אהבה זה לא גיל זה התרגיל

ממממממממ סיפור יפה... תמשיכי לכתוב.. אהבתי....

אבל.. אממ.. עשית אותה מזה שרמוטהההה
עם כולם היא...
תורידי קצת מהשרמוטיות שלה.....

תמשיכי...

תמרושש זה מדהים!!
אני דווקא כן אוהבת את משי "שרמוטה".. לפי דעתי היא ממש מדניבה ולא כזאתי נוראית כמו שכולם פה עשו ממנה..
אני חושבת גם, תמרוש, שזה ממש רעיון יפה לקחת דמות ראשית ובמקום לעשות אותה "מאמא תרזה" להפוך אותה לאחת שלא דופקת חשבון ושעושה מה שבא לה עם מי שבא לה..

ורק בפרק האחרון הייתה לי בעיה קטנה..
"..שמעתי את צעדיו של מושיקו עוזבים את החדר ומתן מתארגן בדממה.
סוגר תיקים, לובש את המגפיים והנשק הנח ברצועה ארוכה וירוקה על כתפו.."

"לובש את המגפיים.."? לפי דעתי הוא יכול רק לנעול אותם..😊

אז תמרוש באמתת באמתת המשכים מרתקייםםם..
:] ע-ו-ד :]

שיהיה לך יום טובבב מאמיי,
אוהבתתת,
דניאלוש=]

יאווו איזהה פרקקק מ=ד=ה=י=םם

לאא.. עכשיו הוא ימות והיא תבין כמה היא אהבה אותו או משו כזה!? 😢

אוופפיי... חחחח..

סתם_ילדה, שמחה את קוראאת תסיפור מותק.
ובעניין השרמוטיות של משי, אני אסביר שוב.
זה האופי שלה, ככה אני רוצה אותה בסיפור.. אני לא מתפשרת איתה, איתך ולא עם אפחד על כלום, שרמוטה זאת היא וזה סוף העניין.
שמחה שאהבת תכלס תסיפור, אוווווהבת.

נופפפפפרי נשמתי מוקדש לך מתוקית שלי


מהפרק הקודם

אני לא אוהבת פרידות, המשכתי פני ישנה. מתן עמד זמן מה מבלי לעשות כלום.
לאחר מכן התכופף ונשק לי נשיקה ארוכה ועדינה.
"מוכן?" שמעתי את קולו השקט של מושיקו מכיוון הדלת, מתן התנתק ממני ברכות וצעד בשקט אל הדלת.
מושיקו סגר את הדלת ויצאו שניהם החוצה אל האוויר הקר של הבוקר, סגירת בגאז' של אוטו ושמעתי את המכונית של אבא שלי מתניעה ומתרחקת.
נשמתי עמוק והתהפכתי במיטה מביטה בריקנות אל התיקרה.



