-----הסיפור שלי-----

אבווש..😊
ד"א הגבתי לךך בבלוג ולא ענית לי עדיין...=\\
אווווהבת אותך 😊

המשך...??

=פרק 88=

לא יכולתי עוד להמשיך לעמוד שם ככה סתם ולא לעשות כלום. בבת-ים תמיד הרגשתי יותר ביטחון.. ובמיוחד לראות את הילד הזה, לבד, וכמה שמקיפים אותו, הזכיר לי את המקרה עם הבנות הזונות, בתחילת החופש. התקרבתי לשם, אחד הילדים שם לב שאני מקתרבת והתרחק.
"אני יכולה לשאול, למה אתם עושים את זה?" שאלתי בתוקפנות
...: "מה את מתערבת...לכיי!" אחד הילדים צעק אני התקרבתי ודחפתי אותו.
אני: "יש לכם בעיות עם הילד הזה?"
...: "כן! ועופי כבר מה נתקעת פה?!" עוד ילד צעק בביטחון
אני: "מה הוא עשה לכם?"
...: "נוו כוסאמק תראה את זאתי, מה אכפת לך?!"
...: "הוא סתם.. מרכל! מלשין!"
פאק, כבר מכנים ילד מלשין בגיל 7.. מה נהיה מהשכונה הזאת
אני: "מלשין? על מי הוא הלשין עליכם?"
...: "כן! מבינה? מגיע לו!"
אני: "על מה הוא הלשין?!"
...: "שהרבצנו לו"
אני: "וזה ניראה לכם בסדר ככה סתם להרביץ?"
...: "כי הוא מתלהב! 'תראו יש לי נעליים חדשות, תראו יש לי ככה'" הוא חיקה אותו
אני: "אבל תראו, אתם באים אליו חבורה של 5 בנים על ילד אחד, בטוח שתפוצצו לו את הצורה. מעניין אותי לראות אחד על אחד, אם תוכלו מולו"
...: "בטח שנוכל מה את סתומה?!"
אני: "נו, נראה אותך"
הילד התקרב אליו ולא עשה לו כלום
אני: "מה קרה אתה מפחד?" שאלתי והתקרבתי אליו, הוא הגיע לי קצת מעל לחזה, הוא שתק.
אני: "והנה אני, שאני גדולה מימך באיזה 4-5 שנים.. יכולה בתוך שנייה לפרק אותך, איך אתה מרגיש עכשיו? זה נחמד?" דחפתי אותו ממש חזק שהוא נפל על הדשא, שאר החברים שלו לא אמרו שום דבר.
"הילד הזה זה אח שלי הקטן, ובפעם ההבאה שאני אשמע שאתם רק דיברתם איתו אני מבטיחה לכם אישית שאתם לא תחזרו יותר הביתה, אף אחד מכם? זה ברור?" צעקתי והם הנהנו בפחד לאות הסכמה וברחו מישם עם האופניים שלהם. הילד הקטן מלמל "תודה" ובא ללכת
אני: "ילד! חכה רגע!" הוא סובב את ראשו ואני התקדמתי אליו "למה אתה נותן להם לעשות לך את זה? תגן על עצמך, אל תהיה חלש, תזכור.. אף אחד לא שווה את זה.. אל תיתן להם להשפיל אותך"
אמרתי בדיוק את מה שהייתי צריכה שיגידו לי.
...: "כי ככה זה.. הם תמיד מציקים לי"
אני: "אין לך אחים גדולים? אחיות?"
...: "יש לי אח גדול, בן 16"
אני: "אז בפעם ההבאה שהם יעשו משהו, למרותש לא ניראה לי שהם יעזו להתקרב אליך.. תגיד לו, תספר לו"
...: "הוא אומר שאני תינוק.. שאניא סתדר לבד" הוא השפיל את ראשו. כל כך ריחמתי עליו.
אני: "אין כזה דבר, מה הקשר תינוק? אם מישהו מציק לך, תגיד, תספר, אל תשמור בבטן.. במיוחד לא בגיל שלך שאתה לא יכול להתמודד לפעמים עם הדברים"
...: "תודה.. אני א..אגיד לו" הוא חייך והסתלק. לא הבנתי למה הוא לא רוצה דלבר יותר, אבל ככה זה ילדים. הייתי די מרוצה, אולי לא הייתי צריכה לנהוג כלפי הילדים האלו באלימות, בדיבור מגעיל, אבל אני מניחה שאם הייתי מדברת אחרת הם לא היו מבינים. המשכתי ללכת לבית של אלינה ובדיוק ראיתי אותה מתחת לבניין עם זיק, הכלב שלה. אמרתי לה שלום ועלינו למעלה. ישר הלכתי לחדר והחלפתי למכנס קצר וגופייה, החום הזה יכול להרוג אותי. את כל היום העברנו בדיבורים, סיפורים, חוויות מהעבר, טלוויזיה, מוזיקה מחשב ואיך לא - שעת הספורט היומית שלנו. כשכבר כמעט עמדנו להיכנס למיטה, כדי ללכת לישון הפלאפון שלי צלצל
אני: "הלו?"
אבא: "קורל מה נשמע?"
אני: "בסדר.."
אבא: "מחר אני בבת-ים, אני הולך לסזבתא, את רוצה אחריי זה לבוא איתי לאכול משהו?"
אני: "א..אוקיי" היה לי מוזר, הרבה זמן לא בילינו ביחד, במיוחד התרחקנו בזמן שאמא שלי הייתה בחו"ל, והיינו רבים מלא "באיזה שעה?"
אבא: "בערך ב4"
אני: "טוב"
אבא: "ביי"
אני: "ביי ביי"
הנחתי את הפלאפון על ידי והלכנו לישון.
---
"נו אבא, אמרתי לך, אני לא אוכלת בשר!" צעקתי בעצבים כששינו ישבנו מיחוץ לאיזה סמעדה במרכז בת-ים
אבא: "אבל את חייבת, כבר כמה שנים לא נגעת בבשר!"
אני:"כי זה רצח! זה חיה! זה גועל נפש!" צרחתי והמלצר הביט בי בהלם
אבא: "אז מה את רוצה?" הוא שאל בייאוש
אני: "אממ...סלט."
אבא: "רק סלט?! מה את בדיאטה?!"
אני: "לא.." מה אני אגיד לו 'כן אבא אני בדיאטה, יותר נכון אני ואלינה מרעיבות את עצמינו אבל אני כזאת כישלון שלא מצליחה להקיא'.. תביא לי חצי פיתה עם פלאפל"
אבא: "טוב" הוא חייך לעצמו חיוך מרוצה ונכנס לתוך המסעדה. הוא יצא עם האוכל-בשר-מגעיל שלו ואניא כלתי קצת סלט וחצי מהחצי פיתה..
"אני לא יכולה יותר.. אני שבעה" אמרתי ונשענתי לאחור. באמת הייתי שבעה, הקיבה שלי ממש נהייתה קטנה שמכל מנה קטנה אני נהיית שבעה ומפוצצת.. פעם הייתי יכולה לגמור מנה שלמה של פלאפל ועוד הייתי רעבה.
אחריי שסיימנו לאכול הלכנו להסתובב קצת בחנויות. ככה זה שאת עם אבא והארנק של אבא. יצאתי מישם עם שלל קטן ונחמד: 2 מכנסי ספורט ניילון כאלה, אחד שחור-לבן והשני בז'-לבן, וכתוב עליהם בצד
"ROCKET", חולצה תכלת עם הדפס חמוד, חולצה כזאת ורודה שרואים ת'חז..ו..מממ אי אפשר להסביר צריך לראות בשביל להבין, חולצה לבנה עם הדפס שחור, טבעת, 2 חוטינים כ"כ פאקינג חמודים, כוסע אדום שכתוב עליו "NY".
בדרך חזרתי ברגל לאלינה, העדפתי ללכת קצת. עברתי דרך בית המרקחת והייתי חייבת להיכנס, הוצאתי חצי שקל מהכיס והכנסתי למשקל.. עליתי עליו.. ו..ירדתי 6 וחצי קילו. הייתי כל כך מאושרת, בפחות מחודש! הלכתי לאלינה בשמחה כדי לבשר לה את החדשות הטובות והיא שמחה ביחד איתי וציינה שאם הייתי מקיאה הייתי מרזה עוד יותר. עלא לי לא הפסקתי לחשוב, התגעגעתי אליו מאוד, פתאום התחלתי לדמיין אותו כזה, לפני שהייתי הולכת לישון.. הייתי שוקעת בפנטזיות שלי ושלו.. מתחבקים, מתנשקים.. התגעגעתי אליו, לריח שלו.. פשוט.. אליו. הדבר היחידי שגרם לי לחזור לגדרה היה כדי לראות אותו. אני ידעתי שהוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותי, והנה סוף סוף אני מתחילה שוב להרגיש אליו משהו.
בנתיים התפרסמה כתבה באינטרנט על המקרה [מי שרוצה את הכתבה המלאה שישלח הודעה פרטית ואני אתן לו את הלינק לכתבה]..
"לפני מספר ימים, כך סיפרה, הזמינה אותה אחת הבנות לביתה. כשהגיעה, הטיחו בה חמש הנערות האשמות שונות: "את ליכלכת עלינו", "התחלת עם החבר שלה". הנערות דחפו ושרטו אותה. אחת מהן, כך טענה, נטלה מספריים וגזרה תלתלים מראשה",
"היום נעצרו חמש הנערות, והודו מייד במעשים המיוחסים להן. משטרת רחובות החליטה לשחררן למעצר בית. בימים הקרובים יועבר חומר החקירה לעיון הפרקליטות, כדי לקבוע אם יש די ראיות להעמידן לדין. מפקד תחנת רחובות, סגן-ניצב אלון לבבי, אמר כי "החשד שעולה לכאורה מהמקרה, התנהגות אלימה של ילדים בגיל צעיר כל כך, הוא חמור. משטרת רחובות תחקור ותמצה את החקירה הזאת עד תום, כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד"."
כמה בולשיט הם כתבו שם, בחיי. עכשיו בטח הן קוראות את זה ומאושרות, לפחות הן במעצר בית.
בדיוק שני התקשרה..
אני: "הלו, מה קורה? ראית את הכתבה?" שאלתי במהירות
שני: "כל גדרה ראתה.."
אני: "וואלה, מה הן רציני במעצר בית?"
שני: "כן.. טוב תראי אתמול אני הולכת עם..אורטל.."
אני: "עם אורטל?" רציתי לנתק לה בפרצוף באותו רגע
שני: "כן, נו אב' את יודעת שאורטל לא השתתפה בזה והיא לא עשתה כלום"
אני: "אבל היא ידעה על זה, היא יכלה לעצור את זה... העיקר היא ישבה שם בתור צופה"
שני: "אבל הן איימו עלייה"
אני: "אז סבבה, מוכנה לשתוק כדי שיעשו לינץ' על חברה טובה שלה, שיהיה לה בכייף.."
שני: "נו, מה את כועסת"
אני: "לא, עזבי, תספרי את מה שרצית לספר"
שני: "אז אני ואורטל הלכנו אתמול לסיבוב פה בשכונות ועברנו דרך הגינה של נטע.. אז ראינו אותה עומדת כזה והיא תפסה בסורגים.. היא אמרה שלום לאורטל ואז היא אמרה לי כזה "את קולטת שבגלל החברה שלך אסור לי לצאת מיפה?"... חח זה היה מצחיק"
אני: "מגיע לה לשרמוטה הזאת, שתמות, שתישרף.. גם כן.. גם היא וגם המשפחה שלה חולי נפש"
שני: "אחד אחד צריכים טיפול" היא אמרה וצחקה
---
ככה עברו להם עוד כמה ימים, הכל היה אותו הדבר. שגרה.. אבל שגרה טובה, שגרה מספקת.הבילוי עם אלינה גרם לי רוגע, אושר, כייף הנאה. אנחנו פשוט משלימות אחת את השנייה, מחזקות אחת את השנייה.. בקושי אוכלות, היא מקיאה, אני עדיין לא מצליחה להקיא, עושות ספורט, מבלות, הרבה שופינג, קניון, ים, יושבות למטה.. כל כך כייף. באחד הערבים היא שוב לא רצתה לבוא איתי אז ירדתי לבד, נפגשתי עם יאנה על יד הקניון, ישבנו באיזה ספסל ודיברנו על כל מיני דברים, מעשנות סיגריה אחרי סיגריה ברצף.
היא פתאום אמרה שיובל צריך לבוא עוד 10 דקות, שאלה אותי אם אני רוצה לבוא..נכון שהייתי בקשר טוב איתו, אבל משהו הפחיד אותי. הוא סרסור, מאפיוןנר, מסוכן.. מכל הסיפורים שלה הבנתי שזה כייף ללכת עם אחד כזה. נכנסים לכל מקום, מבזבזים כמה שרוצים, כל ה"עניינים שלהם"... זה ממש משך אותי. אבל להיכנס לזה? לבוא איתם? .... לא ידעתי מה לענות לה..
"טוב, אני אבוא" פתאום שמעתי את עצמי אומרת. היא חיכיה וכעבור כמה דקות הוא הגיע, נכנסנו לב.מ.וו השחורה שלו והתחלנו לנסוע. הוא הביא ליאנה את האקדח ובישק מימנה למלא מחסנית חדשה, מחסניתכ זאת שחורה קטנה. היא עשה את הכל במיומנות.. עצרנו באיזה שטח, ירדנו..
"את רוצה לירות גם?" יובל שאל
אני: "מה?!?!?!" שאלתי בהלם
יובל: "בואי, זה כייף"
יאנה: "כן זה מרגיע" היא חייכה.
יובל הוציא מהבגאז' קרטון עם בקבוקי בירה ריקים וסידר אותם ב2 שורות יפות אחת על השנייה, על גג המכונית. יאנה ירתה 5 כדורים, פגעה ב4 מיתוך 5. זה הפחיד אותי, הרעש היה כל כך חזק..
היא הביאה לי את האקדח השחור הקטן, היד שלי רעדה, כולי רעדתי. יובל הסביר לי בצקרה איך עושים את זה.. עמדתי.. מנסה להתרכז..
יאנה: "תדמייני שהבקבוקים זה מישהו שאת שונאת!" היא עצקה אליי בהתלהבות
לא יכולתי לזוז
יאנה: "נו יאללה אב',תירי כבר, אנחנו עוד רוצים ללכת לאכול משהו, לשתות.. את באה נכון?"
יובל: "תני לה להתרכז" הוא אמר בקול העמוק שלו
אני: "כן.. אני אבוא".. שתיקה. לא שמעתי כלום. דמיינתי שהבקבוקים הם נטע, ירדן, סשה, אורטל ומעיין... לחצתי על ההדק לא לפני שיאנה 'טענה' אותו.. או איך שלא אומרים..

