הפרק מוקדש לטיטעע שלילי אחות מושלמת , (:
מהפרק הקודם
"מתי את באה?" שאל כששמע אותי ממהרת
"עכשיו" עניתי מחייכת חוצה את הבית
"יופי" אמר
"אני כבר ליד הדלת" אמרתי
"גם אני מאמי" אמר בדיוק כשפתחתי את הדלת ושם עמד בחור גבוה עם שיער שחור ועיניים כחולות שאותן
אזהה בכל פרצוף בכל מקום בכל שנה ובכל צורה.
"נירוש!"
המשך
"קטנה" צחק וחיבק את גופי שהתנפל עליו
"איך השתנת" אמרתי מתנתקת ממנו וממששת את פניו
"גם את" אמר בחיוך ועטף את ידיי הקטנות שמיששו אותו
"הפרעת לי... בדיוק הסתכלתי בתמונות שלנו" אמרתי נעלבת
"מצטער, בואי נסתכל ביחד?" חייך חיוך מתנצל וחטף אותי בידיו
"ניר! תוריד! עכשיו!" צעקתי ובעטתי בו צוחקת
"ואאי איך השמנת קטנטונת!"
"אז תוריד!"
"לא" אמר חוצה את הבית שלי
"נו יא קקי כל החוטיני שלי בחוץ!" צעקתי צוחקת
"תמיד הוא בחוץ" אמר מחייך בשובבות וזרק אותי בעדינות על המיטה שלי
"רשע" אמרתי מרימה את המכנס
"כמוך" חייך ושכב לידי חוטף תמונה קרובה "רואה שהוא תמיד מציץ?" אמר מחייך אל התמונה ומציע לי אותה
"זה לא נקרא" אמרתי חוטפת את התמונה
"ומה זה?" שאל משתעשע ומציע לי תמונה שנייה
"נווו עזוב אותך מהחוטיני, אתה מסתכל על התמונות כאילו התגעגעת לחוטיני שלי ולא אליי" אמרתי נעלבת
"התגעגעתי אלייך, מאוד קטנה שלי" אמר והביט בי מחייך את החיוך המתנצל שלו
"איך גדלת" אמרתי ביציאה
ניר צחק ושב להביט בתמונות
"אתה מדהים" אמרתי מוקסמת ממנו ומשחקת בשיערו
"מה עף עלייך?" שאל צוחק
"אתה" חייכתי והתגלגלתי במיטה צוחקת, רק עם ניר הרשתי לעצמי להשתובב בצורה כזו.
"חמודה" אמר והתגלגל אחריי
"עזוב אותי!" צעקתי צוחקת אחרי שחטף אותי שוב בידיו
"בואי נעלה לבית עץ" אמר לפתע ופסק מלדגדג אותי
"לבית עץ?" שאלתי מופתעת
"כן" ענה וקם
חייכתי
"טוב" אמרתי והושטתי לו יד כדי שיעזור לי לקום
כשהיינו ילדים בנינו יחד עם האבות שלנו בית עץ מעל הגדר שמפרידה בין הבתים שלנו כשלכל אחד יש סולם מהצד שלו.
יצאנו החוצה,
"בית עץ" אמרתי משועשעת מהגרוטאה המסכנה שנחה בין שני עצים גדולים.
"בואי" אמר ומשך בידי
צחקתי "הדשא רטוב" אמרתי חוזרת אחורה אל המרצפות שסבבו את הבריכה.
"להרים אותך?" שאל
"כה"
"החוטיני לא יציץ?" שאל
"יציץ יציץ"
"אז אני לא ארים אותך" פסק
חייכתי "ניר?" שאלתי "אתה לא רוצה לראות את החוטיני שלי?"
"לא" ענה והלך לכיוון בית העץ
"ניר!"
"מה?" שאל מסתובב מבודר
"בוא..." צייצתי מושיטה את שתי ידיי לכיוונו בפינוקיות
ניר הביט בשמיים וצחק
"נו..?" שאלתי כשידיי עוד תלויות באוויר
"לא יכול, החוטיני יציץ" אמר ועלה מדרגה בסולם
לפתע הממטרות בגינה החלו לפעול - אני גרה במושב, יש שעה קבועה שכל הממטרות בכל הבתים מתחילות לעבוד באופו אוטומטי
"ניר!" צרחתי ורצתי הביתה צוחקת
"רגע! חכי" אמר יורד מהסולם וחוצה את הגינה אליי בריצה
צחקתי "אתה רטוב" הודעתי לו ממששת את החולצה שלו
"גם את תהיי עכשיו" אמר
החיוך שעל פניי נעלם ומצאתי את עצמי בבריכה וניר מעליי צוחק
"ניר!" צעקתי מרביצה למים, נשמתי עמוק וצללתי מטה.