המשך

"שוקו מאמי?" שאלה אמא עם גבה אליי ופנייה במטבח
"לא"
"משי מה יהיה איתך?" שאלה מסתובבת להביט בי
התיישבתי על הספה לצד שירה
"מה יהיה איתי?" שאלתי מניחה את ראשי על ברכייה של שירה
"את לא אוכלת" אמרה ושבה להתעסק בכלי המטבח
"איפה אבא?" שאלתי מתעלמת
"הוא נסע עם מושיקו לבסיס מאמי" ענתה
"משי, את לא מוכנה.. את לא הולכת היום לביצפר?" שאלה שירה מלטפת את ראשי ומזווית עיני ראיתי שלאמא כלל לא היה אכפת.
"לא" עניתי
"יש ילדים שמציקים לך שם?" שאלה שירה
"לא"
"אז אני לא מבינה למה את לא רוצה ללכת לבית הספר" אמרה
"בואי שירה, אני לוקחת אותך היום" אמרה אמא יוצאת מהמטבח כשנעלי העקב שלה מרעישות על ריצפת הפרקט וניגשה להביא את תיק היד שלה.
"מתי מושיקו יחזור?" שאלה שירה
"בקרוב" ענתה אמא מרכיבה את משקפי השמש החומות שלה ופתחה את הדלת "בואי" אמרה
שירה קמה ויחד איתה עזבו הליטופים הנעימים.
"את יוצאת היום?" שאלה אמא עומדת בדלת יחד עם שירה שהגיעה עד לחצי קומתה
"לא יודעת, אני בפלא" אמרתי מתרוממת מהספה
"טוב מאמי, יש אוכל במקרר תחממי ותאכלי" אמרה ועזבה סוגרת את הדלת.
"ביי" לחשתי לעצמי וקמתי לשירותים
"מההההה את שפווווויההה?" נשמעה צעקה ודלת השירותים נפתחה
צחקתי
"תגידי מה עף עלך?! בגלל חייל מסכן את מבריזה לנו? מה קרה התחלת להתבאס בגלל בנים? איפה משי?! איפה משי? איפה היא?!" שאלה חנית פותחת וסוגרת ארונות ברעש
"באמא שלך עזבי אותי עכשיו חנית" אמרתי מחייכת והוצאתי אותה מהשירותים
"מה נהיה איתך משי?" שאלה
"עייפה כפרה, כל הלילה הייתי עם מתן ועד שנרדמתי שירה התחילה לצעוק לי בחדר" שיקרתי
"על מי את עובדת?! על מי? לא עליייי לאאא" צחקה חנית
"ביקר לי חנית! אני מתה לישון ויש לי פיפי רצחני אז נו עופי" אמרתי מגרשת אותה
"עופי תגידי לזבובה שלך יא פרררררה לכי תאכלי תנוצות בכרית לכככייי" אמרה ויצאה מהבית טורקת את הדלת.
חייכתי וחיכיתי,
"אל שכחי את מספרת לי איך היה לך בלילה" אמרה פותחת תדלת וסוגרת אותה שוב עם אצבע מאיימת.
"בזזזזזזזזז" עשיתי לה עם תנועות מגרשות
"סלאאם!" צעקה ברחוב והתחילה לשיר "מתן הפלצן ומתן הפלצן"
שלא תבוא עלייה חצי שכונה. לאחר שנייה של שירה, קולה של חנית נדם ונשמעו צרחות.
הבטתי בחלון וחנית רצה ממתן אליהו, מתן רוגל ומתן קרבלו אח של ניצן.

את הבוקר העברתי בעיקר במחשבות.
מה מקור הבאסה שהתלבשה עליי, ומה מתן ומושיקו עושים עכשיו.
רוב הזמן ביליתי בנדידה בין ישיבה תמימה מול המראה בחדר לבין להביט החוצה בגינה על הבריכה ועל בית העץ הנטוש.
כאשר ישבתי על הכורסא האדומה בחדרי מישירה בעיניי מבט דרך המראה צילצל הנייד.
'מספר חסוי מחייג אלייך'
"אה?" עניתי
"כפרה איפה את חיים?"
"עדידי?"
"כן מאמי, חסר לך לא זיהית"
"זיהיתי מה את לא רואה?" שאלתי מחייכת
"ראיתי כפרה ראיתי, נו מה.. איפה את עכשיו?" שאלה
"וואלה היום חורפת"
"שום חורפפפפפת, את איתי היום במקלט של פ''ס"
"אין לי ראש עכשיו לסטאלה"
"באמא שלך?" שאלה וידעה שאני משקרת
"טוב טוב מאמי, איפה את?"
"אצלך 7 דקות" אמרה
"בווווועי"
"ביי שרמוטה" אמרה וניתקה
לבשתי עליי את הדברים הראשונים שמצאתי וחיכיתי לעדי.
מכונית קטנה ורועשת הופיעה בקידמת הבית שלי
"כוווווווססססית שלללללללי" צעקה עדי מריבוע פתוח וקטן בגג המכונית. כל פעם אני נדהמת מחדש מההופעה החיצונית שלה.
התקדמתי אל האוטו הרועש, הנהג לקח אותי קצר ועשה רוורס בדיוק כשבאתי לפתוח את הדלת, עצרתי מחייכת חיוך של 'יופי כל הכבוד' והתקדמתי שוב לעבר המכונית. בדיוק כשידיי נגעו בידית הדלת הנהג שם גז ונסע מטר קדימה "נווווווווווווווו?!" צרחתי באי סבלנות והמתנתי לו במקום שבו עמדתי, לאחר שניות אחדות שהמכונית לא נעה שוב עשיתי את דרכה אלייה כנכנעת, חיכיתי מעט מול הדלת מבלי לשלוח את ידיי לפתוח אותה.
ראיתי את עדי אומרת משהו לנהג והנהג אינו מקשיב אלא רק מביט במראה מעליו לבדוק מתי ידיי נוגעות בידית.
שלחתי במהירות את שתי ידיי אבל המכונית חמקה ואני נפלתי על הכביש "חלאאאאאאאאאאאאסססס!" צעקתי ונשמעה חריקת בלמים.
המכונית עצרה.
"שיהיה בריא" מילמלתי קמה מהכביש ונכנסת אל האוטו הרועש
הנהג גם הוא הרכיב משקפי שמש שהסתירו את עיניו.
"משי כפרה אני מצטערת חיימשלי, הוא לא מקשיב לי!" אמרה וליטפה את שיערו של הנהג
"השם ישמור עלייך" אמרתי ובאותו רגע לחץ על כפתור ירוק של וויליום.
עדי ליקקה את הלחי שלו בסקסיות והמשיכה להביט קדימה על הכביש
מאז לא שמענו דבר מלבד רעש המוזיקה שלהם.
הנהג לא עשה חשבון, אפילו אם היתה השעה שעת בוקר.
נסע בסוטול, הפיל פחים ושם גז בלי מחשבה.
היו רגעים שכלל לא הביט בכביש אלא סתם שירבב לשונות בפראות עם עדי.
הדבר כלל לא שינה לי, הייתי רגילה למצבים כאלה, אומנם לא באור יום אבל רגילה.
היה ברור שהם לא על דעתם באותם רגעים, הרי מי המטורפים שיעשו זאת באור יום? בכל הפעמים בהם הייתי מעורבת גם דעתי שלי לא הייתה עליי, לכן היה כיף לעשותם. כרגע, למרות שהדבר כלל לא שינה לי נגעלתי, והאמת, גם אני רציתי.
כאשר פסק כדור הפרווה הירוק עם המשקפיים השחורות והרגליים הדקות שהיה תלוי מהמראה במרכז השמשה הקידמית להתנדנד וכך גם פסקה המוזיקה מלפעול הגענו לחנייה של המקלט בפ''ס.
יצאנו מהאוטו שהשתתק ודרכנו על החצץ הלבן
"כפרות! התגעגעתי! אמרתי לך להתקשר ואת מי את שתשימי על עדי!?" חייכה ונתנה לי סיגריה
"תודה כפרה, ושמתי בטח שמתי! בסבאא! פשוט..." אמרתי מדליקה את הסיגריה
"אה מאמי?" שאלה ממתינה לי, באותו רגע כשניסיתי להוציא להבה מהמצית הנהג יצא מהאוטו וטרק את הדלת, הוא היה לא בהרבה גבוה ממני וגופו היה חטוב, לא כמו של אור שמש השחיף שפגשתי בזמן שפגשתי את עדי.
הוא התקרב והושיט לי מצית, "תודה נשמה" אמרתי לוקחת את המצית, עיניו סיקרנו אותי.
"קיצר שומעת?" שאלתי אחרי הצלחת הדלקת הסיגריה שבפה
"שומעת כפרה שומעת"
"חבר שלי נסע אתמול ללבנון לא היה זמן מאמי" אמרתי וירדנו במדרגות המובילות למקלט.
שנים לא ביקרתי במקלט, מאז כיתה ח' כשכל היודניקים שלטו בו והזמינו את הכוסיות הקטנות.
אני זוכרת את הבישול הראשון שלי שם והסטאלה הראשונה.
נכנסנו דרך דלת לבנה, אומנם איננה היתה לבנה עוד אבל היה אפשר לזהות את צבעה המקורי תחת כל הלכלוך והעפר.
היא היתה עבה, כבדה וגדולה, כמו כל דלת מקלט טיפוסית.
ריח אופייני של בישול נכנס אל המסדרון מאחוריי הדלת הלבנה והחזיר אותי אחורה אל הזיכרונות, הצחוקים והטראומה.
הטראומה לא הייתה בכך שזויינתי פעם ראשונה בידי מישהו שכלל לא אהבתי, בכיתה ח', ללא אמצעי מניעה ובוגר ממני בארבע שנים.
הטראומה לא הייתה בכך שניתק כל קשר איתי לאחר מכן והשאיר אותי ללא הכרה במקלט במשך יומיים במקום שאף אחד לא יכל לראות, והטראומה גם לא הייתה בכך שהכניס אותי להריון ממנו ונעלם.
הטראומה הייתה השריפה מהבישול.
חודש אחרי ההפלה שיכענו אותי לחזור למקלט של פ''ס ובאותו לילה הייתה השריפה הגדולה.
ברגע שעברתי בדלת הכבדה והלבנה, חזרו אליי הבזקים וצרחות מאותו לילה.
האנשים באותו לילה היו כולם בסוטול, לכן עניין האש בא להם בדי לאי.
וכשהאש הגדולה הופיעה ברגע לאנשים בהשפעת הסמים הם מיהרו לברוח מהמקום יותר מהר מכל אדם שפוי, בדרך הפילו אנשים ורמסו אותם.
בין האנשים המופלים גם אני הייתי. הייתי בת 13, לפני ארבע שנים, קטנה.
הבזק של המוני רגליים מעליי ולפניי ממהרות לצאת דרך הדלת הגדולה, עשן כבד וצרחות מחרישות.
רישרוש וילון החרוזים האדום החזיר אותי למציאות, הקירות כבר לא היו שחורים והריהוט השתנה.
מנורות אדומות העירו בכל מקום וטראנסים חזקים נשמעו.
"הלו כוסית! רוצה בטוסיק?" שאל אחד שנשען נגד הקיר והתיישב על הריצפה ובידו מזרק.
לא זכרתי מראות כאלה כבר. היה מפתיע להיווכח שיש עוד כאלה מקומות ולא רק בסרטים.
"דבר אלייה יפה עמי! ברור??" צעקה עדי
"בשביל הזרנוק אני ישתוק" חייך חיוך מסטול "אה קאזי, ראיתי הבאת כוסית" אמר מביט בנהג שהחזיק אותי קצר, כעת הוריד את המשקפיים.
קאזי שתק ולא הביט בעמי שהיה על הריצפה, רק מיהר קדימה ועקף אותנו.
"בואי מאמי" חייכה עדי, "בדיוק בישלנו קצת."
המשכנו במסדרון, וככל שהתקדמנו היו עוד מסטולים זרוקים כנגד הקירות על הריצפה וסירחון האלכוהול גבר.
"אה! גם הבונבון שלך פה!" נזכרה עדי ואמרה לי
"מי?" שאלתי לא מבינה "ניר?!"
"כה.. נראה לי.. נו זה שהיה איתך בלונה פארק, הקטן המתוק הזה" אמרה והמשיכה קדימה
לאחר שנייה בודדת הבחנתי בו, בו ובאור שמש השחיף והגבוה.
התקדמנו בשקט בלי שאף אחד משניהם ישימו לב אלינו
"אמרתי לך! הוא נסע! אני לא צריך את זה עוד!"
"לאן הוא נסע?" שאל אור
"לבנון" ענה ניר ועינו קלטו אותי
"משי?" שאל המום
"נירוש" חייכתי מוציאה את הסיגריה מהפה ונושפת את העשן באיטיות
"מה את עושה פה קטנה?" שאל בפרצוף מעוות
"בול מה באתי לשאול אותך מאמי" אמרתי מחייכת
"אאאאנ.. "
"שמעתי" אמרתי מכניסה את הסיגריה לפה
ניר שתק זמן מה ואז חייך
"תודי שאת שרופה לי על התחת! לכל מקום את עוקבת אחריי!" אמר
"מודה" חייכתי
"אני זז" אמר ניר לאחר כמה שניות שקטות ולא נעימות בינינו.
"ניר כפרה תעדכן אותי מתי הוא חוזר ונדבר" אמר אור סופר כסף וניר יצא מבלי להביט בעיניי.
"גם אני אוהבת אותך אח קטן!" צעקתי לו כשכבר היה בסוף המסדרון משתדל לא לדרוך על אף אחד מהאנשים המרוחים על הריצפה.
הוא הסתובב, הביט בי, השפיל עיניו ויצא.








אווווווווווווווווווווווהבת (:ε

ღ





ודניאלוש בובית שלי, הרגע ראיתי תתגובה שלך בובה.
צודקקקקקקת 100 אחוז#!
לפעעמים זה קורה לי כשאני כותבת מהר, אני גם מתבלבלת מלא עם הקטע של 'אם' ו-'עם'..
וכל מיני.. תמיד כשאני קוראת לפני שאני שולחת אני מוצאת מלללא טעויות.. וזה לא שאני כזאתי עם שגיאות כתיב.. זה פשוט זורם כזה עם הכתיבה.. פעם תפסתי תצמי אומרת 'מוכרת' >'מוחרת' פעמיים באותו קטע.
תודה כפרות (: אוהבתותך $!
שבוע נעעעים ומתוק מדהימות ומדהימים שללללללללי (:

יפה ,
המשך =]

אאאאאייי פרק מעעעעלףף!!

הנירר הזה מעצבןן אותייי..לא יודעת למה..
כאילו לא מעצבן אותי..אני אוהבתותו הוא חמודדדד..והוא אוהב אותתה!
אבל למהה לעעזעזלל הוא מתעסססססק בסמייייייים?!

חחחח והקטעע עם הנהגגג..גם אבא שלי עושה לי את זה..זה באממממת מעצבן!

גגגגר

המששךך י'מכושרררת=]

למרות ככלל הטעעוייותת הכתייבההה מממעעלפתתתתתתתת!!


אהבבתתתיי..
חחח


ככממהה זמןן אתת כותבת,שתהיי ברייאהה!!


אהבבתתייי ררצחחח!!


מה הכוונה ב"בדיוק בישלנו.." זהה כאילו שהםם הכינו ת'קראק או מה שזה לא יהיה,נכון?

מצטער באמת על הבורות..עחחעעח

יאאא איזה פרקק יפה..

אז רגע... בגלל הטראומה היא ככה עם בנים?!

תמרו'ששש...איזה מושלםםם

המשךךךךך...

אוהבתת=]

=-לולי-=

מהמםםםםם אבל לא הבנתיי משוו הקטע הזה אמיתי או לא יעני זה קרה לה או לא..

"הטראומה לא הייתה בכך שזויינתי פעם ראשונה בידי מישהו שכלל לא אהבתי, בכיתה ח', ללא אמצעי מניעה ובוגר ממני בארבע שנים.
הטראומה לא הייתה בכך שניתק כל קשר איתי לאחר מכן והשאיר אותי ללא הכרה במקלט במשך יומיים במקום שאף אחד לא יכל לראות, והטראומה גם לא הייתה בכך שהכניס אותי להריון ממנו ונעלם.
הטראומה הייתה השריפה מהבישול.
חודש אחרי ההפלה שיכענו אותי לחזור למקלט של פ''ס ובאותו לילה הייתה השריפה הגדולה"

שבוע טוב

הכל כביכול קרה,אבל לא קרתה לה הטראוממה מכל מה שמסופר בהתחלה,אלא מהשריפה הגדולה...

יש מבין...?

חחחחח בתאאאאל (:

ואושי, כה.. מה לא יצא ברור? \:

דיזלית, למה בגלל הטראומה היא ככה עם בנים? הטראומה זה אש.. לא הקטע של ההריון.
למרות שרציתי להראות בפרק הזה מאיפה הזונתיות של משי
מגיל 13 היא רגילה להיות עם בנים, 'רגילה' באופן יותר משמעותי מכל בת 13 אחרת לדעתי.
סמים גיל 13? הריון גיל 13?
זה די הוביל אותה למה שהיא למרות שהמצב יכל לקחת אותה לכיוון ההפוך ולמרות הניפנוף האופייני לה.
דעתי היא איבדה אמון בבנים ורואה בהם רק זיון כמו שהם רואים בה ואין לה סבלנות כלפיהם כמו שלהם לא היה בעבר כלפייה


וסהר בובי, כןן.. כל זה קרה לה. כמו שגם אושרי הסביר.

אההה הבנתיי חח תודה =]
המשךךך דחוףףף

יצא ברור,אבל לא הייתי כזזהה בטוחח..חח..

תעני במסנג'רר י'מרשעתת!!

יש לי דיבור איתךך!

מדהיםם..


המשךך בובה..