פרק מדההים !

אני רוצה לקרוא ת'כתבה .

QUOTE (-שחרווניי- @ 17/12/2006) פרק מדההים !

אני רוצה לקרוא ת'כתבה .
גמאני :]

גמני ^^

מהממהמהמםםם..
הממשךך
דחוףףף =]

פרק מדהים!

אהבתי כ"כ..



אב',לי ולך יש דיבור בפרטי...
תתחברי!!!!

המשך

תמשיכיייייי !

המשךך

המממממממממממשך 😊

??????

[בפרק הזה אני עוברת די הרבה בזמנים, מדלגת על דברים]

=פרק 89=

בום. יריתי באחד מהבקבוקי הבירה הירוקים, הדמות של'נטע'. הרגשתיכ אב נוראי ביד, עבר לי מן זרם כזה שגרם לי להפיל את האקדח על האדמה.
יאנה: "את בסדר?" היא רצה אליי
אני: "כן, אמאלה.. זה כואב מה זה?"
יאנה: "כן... זה ההדף.. או איך שלא קוראים לזה... תמשיכי"
יובל עמד בצד והסתכל
הרמתי את האקדח, הפעם יותר פחדתי.. כיוונתי טוב טוב ויריתי עוד 4 כדורים.
פגעתי בכל הבקבוקים... אני יודעת שאם לא הייתי מדמיינת שהבקבוקים הם הזונות האלו, לא הייתי פוגעת אפילו באחד.
ישבנו באותו מקום עוד חצי שעה ואז יובל הסיע אותי ואת יאנה הבייתה ונסע.
יאנה: "נו, נרגעת קצת?"
אני: "כן..זה באמת משחרר"
יאנה: "אני שמחה" היא חייכה וחיבקה אותי "ירית מצויין, יש לך את זה"
אני: "חח את רואה לי עתיד של מאפיונרית?"
יאנה: "אולי...." היא חייכה ושתינו צחקנו "אני רוצה רגע מנה ואז נלך טוב?"
אני: "של מה?"
יאנה: "לבן"
אני: "טוב... איפה פה? באמצע הרחוב?"
יאנה: "לא.. בואי לשם" היא הצביע על איזה שיח כזה גדול, הלכנו מאחוריו והתיישבנו על האדמה.
היא הוציאה את הארנק מהכיס שלה ומישם הוציאה שקית שקופה קטנטנה שהיה בה קצת קוקאין.
היא שפכה חצי מימה שהיה שם על הארנק, סידרה את זה בעיגול כזה [לא, לא שורה].. היא דחפה את אחת הציפורניים הארוכות שלה לתוך הערימה הקטנה ככה שהציפורן מלאה בחומר וישר הסניפה את זה.
אני: "לא ידעתי שככה עושים את זה"
יאנה: "עכשיו את יודעת" היא צחקה "זוכרת שאז שרצית לנסות קוקאין הבאתי לך על המגש ואת כמו סתומה עשית 'פוווו' והעפת את זה...חח אשכרה חשבת שזה אמור להיות באוויר"
אני: "חחחחח.... ואז את התחלת לצרוח כמו מטורפת 'מה עשית!? משוגעת! מטורפת!'" חיכיתי אותה ושוב צחקנו.
יאנה: "יאללה, אני עפה הבייתה"
אני: "מה, זה לא עושה לך כלום?"
יאנה: "סתם מרגיע כזה, נחמד..פעם הייתי מתחרפנת מיזה"
אני: "אה אוקיי.. יאללה אז גם אני עולה.. נדבר מאמי"
יאנה: "ביי אב'" היא חיבקה אותי חיבוק גדול וארוך וכל אחת הלכה לדרכה.
עליתי חזרה לאלינה, היא הייתה על המחשב.. שמתי לב לסכין מטבח שהייתה מונחת על המיטה.
אני: "מה זה אלינה?"
אלינה: "סתם.."
לא יודעת למה, הייתה לי הרגשה שהיא חתכה את עצמה... ישר לקחתי את היד שלה וראיתי 3 חתכים.
אני: "למה?"
אלינה: "כאילו שאת לא עושה את זה" היא מלמלה ומשכה את ידה חזרה
אני: "אבל למה את עשית את זה?"
אלינה: "סתם.. אני שמנה.. אכלתי 2 ביצים קשות.. בסוף אני עוד אשקול 100 קילו"
אני: "תפסיקי נו, את יודעת טוב מאוד שאת לא שמנה!"

הגיע יום שישי ואני הייתי בגדרה, רציתי קצת לבלות עם שני.. קבענו לצאת בערב. השעה הייתה 8 בערב והתחלתי להתארגן .. לבשתי מכנס בצבע זית נמוך, צמוד, חולצה מיוחדת כזאת בצבע וורוד עתיק [אין לי מושג מה הקשר] ונעלי עקב יפות. סידרתי אתהתלתלים והתאפרתי. שני הגיעה אליי, שתינו משהו, לקחתי כסף מאמא ויצאנו.. קודם הלכנו למוסא, קניתי סיגריות ורדבול, אחריי זה סתם הסתובבנו קצת. פתאום כולם התחילו לבוא אליי בשאלות "את הילדה מהמקרה?" וכאלה.. זה ממש עצבן אותי, אשכרה לא יכולתי ללכת ברחוב איתה. בסביבות 2 חזרנו הבייתה.
---
וככה הגענו לחודש אוגוסט. הכל הלך כרגיל.... שום דבר לא השתנה.. כמובן שחזרתי לבת-ים לאלינה.
זה היה יום שישי, 3 בצהריים.. אני התארגנתי, לבשתי חצאית מיני וורודה עם כפלים, נעלי עקב עץ עם רצועות בצבע תכלת וטישירטעם מחשוף קטנטן בצבע תכלת.. זה היה יום הולדת שנתיים לבת דודה הקטנה שלי, המשפחה החליטה לעשות את זה בפארק אחד בת"א, אני הייתי אמורה להיות אצל סבתא שלי [שגרה 2 דקות הליכה מאלינה] ב5 אחר הצהריים ומישם דוד שלי ייקח אותנו. אמא ואבא כמובן לא יכלו להגיע, אבל דוד שלי ראמי דווקא כן.
אלינה: "מתי את יוצאת?"
אני: "ב5.."
אלינה: "נעשה את מה שתכננו בערב?"
אני: "כן.. ברור!"
אלינה: "סבבה" היא חייכה.
תכננו בערב שנזמין פיצה, מן מתנה כזאת לכך שהרזנו יותר מ9 קילו. התפקיד של אלינה היה לנקות את כל הבית, לסדר.. התכוונו אולי להזמין כמה חברים בערב.. היא כבר קנתה את השתיה, והדבר היחידי שחסר לנו היה סיגריות. פאק, נזכרתי שכל החנויות סגורות כבר, הקיוסק היחיד שפתוח הוא קיוסק 24 שעות שנמצא בחולון, על יד הביצפר הישן.. מרחק של חצי שעה הליכה, אבל לא הייתה ברירה. לקחתי את התיק הקטן עם הפסים שלי ויצאתי.. הלכתי די מהר כי רציתי להספיק גם להתאפר והכל לפני שאני הולכת לסבתא שלי.. קניתי LM לייט קצר וכבר הייתי בדרך חזרה לאלינה.. ממש בדרך ראיתי בדיוק מכונית אדומה חונה.
"ילדה יש לך סיגריה?"
הסתובבתי. ראיתי בחור צעיר יוצא מהמכונית, הוא לא היה נראה רע, אבל גם לא חתיך או משהו.
אני: "כן, קח" הבאתי לו סיגריה והוא הדליק אותה "טוב אני ממש צריכה ללכת" מלמלתי והמשכתי ללכת. הייתי צריכה לעבור סמטה, מדרגות, ואז שביל ארוך ואז אני כבר בשכונה. הוא התחיל ללכת אחריי.
...: "חכי רגע, אני רק רוצה לדבר איתך!"
אני: "נו, מה?"
...: "איך קוראים לך?"
אני: "אב'"
כניראה לא הקשבתי לשיעורים של "לא לדבר עם זרים".
...: "אני ערן, נעים מאוד" הוא לחץ את ידי
אני: "כן.. טוב ערן, תראה, באמת אני ממש ממהרת הביתה"
ערן: "נו, אל תיהי סנובית, רק רוצה לדבר איתך"
אני: "אבל אתה לא מכיר אותי"
ערן: "אני רוצה להכיר אותך"
אני: "מה אתה רוצה לדעת?"
ערן: "בת כמה את?"
אני: "עוד מעט 14"
ערן: "מה באמת? אני נראית 16 לפחות"
אני: "טוב.."
ערן: "אני בן 18 וחצי"
אני: "סבבה"
ערן: "טוב בואי רגע נו, אל תיהי רגע" הוא משך את ידי ככה שהייתי צמודה אליו
אני: "לא, אני באמת חייבת ללכת" כבר התחלתי להרגיש לא נעים.
פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, הוא משך אותי בחוזקה מתחת לבניין שהיה שם, מרחק של 4 צעדים בערך..
אני: "מה אתה דפוק?! מה אתה עושה?!" צרחתי
ערן: "תסתמי מפגרת!" הוא התחיל לנשק אותי בכח, דחף בכח את הלשון שלו לפה שלי..ניסיתי להזיז אותו אבל הוא היה יותר חזק. בכלל, אם להתחשב בחודש האחרון שאכלתי בכל החודש הזה מה שבנאדם אוכל ב4 ימים.. לא היה לי כח אפילו לרוץ.. בקושי גם הלכתי לקיוסק, בדרך עשיתי איזה 2-3 עצירות.
אני: "נוו!! זוזז!!" צרחתי בקול חנוק..
הוא התחיל לדחוף ידיים מתחת לחצאית שלי, מנסה להזיז את התחתון ממקומו, אני כל הזמן זזתי ככה שהוא לא הצליח, הוא התחיל לכניס ידיים מתחת לחולצה שלי, לגעת בחזה שלי מעל החזייה.. הוא הגעיל אותי. לא היה לי כח להתנגד אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לתת לו להרוס אותי. פתאום, בלי שישדעתי בכלל מה אני עושה הבאתי לו בעיטה עם הברך.. כזאת בעיטה כואבת ישר לתוך הביצים שלו, הוא התקפל ונשכב על המדרכה שם, הוא היה ממש אדום והתחיל להגיד כל מיני דברים כמו "בת זונה, כוסאמא שלך, ילדה מטומטמת!" ואני כמו סתומה עמדתי שם ולא יכולתי לזוז. פאק, מאיפה האומץ הזה בא? בעטתי בו עוד בעיטה אחרונה, בבטן, רק כדי להרגיש טוב עם עצמי.. וברחתי מישם. מזל שלא שמעתי בעצתה של אלינה לשים נעלי ספורט, "יהיה לך יותר נוח", מזל שנעלתי את הנעליים האלו.. אני באמת לא מקנאה במי שחוטף כזאת פלטפורמה לביצים. כשהגעתי לאלינה סיפרתי לה הכל, היא הייתה המומה והצטערה שהיא לא באה איתי. הלכתי במהירות להתאפר ולהתבשם קצת, בכל זאת יום הולדת, הכנסתי לכיס שלי 100 שקל כדי להביא במתנה, לא היה לי זמן לקנות מתנה. יצאתי מישם ובדרך לסבתא שלי עישנתי חצי סיגריה. עליתי אלייה, אמרתי לה שלום ואחריי כמה דקות דוד שלי בא לקחת אותנו.. הנסיעה עברה במהירות, אבל אני רק רציתי לבכות. אפילו שהוא עדיין לא הספיק ממש לעשות משהו, נגעלתי מעצמי. חיכיתי רק שיגיע הערב ואני יוכל להתקלח.. עדיין היה עליי את הריח שלו, בידיים, על החולצה.. לא משנה כמה בושם שמתי עדיין הרחתי את הריח המגעיל הזה. כשהגענו כבר ראינו את כל המשפחה שם, מלא דודים, דודות.. יושבים על כמה שולחנות כגדולים בפארק ומסביב מלא בלונים וילדים קטנים מתרוצצים. אמרתי שלום לילדים הקטנים ואז דיברתי עם המבוגרים קצת ועזרתי להם לארגן, לשים אתה עוגה על השולחן, לסדר סכום, מפיות, שתצייה, את האוכל ולתלות עוד כמה בלונים. כמובן שלא עברו 5 דקות וכבר חבורה של בנים צעירים התחילו להציק לי בשאלות.. אני כמובן ביקשתי מהם לעזור עם הבלונים והם כמו ילדים טובים התחילו לתלות את הכל ואפילו עזרו לנו לסדר כמה מהדברים. פתאום ראיתי את הדוד השני שלי מתקרב... הוא עזר לראמי עם כסא הגלגלים.. שוב הרגשתי שאני הולכת למות. הוא היה כל כך רזה.. הפנים היו כל כך נפולות, מבט של עצב היה בעיניו.. ריחמתי עליו. הבטתי לשמיים ורציתי לצרוח על מי שנמצא שם, 'למה אתה כזה מניאק? למה לקחת לו את הרגליים? חסר אנשים לעשות להם את זה? דווקא לאנשים הכי מקסימים?'