהמה אבל בנאדם בכל זאת..!את פשוט מנסה להפוך ממפלצת לבנאדם..ועד שזה לא יקרה את לא תוכלי לאכול נורמלי..לא קשור הפרעות אכילה.."
"לאכול ולהקיא זה בולמיה!!"
"אבל לאכול ולא לעשות כלום זה פרה!!!"
"אבל החיים שלך תלויים בזה!!"
"עדיף שתתאבדי לא צריך מכוערות כמוך בעולםםםם....מה את רוצה..עדיף לך שכולם יירדו עלייך שאת היפופוטם?!?! האאא??"
סתמווו כבררררררררר קדחתםם לי במוחחח!!!!!!!!!!
שוב כתבתי בבלוג:
'נמאס לי מכל הצביעות שעוקפת אותי אני מוצפת בצביעות ושקרים..הכל הולך להתפוצץ לי בפנים בקרוב..
נמאס לי לחייך לכולם, נמאס לי להתאפר ולשאול את כולם לשלומם..נמאס לי פשוט נמאס לייי..נמאס לי ללכת לקנות בגדים כמו במגזינים ננננננננממממממממממממאאאאאאאאסססססס אני לא יכולה להיות מי שאני באמת בעולם הזה אי אפשר !!!!!!!!!!!
אני רואה את הדם מצטבר לטיפות קטנות אודומות..טיפות שחורוותת מרוב כאב..
הקול צורב..אני תמיד שרה זה מפרק עצבים..יש אנשים שנדהמים מהשירה שלי אבל..אבל כלום.
צמרמורת בכל הגוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
אבל לאא אני לא יכולה ללכת לדום ב14 לחודש ככה עם כל השומן הזה..ניראה לי לא יכניסו אותי אפילו בסלקצטיה חח ממש מצחיק אני פשוט נקרעת פה מצחוק..ובוכה ביחד..'
---
ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת לכיוון בית הספר. בקושי יכולתי לנשום. עם כל צעד שלי הנשימות התגברו, כאב לי הלב, כאבה לי הבטן, כאב לי הראש. רציתי רק להגיע לקיוסק, לקנות מים, מסטיקים ולעשן עוד סיגריה. כמובן שהלכתי ישר לקיוסק, ישבתי שם קצת ואז כשהיה צלצול הלכתי לכיתה, יעל כבר הייתה שם והתיישבתי על ידה.
אני: "אני רואה השנה את כבר לא מאחרת אה?"
יעל: "כן... בואי נבריז שעה הבאה יש תנ"ך"
אני: "סבבה"
יעל: "תקשיבי עלה לי רעיון אדיר!"
אני: "מה?"
יעל: "בואי נעשה תחרות ש....
אתר האהבה הישראלי