הארי פוטר והנסיך חצוי הדם...

פרק מס' 9 - הנסיך חצוי הדם

הארי ורון פגשו את הרמיוני לפני ארוחת הבוקר של היום שאחרי בחדר המועדון.
מקווה למעט תמיכה בתיאוריה שלו,הארי לא בזבז זמן, וספר להרמיוני מה הוא שמע ממאלפוי ברכבת האקספרס.
"אבל הוא לא הסתיר את זה מפרקינסון,נכון?" התערב רון,לפני שהרמיוני יכלה לומר משהו.
"טוב" היא אמרה בפקפוק "אני לא יודעת.זה מתאים למאלפוי להראות את עצמו חשוב מכפי שהוא,אבל זה שקר גדול לספר"
"בדיוק" אמר הארי,אבל הוא לא חזק את הנקודה הזאת,כי כל כך הרבה אנשים נסו להקשיב לשיחה שלו,שלא להזכיר את המבטים שנעצו בו והלחשושים.
"זה לא נימוסי להצביע" גער רון בקבוצה של תלמידי שנה ראשונה,שהצטרפו לטור שחכה לצאת דרך החור שבדיוקן.
הילד שלחש משהו לחברו מאחורי ידו,הסמיק ומעד כשעבר דרך החור.
רון גחך "אני אוהב להיות תלמיד שישית,והשנה הולך להיות לנו הרבה זמן חופשי שנוכל לשבת ולנוח."
"אנחנו נצטרך את הזמן הזה ללמודים,רון" אמרה הרמיוני כשהם יצאו למיסדרון.
"כן ,אבל לא היום" ,אמר רון, "היום הולך להיות בזבוז אמיתי."
"עצור" אמרה הרמיוני,שלחה את ידה קדימה ועצרה תלמיד רביעית, לוקחת ממנו דיסקית בצבע ירוק לימוני שתפסה בחוזקה בידה.
"פריזבי נושכות אסורות,זה מוחרם." היא אמרה לו בחומרה.
הילד הביט בזעף בפריזבי התקועה תחת זרועה,והמשיך ללכת עם חברו.
רון המתין עד שנעלם,אז חטף את הפריזבי מהרמיוני."מצוין, תמיד רציתי אחת כזאת"
המחאה של הרמיוני נקטעה על ידי צחקוק.לבנדר בראון מצאה כנראה את ההערה של רון מאוד משעשעת.היא המשיכה לצחוק כשעברה אותם,מביטה ברון מעבר לכתפה.
רון נראה מאוד מרוצה מעצמו.
התקרה של האולם הגדול הייתה בצבע כחול מרגיע עם עננים קלושים בדיוק כפי שהיו השמיים האמיתיים שנראו מבעד לחלונות הגבוהים.
בזמן שהם העמיסו על הצלחות דייסה,ביצים ובייקון,הארי ורון ספרו להרמיוני על השיחה המביכה שלהם עם האגריד בערב הקודם.
"אבל הוא לא יכול באמת לחשוב שנמשיך עם טיפול בחיות הפלא!" היא אמרה,"אני מתכונת,כשאף אחד מאתנו לא מגלה...אתם יודעים...התלהבות?"
"אז זהו זה?" אמר רון,בולע חביתה בשלמותה. "היינו היחידים שעשינו את המאמץ המרבי בכיתה כי אנחנו אוהבים את האגריד.אבל הוא חושב שאנחנו אוהבים את המקצוע הטיפשי.
נראה לכם שמישהו ימשיך עם זה לכשיפומטרי?"
לא הארי ולא הרמיוני ענו.לא היה צורך.הם ידעו היטב שאף אחד מהשכבה שלהם לא ירצה להמשיך עם טיפול בחיות פלא.
הם התחמקו מעיניו של האגריד וענו לנפנוף העליז שלו בחצי פה כשעזב את שולחן הצוות עשר דקות מאוחר יותר.
אחרי שאכלו,הם נשארו במקומותיהם,מחכים לירידתה של הפרופסור מקגונגל משולחן הצוות.החלוקה של לוח הזמנים היתה יותר מסובכת בשנה הזאת,פרופסור מקגונגל היתה צריכה לאשר תחילה ,שציוני הבגרות שלהם מספקים כדי להמשיך בשיעורים המתוגברים במקצועות שבחרו.
להרמיוני היה ברור מיד שהיא ממשיכה עם לחשים,התגוננות מפני כוחות האופל,שינויי צורה,תורת הצמחים,כשפומטיקה,חקר לחשים עתיקים ושיקויים.
ומבלי להרבות בדברים היא נשלחה לכיתה של חקר לחשים עתיקים לשיעור הראשון של השנה.
הסווג של נוויל לקח מעט יותר זמן,פניו העגולים הביטו בחרדה כשהפרופסור מקגונגל הסתכלה על הבקשה שלו ואז על גיליון ציוני הבגרות.
"תורת הצמחים,בסדר," היא אמרה. "פרופסור ספראוט תשמח לראות אותך חוזר עם קס"מ בציוני הבגרות,ואתה כשיר להתגוננות מפני כוחות האופל עם הל"מ. אבל הבעיה היא שינויי צורה.אני מצטערת, לונגבוטום, אבל ט"מ, באמת לא מספיק כדי להמשיך לשלב הכשיפומטרי.אני פשוט לא חושבת שתוכל להתמודד עם המטלות הנדרשות."
נוויל תמך בראשו.פרופסור מקגונגל התבוננה בו מבעד למשקפיה המרובעות.
"למה אתה רוצה בכלל להמשיך עם שינויי צורה,? מעולם לא קיבלתי את הרושם שאתה נהנה מהם במיוחד."
נוויל הביט באומללות ומלמל משהו שנשמע כמו "סבתא שלי רוצה"
"אמפ" נחרה הפרופסור מקגונגל, "הגיע הזמן שסבתא שלך תהיה גאה בנכד שהיא קבלה, מאשר מה שהיא חשבה שצריך להיות-במיוחד אחרי מה שקרה במשרד."
נוויל האדים ומצמץ בבלבול,פרופסור מקגונגל מעולם לא העניקה לו מחמאה קודם.
"אני מצטערת, לונגבוטום, אבל אני לא יכולה להרשות לך להיות בשיעורים המתוגברים שלי. אני רואה שיש לך הל"מ בלחשים, בכל מקרה למה שלא תנסה לקחת שיעורים מתוגברים בלחשים?"
"סבתא שלי חושבת שלחשים זאת בחירה טפשית," מלמל נוויל.
"קח לחשים," אמרה הפרופסור מקגונגל, "ואני אכתוב לאוגוסטה ואזכיר לה שזה שהיא נכשלה בבחינות הבגרות שלה בלחשים לא עושה את המקצוע לחסר חשיבות"
חיוך של ספקנות הופיע על פניו של נוויל,פרופסור מקגונגל הקישה בשרביטה על לוח זמנים ריק והושיטה אותו לנוויל, כשהוא נושא את הפרטים לגבי הכתות החדשות שלו.
פרופסור מקגונגל פנתה לבאה בתור פרוואטי פאטיל,ששאלתה הראשונה היתה האם פירנזה הקנטאור הנאה,עדיין מלמד גילוי עתידות.
"הוא ופרופסור טרילוני מחלקים את הכתות ביניהם בשנה זו," אמרה פרופסור מקגונגל, שמץ של אי הסכמה בקולה.זה היה ידוע שהיא מתעבת את הנושא של גילוי עתידות. "תלמידי השנה השישית ילמדו אצל טרילוני."
פרוואטי יצאה לשיעור בגילוי עתידות חמש דקות אחר כך,כשהיא נראית מאוכזבת מעט.
"ובכן, פוטר, פוטר..." אמרה פרופסור מקגונגל כשהיא מעיינת ברשימותיה בזמן שפנתה להארי. "לחשים,התגוננות מפני כוחות האופל,תורת הצמחים,שינויי צורה... הכל בסדר.אני מוכרחה לומר שהייתי מרוצה מהציון שלך בשינויי צורה,פוטר,מאוד מרוצה.
עכשיו,למה לא הגשת בקשה להמשיך עם שיקויים? חשבתי שהשאיפה שלך היא להיות הילאי?"
"זה היה, אבל אמרת לי שאני צריך לקבל ציון קס"מ בציוני הבגרות שלי, פרופסור."
"וככה היה כשפרופסור סנייפ למד את הנושא. פרופסור סלוגהורן בכל מקרה, שמח לקבל לשיעורים המתוגברים תלמידים שקבלו הל"מ בציוני הבגרות, האם תרצה להמשיך עם שיקויים?"
"כן," אמר הארי, "אבל לא קניתי את הספרים או כל מרכיב או כל דבר..."
"אני בטוחה שפרופסור סלוגהורן יוכל להשאיל לך כמה" אמרה הפרופסור מקגונגל.
"טוב מאוד, פוטר,הנה לוח הזמנים שלך. אה,דרך אגב- עשרים אנשים כבר מסרו את שמם בתקווה להתקבל לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור.אני אעביר לך את הרשימה בבוא העת ותוכל לערוך מבחנים בזמנך החופשי."
כמה דקות מאוחר יותר,הובהר שרון ימשיך באותם מקצועות כמו הארי,ושניהם עזבו את השולחן ביחד.
"תראה" אמר רון בשמחה, מביט בלוח הזמנים שלו, "יש לנו זמן פנוי עכשיו... וזמן פנוי אחרי ההפסקה ... ואחרי ארוחת הצהרים... מצוין."
הם חזרו לחדר המועדון,שהיה ריק מלבד חצי תריסר של תלמידי השנה השביעית כולל קייטי בל ,היחידה שנשארה מקבוצת הקווידיץ' המקורית שהארי הצטרף אליה בשנתו הראשונה.
"חשבתי שתקבל את זה, כל הכבוד," היא קראה לעברו,מצביעה על סיכת הקפטן שעל חזהו של הארי. "תספר לי כשאתה עורך מבחנים!"
"אל תהיי טיפשה," אמר הארי, "אני לא צריך לנסות אותך,צפיתי בך משחקת חמש שנים."
"אסור לך להתחיל בצורה כזאת," היא אמרה בטון מזהיר, "כמו שאתה יודע יש מישהו הרבה יותר טוב ממני שם בחוץ. קבוצות טובות נכשלו בעבר כיוון שהקפטנים המשיכו להחזיק את השחקנים הוותיקים או הכניסו את חבריהם"
רון נראה מעט נבוך והתחיל לשחק בפריזבי הנושכת שהרמיוני לקחה מתלמיד השנה הרביעית.הוא חלף בזמזום סביב חדר המועדון,חושף שיניים ומנסה לנגוס בשטיח הקיר.עיניו הצהובות של קרוקשנקס עקבו אחריו והוא נשף כשהוא התקרב יותר מדי.