. (פאק אני כותבת את הפרק הזה ועוד שנייה בוכה..). מייד רצתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק ארוך.. הוא שאל לשלומי, ואמר לי שאני נראית יפה מתמיד... אמרתי לו שגם הוא, אבל שיקרתי. הוא ידע ששיקרתי. הוא היה נראה גרוע.. לא היה לו שום צבע בפנים. כולנו התיישבנו והתחלנו לאכול, שרנו שירי יום הולדת, היה ממש נחמד. אכלתי, באמת אכלתי. אחרי חודש שלם שכמעט לא אכלתי משהו נורמלי חוץ מביצים קשות, עוגיות קטנות והרבה דיאט קולה לימון. נהנתי, נהנתי מכל רגע. לפעמים שמעתי איזה קול בתוכי אומר לי "תפסיקי להיות שמנה! תראי כמה את אוכלת! שמנה שמנה שמנה שמנה שמנה!" אבל ניסיתי להעלים את הקול הזה, והצלחתי. 'לא עכשיו, תחזור אחר כך קול מעצבן, אל התרוס לי את הרגע הזה' חשבתי לעצמי.. באמת נהנתי. אבל כל הזמן המבטים שלי ושל דוד שלי הצטלבו, הלכתי לשבת איתו קצת. דיברנו. תמיד אהבתי לדבר איתו. הוא בנאדם כזה חכם.. בן 50 ויודע הכל.. פשוט הכל. אפשר להתייעץ איתו בנוגע לכל דבר. הוא שוב דיבר איתי על הלימודים..
"אני יודע כמה שקשה לך בגדרה, אבל את חייבת לשכוח מהכל. תתזכרזי רק בלימודים, את חייבת ללמוד, את חייבת להצליח. אם את צריכה עזרה.. אני אעזור לך בכל דבר".
הוא ההוכחה לכך שלימודים עוזרים בחיים. הוא היה תלמיד מצטיין, גאון. לפני שהוא גילה את הסרטן הוא היה עובד בעבודה טובה, מרוויח הרבה כסף, היה מרצה בפורומים [לא באינרנט] על החיים, כולם היו מקשיבים לו. הוא היה ההפך מבנאדם שטחי, ההפך הגמור. כשהוא איבד את הרגליים, הוא לא יכל לעבוד יותר. אחריי חצי שעהש שישבתי ודיברתי איתו הרגשתי שאני לא יכולה יותר.. המשכנו לאכול כולנו ולשמוח, אבל אני? נקרעתי מבפנים.. ניסיתי להחזיק את הדמעות בפנים כמה שיותר אבל בקושי הצלחתי. מידי פעם זלגה דמעה קטנה ואני מייד נגבתי אותה.. העיניים שלי היו קצת נפוחות, אדומות.. עלי מייד היו רואים. מייד דודה שלי שאלה אותי אם הכל בסדר, אם קרה משהו... עניתי שהכל טוב, שלא קרה כלום. הגיע השלב שלא יכולתי יותר, ביקשתי מדוד שלי שיחה, התקשרתי לאמא ואמרתי לה לחזור אליי. כעבור דקה היא התקשרה ואני הלכתי לצד, לספסל במרחק כמה מטרים מהם.
אמא: "מה קרה אב'?"
אני: "אני לא יכולה יותר".. התחלתי לבכות. היא מייד נלחצה ושאלה מה קרה. סיפרתי לה מה קרה עם ערן, היא אמרה מייד ללכת להגיש תלונה אבל ידעתי שזה לא יתן לי כלום.
אני: "אמא אני לא יכולה לראות אותו ככה... אני סובלת.. את ראמי.."
היא מייד הרגיעה אותי, היא התחילה להסביר לי שזה הדרך של העולם, כאילו היא הכינה אותי לזה שיום יבוא והוא אולי ימות ואנחנו נצטרך להשלים עם זה.
אני: "מה פתאום!" צרחתי "איך את מדברת? יש תרופות לסרטן!!" צרחתי בקול חנוק.. לא הפסקתי לבכות לרגע, כל האיפור נמרח לי על הפנים.
אמא: "יש לו סרטן נדיר אב'.. אני טסתי איתו לרופאים הכי טובים בעולם.. והם..הם לא הצליחו"
אני: "הוא יבריא! תפסיקי לדבר ככה!"
היא המשיכה להרגיע אותי.. הפסקתי לבכות, סיימנו את השיחה וניקיתי את כל האיפור עם כפות ידיי.
כשחזרתי דוד שלי חיבק אותי, דוד אחר.. הוא מייד הבין מה קרה.
היינו שם עד 9 בערב בערך ואז הם החזירו אותי לאלינה... כשעליתי לא היה לי כח לספר לה. הזמנו פיצה, הזמנו סרט, רציתי לשכוח מהכל. עישנו ביחד, היה ממש כייף. בסביבות 1 בלילה היא הלכה לסיבוב עם זיק, הכלב.. בזמן הזה הלכתי למחשב וכתבתי פוסט בבלוג:
אני רואה את זה בעיניים שלי.
איך כולנו נעמוד סביב הקבר שלו, לבושים שחור.
ואנחנו נבכה. ואני במיוחד.
אני כל כך מעריצה את הבנאדם הזה, שאי אפשר בכלל לתאר את כמות ההערצה הזאת מרוב שהיא גדולה.
הוא בנאדם אופטימי, חבל על הזמן.
הוא אף פעם לא ייסתכל על העבר, על מה שקרה. הוא בחיים לא ייתחרט על דברים שהוא עשה.
הוא מסתכל על העתיד, ועם כל מה שיש עכשיו הוא רואה עתיד וורוד. עתיד אופטימי. הוא רואה שבעתיד
הכל ייסתדר.
אבל כשאני מסתכלת על המצב מהצד אני לא רואה שום עתיד. אני יודעת שזה הולך להיגמר.
הלוואי ויכולתי להיות אופטימית כמוהו.
אתמול ראיתי אותו, והוא היה נראה נורא.
התחלתי לבכות בצד ופשוט לא יכולתי להפסיק.
היא הרגיעה אותי בפלאפון ואמרה שכולם בסוף מתים, לא משנה מה.
רק כל אחד מנסה לחיות את החיים שלו בדרך שלו.
היא אמרה שאולי זה עונש מאלוהים על חטאים שהוא עשה,
אבל אני יודעת שאלוהים בכלל לא קיים.
כי אם אלוהים היה קיים הכל היה ניראה אחרת [בואו לא ניכנס לזה עכשיו].
המשכתי לבכות שואלתי אותה "אבל למה דווקא הוא?!" ועל זה היא לא יכלה לענות לי.
באמת, למה דווקא הוא?
תמיד האנשים הכי חזקים והכי טובים בעולם הולכים.
מחלה נדירה. שיש רק לו. בכל העולם.
ואני עוד העזתי לחשוב שכיום, יש תרופה לכל מחלה.
אחריי זה שיבנו ודיברנו מלא.
כל כך כייף לד הבנאדם הזה, חבל לכם על הזמן.
הוא כל כך חכם, ויש לו המון המון חכמת חיים.
הוא יודע על מה הוא מדבר.
יודע מה הוא עושה.

כשסיימתי לכתוב את הפוסט שוב החלו לרדת לי דמעות, ניגבתי אותן מייד כשאלינה נכנסה.
---
וככה עברו להם עוד כמה ימים, שוב נסעתי לגדרה כי הייתי צריכה לבוא לחקירה. בחקירה אמרו לי משהו שהרתיח אותי. גילו לי שחוץ מהבנות הם הביאו עוד כמה כדי "לצפות". מי אלו היו? אותם בנים שאז אני וירדן היינו אצלהם, שישנו אצלהם... [לא עמית ויודה.. דניאל וחי, אלו מפרק 75]. אני הייתי בשוק של החיים שלי. הם אמורים להיות ידידים שלי.
אותו יום חזרתי הביתה עצבנית מתמיד. שוב רבתי עם אמא שלי, בזמן האחרון אנחנו רבים יותר מידיי. השעה הייתה 3 ומשהו בלילה, כולם ישנו חוץ מימני. הצלחתי היום להתחמק מהאוכל.. אכלתי רק תפוח בצהריים ושתיתי הרבה מים. שוב נכנסתי אל הבלוג שלי, התחלתי לכתוב עוד פוסט [בסוגריים אני שמה שמות, שתבינו על מי אני מדברת, כי אז בבלוג לא רציתי לרשום]:

לא, זהו לא עוד פוסט דכאוני שבו אתם אמורים לעודד אותי.
זה פשוט פוסטש אומר שנמאס לי.
כי תמיד כשאני חוזרת למקום הזה [גדרה] אני מרגישה ריקנות, אני רמגישה רע בפנים.
אני מתחילה לחשוב פה מחשבות אובדניות, מחשבותש אני לא אמורה לחשוב אותם.
שם [בת-ים], שם אני בחיים לא חושבת על זה.
שם הכל טוב במיוחד לי טוב..הכל טוב.
פשוט יש רגעים, כמו עכשיו, שבא לי ללכת לישון ולא להתעורר.
לקחת כדורים וללכת לישון.
תקראו לזה להתאבד, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל זה מה שבא לי לעשות.
שם אני מקבלת את כל האהבה שבעולם, פשוט מרעיפים עליי שם אהבה בלי סוף.
פה בכלל לא מתייחלסים אליי.
בעצם כן, אבל האנשים שאמורים להיות לצידי כל הזמן פשוט לא מתייחסים.
לא אכפת להם.
אני במיוחד מדברת עלייה [אני לא זוכרת, אני חושבת אמא]
אני במקומה הייתי נותנת את הנשמה, אבל לה? לה פשוט לא איכפת.
לא מעניין אותה כלום. היא נהייתה אטומה. אני הבנתי שהיא גמרה את התפקיד שלה בתור..בתור מה שהיא בשבילי.וכל כך כואב לי על זה.
זה כאילו אני מאבדת אותה כבר עכשיו. ואני לא רוצה לאבד אותה כבר עכשיו!!!
לפעמים פשוט נמאס לי.
אז נכון, הוא כבר לא עושה לי את מה שהוא עשה פעם..ונכון אני טיפה השתנתי.., ונכון, אני טיפה יותר מאושרת מפעם.
אבל הכעס, הכעס עדיין נשאר בפנים.

הכעס אל כולם, שהפכו אותי לכזאת מפלצת. הכעס אל כל הטלוויזיה והעיתונים שגורמים לי לרצות לרצות להראות מושלמת. והם אף פעם לא מסבירים שאין דבר כזה בנאדם מושלם. ובלי לשים לב אני דופקת לעצמי ת'חיים. ה---- ---- ו----, ואני צורחת ובוכה ומוציאה ת'עצבים שלי על כל מיני אנשים שיקרים לי. ואני כבר לא יודעת מה איתי. באותו יום חשבתי שהחיים שלי באמת מתחילים להשתפר.

חשבתי עצמי,


"הנה, עכשיו את בוגרת. זה הפך אותך מילדה לנערה, לבחורה. עכשיו הכל יהיה טוב. עכשיו את תרגישי טוב עם עצמך. תראי איזה מאאאגניבה את..!!! משקרת להורים, מעשנת, שותה, משתכרת, מתלבשת מאגניב, ומנסים לחכות אותך ואת הלבוש שלך!!! ואת שומעת מוזיקה מאגניבה ומלא בנים רוצים אותך, להיות איתך לדבר איתך או אפילו סתם להיות בקרבתך..תראי איזה מאגניבה! כל אחת הייתה רוצה להיות כמוך!!!!!!!!!"

אבל הרגשתי כמו זונה.

וההרגשה הזאת הייתה אחת מהרגשות הכי אבל הכי מגעילות שהרגשתי בחיים.
הרגשה שכאילו אני חסרת אונים, ובמקום לנסות להתמודד אני בורחת. בורחת אבל נשארת,
נשארת וממשיכה לעשות דברים שטותיים כי אולי זה מה שירגיע אותי. אבל זה לא!!!!
ההרגשה תמיד נשארה שם, והכעס נשאר שם והכל נשאר אותו דבר!
ולא משנה כמה אני מנסה לשנות ולהפוך זה לא מצליח!!!
הכל פאקינג נשאר אותו הדבר!!
אמא לא מפסיקה לצרוח. ואני יודעת שלא משנה מה אני יגיד לה זה לא ישנה שום דבר. כי הכל נשאר אותו הדבר.
[למה כל פעם שאני באה לרשום נשאר זה יוצא שנאר..כוסאמק!]
כולם מפרשים את ההתנהגות שלי כ"ילדה עם בעיות", "מטומטמת" "רוצה צומי". וכולם לא מבינים שאני בסך הכל זועקת לעזרה. בסך הכל זועקת לטיפת אהבה. כי יש מצבים שאני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי. שאף אחד לא רוצה אותי. שאף אחד לא רוצה בקרבתי. והדמעות זולגות להן, ואני מנגבת אותן, והעיניים אדומות צורבות ודומעות. ואף אחד לא שם לב!
אז נכון, אתם בטח אומרים "הנה!! את רואה?? את כן רוצה צומי!!! רק צומי! זה מה שאת רוצה..צומי, צומי, צומי! הנה!ת בעצמך אמרת.."ואף אחד לא שם לב" רואה? את רק רוצה שישימו לב..שיתנו לך צומי..."
אז נכון! אני רוצה צומי! אני רוצה צומי כדי שתבינו שמשהו לא בסדר. בשביל שמישהו ייתן לי ת'צומי המזדיין הזה, וייתן לי חיבוק וירגיע אותי. שמישהו יגיד שהוא אוהב אותי לא משנה מה. שהוא אוהב אותי ולא משנה מה אני עושה, ומה רע בי. ואני רוצה צומי כי אולי ככה מישהו ייפעל ויעשה משהו בשבילי. כי אני כבר לא יודעת מה נהיה מימני בזמן האחרון. וזה לא תקופה שעוברת, כמו אצל כולם. זה לא דיכאון של שבוע-שבועיים. זה דיכאון של שנתיים!!!! שנתיים זה לא עובר לי ושנתיים אני מרגישה כמו שיט. וזה לא בסדר, אני יודעת שזה לא בסדר. ותמיד אמרו לי בכל מקום וגם כאן בבלוג, "זה יעבור לך נשמה אל תדאגי..גם לי הייתה כזאת תקופה ובסוף זה עבר את עוד תראי.."
עובדה. זה לא עבר. זה כבר שנתיים. ואני מחכה ליום שזה יעבור. ולפעמים זה נדמה לי שאולי ההרגשה המגעילה הזאת תלויה באיפה שאני נמצאת. למשל, כשאני בבית אז יש לי יותר מידיי זמן לעצמי ואני לא מוצאת תעסוקים, אני מתחילה לחשוב יותר מידיי ואז אני נכנסת לדיכאון ושוב ההרגשה הזאת. ונגיד אם אני בבת-ים, אצל אלינה, קטיה, אצל סבתא שלי, עם חברות וידידים אז הכל בסדר. ואם אני בחולון אצל משפחה, וחברים וחברות אז גם הכל בסדר.
כשאני מגעיה לפה אני מתחילה לבכות.
ונכון, עכשיו כשאני חושבת על זה עד לפני שנה, כשגרתי שם לא היו לי כאלה תקופות של דיכאון..ז"א הייתה לי ת'הרגשה המגעילה הזאת בפנים אבל זה היה עובר כי אלונה הייתה איתי. כי היינו הולכות וקונות בגדים וצוחקות. והייתה את שירלי וקטיה המקסימות. ואת בן. אוי בן, לא ניכנס לזה עכשיו. וכאן..כאן אין כלום. כל חברה מתגלת כזונה שקרנית וצבועה. בינתיים מי שהכי מתאימה להגדרה חברה זאת שני. אבל אני כבר לא יודעת. אני מפחדת להאמין בה יותר מידי, אני מפחדת לחשוב שהכל בסדר, להרגיש בטוחה ולהרשות לעצמי סוף סוף לעצום עיניים, כי אני מפחדת שגם היא תתקע לי סכין בגב. אני יודעת שהיא לא..
אבל יש משו בתוכי שאומר לי "אב, אל תסמכי על אף אחד". אבל אני סומכת עלייה, על שני, אני פשוט מפחדת שיהיה משהו, שאנחנו נריב..
ואני כ"כ אוהבת אותה, את שני, ואת אלינה..ואת קטיה..ואת יאנה..ואת אמיל..ועופר...ועוד הרבה. ואני מפחדת לאבד אותם. כי כבר לא נשאר לי כלום...


פשוט כלום.

בנתיים..אני חושבת שרק הוא יכול להוציא אותי מיזה.
ובימים האחרונים הבנתי כמה אני אוהבת אותו. כמה אני רוצה להיותא ותו.
וכמה אני מטומטמת שלא עשיתי את זה עד עכשיו.
אין דקה שלא שחבתי עליו בימים האחרנים.
אני כ"כ כ"כ מתגעגעת אליו.....
אני אוהבת אותו ברמה שאי אפשר אפילו לתאר אותה..גם לא בכתיבה

[^על אלי]

---

שלחתי את הפוסט.
ושוב עברו להם עוד כמה ימים. הגיע יום שישי ה13, וכרגיל אני ואלינה עסקנו בכשפים שלנו, אחרי הרבה זמן שלא עשינו את זה. הייתי עוד איזה יום אחד בגדרה ואני ושני נסענו לרחובות וראינו את הסרט "פתאום 30", סרט ממש יפה. כשחזרתי לבת-ים זה היה עוד יום שישי רגיל. אני ואלינה ראינו במחשב סרט נחמד עם קירסטין דאנסט, אגב אלינה ממש דומה לה. בצהריים הלכנו לקניון, קנינו בושם, איפור ודברים.. יצאנו בנזק של איזה 700 שקל כל אחת. הדבר שהכי אהבתי הייתה חצאית פסים וורודה כזאת מהממת מנו ניים. כל כך שמחתי שראיתי כשכבר מידה 1 ענקית עליי, אני, שהייתי מידה 3 במכנסיים, אני, שעכשיו מידה 1 גדולה עליי ומידה 0 יושבת בול.
כרגיל ראינו את המוכר החתיך בחנות "צליל", דומה קופי לג'וני דפ.. הלכנו שוב ושוב על יד החנות והוא בכלל לא שם לב:| בערב של יום שבת שוב היינו בקניון, פינקנו את עצמינו בשוקו חם עם קצפת בארומה.. אלינה קנתה פוף בצבע סגול לחדר.
כשחזרנו הבייתה ממש שיעמם לנו, העברנו את הזמן עד 12 וחצי בלילה ופתאום החלטנו שיהיה נחמד ללכת לים. כן. בשעה כזאת. מייד שמנו את בגדי הים שלנו, מכנס וגופייה וכפכפים. בתוך תיק שמנו מגבת, בקבוק מים גדול ופירות. לקחנו את זיק איתנו ויצאנו לדרך. כשהגענו לחוף עמדנו כמה דקות המומות. זה היה מדהים. פשוט מראה נדיר. בלילה הים הכי יפה, אבל עם זאת גם כל כך מפחיד. הגלים היו כל כך מפחידים, הים היה לגמריי שחור.. אבל זה היה רמגש כזה. קשרנו בהתחלה את זיק על יד סוכת המציל, שמנו לו אוכל שלא ישתעמם ואז רצנו אל המים, הגלים סחפו אותנו והרגשנו שאנחנו כמעט טובות, אבל הצלנו את עצמינו איכשהו. כשיצאנו נשכבנו קצת על החול, לא היה אכפת לנו שאנחנו ממש מתלכלכות.
היינו שם עד 3 וחצי לפנות בוקר, החלטנו לחזורץ. בדרך ראיתי מישהו שהיה איתי ביסודי, נהיה חתיך.הלכנו יחפות כי הכפכפים כבר שרטו לנו את כפות הרגליים, כשהגענו הביתה שמנו לב שכפות הרגליים שלנו שחורות כמו פחם. מייד נכנסנו להתקלח, וקילחנו גם את זיק על הדרך:] אחריי זה שני התקשרה אליי, התכתבתי עם אלי דרכה, אמרתי לה מה לרשום לו בהודעות והיא שלחה לו, היה מצחיק. הוא רשם כמה שהוא מתגעגע אליי, רוצה כבר לראות אותי, אני השבתי את אותו הדבר. הרגשתי אליו דברים ממש חזקים, כמו שמעולם לא הרגשתי אליו. שני אמרה לי שביום שני בלילה ההורים שלה טסים לרומניה, לכמה ימים. ישר הצעתי לעשות פארטיה קטנה, לקח קצת זמן לשכנע אותה, אבל בסוף הצלחתי:] ניתקנו ואני ואלינה נרדמנו על הספה. למחורת העברנו את היום כרגיל, בלי אוכל, המון ספורט ודיאט קולה לימון.. שוב הראנו אחת לשנייה אתרים של אנורקסיות באינטרנט ורק התפללנו להראות כמוהן. בערב חברה שלי רוי התקשרה.
רוי הייתה חברה שלי, לא חברה ממש טוב כמו יאנה ואלו, אלא חברה רגילה. היה לה שיער חום חלק עד המותניים, עיניים חומות. היא הייתה קצת יותר נמוכה מימני וגוף רגיל. היא שאלה אם בא לי לבוא לבית של חבר שלה, עמי, שיש לו בית ריק, כמובן שהסכמתי וכמובן שאלינה לא רצתה לבוא. לבשתי ג'ינס בהיר, נעלי עקב וגופייה לבנה יפה. יצאתי אל הבית של עמי שהיה במרחק 10 דקות הליכה.. כשהגעתי כולם היו שם. עמי, רוי, יאנה, קטינה, נטלי, נסטיה, ועוד כמה בנים. ישבנו וראינו כולנו סרט, אחריי זה רוי ירדה למטה לקנות סיגריות ועמי ביקש לדבר איתי לבד, הלכנו לחדר שלו וישבנו על המיטה.. הוא שאל למה אני ככה בזמן האחרון, מוזרה קצת. סיפרתי לו הכל, על מה שקרה עם הבנות, על דוד שלי... הוא ממש הבין אותי, תמך, אמר שהכל יעבור ושהכל יהיה בסדר. בנתיים הוא סידר לעצמו ג'וינט והניח אותו על השולחן, הוא חיבק אותי כי כמעט בכיתי ופתאום רוי נכנסה לחדר.
"מה זה צריך להיות?" היא צרחה על שנינו.
המשפט היחידי שיצא לי מהפה היה "רוי, זה ממש אבל ממש לא מה שאת חושבת"
רוי: "חחח כמה צפוי. לא מה שאני חושבת? מתחבקת עם חבר שלי ומעשנת איתו סמים?"
עמי: "רוי תירגעי, היא סיפרה לי משהו שעובר עלייה, כולה חיבקתי אותה מה יש לך?! אני ואת חברים שנה וחצי ואת נלחצת בגלל זה?! היא חברה שלך מה יש לך?!"
רוי: "אה באמת? ממש?" היא יצאה בעצבים מהבית ואני רצתי אחרייה.. היינו למטה, מתחת לבניין. הסברתי לה את האמת, מה קרה שם, אמרתי לה שלא נגעתי בג'וינט ושהוא הכין את זה לעצמו.. בסופו של דבר השלמנו.
---
הגיע יום שני ואני נסעתי לגדרה, הכנתי תיק לשני כי הייתי אמורה לישון אצלה, השעה הייתה 11 בלילה וההורים שלה הלכו לישון וביקשו מימנה שתעיר אותם ב2 בלילה כדי שיספיקו לטיסה, הם פשוט רצו לנוח קצת. התאריך היה ה15.8.2004. אלי התקשר ואמר שהוא באיזור ואם בא לי רלדת, כמובן שהסכמתיץ התלבשתי במהירות והוא בא לגינה שעל יד הבית של שני. חיבקתי אותו חיבוק ענקי והתחלנו לדבר... ממש התגעגעתי אליו. פתאום התחלנו לדבר עליי ועליו. על כמה שאנחנו מתגעגעים אחד לשני.
אני: "אתה אוהב אותי?"
אלי: "אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך"
חייכתי.. הוא נישק אותי.
אלי: "אב'י, את רוצה להיות חברה שלי?"



וואו, זה היה ארוך... מקווה שאהבתם, זה פיצוי על הייבוש.. 3>
נ.ב
שכל מי שקורא פה את הסיפור הזה שירשום "אני".
תודה... 3>

אני :]