הכל הפך שקט, הבטתי מעלה וראיתי את ניר מביט קרוב בבריכה, כנראה מחפש אותי.
צחקתי ובועות יצאו מפי, פגעתי בקרקעית הבריכה ודחפתי עצמי מעלה אל ניר "אל תשחק איתי" לחשתי לו באוזן, ניר נראה עסוק בלהקשיב למה שנלחש לו באוזן,
תפסתי בחולצתו ומשכתי אותו אליי אל הבריכה,
ראיתי אותו יחד איתי למטה ואז עולה במהירות למעלה
צחקתי ועליתי בעקבותיו
"דגיגון קטן" צחקתי
ניר צחק והשתעל
"ווווואאאייי" צעק צוחק והתחיל להוריד את הבגדים שלו
"או יו יואי" אמרתי מתרחקת בחיוך
"חכי חכי" אמר מוריד את החולצה
"מחכה" צעקתי וצללתי מטה
הבטתי בו מלמטה, הוא נשאר רק עם בוקסר, עצמתי את עיניי מחייכת ושכבתי בקרקעית
הוא משך אותי ברגליי, פקחתי עיניי כעת הן היו אל מול שלו.
חייכתי, גם הוא חייך, הסתובבתי בגבי אליו מנסה לברוח אבל ידיו מנעו ממני ומשכו אותי למעלה
"לאן את בורחת אריאל?" שאל כששאפנו שוב את האוויר
"אריאל?" שאלתי מבולבלת
"בת הים הקטנה" אמר ומיד נזכרתי שהבריכה תמיד הייתה ממלכה בשבילנו, ממלכה ובה אני אריאל בת הים הקטנה והוא הנסיך.
"איך אתה זוכר?" שאלתי מחייכת
"איך אפשר לשכוח?" ענה בשאלה
חייכתי, "אני אמורה עכשיו להציל אותך, לא?" שאלתי
"כן אבל כבר הצלת" ענה
"אתה מדהים" חייכתי וליפפתי את זרועותיי סביבו כך שהמרחק בין פנינו לא עלה על סנטימטרים בודדים
"מי שמדברת" לחש
חייכתי
"אתה עדיין אדיש עם בנות?" שאלתי
"כן, יש לי חברה" אמר
"באמת?" שאלתי
החיוך נעלם והתנתקתי ממנו
"כן" ענה
"מי?" שאלתי
"שני סיסו" אמר, "מכירה?"
"כן" עניתי "עם שיער חום ועיניים כחולות כאלה?" שאלתי נזכרת בה
"עם שיער חום ועיניים כחולות כאלה" אמר חוזר אחריי
"חמסה חמסה חמסה" אמרתי וניסיתי לחייך "איפה הכרתם?" שאלתי
"מכון כושר" ענה
"אתה במכון כושר?" שאלתי מחייכת
"כן"
"רואים" חייכתי והבטתי בחזה החדש שלו
"מה.. אבל רגע.. היא לא תינוקית כזאת?" שאלתי
"כמוך" חייך
"אני מיוחדת, אף אחת לא כמוני" אמרתי נעלבת
"צודקת, התכוונתי שהיא רק תינוקית כמוך" הסביר
"אני תינוקית?" שאלתי
"הכי שיש"
צחקתי בדאגה, לא ידעתי אם זו מחמאה.
"תרגעי זו מחמאה, את יודעת שאני אוהב אותך" אמר כאילו קרא את מחשבותיי
"לשנינו יש חברים" אמרתי מנסה לחייך
"כן" אמר באותה נימה שלי
"מוזר איך הזמן עושה את שלו" אמרתי
"תמיד היה לך חבר, בשבילך הזמן לא עשה כלום" אמר
"קר לי" אמרתי מחבקת את זרועותיי
"בואי" אמר ומשך אותי אליו
"לפעמים אני שוכחת שאתה בכיתה ט'." אמרתי מניחה את ראשי על החזה החשוף שלו
"למה זה משנה לך באיזה כיתה אני?" שאל
"כי..." התחלתי ולא היה לי מה לענות
"כי אני קטן מידי בשביל שתאהבי אותי?" ניסה להשלים אותי
"לא!" אמרתי מרימה את ראשי להביט בו "לא" חזרתי על המילה ושבתי להניח את ראשי
"אז?" שאל
"אתה מתנהג אחרת מאשר בנים אחרים בכיתה ט'." עניתי
"איך אני מתנהג?" שאל
"אתה יודע למה אני מתכוונת" אמרתי, "בוגר יותר"
"בואי, באמת יותר מדי קר" אמר אחרי שהבחין ברעידות הקטנות שניסיתי להסתיר כדי להמשיך להיות איתו שם
אווווווהבת (:





