אהבה זה לא גיל זה התרגיל

אוווווווווו פרק נאאדיררר
כמו כוווולם..
מתהה על הסיפור הזהההה..
את כותבת מ ד ה י ם..
תמשיכיי בובה..
ואני עם גלושש--שיתנשקוו כבר=]

המשךך

בתאל מאמי גמאאני חולקת עלך. למה מה את חושבת כל דמות ראשית צריכה להיות מלאך?
אנחנו באאמת בעולם מודרנני כמו שטלוש אמרה.. ואני אגיד לך תככלס בסיפורים אמיתיים בשוק את בחיים לא תיראי "היי קוראים לי משי אני כוסית אני מושלמת"
היא לא שרמוטה>זאת משי! מה טפוווו עלליה? עשתה לך משווו?
היא לא שולטת במצבי רוח שלה ולא שולטת ברגשות ולא בתגובות שלה.. בדיוק כמוך וכמו כל אחד אחר.
זה האווופפי שללה
אותך היא מגעעילה.. אותי היא מגניבה..
טלווווש מעריצה אותך על התגובבה, אמרת דבררים מזה נככונים
תהנו

מוקדש לאליה (:


מהפרק הקודם

"למה אני לא יכולה לנשק אותך?" שאלתי מבולבלת מסובבת ראשי להביט בו, ראשו נח כלפיי מעלה ועיניו נראו רגועות.
ניר סובב ראשו להביט בי, אבל, פשוט שתק.
"ניר? ניר אחשלי? ניר!" נשמעה צעקה מאחוריינו, אבל אנחנו לא הזזנו מבטינו, עיניו רגועות והרגשתי את שלי אומללות ומבולבלות.
"שרמוטה?" שאל אותו קול זר מאחורינו.
"עלאק! זאת משי קירמה!" נשמע קול אחר מאחורינו בהתלהבות.




המשך

ניר המשיך להביט בי אבל אני הסתובבתי לזהות את הקולות.
"עדי?" שאלתי המומה מזהה את הנערה שמולי
"קירמה! משי קירמה! לא מאמינה!" אמרה קופצת עליי ומדביקה לי נשיקה בפה
הרגשתי את ניר מתרומם מהמקום בו שכב
"הלו הלו עדי! נסחפת מאמי!" אמרתי מנתקת אותה ממני
"אה כפרה? איזה מדהימה את! שנים לא ראיתי אותך!" אמרה מחייכת ופניתי להביט באדם השני שהתלווה אל עדי
"אור שמש" חייך ניר וקם לחבק את הזר הגבוה והרזה. היו לו משקפי שמש דומות לשל מתן ועל סנטרו היה משלוש קטן של זקן חום. בגדיו היו גופיה שחורה וצמודה וג'ינס שחשף מהבוקסר שלו.
עדי לעומת זאת הייתה ההפך ממנו, כעת שמתי לב לאופי שלה - כמה השתנה. את שפתייה צבעה בשחור כמו את עפעפי עינייה, את שיערה צבעה לבלונד זוהר והסתפרה קארה עם פוני צדדי שכיסה את צד שמאל של פנייה העדינות, את שפתה התחתונה חיררה והטביעה חישוק קטן וגם באפה ניצנץ עגיל כפתור סגול.
לבושה היה בעיקר שחור, על ידייה היו כפפות רשת עד סוף אמותייה, ציפורנייה משוכות גם הן בשחור, קולר שחור חתך את גרונה הלבן ותיק מקושקש ושחור היה תלוי על כתפה הימינית.
רק דבר אחד נשאר כשהיה, עינייה הירוקות. איש מעולם לא טעה בקשר לצבע עינייה וחשב שמא הן כחולות או שמא הן חומות, תמיד יהיו ירוקות בוהקות בכל אור לסוגו ולכל עיוור צבעים.
"היי אור שמש" אמרתי לבחור הגבוה והרזה בעל משקפי השמש.
"תכיר מאמוש, זאת משי קירמה השרמוטה שלי" חייכה עדי עם שפתייה הצבועות בשחור שחשפו שיניים לבנות להפליא.
"הי משי כפרה, נראית ילדה טובה מה שרמוטה?" שאל אור את עדי
"אתה לא מכיר אותי" אמרתי
"זאתי שרמוטה אחושרמוטה" הוסיפה עדי בחיוך "מי זה הבונבון הזה?" שאלה עדי מצביעה על ניר
"בעלי" אמרתי מחייכת
"מתוק אתה!" שלחה אליו נשיקה
"איך השתנת" אמרתי מביטה בה
"הכרתי את אורוש שלי" חייכה "ואת כל השאר" הוסיפה
"מה.. מה זה כל השאר?" שאלתי
"אני אכיר לך אותם עיניים שלי אבל עכשיו חייבים לעוף נשמה, קחי תפלא שלי" אמרה והוציאה עט ורשמה לי אותו על היד "תקשרי אליי מחר טוב יפה שלי? אני עושה לך חיים כמו שבאאחיים לא היה לך" חייכה
"סבבה" אמרתי ועדי התנפלה עליי בנשיקה אחרונה כשהיא מפילה אותי אחורה.
"כפרה דבר איתי נסדר לך מה דיברנו" אמר אור עם סיגריה בפה מתרחק מאיתנו
"סלאמת נשמות" אמרה עדי ורצה להדביק אותו.
"מי זה?" שאלתי את ניר אחרי שאור ועדי התרחקו נמרחים אחד על השני
"מספק חומר" אמר ניר ונפל חזרה על המתקן
"הוא טוב?" שאלתי באוטומטיות
"יש לו חומר טוב" אמר ניר
"רגעעע אתה על סמים?" שאלתי המומה
"לא אני..." ענה
"אז?" שאלתי לא מבינה
"אסור לי קטנה.."
"לא מכירה אותך עושה עסקים עם סמים"
"אז תכירי" אמר וקם
"לאן?" שאלתי
"הביתה, עוד מעט מתן חוזר"

מתן ואני שוכבים מול הטלוויזיה צופים בסרט האלמנט החמישי, ראשי על חזהו והוא מלטף את כתפיי.
"משי" אמר לפתע ועבר לשחק בשיערי
כבר הספקתי להכיר את מתן בששת הימים האלו והבנתי שיש לו משהו חשוב לומר.
הרמתי ראשי להבט בו
"אני נוסע עוד מעט" אמר
"לאן?" שאלתי
"לבנון"
"אתה במודיעין אבל מאמי" הזכרתי לו
"שנה שעברה סיימתי קרבי ועברתי למודיעין רק כי מישהו המליץ עליי, אבל עכשיו חסר להם כוח בלבנון ואומרים שאני בין ה-50 שהעבירו לקרבי בלבנון בגלל הגוף והנסיון"
"ובאמת הסכמת?" שאלתי המומה מתרוממת
מתן שתק והפסקול מהסרט השמיע את הגיבורה אומרת בשקט
"ביג ביג בום"
"כן" ענה
"למה?" שאלתי אבל מתן מיהר לחסוך ממני
"לא הייתה לי ברירה, גם במודיעין מזרימים מידע על זה שהכוח שלנו בלבנון קטן בכל יום"
"מסתומרת?" שאלתי
"הלבנונים חוטפים לנו חיילים"
"אז מה אתה הולך להיחטף?! אתה שפוי? אני לא מבינה!"
"תירגעי מאמי, עד אז המצב שם יסתדר" אמר
"מתי אתה נוסע?" שאלתי וכעת הייתי רצינית ועירנית מתמיד
"יומיים" ענה "ביום שני מוקדם בבוקר"
"לכמה זמן?" שאלתי נשענת על הקיר מאחוריי משלבת את ידיי
"עדיין לא יודעים" אמר
"מה זה לא יודעים?!" שאלתי בהתפרצות "מתישהו אתה חייב לחזור הביתה!" אמרתי בצעקה
הופתעתי מההתעניינות לשלומו של מתן, מעולם לא הייתי כך עם החיילים שהיו לפניו.
"משי.. תירגעי" אמר מתקרב אליי ומחזיק בי בכתפיי
"לא רוצה להירגע!" צעקתי משתחררת ממנו
"משי..." אמר והבחנתי במבט שלו כשלא ידע לומר דבר מה, השפלת העיניים האופיינית והיד התופסת בעורפו
"מה?" שאלתי מורידה את קולי
"גם את אח שלך לוקחים לשם" אמר
"מה הקשר שלו לזה? זה שהוא ג'אמוס? מה?" שאלתי לא מבינה
"אני לא יודע"

פתאום קפץ לי כל הסיפור של רון ערד. משפחת ערד קרובה למשפחה שלנו וביקרנו פעמים אחדות בבית שלהם.
הפרנויה נכנסה בי והתחלתי לדמיין תמונות של מושיקו כשהיה ילד מחייך ליד הקבר שלו בהר המנוחות.
'לעד ישאר בן 21' כך כולם אומרים. פחדתי גם על משפחתו של מתן. הרי גם אותם הכרתי.

יום ראשון עבר בעיקר בשתיקה, חזרתי הביתה ולא הלכתי כלל לבית הספר, נשארתי עם מושיקו והתיקים הגדולים והירוקים שלו.
התחלנו להעביר שעות על נושא מהות החיים ועל כל הקטעים המצחיקים שלנו.
הכנתי לו צרור ניירות ומכתבים כמו בסרטים, כדי שבכל יום יוכל לשלוח לי מכתב. טלפון הם אינם יכולים לקחת עימם.
גם למתן הכנתי כזה, רעש האופנוע נשמע וסימן על בואו מאוחר בלילה. לא דיברנו הרבה, רק הבטחנו שנשמור זה על זה למרות המרחק.
ידענו שהלילה הוא הלילה האחרון לפני הרבה לילות נוספים שכלל לא נוכל לראות אחד את השני.
"את כל כך יפה" לחש מלטף את שפתיי בשפתיו.
בפעם הראשונה הרגשתי שהייתי חייבת למשוך את הרגעים האלה כדי לא לשכוח אותם.
החולצה עולה, והכל נעשה בשקט מופתי. ללא גניחות וללא אנחות רק נשימות רעבות נשמעו.
פשוט אהבתנו אחד את השני.
שוב שכבנו שנינו כשרק הירח מאיר ובורק באישונים שלנו.
גופו של מתן מנצנץ מזיעה וידיו מלטפות אותי.
הרגשתי שגם עליי ללטף אותו, לתת לו תקווה, להראות לו כמה הוא חשוב לי.
"אני אוהב אותך" לחש כמו תמיד אבל הפעם כאב לי יותר מכל
"ששש.." לחשתי חוסמת את פיו וידיי המשיכו ללטף את פניו ושפתיי המשיכו לנשק את שפתיו בזהירות מכאיבה.

באותו הלילה נדודי השינה תקפו אותי ולא הצלחתי להירדם.
מתן ידע שעליו לישון כדי להיות ער למחרת ונרדם במהירות.
כשידו מחבקת אותי הבטתי החוצה אל הכוכבים ותהיתי אם הקשר שלי עם מתן יצליח.
אתגר יהיה לי לעמוד מהצד ולא להתפתות בכל העת הזו מלבגוד, ומבלי אהבה של מישהו אחר.
הכוכבים הופכים בהירים יותר בשל צבעם של השמיים ההופך לבן. בחדר השני כבר שמעתי את מושיקו מתעורר.
עשיתי פני ישנה והקשבתי לצעדיו, שירותים, יוצא מן השירותים ועושה דרכו לחדר שלי, פותח חרש את הדלת ומתקרב אל המיטה.
"5" לחש למתן כדי לא להעיר אותי, מתן קם והמיטה נעה.
שמעתי את צעדיו של מושיקו עוזבים את החדר ומתן מתארגן בדממה.
סוגר תיקים, לובש את המגפיים והנשק הנח ברצועה ארוכה וירוקה על כתפו.
אני לא אוהבת פרידות, המשכתי פני ישנה. מתן עמד זמן מה מבלי לעשות כלום.
לאחר מכן התכופף ונשק לי נשיקה ארוכה ועדינה.
"מוכן?" שמעתי את קולו השקט של מושיקו מכיוון הדלת, מתן התנתק ממני ברכות וצעד בשקט אל הדלת.
מושיקו סגר את הדלת ויצאו שניהם החוצה אל האוויר הקר של הבוקר, סגירת בגאז' של אוטו ושמעתי את המכונית של אבא שלי מתניעה ומתרחקת.
נשמתי עמוק והתהפכתי במיטה מביטה בריקנות אל התיקרה.

תמרו'ששש...איזה יפהההה....

נווו...שיהיו ביחדד...שיתנשקו כבר...משהווו...


אוהבתתת=]

=-לולי-=

יאאא איזה פרק עצובי, מבאס כזה..
למה הוא חייב לעזוב?

תמשיכי דחוף!

ואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

ששני פרקים שוללטטיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!!!

אאייזזזווו ששללמוותת!!

כ"כ אההבבתתיתיי!!!!

הכתייבהה ששלךךך מחחררפפננתת אותתיי!!!!


איזוו מוכשררתתת!!

ההמממשששךךך בדחיפותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!

דיייי איזה עצוווובב.. 😢 😢 😢
תמשיכיי מאמייי

וואי תמרוושש.. תודה רבה על ההקדשהה..

פרק מדהים.. ומה היא באמת מתאהבת במתן?..



המשך בובה שלי.. =]

אמאאאאאאאאאאאאא תמרוששש
איזה עצופייי!!
מהר המשךךךךךךךךךך
אני במתחחחחחח
איזה כישרוןןן אמאאאאאאאאא
מעלףףףףףףףףף

מור'צי 😊

יאאאאאאאאאאאאא איזה פרק יפה..
שימי המשךך דחוף!!!

ואוו
במילה אחת!
ו-א-ו
כל פרק אני מתחילה לקרוא ובקושי ממצמצת בו!
מדהים~

ייאאהה... שושההה איזה פרק עצובבבב
רק שלא יקרה להם כלוםם....

פרק מהמםםם תמשיכייי

עצווב ביותרר=[

המששששך

עצובב =[
פרק מהמםםםם
מושרת :]]]]
המשךךך...

עצווב.. אך מדדהייםם כרגיל
הממשך