שעה חלפה והם עזבו באי רצון את חדר המועדון שטוף השמש לכתה של התגוננות מפני כוחות האופל, ארבע קומות מתחת.הרמיוני כבר עמדה בתור שבחוץ. נושאת ערמה של ספרי כבדים. ומסתכלת קדימה. "קבלנו כל כך הרבה שיעורים בלחשים עתיקים," היא אמרה בדאגה כשהארי ורון הצטרפו אליה. "חבור של חמש עשרה אינץ', שני תרגומים, ואני צריכה לקרוא את זה עד יום רביעי!"
"בושה," פיהק רון.
"חכה," היא אמרה בכעס ," אני מתערבת שסנייפ יעמיס עלינו."
דלת הכתה נפתחה כשהיא דברה,וסנייפ צעד החוצה למסדרון, פניו הצהובות ממוסגרות בשיער שחור שמנוני. שקט נפל מיד.
"פנימה," הוא אמר.
הארי הסתכל סביב כשהוא נכנס.סנייפ הטביע כבר את חותם אישיותו על החדר,שהיה קודר יותר מהרגיל, כשהוילונות מורדים על החלונות,והחדר מואר באור נר.תמונות חדשות קשטו את הקירות,רבים מהם מראות אנשים כואבים ,שהציגו לראווה פציעות מזעזעות או חלקי גוף מעוותים.אף אחד לא דבר כשהם התיישבו ,מביטים סביב בתמונות המבעיתות.
"לא ביקשתי מכם להוציא את הספרים," אמר סנייפ,כשהוא סוגר את הדלת ונעמד מאחורי שולחנו כשפניו לכתה.הרמיוני הכניסה בחופזה את העותק של "להתעמת עם הבלתי נודע" לתוך תיקה בחפזה.
"אני רוצה לדבר איתכם,ואני רוצה את הקשבתכם המלאה"
עיניו השחורות טיילו על פניהם המופנות למעלה,משתהות על הארי לרגע ארוך יותר מכל אחד אחר.
"היו לכם חמישה מורים במקצוע הזה אני מאמין."
אתה מאמין...כאילו שלא צפית בכולם באים והולכים,מקווה להיות הבא,חשב הארי בקטלנות.
"בטבעיות,לכל אחד מהמורים האלו הייתה את שיטותיו והעדפותיו.מה שגורם בלבול,אני מופתע שכל כך הרבה מכם הצליחו, במאמץ, בבחינות הבגרות בנושא הזה.
אני אהיה מופתע עוד יותר עם כולכם תצליחו להמשיך בעבודות הכשיפומטרי,שיהיו הרבה יותר מתקדמות."
סנייפ התחיל להסתובב בחדר באיטיות,מדבר עכשיו בקול נמוך.הכתה סובבה את ראשה כדי לראותו.
"תורות האופל" אמר סנייפ, "הם רבות, שונות,מתחלפות ואין סופיות. לחימה בהם היא כמו לחימה במפלצת בעלת כמה ראשים,שבכל פעם שראש נקטע, צומח ראש יותר פראי וחכם מקודם."
הארי הביט בסנייפ.זה דבר אחד להעריך את כוחות האופל כאויב מסוכן ודבר אחר לדבר עליהם כמו שסנייפ עשה,בנימה אוהדת בקולו?
"ההגנה שלכם," אמר סנייפ, מעט יותר בקול "חייבת לכן, להיות גמישה וחדשנית כמו האמנות שאתם רוצים לחסום. התמונות האלו" הוא הראה על כמה מהתמונות שבחדרו "נותנות ייצוג הולם למה שקורה לאלה שסובלים, למשל, קללת קרושיאטוס"
הוא נופף בידו לכוון מכשפה שהיה ברור שהיא צורחת בעינויים
"המגע של נשיקת הסוהרסן"
מכשפה שכבה מצטופפת בעיניים ריקות ,ממוטטת כנגד הקיר
"או להסית מתקפה של אינפרי"
כמות אדירה של שותתי דם היו על הקרקע.
"האם האינפרים אכן כבר כאן?" אמרה פארווטי פאטיל בקול גבוה."האם הם מוגשמים, האם הוא משתמש בהם?"
"אדון האופל השתמש באינפרי בעבר" אמר סנייפ "מה שמתכוון שיהיה רעיון טוב בשבילכם להניח שהוא עשוי להשתמש בהם שוב. עכשיו..."
הוא החל ללכת בצד השני של הכתה, ושוב, הם הביטו בו כשהלך, גלימותיו השחורות מתנפנפות מאחוריו.
"אתם, אני מאמין, לגמרי טירונים בשימוש בכשפים לא מילוליים?"
ידה של הרמיוני זינקה באוויר.
סנייפ הביט באיטיות מסביב על כל האחרים, להיות בטוח שאין לו בחירה, לפני שאמר בקיצור
"טוב מאוד- גברת גריינג'ר?"
"היריב שלך לא יודע מראש על סוג הקסמים שאתה מתכון לערוך, מה שנותן לך שבריר שנייה של יתרון"
"תשובה מועתקת כמעט מילה במילה מספר הלחשים הבסיסי חלק שש" אמר סנייפ בזלזול (מאלפוי צחקק)
"אבל העקרון נכון. כן, אלה שיתקדמו לשימוש בכשפים בלי לצעוק את הלחש ישיגו את יתרון ההפתעה של היריב בהשלכת הכשוף שלהם. לא כל הקוסמים יכולים לעשות את זה,כמובן,זאת שאלה של ריכוז וכוחות נפש שלכמה.." מבטו השתהה על הארי בזדון פעם נוספת " חסר"
הארי ידע שסנייפ חושב על השיעורים הנוראים שלהם בהלטת הכרה בשנה הקודמת.הוא סרב להוריד את מבטו והביט בסנייפ בזעף עד שהוריד ממנו את מבטו.
"עכשיו תתחלקו לזוגות" המשיך סנייפ "אחד ינסה לקלל את השני ללא מילים והשני ינסה להדוף את הקללה גם ללא מילים.התחילו."
אפילו שסנייפ לא ידע את זה, הארי לימד בשנה הקודמת כחצי מהכיתה (כל אחד שהיה חבר בצ"ד) איך לבצע לחש מגן בשנה הקודמת. אף אחד מהם לא ניסה מעולם לבצע את הלחש ללא מילים אבל בכל זאת,היה הגיוני שכמה מהתלמידים רימו ואמרו את הלחשים בלחש במקום בקול.
בצורה אופיינית,אחרי עשר דקות הרמיוני הצליחה להדוף קללת רגלי ג'לי של נוויל מבלי לבטא מילה בקול,מעשה שללא ספק היה מזכה אותה בעשרים נקודות לגריפינדור אצל כל מורה הגיוני אחר,חשב הארי במרירות,אבל סנייפ התעלם.
הוא עבר ביניהם כשתרגלו,מסתכל כמו עטלף מגודל, מתמהמה לצפות בהארי וברון נאבקים עם המשימה. רון ,שהיה אמור לקלל את הארי ,היה אדום בפניו,שפתיו מהודקות בחוזקה להתגבר על הפיתוי לומר את הלחש בקול.הארי החזיק את שרביטו גבוה,מחכה במתח להדוף כשוף שנראה היה שלא סביר שיבוא.
"מעורר רחמים וויזלי" אמר סנייפ לאחר רגע "הנה,הרשה לי להראות לך"
הוא הפנה את שרביטו להארי כל כך מהר שהארי הגיב באופן טבעי ,כל המחשבות על כשפים לא מילוליים נשכחו,הוא צעק "פרוטגו"
לחש המגן שלו היה כל כך חזק שסנייפ מעד ונדפק בשולחן.כל הכתה שהיו פזורים במקומות שונים הביטו עכשיו כשסנייפ ייצב את עצמו והזעיף פנים.
"האם אתה זוכר שאמרתי לכם שאנחנו מתרגלים כשפים לא מילוליים,פוטר?"
"כן" אמר הארי בקשיחות.
"כן,אדוני,פוטר,אדוני"
"אין לי צורך לקרוא לך אדוני,פרופסור" המילים יצאו ממנו לפני שהבחין מה הוא אומר. מספר אנשים התנשמו כולל הרמיוני.
מאחורי סנייפ, רון, דין ושיימוס גחכו בהערכה.
"ריתוק,מוצאי שבת,במשרד שלי" אמר סנייפ "אני לא מקבל חוצפה מאף אחד, פוטר...אפילו לא מ'הנבחר' "
"זה היה מבריק, הארי!" צחק רון,כשהיו בבטחה בדרכם, כמה דקות מאוחר יותר.
"באמת לא היית צריך לומר את זה" אמרה הרמיוני, מזעיפה פנים לרון "מה גרם לך להגיד את זה?"
"הוא נסה לקלל אותי, למקרה שלא שמת לב!" קצף הארי. "היה לי מספיק מזה במשך שיעורי ההלטת הכרה! למה הוא לא משתמש בשפן ניסיון אחר לשם שינוי? מה דמבלדור מעמיד פנים, בכל אופן,לתת לו ללמד התגוננות? שמעתם אותו מדבר על תורות האופל? הוא אוהב אותם! כל הדיבור על הלא יציב,צוות שלא ניתן להריסה..."
"טוב" אמרה הרמיוני "אני חושבת שהוא נשמע מעט כמוך."
"כמוני?"
"כן, כשספרת לנו איך זה לעמוד מול הלורד וולדמורט. אמרת שזה לא כמו לומר כמה כשפים,אמרת שזה רק אתה והשכל והאומץ,ובכן, זה לא כמו שסנייפ אמר? האם באמת זה מסתכם באומץ ומחשבה מהירה?"
הארי היה כל כך המום שהיא חושבת שאת המילים שלו שווה לזכור כמו את ספר הכשפים הבסיסי שהוא לא התווכח.
"הארי,היי,הארי!"
הארי הסתכל סביבו. ג'ק סלופר, מקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור מהשנה שעברה מיהר לעברו מחזיק פיסת קלף מגולגל.
"בשבילך" התנשם סלופר "שמע, שמעתי שאתה הקפטן החדש.מתי אתה עושה את המבחנים?"
"אני לא בטוח עדיין" אמר הארי, חושב לעצמו שסלופר צריך להיות ממש בר מזל כדי להתקבל לקבוצה מחדש. "אני איידע אותך."
"בסדר, אני מקווה שזה יהיה בסוף השבוע הזה."
אבל הארי לא הקשיב,הוא זהה את הכתב הדק הנטוי שעל הקלף. עוזב את סלופר באמצע משפט,הוא מהר עם רון והרמיוני,מיישר את הקלף תוך כדי הליכה.

הארי היקר
אני רוצה להתחיל את השיעורים הפרטיים שלנו בשבת הזאת. בוא בבקשה למשרדי בשמונה בערב. אני מקווה שנהנת מהיום הראשון שלך בחזרה בבית הספר.
שלך בידידות
אלבוס דמבלדור
נ.ב. אני נהנה מגזוז חריף

"הוא נהנה מגזוז חריף?" אמר רון,שקרא את ההודעה מעל כתפיו של הארי ונראה מבולבל.
"זה הסיסמה כדי לעבור את הגרגול שמחוץ לחדר העבודה שלו" אמר הארי בקול נמוך "אה! סנייפ לא יהיה מרוצה... לא אוכל לעשות את הריתוק!"
הוא,רון והרמיוני בזבזו את כל ההפסקה בניסיון לנחש מה דמבלדור ילמד את הארי.
רון חשב שזה חייב להיות קללות מרהיבות וכשפים מסוג שאוכלי המוות אינם מכירים.
הרמיוני אמרה שדברים כאלו לא חוקיים,ושהגיוני יותר שדמבלדור ילמד את הארי קסמי מגננה מתקדמים.
אחרי ההפסקה היא הלכה לכשפומטיקה בזמן שהארי ורון חזרו לחדר המועדון והתחילו להכין בטינה את שיעורי הבית של סנייפ.זה נהיה כל כך מסובך שהם עדיין לא סיימו כשהרמיוני הצטרפה אליהם בזמן החופשי שלאחר ארוחת הצהריים (למרות שהיא קצרה את התהליך בצורה ניכרת) הם בקושי סיימו כשנשמע הפעמון של שיעור השיקויים הכפול של אחר הצהריים והם עשו את דרכם לחדר במרתפים שהיה זמן ארוך של סנייפ.
כשהגיעו למסדרון הם ראו שיש רק תריסר אנשים שהתקדמו לשלב הכשיפומטרי.
קראב וגויל כמובן, לא קבלו בציוני הבגרות את הציון הנדרש,אבל ארבעה תלמידי סלית'רין עשו את זה,כולל מאלפוי. היו שם ארבע מרייבנקלו,אחד מהפלפאף, ארני מקמילן ,שהארי חיבב למרות הסגנון היהיר שלו.
"הארי" אמר ארני ביהירות,מושיט את ידו כשהארי הופיע "לא הייתה לנו הזדמנות לדבר בהתגוננות מפני כוחות האופל הבוקר. שעור טוב, אני חושב, אבל לחשי מגן הם מיושנים, כמובן,בשבילנו חברי צ"ד...ומה שלומכם, רון,הרמיוני?"
לפני שיכלו לומר יותר מ"בסדר", הדלת של המרתף נפתחה והכרס של סלוגהורן יצאה לפניו.
כשהם נכנסו לחדר,שפמו העבה התעקם מסביב לפיו המחייך באושר,והוא קידם את פניהם של הארי וזביני בהתלהבות יוצאת דופן. המרתף היה, בצורה מוזרה, כבר מלא באדים ובריחות מוזרים.
הארי, רון והרמיוני רחרחו בעניין כשעברו ליד קדירה גדולה,מבעבעת.
ארבעת הסלית'רנים לקחו שולחן גדול ביחד וכך גם ארבעת תלמידי ריבינקלו,מה שהשאיר את הארי,רון והרמיוני לחלוק שולחן עם ארני.
הם בחרו את השולחן שהיה הכי קרוב לקדירה מוזהבת שהפיצה את אחד הריחות המפתים ביותר שהארי הריח אי פעם. איכשהו זה הזכיר לו בו זמנית עוגת דבש,ריח העץ של ידית המטאטא, וריח של פרחים שהאמין שיכל להריח במחילה.
הוא מצא את עצמו נושם נשימות איטיות ועמוקות ואדי השיקוי כאילו ממלאים אותו כמו משקה. שביעות רצון גדולה מלאה אותו, הוא גיחך לכוון רון שגיחך חזרה בעצלתיים.
"אז עכשיו" אמר סלוגהורן, שגופו המוצק רוטט דרך האדים המנצנצים.
"מאזניים בחוץ,כולם,וערכות שיקויים,ואל תשכחו את העותק של רקיחת שיקויים למתקדמים..."
"אדוני?" אמר הארי, מרים את ידו.
"הארי, נערי?"
"אין לי ספר או ערכה או כל דבר אחר- גם לא לרון- לא ידענו שנוכל להתקדם לכשיפומטרי, אתה מבין?"
"או,כן,פרופסור מקגונגל הזכירה את זה... אל דאגה,ילדי היקר,לא לדאוג בכלל. אתה יכול להשתמש במרכיבים מהארון היום, ואני בטוח שנוכל להשאיל לך מאזניים, ויש לנו מאגר קטן של ספרים ישנים כאן, הם ישמשו אותך עד שתוכל לכתוב לכרך ודף בע"מ."
סלוגהורן פסע לארון בפינה,ואחרי מספר רגעים של חיפוש, הופיע עם שני עותקים חבוטים של רקיחת שיקויים למתקדמים מאת ליבטיוס בורג', שאותם נתן להארי ולרון עם שני סטים של מאזניים מוכתמות.
"אז עכשיו" אמר סלוגהורן, חוזר לעמוד לפני הכתה ומנפח את חזהו המנופח במילא כך שהכפתור שעל מקטרונו איים להתפקע "הכנתי לכם כמה שיקויים להעיף מבט,סתם בשביל ההתעניינות, אתם יודעים.זה מסוג הדברים שאתה חייב לדעת בסיום הכשפומטרי.אתם צריכים לשמוע עליהם אפילו אם לא הכנתם אותם עדיין. מישהו יודע מה זה?"
הוא הצביעה על הקדירה הקרובה ביותר לשולחן של הסלית'רנים.
הארי התרומם במקומו וראה משהו שנראה כמו מים מבעבעים.
ידה של הרמיוני קפצה לאוויר לפני כל אחד אחר. סלגהורן הצביע עליה.
"זה וריטסרום,שיקוי חסר צבע ונטול ריח שמכריח את השותה אותו לספר את האמת," אמרה הרמיוני.
"טוב מאוד,טוב מאוד!" אמר סלגהורן בשמחה. "עכשיו" הוא המשיך,מצביע על הקדרה הקרובה לשולחן של ריבינקלו "זה כאן הוא שיקוי די מפורסם ... הוא מאפיין כמה מהעלונים של משרד הקסמים לאחרונה. מי יכול...?"
ידה של הרמיוני שוב הייתה המהירה ביותר.
"זה שיקוי פולימיצי,אדוני" היא אמרה.
הארי זיהה גם את הבעבוע האיטי,והמרקם הבוצי של השיקוי בקדירה השנייה,אבל הוא לא התרעם שהרמיוני קבלה את הקרדיט על התשובה לשאלה.היא, אחרי הכל, הייתה היחידה שהצליחה בעשייתו, בשנתם השנייה.
"מעולה,מעולה! עכשיו,זה כאן...כן, יקירתי?" אמר סלוגהורן,עכשיו נראה מעט מבולבל,כשידה של הרמיוני חבטה שוב באויר.
"זה אמורטנטיה!"
"אכן כך,זה נשמע מעט טיפשי לשאול" אמר סלוגהורן, שנראה מאוד מתרשם "אבל אני מניח שאת יודעת מה זה אומר?"
"זה שיקוי האהבה החזק ביותר בעולם!" אמרה הרמיוני.
"לגמרי נכון! הבחנת בו, אני מניח,על ידי ברק אם הפנינה המיוחד שלו?"
"והאדים העולים בסלסול אופייני" אמרה הרמיוני בהתלהבות "והוא אמור להריח שונה לכל אחד אחר בהתאם למה שמושך אותנו,ואני יכולה להריח דשא קצוץ ונייר קלף חדש ו—"
אבל היא הסמיקה במקצת ולא סיימה את המשפט.
"האם אוכל לשאול לשמך, יקירתי?" אמר סלגהורן,מתעלם ממבוכתה של הרמיוני.
"הרמיוני גריינג'ר,אדוני."
"גריינג'ר? גריינג'ר? האם את יכולה להיות קרובתו של הקטור דגוורס גריינג'ר, שהקים את החברה היוצאת מן הכלל ליצור שיקויים?"
"לא.אני לא חושבת כך,אדוני.אני ילידת מוגלגים אתה מבין."
הארי ראה את מאלפוי רוכן לקראת נוט ולוחש משהו באוזנו,שניהם צחקקו,אבל סלוגהורן לא הראה שום סימן של רתיעה,להיפך,חיוך מאושר האיר את פניו והוא העביר את מבטו מהרמיוני להארי,שישב לידה.
"הו, 'אחת מידידותי הטובות ביותר היא ילידת מוגלגים,והיא הכי טובה בשכבה שלנו!' אני מניח שזו הידידה שדברת עליה,הארי?"
"כן,אדוני" אמר הארי.
"טוב,טוב,קבלי עשרים נקודות לגריפינדור,העלמה גריינג'ר," אמר סלוגהורן בחביבות.
מאלפוי נראה בערך כמו אז שהרמיוני הכתה אותו בפניו. הרמיוני הסתובבה להארי עם הבעה קורנת ולחשה "האם באמת אמרת לו שאני הטובה בשכבה?אוי הארי!"
"טוב,מה כל כך מרשים בזה?" לחש רון,שנראה מעוצבן מכמה סיבות "את הטובה בשכבה,הייתי אומר לו את זה אם היה שואל אותי"
הרמיוני חייכה אבל עשתה תנועה של "ששששש",כך שיכלו לשמו מה סלגהורן אומר. רון נראה מאוכזב מעט.
"אמורטנטיה לא באמת יוצרת אהבה,כמובן.אי אפשר להמציא או להעתיק אהבה.לא,זה פשוט גורם אהבה עיוורת או מחשבה כפייתית בעוצמה חזקה. זה קרוב לודאי השיקוי הכי מסוכן ורב עוצמה בחדר הזה,כן," הוא אמר,מניע בראשו בחומרה למאלפוי ונוט,שניהם גחכו בספקנות.
"כשראו חיים כמו שאני ראיתי,לא תוכלו שלא להעריך את הכח שבאהבה כפייתית. ועכשיו" אמר סלגהורן, "זה הזמן שנתחיל לעבוד."
"אדוני,לא אמרת לנו מה יש בזאת" אמר ארני מקמילן,מצביע על הקדרה הקטנה והשחורה שעמדה על שולחנו של סלוגהורן. השיקוי שבפנים התיז בעליזות. זה היה בצבע של זהב מוצק,ונטיפים גדולים קפצו על פני השטח כמו דג זהב, למרות זאת אף גרגיר לא נשפך.
"הו" אמר סלוגהורן שוב.הארי היה בטוח שסלוגהורן לא שכח את השיקוי בכלל, אבל חיכה שישאלו בשביל הדרמתיות.
"כן,זה,ובכן,האחד הזה,גבירותיי ורבותי, זה שיקוי קטן ונדיר שנקרא פליקס פליקיס. קבלתי אותו"
הוא הסתובב מחייך להביט בהרמיוני שפלטה התנשפות
"זה כי את יודעת מה פליקס פליקיס עושה,העלמה גריינג'ר?"
"זה נוזל מזל" אמרה הרמיוני בהתרגשות "הוא עושה אותך בר מזל!"
כל הכתה הזדקפו בכסאותיהם.
עכשיו כל מה שהארי יכול היה לראות ממאלפוי היה חלק משערו הבלונדיני המטופח,כי עכשיו הוא נתן לסלגהורן את הקשבתו המלאה.
"לגמרי נכון, קבלי עוד עשר נקודות לגריפינדור. כן זה שיקוי קטן ומצחיק,פליקס פליקיס," אמר סלגהורן. "מטעה עד מאוד להכנה,וממיט אסון אם טעית בהכנה. אבל, אם הכנת אותו נכון, אז כל ההשתדלות שלך נוטה להצליח...עד שההשפעה תפוג."
"למה אנשים לא שותים אותו כל הזמן,אדוני?" אמר טרי בוט בתשוקה.
"כי אם לוקחים עודף, זה גורם לקלות דעת, זחיחות,ולביטחון יתר מסוכן" אמר סלוגהורן.
"זהו רעל חזק ביותר,אבל אם לוקחים במידה קטנה ולעיתים רחוקות..."
"האם אי פעם לקחת אותו,אדוני?" שאל מייקל קורנר בעניין גדול.
"פעמיים בחיי" אמר סלוגהורן.
"פעם אחת שהייתי בן עשרים וארבע,ופעם אחת שהייתי בן חמישים ושבע.שתי כפיות עם ארוחת הבוקר. שתי ימים מושלמים."
הוא התבונן בחולמנות למרחק. אם הייתה זו העמדת פנים ואם לא,חשב הארי,האפקט היה טוב. "וזה" אמר סלוגהורן,לכאורה חוזר לכדור הארץ "זה מה שאני אעניק פרס השיעור הזה"
היה שקט שכל בועה ובעבוע מהקדרות נשמע חזק פי עשרה.
"בקבוק זעיר אחד של פליקס פליקיס" אמר סלוגהורן, מוציא מכיסו בקבוק קטן פקוק בפקק שעם ומראה אותו לכולם.
"מספיק לשתים עשרה שעות של מזל. מהזריחה עד לשקיעה,תהיה בר מזל בכל דבר שתנסה.
עכשיו אני חייב להזהיר אתכם שפליקס פליקיס אסור לשימוש בתחרויות מאורגנות... מארועי ספורט,למשל,בחינות או בחירות.אז שהזוכה ישתמש בו ביום רגיל בלבד...ויצפה איך היום הרגיל נעשה בלתי רגיל לגמרי! אז..."אמר סלגהורן, רענן פתאום
"איך אתם זוכים בפרס הלא רגיל הזה? ובכן,על ידי ההפיכה לעמוד עשר בספר רקיחת שיקויים למתקדמים. נשאר לנו מעט למעלה משעה,לנסות להכין שיקוי של 'חיים גרועים מהמוות' אני יודע שזה יותר מסובך מכל דבר אחר שניסיתם לרקוח, ואני לא מצפה לשיקוי מושלם מאף אחד.זה שיעשה את השיקוי הטוב ביותר,בכל אופן,יזכה בבקבוק הזה של פליקס פליקיס.התחילו!"
היה רעש של שפשוף כשכולם משכו את הקדירה שלהם לעברם וכמה קולות נקישה חזקים כשאנשים התחילו להוסיף אבנים למאזניים שלהם,אבל אף אחד לא דבר.הריכוז בחדר היה כמעט מוחשי. הארי ראה את מאלפוי מעלעל בקדחנות ב 'רקיחת שיקויים למתקדמים' שלו.לא היה יכול להיות יותר ברור שמאלפוי מעוניין מאוד ביום מזל. הארי התכופף בזריזות לספר שסלוגהורן השאיל לו. לאכזבתו הוא ראה שהבעלים הקודים של הספר קשקשו על כל העמוד, כך שהשוליים היו שחורות כמו החלק הכתוב.הוא התכופף כדי לנסות לפענח את המרכיבים (אפילו שם,בעל הספר הקודם הפזיז, הוסיף הערות ומחק דברים) הארי מהר לכיוון הארון למצוא מה שהוא צריך. כשחזר שוב לקדירה שלו,הוא ראה את מאלפוי חותך שורשי ולארין מהר ככל שיכל.
כולם הציצו סביב לראות מה האחרים עושים.זה היה יתרון וחסרון בשיקויים,זה היה קשה לשמור את עבודתך פרטית. בתוך עשר דקות,כל המקום היה מלא באדים כחלחלים.
הרמיוני,כמובן,נראתה המתקדמת ביותר.השיקוי שלה כבר היה דומה ל 'נוזל, בצבע דובדבנית שחורה.' שמוזכר בחצי הדרך לשיקוי המושלם.
מסיים לחתוך את השורשים שלו,הארי התכופף לספר שלו שוב.זה היה באמת מעצבן,לנסות לפענח את ההוראות שמתחת לשירבוטים הטיפשיים של הבעלים הקודם,שמסיבה כלשהי הנפיק עם ההוראה לחתוך את שעועית הסופופורוס אלטרנטיבה חילופית:למעוך עם הצד השטוח של סכין הכסף,שחרור המיץ עדיף מלחתוך.
"אדוני, אני חושב שהכרת את סבי,אבראקאס מאלפוי?" הרים מאלפוי את מבטו כשסלוגהורן עבר ליד השולחן של סלית'רין.
"כן," אמר סלוגהורן,בלי להביט במאלפוי "הצטערתי לשמוע שהוא מת,למרות כמובן שזה לא היה בלתי צפוי,אבעבועות דרקון בגילו..."
והוא המשיך ללכת.הארי נטה שוב מעל קדרתו ,מחייך. הוא יכול היה לספר שמאלפוי צפה להיות מטופל כמו הארי או זאביני. אולי אפילו קיווה ליחס מועדף מהסוג שנהג לקבל מסנייפ.
נראה היה שמאלפוי לא הסתמך על שום דבר מלבד כישרון לזכות בבקבוק של פליקס פליקיס.
שעועית הסופופורוס התגלתה כקשה מאוד לחיתוך. הארי פנה להרמיוני.
"האם אני יכול לשאול את סכין הכסף שלך?"
היא הנהנה בקוצר רוח לא מזיזה את עיניה מהשיקוי שלה,שהיה עדיין סגול כהה,ובהתאם להוראות היה צריך לשנות גוון בהדרגה לצבע הלילך ממש עכשיו.
הארי ריסק את השעועית שלו עם הצד השטוח של הסכין.לתדהמתו היא מיד הוציאה כל כך הרבה מיץ שהוא הופתע שהשעועית המצומקת הכילה בתוכה את כל זה.
בחופזה הוא זרק את זה לתוך הקדירה שלו הוא ראה, להפתעתו,שהשיקוי מיד הפך לצבע הלילך שתואר בספר הלימוד. כעסו על הבעלים הקודם נעלם באחת,הארי הציץ עכשיו בשורה הבאה של ההוראות.לפי הספר הוא היה צריך לבחוש נגד כיוון השעון עד שהשיקוי נהיה בהיר כמים. לפי ההוראות של הבעלים הקודם,הוא היה צריך לסובב סיבוב לפי כיוון השעון אחרי כל שבע סיבובים נגד כיוון השעון.
האם יכול להיות שהבעלים הישן צודק שוב?
הארי בחש כנגד כיוון השעון,עצר את נשימתו,וסובב פעם אחת לפי כיוון השעון.
ההשפעה הייתה מיידית. השיקוי נהיה ורוד חיוור.
"איך אתה עושה את זה?" תבעה הרמיוני,פניה האדומים ושערה הסבוך נראים מבעד לאדים שעלו מקדרתה,השיקוי שלה היה עדיין סגול.
"תסובבי לכיוון השעון.."
"לא,לא הספר אומר נגד כוון השעון!" היא אמרה בזעף.
הארי משך בכתפיו והמשיך במה שעשה.שבע סיבובים נגד כיוון השעון,אחד לכיוון השעון,הפסקה...שבע סיבובים נגד כיוון השעון,אחד לכיוון השעון...
בצד השני של השולחן,רון קלל בשטף. השיקוי שלו נראה כמו משקה נוזלי. הארי הביט סביב. רחוק ככל שיכל לראות,השיקוי של אף אחד אחר לא נהיה בהיר כמו שלו.הוא הרגיש גאווה,משהו שמעולם לא קרה במרתף הזה קודם.
"ולעצור!" קרא סלוגהורן. "הפסיקו לבחוש,בבקשה!"
סלוגהורן נע באיטיות בין השולחנות,מתבונן לתוך הקדירות.הוא לא העיר דבר,אבל לפעמים בחש בשיקוי או רחרח אותו.לבסוף הוא הגיע לשולחן שהארי, רון, הרמיוני,וארני מקמילן ישבו.הוא חייך בעצב למראה החומר דמוי הזפת שבקדרה של רון. הוא עבר את התבשיל של ארני.לקדרה של הרמיוני הוא העניק נענוע ראש.ואז הוא ראה את של הארי,ומבט של שמחה ספקנית נמרח על פניו.
"המנצח הברור!" הוא צעק לחדר.
"מעולה, מעולה,הארי! ברור שירשת את הכשרון של אמך.היא הייתה מעולה בשיקויים! אז הנה אתה, הנה אתה.. בקבוק של פליקס פליקיס כמובטח,ותשתמש בו היטב!"
הארי החליק את הבקבוק הרזה עם הנוזל המוזהב לכיס הפנימי,מרגיש שילוב של שמחה למראה פניהם המרוגזות של הסלית'רנים ואשמה על פניה המאוכזבות של הרמיוני.רון הביט מוכה אלם.
"איך עשית את זה?" הוא לחש להארי כשעזבו את המרתף.
"היה לי מזל,אני משער," אמר הארי,כי מאלפוי היה בטווח שמיעה.
רק כשהיו בשולחן של גריפינדור בארוחת הצהריים,הוא הרגיש בטוח לספר להם. פניה של הרמיוני התקשחו עם כל מלה שאמר.
"אני משער שאת חושבת שרימיתי?" הוא סיים,מתרגז בגלל ההבעה שלה.
"טוב, זאת לא הייתה בדיוק העבודה הפרטית שלך, נכון?" היא אמרה בקשיחות.
"הוא רק עבד לפי הוראות שונות משלנו" אמר רון "זה היה יכול לצאת קטסטרופה,לא? אבל הוא לקח סיכון וזה השתלם לו." הוא נאנח. "סלגהורן יכל למסור לי את הספר,אבל לא, אני קבלתי אחד שאף אחד מעולם לא כתב בו.אפשר להקיא מהמראה בעמוד חמישים ושתים אבל..."
"תעצור לרגע" אמר קול ליד אוזנו השמאלית של הארי והוא קלט משב של ריח הפרחים שהריח בקדירה של סלוגהורן. הוא הביט וראה את ג'יני מצטרפת אליהם.
"האם שמעתי נכון? אתה ממלא הוראות של משהו שמישהו רשם בספר,הארי?"
היא נראתה מפוחדת וכועסת. הארי ידע מיד מה עלה במחשבתה.
"זה כלום" הוא אמר בצורה מרגיעה,מנמיך את קולו. "זה לא כמו, את יודעת, היומן של רידל. זה רק ספר לימוד ישן שמישהו שרבט עליו."
"אבל אתה עושה מה שהוא אומר?"
"אני רק מנסה כמה טיפים שכתובים בשוליים, בכנות, ג'יני, אין שום דבר חשוד..."
"ג'יני הצביעה על נקודה..." אמרה הרמיוני,מרימה את ראשה באחת. "אנחנו חייבים לבדוק שאין בו שום דבר מוזר. אני מתכוונת, כל ההוראות המוזרות האלה, מי יודע?"
"הי" אמר הארי בזעם, כשהיא הוציאה את העותק של רקיחת שיקויים למתקדמים מתיקו והרימה את שרביטה.
"ספקיאליס רווליו!" היא קראה, מקישה על הכריכה הקדמית.שום דבר לא קרה.הספר פשוט שכב שם, נראה ישן,מלוכלך ובעל אוזניים.
"גמרת?" שאל הארי בזעם. "או שאת רוצה לחכות ולראות שאולי הוא יעשה כמה סלטות באוויר?"
"הכל נראה בסדר" אמרה הרמיוני, עדיין מביטה בספר בחשדנות. "אני מתכוונת,זה באמת נראה...רק ספר."
"טוב,אז אקח אותו בחזרה" אמר הארי, חוטף אותו מהשולחן,אבל הוא החליק מהשולחן ונשכב פתוח על הרצפה. אף אחד אחר לא הסתכל. הארי התכופף לקחת את הספר,וכשעשה את זה,הוא ראה משהו משורבט בתחתית של הכריכה האחורית באותו כתב יד קטן ומכווץ כמו של ההוראות שזיכו אותו בבקבוק של פליקס פליקיס שמוחבא במזוודתו בתוך זוג גרביים עכשיו.
'ספר זה שייך לנסיך חצוי הדם'

חס וחלילה לנטושששששש..
אגב, מה המסנג'ר שלך??

ותודה רבבבבבבבבבה =]

QUOTE (מזי__ @ 20/12/2005) חס וחלילה לנטושששששש..
אגב, מה המסנג'ר שלך??

ותודה רבבבבבבבבבה =]
dor158@hotmail.co.il 😕

איזה פרק מדהיםםםםםםםםם 😮
עוד בבקשהההההה

המשששךךךךךךךךךךךךך =]
יאללההההה

פרק מס' 10 - בית גאונט

בשיעורי השיקויים בשבוע הארי המשיך לעקוב אחר ההנחיות של הנסיך חצוי הדם,למרות שסטו מההוראות של הליבאטוס בורג'.עם התוצאה המושלמת שבשיעורם הרביעי,סלוגהורן היה משוכנע בכישרונו של הארי,ואמר שבחיים לא לימד מישהו כ"כ מוכשר.
לא רון ולא הרמיוני נהנו מזה,למרות שהארי הציע לחלוק את ספרו עם שניהם.
לרון היה יותר קשה לפענח את כתב היד,והוא לא יכול היה להמשיך לבקש מהארי לקרוא בקול בגלל שזה היה נראה חשוד מדי.
הרמיוני בינתיים המשיכה לחרוש על מה שהיא קראה ההנחיות הרשמיות,אבל מצב רוחה נהיה רע יותר ויותר כמו התוצאות שהיו גרועות משל הנסיך.
הארי תהה מעט מי הוא הנסיך חצוי הדם.
למרות כמות השיעורים שהיו נדרשים לו כדי לקרא את כל הספר,הוא ריפרף בו במידה מספקת כדי לראות שהיה בקושי עמוד אחד שבו הנסיך לא רשם הערה נוספת,ושלא כל ההערות נקשרו להכנת שיקויים.פה ושם היו הנחיות למה שנראה כמו לחשים שהנסיך עשה על עצמו.
"או על עצמה" אמרה הרמיוני ברוגזה,ששמעה במקרה את הארי משתף בכמה מהלחשים את רון בחדר המועדון בשבת בערב.
"זאת חייבת להיות בת,אני חושבת שכתב היד מתאים להיות יותר של בת מאשר של בן"
"הוא נקרא ה-נ-ס-י-ך חצוי הדם,כמה בנות יכולות להיות נסיכים!?"
נראה היה שלהרמיוני אין תשובה לזה לכן היא רק הזעיפה פנים והזיזה את החיבור שלה על הפרינקיפלסים הרחק מרון,שניסה לקרוא אותו.
הארי הסתכל בשעונו ובמהירות שם את העותק הישן של הכנת שיקויים למתקדמים בחזרה בתיקו.
"כבר חמישה לשמונה,מוטב שאלך אחרת אני אאחר לדמבלדור."
"אההה" התנשפה הרמיוני,מסתכלת למעלה בבת אחת,"בהצלחה,אנחנו נשאר ערים, אנחנו רוצים לשמוע מה הוא מלמד אותך!"
"מקווה שילך בסדר" אמר רון,ושניהם הביטו בהארי עוזב דרך החור שמאחורי התמונה.
הארי המשיך דרך המסדרונות הנטושים,אם כי הוא היה צריך לצעוד בחופזה מאחורי פסל כשפרופסור טרלוני הופיעה מסביב לפינה,ממלמלת לעצמה כשהיא גוררת חבילה של קלפי משחק מלוכלכים למראה,קוראת אותם כשהיא הולכת.
"שני עלים" היא מלמלה כשעברה את המקום בו הארי התחבא
"שבע עלים,סימן חולי.עשר עלים,אלימות. נסיך של עלים,איש שחור צעיר,אפשרי עושה צרות,מי שלא אוהב את השואל."
היא עצרה,ממש בצידו השני של הפסל שבו הארי התחבא.
"טוב זה לא יכול להיות נכון,"היא אמרה ברוגז,והארי שמע אותה גוררת רגלים בחוזקה כשיצאה לדרכה שוב,משאירה אחריה כלום מלבד ריח של גז בישול.
הארי חיכה עד שהוא היה בטוח לגמרי שהיא הלכה,ואז מיהר שוב עד שהגיע לנקודה בפינת הקומה השביעית,שם גרגול פשוט עמד כנגד הקיר.
"גזוז חריף" אמר הארי,הגרגול זינק לצד הקיר ומדרגות אבן הזזות בספירלה התגלו מאחוריו,שעליהן הארי זינק כך שהוא מסתובב במעגלים למעלה לדלת עם מקוש דלת העשוי נחושת ששייך למשרדו של דמבלדור.
הארי דפק.
"היכנס" נשמע קולו של דמבלדור.
"ערב טוב, אדוני" אמר הארי, תוך כניסה למשרדו של המנהל.
"אה, ערב טוב, הארי. שב" אמר דמבלדור בחיוך. "אני מקווה שנהנת מהשבוע הראשון של בית הספר?"
"כן, תודה אדוני," אמר הארי.
"בטח היית עסוק, כבר יש לך ריתוק למלא!"
"אה..." התחיל הארי, אבל דמבלדור לא נראה יותר מדי כועס.
"סידרתי עם פרופסור סנייפ שתמלא את הריתוק שבת הבאה במקום."
"אה." אמר הארי, שכבר היו לו דברים יותר חשובים בראש מאשר הריתוק של סנייפ, והסתכל מסביב בהבחנה רבה בשביל למצוא רמז למה שדמבלדור תכנן ללמד אותו באותו הערב.
המשרד העגול נראה כמו תמיד. המכשירים הכסופים והעדינים עמדו על השולחנות הקטנים,מפריחים עשן ומזמזמים.דיוקנים של מנהלים ומנהלות קודמים נמנמו בתמונותיהם, ועוף החול היפיפה של דמבלדור, פוקס, עמד על מגשו שמאחורי הדלת, צופה בהארי בעניין גדול. אפילו לא היה סימן שדמבלדור פינה מקום לאימון בקרב.
"הארי," אמר דמבלדור בקול ענייני. "אתה תהית, אני בטוח, מה אני תכננתי ללמד אותך ב,אם אין מילה יותר טובה,שיעורים האלו?"
"כן, אדוני."
"טוב, אני החלטתי שזה הזמן בשבילך, עכשיו שאתה יודע מה היה מניעו של וולדמורט לנסות להרוג אותך לפני חמש-עזרה שנים, לתת לך מידע מסוים."
הייתה הפסקה.
"אתה אמרת, בסוף השנה שעברה, שאתה הולך לספר על הכל." אמר הארי. היה לו קשה לשלוט בנימת ההאשמה בקולו. "אדוני." הוא הוסיף.
"זה מה שעשיתי." אמר דמבלדור. "אני סיפרתי לך כל מה שידעתי. מפה והלאה אנחנו נעזוב את הבסיס הברור של העובדות ונעבור למסע דרך הביצות המלוכלכות של הזיכרון לתוך ניחושים פרועים וגדולים. מפה והלאה, הארי, אני יכול גם לטעות בצורה נוראית כמו האמפרי בלצ'ר, שבזבז את זמנו בשביל להכין דקרה מגבינה"
"אבל לדעתך אתה צודק?" שאל הארי.
"מטבע הדברים, כן, אבל כמו שכבר הוכחתי לך, אני טועה כמו כל אדם. למעשה, משום,אני מבקש את סליחתך,שאני קצת יותר חכם מרוב האנשים, הטעויות שלי נוטות להיות הרבה יותר גדולות בצורה יחסית..."
"אדוני," אמר הארי "האם מה שאתה הולך לספר לי מתקשר איכשהוא לנבואה? האם זה הולך לעזור לי... לשרוד?"
"זה בהחלט קשור לנבואה" אמר דמבלדור, בצורה רגילה כאילו הארי שאל אותו על מזג האוויר של מחר, "ואני בהחלט מקווה שזה יעזור לך לשרוד.
דמבלדור קם מכסאו, הלך מסביב לשלחן, עבר את הארי שהסתובב בציפייה בכיסאו כדי לצפות בדמבלדור ממתכופף לתוך הארון שליד הדלת. כשדמבלדור הזדקף חזרה, הייתה בידו הגיגית האבן המוכרת והנמוכה עם הסימנים המוזרים מסביבה. הוא הניח את ההגיגית על השולחן לפני הארי.
"אתה נראה מודאג."
הארי בהחלט הסתכל על ההגיגית במבט טיפה סולד. החוויה האחרונה שלו שכללה את החפץ יוצא הדופן הזה שהכיל וחשף מחשבות וזכרונות, אפילו שהסבירה הרבה, הייתה גם לא נוחה במיוחד. בפעם האחרונה שהוא העז להיכנס לתכולתה, הוא הראה הרבה יותר מאשר הוא היה רוצה. אבל דמבלדור חייך.
"הפעם, תכנס להגיגית איתי... ואפילו בצורה יותר יוצאת דופן, עם רשות."
"לאן אנו הולכים, אדוני?"
"לטיול לתוך זיכרונותיו של בוב אודגן." אמר דמבלדור, תוך שהוא מוציא מכיסו בקבוקון קריסטל שהכיל חומר כסוף-לבנבן שהסתובב.
"מי היה בוב אודגן?"
"הוא הועסק על ידי המחלקה לאכיפת חוקי הקסם." אמר דמבלדור. "הוא נפטר לפני כמה זמן, אך לא לפני שאיתרתי אותו ושכנעתי אותו לאבטח את זיכרונותיו אצלי. אנחנו הולכים להצטרף אליו לביקור שנעשה במסגרת עבודתו. תעמוד בבקשה, הארי..."
אך דמבלדור לא הצליח למשוך החוצה את הפקק של בקבוקון הקריסטל: ידו הפצועה נראתה קשיחה וכואבת.
"אתה..אתה רוצה שאני ינסה, אדוני?"
"אין צורך, הארי."
דמבלדור הצביע בשרביטו על הבקבוקון ופקק השעם עף החוצה.
"אדוני- איך פצעת את ידך?" הארי שאל שוב, בעודו מסתכל על האצבעות השחורות במבט משולב של רחמים וסלידה.
"כרגע זה לא זמן טוב לסיפור הזה, הארי. עוד לא. יש לנו פגישה עם בוב אודגן."
דמבלדור היטה את תכולתו הכסופה של הבקבוקון לתוך ההגיגית, שבתוכה הם סבבו מבהיקה בין נוזל לגז.
"אחריך," אמר דמבלדור, וסימן לכיוון הקערה.
הארי התכופף קדימה, לקח נשימה עמוקה, וטבל את פניו בתוך החומר הכסוף. הוא הרגיש את רגליו עוזבות את רצפת המשרד.הוא נפל, נפל דרך החשכה שסבבה אותו, ואז דיי בפתאומיות, מצמץ לאור השמש המסנוור.לפני שעיניו התרגלו, דמבלדור נחת לצידו.
הם עמדו במישור כפרי, עם הרבה צמחיה, מתחת לשמיים קיציים כחולים ולא נשכחים.בערך כשלוש וחצי מטרים לפניהם עמד אדם נמוך, שהרכיב משקפיים עבים בצורה לא רגילה שהקטינו את עיניו לגודל עיניה של חפרפרת.
הוא קרא שלט מעץ שהיה תלוי על גזע העץ שבצד שמאל של הדרך. הארי ידע שזה חייב להיות אודגן. הוא היה האדם היחיד בטווח ראייה, וגם לבש שילוב מוזר של בגדים שקוסמים לא מנוסים שניסו להראות כמו מוגלגים לבשו לעיתים כל כך קרובות.במקרה הזה, מעיל עליון וכתפיות מעל חלוק אמבטיה מפוספס. לפני שהיה להארי זמן לעשות משהוא אחר חוץ מלהבחין בלבוש המוזר הזה, אודגן החל ללכת בהליכה מהירה בדרך שהובילה למטה.
דמבלדור והארי עקבו אחריו. כשהם עברו את שלט העץ, הארי הסתכל על שתי החיצים שלו.
זה שהצביע אחורה אמר: הנגלטון הגדולה, 8.045 ק"מ,וזאת שהצביעה קדימה, לאן שהם הלכו, אמר: הנגלטון הקטנה, 1.609 ק"מ
הם הלכו דרך קצרה בלי לראות דבר מלבד גדר שיחים. השמיים הנרחבים הכחולים כוסו בצורות של עננים לפניהם. השביל לפניהם התעקל שמאלה, וירד מטה. המדרון בצד הגבעה הזדקר מעלה כמו צריח כך שזו היית ההפתעה לראות באופן בלתי צפוי מראה שלם של עמק רחב ששוכן לפניהם. הארי יכול היה לראות כפר,ללא ספק הנגלטון הקטנה,מתרפק בין שתי גבעות.
כנסייה ובית קברות נראו בבירור. מעבר לעמק, על צלע הגבעה המנוגדת, נראה בית אחוזה יפה, שהוקף ע"י ידי משטח רחב של דשא ירוק וקטיפתי. אוגדן נראה כלא מרוצה מכך שהשביל השתפע מטה. דמבלדור האריך את צעדיו, והארי נאלץ למהר כדי להישאר איתו. הוא חשב שהנגלטון הקטנה חייבת להיות יעדם הסופי והופתע, כמו בלילה שהם הלכו לפגוש את סלגהורן, למה הם התעתקו למרחק כל כך גדול. בכל אופן, הוא יגלה בקרוב שהוא טעה בקשר למחשבה שהנגלטון הקטנה היא יעדם. השביל פנה ימינה, וכשהם פנו בפנייה, היה זה רק כדי לראות את שולי גלימתו של אוגדן חומקים מבעד לפתח במשוכת השיחים.
הארי ודמבלדור עקבו אחריו אל דרך עפר צרה, שהוגבלה ע"י גדרות שיחים גבוהות ופראיות יותר, שהתנשאו משמאלם. הדרך הייתה עקומה, סלעית, ומלאה בעצים וצמחייה.. המדרון ירד במורד הגבעה, והארי ראה קבוצת עצים ירוקים כמו טלאי מתחתיהם. לפחות, הארי היה בטוח, שהשביל עומד להיפתח בקרוב, והסבך עומד להפסיק. הארי ודמבלדור עצרו מאחורי אוגדן, שעצר גם הוא ושלף את שרביטו. בהתעלם מהשמיים הכחולים והקיציים, העצים לפניהם נראו קרים, חשוכים, ולקח לעיניו של הארי כמה שניות להתרגל לחושך כדי להבחין בבנין שהיה חצי מוחבא בין כל סבך הגזעים. זה היה נראה כמקום מאוד מוזר למיקום של בניין. הייתה זו גם החלטה משונה לעזוב את העצים ולתת להם לגדול פרא, חוסמים את האור, ואת המראה של העמק מתחתיהם. הוא התפלא שהבניין בכלל מיושב. הקירות היו מכוסים בטחב, וכל כך הרבה אריחים נפלו מהמסגרת שלהם, שיכולת לראות את הקורות מאחוריהם. סרפדים גדלו בכל מקום מסביבם. קצותיהם עוקפים את החלונות, שהיו צרים, וחשוכים. בדיוק כשהארי הסיק שזה בלתי אפשרי שבן אדם יגור במקום כזה, אחד מהחלונות נפתח ברעש, וסילון דק של עשן או קיטור יצא ממנו, כאילו שמישהו מבשל שם. אוגדן נע קדימה בשקט וכך זה היה נראה להארי, בזהירות. הוא עצר שוב ברגע שהוא נכנס לצל השחור של העצים, בוהה בידית הדלת הקדמית שמישהו מסמר עליה נחש מת. נשמע רשרוש וקול נפץ. איש בסמרטוטים קפץ מעץ קרוב, נוחת על רגליו לפני אוגדן, שזינק אחורה כה מהר, עד שהוא דרך על שולי גלימתו ומעד.
"אתה לא רצוי פה"
האדם שעמד מולם היה בעל שיער עבה מכוסה בכל כך הרבה לכלוך שהוא יכול היה להיות בכל צבע. כמה משיניו חסרו. עיניו פזלו. הן היו קטנות וכהות. הוא יכול היה להיראות קומי, אבל הוא לא. האפקט היה מפחיד, והארי הבין את אודגן שצעד אחורה עוד כמה צעדים לפני שדיבר.
"אה..בוקר טוב. אני ממשרד הקסמים.."
"אתה לא רצוי"
"אה..אני מצטער..אני לא מבין אותך" אמר אודגן בעצבנות.
הארי חשב שאודגן היה אטום במיוחד. הזר היה מאד ברור לדעתו של הארי. במיוחד משום שהוא כיוון את שרביטו שבידו האחת וסכין צרה, בעלת כמה כתמי דם, שהייתה בידו השנייה.
"אתה מבין אותו, אני בטוח, הארי?" אמר דמבלדור בשקט.
"כן ברור" אמר הארי,די מבולבל."למה אודגן לא יכול..?"
אבל אז מבטו שוב נפל על הנחש המת שמוסמר על הדלת, ופתאום הוא הבין.
"הוא מדבר לחששנית?"
"טוב מאד" אמר דמבלדור, מהנהן בראשו ומחייך.
עכשיו האדם בסמרטוטים התקרב אל אודגן, סכין ביד אחת, שרביט בשנייה.
"עכשיו תראה.." התחיל אודגן, אבל זה היה מאוחר מדיי. נשמע רעש חזק, ואודגן היה על האדמה, ידיו מכסות על אפו, בזמן שנוזל צהבהב התפרץ מבין אצבעותיו.
"מורפין!" נשמע קול צועק.
אדם מבוגר יצא במהירות מהבית, וטרק את הדלת כל כך חזק שהנחש התנדנד. האיש הזה היה נמוך יותר מהראשון, וחסר פרופורציות בצורה יוצאת דופן. כתפיו היו מאד רחבות וידיו יותר מדיי ארוכות, שנתנו את האפקט, ביחד עם עיניו החומות בוהקות, שהוא היה קוף חזק וזקן. הוא נעמד לצד האיש עם הסכין, שצחק בקול למראהו של אודגן על האדמה.
"משרד הקסמים, כן?" אמר האיש המבוגר, תוך כדיי התבוננות באודגן.
"נכון!" אמר אודגן, שניגב את פניו, בכעס. "ואתה, אני מניח, הוא מר גאונט?"
"נכון מאד" אמר גאונט. "נתן לך בפנים, אה?"
"כן!" אמר אודגן.
"היית צריך להודיע על בואך, לא?" אמר גאונט באגרסיביות. "כאן זה שטח פרטי. אתה לא יכול פשוט להיכנס ולא לצפות מבני להגן על עצמו."
"להגן על עצמו נגד מה?" אמר אודגן, שכבר נעמד חזרה על רגליו.
"חטטנים בלתי קרואים,מוגלגים וטינופת."
אודגן הצביע בשרביטו על אפו שלו, שעדיין סיפק כמויות גדולת של מה שנראה כמו מוגלה צהובה, והזרימה נעצרה בבת אחת. מר גאונט סינן למורפין.
"היכנס הביתה. בלי התווכחויות."
הפעם, כשהוא היה מוכן לזה, הארי זיהה את הלחששנית. אפילו שהוא הבין מה הם אמרו, הוא הרגיש את קול הלחישה המוזר שהיה כל מה שאודגן יכול היה לשמוע. מורפין נראה כאילו הוא הולך דווקא להתווכח, אך כשאביו זיכה אותו במבט מאיים הוא שינה את דעתו, צלע חזרה לבית, וטרק את דלת הכניסה אחריו, כך שהנחש שוב הועף.
"זה הבן שלך שבאתי לראות, מר גאונט." אמר אודגן, אחרי שהוא ניגב את עצמו לגמרי. "זה היה מורפין, לא?"
"אה, כן זה היה מורפין," אמר האדם המבוגר בקול רגיל. "אתה טהור-דם?" הוא שאל, פתאום באגרסיביות.
"זה לא לפה ולא לשם" אמר אודגן בקור, והארי הרגיש את רמת כבודו לאודגן עולה.
ככל הנראה, גאונט הרגיש דיי שונה. הוא עיוות את פניו, ומלמל, במה שבברור היה קול מאשים. "עכשיו, כשאני חושב על זה, ראיתי אפים כמו שלך בכפר."
"אני לא מפקפק בזה, אם נתת לבנך להתעלל בהם" אמר אודגן. "אולי נוכל להמשיך את הדיון הזה בפנים?"
"בפנים?"
"כן מר גאונט. כבר אמרתי לך. אני כאן לגבי מורפין. אנחנו שלחנו ינשוף..."
"אני לא משתמש בינשופים" אמר גאונט. "אני לא פותח מכתבים."
"אז אתה לא יכול להתלונן שאתה לא מקבל התראה מוקדמת לגבי מבקרים." אמר אודגן. "אני כאן כתגובה לאי ציות רציני לחוקי הקוסמות, שקרתה פה בשעות המוקדמות בבוקר הזה ו..."
"בסדר, בסדר, בסדר!" צרח גאונט. "היכנס לבית המטורלל!"
כפי הנראה לעין, הבית הכיל שלושה חדרים קטנטנים. שתי דלתות הובילו החוצה מהחדר הראשי, ששימש כסלון ומטבח ביחד. מורפין ישב על כיסא מטונף ליד האח, ופיתל נחש חיי בין אצבעותיו עבות, תוך כדי ששר לו בלחששנית:

לחש לחש נחש קטן,
התפתל על הרצפה,
אתה תהיה טוב למורפין,
או שעל הדלת הוא יתלה אותך.

נשמע רשרוש קטן בפינה על יד החלון הפתוח, והארי הבין שהיה עוד אדם בחדר, ילדה ששמלתה הסמרטוטית האפורה הייתה בצבע המדויק של קיר האבן המלוכלך שמאחוריה. היא עמדה ליד סיר מהביל על מעמד בצבע שחור מדוכדך,והתרוצצה בין כמה סירים ומחבתות שהיו על מדף שמעל הסיר הגדול. שערה היה לא מטופח, פניה היו נקיים ודיי חיוורים, עם תווי פנים כבדים. עיניה, כמו של אחיה, פזלו. היא נראתה קצת יותר נקייה משתי הגברים, אך הארי חשב שהוא עוד לא ראה אדם שנראה יותר כנוע ומובס.
"בתי, מרופ" אמר גאונט בעצבנות אחר שאודגן הביט עליה במבט שואל.
"בוקר טוב" אמר אודגן.
היא לא ענתה, אך אחר מבט מפוחד על אביה היא סבה חזרה לאחורי החדר והמשיכה לערבב את התבשילים שמאחוריה.
"אז, מר גאונט.." אמר אודגן "ישר ולעניין. יש לנו סיבות להאמין שבנך, מורפין, ביצע קסם מלפני מוגל אתמול בלילה."
נשמע רעש מחריש אוזניים. מרופ הפילה את אחד הסירים.
"תרימי את זה!" צרח עליה גאונט. "כן, תתכופפי לרצפה כמו איזה מוגלגית מטונפת, בשביל מה יש לך שרביט, שק בוץ חסר שימוש שכמוך?"
"מר גאונט בבקשה!" אמר אודגן בהלם, כשמרופ, שכבר הספיקה להרים את הסיר, הסמיקה באדום עז, ושוב איבדה את אחיזתה בסיר, הוציאה את שרביטה ברעד מכיסה, הצביע בו על הסיר, ומלמלה לחש בשקט, שגרם לסיר לחצות את החדר תוך החלקה על הרצפה. הוא פגע בקיר שממול, ונחצה לשתיים.
מורפין צחק צחוק משוגע. גאונט צעק "תתקני את זה, ילדה חסרת שימוש, תקני את זה!"
מרופ חצתה את החדר, אך לפני שהיה לה זמן להרים את שרביטה, אודגן הרים את שלו ואמר בקול חזק "רפארו."
הסיר תיקן את עצמו מייד.
לרגע גאונט נראה כאילו הוא בא לצעוק על אודגן, אך נראה שהוא חשב על זה פעמיים.
במקום, הוא לעג לבתו "מזל שהאדם הנחמד הזה ממשרד הקסמים נמצא פה, לא? אולי הוא ייקח אותך ממני, אולי הוא מסתדר עם סקיבים מלוכלכים..."
בלי להסתכל על אף אחד או להודות לאודגן, מרופ הרימה את הסיר והחזירה אותו, בידיים רועדות, למדף שלו. אחרי זה היא עמדה בדממה, גבה על הקיר בין החלון המטונף והמעמד, כאילו היא רק רצתה לשקוע לתוך האבן ולהעלם.
"מר גאונט" אודגן החל שוב "כפי שאמרתי, הסיבה לביקורי היא.."
"שמעתי מה שאמרת בפעם הראשונה!" ירה לעברו גאונט. "אז מה? מורפין נתן למוגל אחד מה שהגיע לו,אז מה?"
מורפין עבר על חוקי הקסם." אמר אודגן בכעס.
" 'מורפין עבר על חוקי הקסם,' " גאונט חיקה את קולו של אודגן, בצורה מתנגנת. מורפין צחקק שוב. "הוא לימד מוגל מטונף שיעור, גם זה אסור עכשיו?"
"כן." אמר אודגן.
מתוך כיס פנימי הוא הוציא גליל קלף קטן הפתח אותו.
"אז מה זה, גזר הדין?" אמר גאונט בכעס.
"זה זימון לשימוע במשרד הקסמים.."
"זימון! זימון? מי אתה חושב שאתה, מזמן את הבן שלי?"
"אני ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם" אמר אודגן.
"ואתה חושב שאנחנו סתם אנשים, אה?" צרח גאונט, מתקרב לאודגן עכשיו, כשאצבעו בעלת הציפורן הצהובה המלוכלכת מצביעה על חזהו.
"סתם אנשים שיבואו בריצה כל פעם שמשרד הקסמים אומר להם לבוא? אתה יודע למי אתה מדבר, בוצדם קטן ומטונף, אתה יודע?"
"אני חשבתי שאני מדבר עם מר גאונט." אמר אודגן, מבטו מפוחד במעט, אך עדיין עומד על שלו.
"זה נכון!" שאג גאונט לשנייה, הארי חשב שגאונט השתמש בתנועת יד גסה, אבל אז הוא הבין שהוא הראה לאודגן את הטבעת המכוערת, עם האבן השחורה, שהייתה לו על האצבע האמצעית, מנענע אותה מול עיניו של אודגן.
"רואה את זה? רואה? אתה יודע מה זה? יודע מאיפה זה בא? כבר מאות של שנים שזה במשפחה שלנו, זה כמה רחוק אנחנו מגיעים, וכולם טהורי דם לאורך כל הדרך! אתה יודע כמה הציעו לי בשביל זה, עם מעיל השיריון שעל האבן?"
"אין לי מושג",אמר אוגדן,ממצמץ כשהטבעת נעה בתנועה חלקה במרחק של אינצ' מאפו "וזה לא קשור לנקודה,מר גואנט,לבינך יש מחוייבות!!"
עם צווחה של זעם גאונט רץ לעבר בתו,לשיניה חשב הארי שהוא עומד לחנוק אותה כי ידו עפה לעבר צווארה,רגע אחרי,הוא גרר אותה לעבר אוגדן ע"י שרשרת זהב סביב צווארה.
"רואה את זה?" צווח לאוגדן,מניף לעברו משכית זהב כבדה,בזמן שמרופ משתעלת ומתנשפת כדי לנשום.
"אני רואה את זה,אני רואה את זה."אמר אוגדן בחיפזון.
"של סליתרין "צרח גאונט "של סלאזר סליתרין,אנו יורשיו האחרונים שחיים,מה אתה אומר על זה,הא?"
"מר גאונט,בתך!!" אמר אוגדן בחרדה,אבל גאונט כבר הבחין במרופ,היא התהלכה כשכורה הרחק ממנו מעסה את צווארה ונושמת לאוויר.
"אז!" אמר גאונט בתרועת ניצחון,במחשבה שהוא רק נגע בנקודה מסובכת מעבר לכל ויכוח אפשרי,
"אתה לא הולך לדבר אלינו כאילו היינו לכלוך בנעלך! דור של טהורי-דם,קוסמים יותר מכל מה שתוכל לתאר,אני לא מפקפק!"
והוא ירק על הרצפה לעבר רגליו של אודגן.
מורפין שוב צחק בחוזקה,מרופ,מצטופפת ליד החלון,ראשה מורכן,פניה מוחבאים ע"י שערה הארוך,לא אומרת דבר.
"מר גאונט,אני חושש שלא לאבות הקדמונים שלך ולא לשלי יש משהו לעשות בקשר למצב,אני פה בעניין מורפין,מורפין והמוגל שעליו הוא איים,אתמול מאוחר בלילה,המידע שלנו.." הוא העיף מבט חטוף מטה על מגילת הקלף שלו "המעשה שאירע ע"י מורפין הייתה קללה שהוטלה על מוגל,שגרמה לו להתפתל בכאבים ברמה עצומה."
מורפין ציחקק.
"תהיה בשקט בן" אמר גואנט בלחששנית,ומורפין שוב שתק.
"ואם כך,למה הוא גרם?אני צופה שניקיתם את פני המוגל המזוהמות וזיכרונו נמחק."
"זו בקושי הנקודה,לא כך מר גאונט?" אמר אודגן "זו הייתה תקיפה ללא התגרות וללא הגנה"
"אר,סימנתי אותך כאוהב מוגלגים מהרגע הראשון שראיתי אותך" לגלג גאונט ושוב ירק על הרצפה.
"הדיון הזה לא מוביל לשום מקום" אמר אודגן בתקיפות.
"זה ברור מהגישה של בינך שהוא אינו מרגיש חרטה על פעולתו" הוא שוב הביט במגילת הקלף שלו "מורפין יעמוד לשימוע ברביעי לספטמבר לענות על האשמה של עשיית קסמים בפני מוגל וגרימת נזק וסבל לאותו המוג.."
אודגן הפסיק לדבר.קול של סוסים וצחקוקים עברו דרך החלון הפתוח,כפי הנראה השביל שהוביל לכפר עבר מאד קרוב לחורשה בה עמד הבית.
גאונט קפא,מקשיב,עניו פתוחות לרווחה,מורפין סינן בכעס וסובב את פניו לעבר הקולות,מרופ הרימה את ראשה,פניה,הארי ראה,היו לבנות לגמרי.
"אלוקים,איזה מראה מכוער!" נשמע קולה של נערה בברור דרך החלון הפתוח כמו שהיה נשמע אם הייתה עומדת בחדר לידם
"אביך לא יכול לסלק את החורבה הזאת טום?"
"זה לא שלנו" אמר קול של גבר צעיר "הכל בצד האחר של העמק שייך לנו,אבל הקוטג' הזה שייך לנווד זקן שנקרא גאונט ולילדיו.הבן שלו משוגע לגמרי,את חייבת לשמוע ת'סיפורים שמספרים עליו בכפר."
הנערה צחקה,הקול נהיה חזק יותר ויותר.
מורפין ניסה לצאת מהכורסא שלו.
"השאר במקומך!" אמר לו אביו בהזהרה,בלחששנית.
"טום" אמר קולה של הנערה,הפעם כ"כ קרוב כך שהיה ברור שהם ממש ליד הבית
"אני בוודאי טועה אבל,הגיוני שיש נחש מאחורי הדלת הזו?"
"אלוקים אדירים,את צודקת!" נשמע קולו של הגבר "זה בוודאי הבן,אמרתי לך שהוא לא בסדר בראש,אל תסתכלי על זה קסילה יקירתי."
הקול שוב נהיה חלש.
"יקירתי" לחש מורפין בלחששנית מסתכל על אחותו " 'יקירתי הוא קרא לה,הוא לא ירצה אותך בכל מקרה"
מרופ' הייתה עכשיו כל כך לבנה כך שהארי היה בטוח שהיא הולכת להתעלף.
"מה זה?"אמר גאונט גם בלחששנית מסתכל מבנו לבתו "מה אמרת מורפין?"

"היא אוהבת להסתכל על המוגל הזה" אמר מורפין ומבט מרושע על פניו כשהסתכל באחותו,שנראתה מפוחדת "תמיד בגינה כשהוא עובר,מסתכלת עליו מקרוב מעבר לגדר,לא כך?ובלילה שעבר.."
מרופ נענע את ראשה בתנועות פתאומיות,מתחננת.
אבל מורפין המשיך,בחוסר רחמים "מסתכלת דרך החלון,מחכה שהוא ירכב חזרה הביתה,היא לא?"
"מחכה בחלון כדי לראות מוגל?" אמר גאונט בשקט.
שלושת בני משפחת גאונט נראו כאילו שכחו את אודגן שנראה עכשיו מבולבל ולא הבין מה שהלך.
"זה נכון?" אמר גאונט,מתקדם צעד או שניים לעבר הנערה המפוחדת "בתי,טהורת הדם,יורשת של סלאזר סליתרין מחזרת אחרי מוגל מטונף ומגעיל?"
מרופ הניעה את ראשה נואשות,דחפה את עצמה לתוך הקיר בלי יכולת לדבר.
"אבל תפסתי אותו אבא!" אמר מורפין "תפסתי אותו כשהלך,והוא לא נראה כ"כ יפה מכוסה כולו בכוורות,נכון מרופ'?"
"את סקיבית קטנה ומגעילה,את בוגדת דם מזוהמת!" צעק גאונט,והוא איבד שליטה וסגר את ידיו מסביב צוואר ביתו.
הארי ואודגן צעקו "לא!!" באותו הזמן,אודגן הרים את שרביטו וצעק "רלאשיו".
גאונט עף אחורה,הרחק מביתו,הוא מעד על כיסא ונפל ישר על גבו,עם שאגה של זעם,מורפין עזב את כיסאו ורץ ישר לאודגן,מנופף בסכינו המלא בדם.
אודגן רץ לחייו,ודמבלדור רמז להארי שהם צריכים לעקוב אחריו,הארי ציית כשצרחותיה של מרופ' מהדהדות באוזניו.
אודגן רץ במהירות מסחררת במעלה השביל והתפרץ אל השביל הראשי,זרועותיו מכסות את ראשו,שם הוא התנגש בסוס מבריק שרוכב עליו איש צעיר,חתיך ושחור שיער,הוא והנערה היפה שרכבה לצידו על סוס אפור צחקו ברגע שראו את אודגן,מי שניתן לצד הסוס ויצא לדרך שוב,גלימתו מתעופפת וכולה מכוסה באבק.
"אני חושב שזה נעשה,הארי" אמר דמבלדור,ולקח אותו דרך המרפק ומשך,ברגע הבא הם שניהם עפו בחוסר משקל דרך החשכה,עד שהם נחתו ישירות על כפות רגליהם במשרדות של דמבלדור.
"מה קרה לנערה בקוטג'?" אמר הארי בבת אחת בזמן שדמבלדור הדליק מנורה נוספת עם שרביטו "מרופ', או מה שלא היה שמה?"
"אה,היא שרדה" אמר דמבלדור ממקם את עצמו מאחורי שולחנו ורומז שהארי צריך לשבת גם.
"אודגן הופיע בחזרה במשרד הקסמים וחזר עם תגבורת כעבור 15 דקות.מורפין ואביו ניסו להילחם,אבל שניהם היו חסרי כוחות,בעקבות זאת הם הועברו מהקוטג' ונשפטו,מורפין שכבר היתה לו האשמה בפגיעה במוגל נשלח ל-3 שנים באזקבאן. מרוולו,מי שפגע בכמה מעובדי המשרד כולל אודגן,קיבל 6 חודשים.
"מרוולו?"חזר הארי בתמיהה.
"בדיוק" אמר דמבלדור מחייך בהסכמה "אני שמח לראות שאתה עוקב."
"האיש הזקן היה?"
"סבו של וולדמורט,כן" אמר דמבלדור "מרוולו,בנו מורפין ובתו מרופ,היו האחרונים ממשפחת גאונט,
משפחה מאד עתיקה ומוכרת בשל האלימות העוברת בדורות כמו גם התחביב להתחתן עם בני דודם. חוסר ההיגיון בצירוף של אהבה גדולה לפאר ולגדולה,גרם לכך שזהב המשפחה התבזבז דורות אחדים לפני שמרוולו נולד,הוא כמו שראית,נשאר בעוני ולכלוך,עם מזג נורא,שמסתכם נפלא ביהירות וגאווה,וכמה קרובי משפחה שננצרים בליבו כמאיימים,כמו בנו,ובמידה מסוימת פחות,מבתו."
"אז מרופ "אמר הארי מתקדם בכיסאו ונועץ מבט בדמבלדור" אז מרופ היתה...אדוני,האם זה אומר שהיא הייתה...אימו של וולדמורט?"
"כן" אמר דמבלדור "וכך גם לכולנו הייתה הצצה על אביו של וולדמורט,אני תוהה אם שמת לב?"
"המוגל שמורפין תקף,האיש על הסוס?"
"טוב מאד,אם כך" אמר דמבלדור "כן,זה היה אדון טום רידל,המוגל החתיך שנהג לעבור ברכיבה דרך הקוטג' של משפחת גאונט,אותו מרופ אהבה בחשאיות."
"והם בסוף התחתנו?!" אמר הארי כלא מאמין,ולא יכול לדמיין שני אנשים שפחות מתאימים להתאהב.
"אני חושב ששכחת שהיא הייתה מכשפה,אני לא חושב שכוחותיה הקסומים נראו הכי טוב כשהיא הייתה מאוימת ע"י אביה,כשמרוולו ומורפין היו בטוחים באזקבאן והיא הייתה חופשייה בפעם הראשונה בחייה,אז היא הייתה יכלה להשתמש בכל היכולת שלה כדי לתכנן בריחה מהחיים הנוראים שהיא חיה במשך 18 שנה.
אתה יכול לחשוב על דרך בה יכלה מרופ לגרום לטום רידל לשכוח מאהובתו המוגלגית ולאהוב אותה במקום?"

"קללת אימפריו?"הארי הציע "או שיקוי אהבה?"
"טוב מאד,אישית אני חושב שהיא השתמשה בשיקוי אהבה,זה נראה הרבה יותר רומנטי,ואני לא חושב שזה היה כ"כ קשה,ביום חם אחד כשרידל רכב לבדו היא שכנעה אותו לקחת כוס מים,בכל מחיר,בתוך כמה חודשים,במקום שבו רק עכשיו היינו עדי ראיה,בכפר הנגלטון הקטנה,נהנו מסקנדל נפלא,אתה יכול לתאר לעצמך את הרכילות שזה גרם כשבן של אדם עשיר מתאהב בבת של נווד זקן.
מלבד הכפריים,שוק היה כלום למה שקרה למרוולו,הוא חזר מאזקבאן מצפה לארוחה חמה מחכה על שולחנו ובמקום זה הוא מצא את הבית מכוסה אבק ופתק שבו מרופ הסבירה את מה שהיא עשתה.
מכל זה הייתי מתאר,הוא לעולם לא הזכיר שוב את שמה,השוק בהיעלמותה כנראה גרם למותו המוקדם או שהוא פשוט לא הצליח להתגבר על החוויה באזקבאן,הוא לא הספיק לראות את מורפין חוזר לקוטג'."
"ומרופ?..היא..היא מתה,היא לא?וולדמורט לא הובא לבית יתומים?"
"אכן,כן" אמר דמבלדור "חייבים לנחש פה קצת אך אני לא חושב שקשה להבין מה שקרה. אתה מבין, כמה חודשים מהבריחה שלהם,טום רידל הופיע בבית האחוזה שבהנגלטון הקטנהבלי אישתו. השמועות שעפו בכפר מספרות שהוא מדבר על זה שהוא "רומא". אני בטוח שהכוונה הייתה שהוא היה תחת השפעת הכישוף שעכשיו הוסר, אך אני מעריך שהוא לא העיז להשתמש בביטוי המדויק כדי שלא יחשבו שהוא "משוגע". כשתושבי הכפר שמעו מה שהוא אומר הם חשבו שמרופ שיקרה לטום רידל, שהיא אמרה לו שהיא הולכת ללדת את ילדו ושהוא התחתן איתה בגלל זה"
"אבל היא באמת ילדה את ילדו"
"כן אך רק שנה אחרי שהם נישאו, טום רידל עזב אותה כשהיא הייתה בהריון"
"מה קרה אבל?" שאל הארי "למה שיקוי האהבה הפסיק לעבוד?"
"שוב פעם זה רק ניחוש הארי" אמר דמבלדור "אך אני מאמין שמרופ, שהייתה מאוהבת עמוקות בבעלה, לא יכלה יותר לשעבד אותו על ידי קסמים. אני מאמין שהיא החליטה להפסיק לתת לו את השיקוי. אולי, מבולבלת כמו שהיא הייתה , היא שכנעה את עצמה שהוא כבר התאב בה עד אז . אולי חשבה שהוא יישאר בגלל התינוק. אם כך קרה היא טעתה בשתי ההשערות. הוא עזב, אף פעם לא ראה אותה שוב, ואף פעם לא טרח לגלות מה קרה לבנו"
השמיים בחוץ היו שחורים כזפת והאורות במשרדו של דמבלדור נראו כאילו האירו חזק יותר מקודם. "אני חושב שזה מספיק להערב הארי" אמר דמבלדור אחרי רגע או שתיים
"כן אדוני " אמר הארי הוא קם על הרגליים אך לא עזב.
"אדוני... האם זה חשב לדעת את כול זאת על עברו של וולדמורט?"
"חשוב מאוד אני חושב" אמר דמבלדור. "וזה...זה קשור איך שהוא לנבואה?"
"זה קשור מאוד לנבואה"
"בסדר" אמר הארי קצת מבולבל אך רגוע. הוא הסתובב כדי ללכת אך אז חשב על עוד שאלה והוא הסתובב בחזרה.
"אדוני אני יכול לספר לרון והרמיוני כול מה שסיפרת לי?"
דמבלדור שקל את זה כמה רגעים ואז אמר "כן,אני חושב שרון וויזלי והרמיוני גריינג'ר הוכיחו שראוי לסמוך עליהם.אבל הארי אני מבקש מהם לא להגיד מה שתספר להם לאף אחד אחר. זה לא יהיה טוב אם יסתובבו שמועות על כמה אני יודע"
הארי חשד שהוא מתכוון לסודותיו של הלורד וולדמורט
"לא אדוני אני אדאג שרק רון והרמיוני ידעו. לילה טוב" הוא הסתובב וכמעט כשהגיע לדלת הוא ראה את זה.
נמצאת על אחד השרפרפים דקי הרגליים שתמכו בכל כך הרבה מכשירי כסף קטנים ועדינים, הייתה טבעת זהב מגעילה, שבה הייתה משובצת אבן סדוקה גדולה בצבע שחורה.
"אדוני," אמר הארי, בוהה בה "הטבעת הזאת.."
"כן?" אמר דמבלדור.
"אתה ענדת אותה כשביקרנו את פרופסור סלוגהורן בלילה ההוא."
"בהחלט כן." הסכים דמבלדור.
"אבל זאת לא... אדוני, זו לא אותה טבעת שמרוולו גאונט הראה לאודגן?"
דמבלדור הרכין את ראשו. "כן, אותה אחת."
"אבל איך?הייתה לך אותה תמיד?"
"לא, רכשתי אותה אותה לא מזמן" אמר דמבלדור. "כמה ימים לפניי שבאתי לאסוף אותך מדודתך ודודך, בעצם של דבר."
"האם זה בערך הזמן שבו נפצעת בידך, אדוני?"
"בערך אותו הזמן, כן, הארי."
הארי היסס. דמבלדור חייך.
"אדוני, איך בדיוק..."
"כבר מאוחר, הארי! אתה תשמע את הסיפור פעם אחרת. לילה טוב."
"לילה טוב אדוני.

פרק מס' 11 - העזרה של הרמיוני
כפי שהרמיוני ניבאה, השיעורים החופשיים בשנה השישית לא היו זמן של אושר ומנוחה כפי שרון ציפה, בגלל שבאותו זמן הם ניסו להתמודד עם הכמות העצומה של שיעורי הבית שהם קיבלו. וכאילו כתוספת הם למדו כאילו שהם נבחנים כל יום, אבל השיעורים עצמם דרשו יותר מאי פעם לפני.
הארי בקושי הבין חצי מהדברים שאמרה להם פרופסור מקגנוגל באותו יום.
אפילו הרמיוני ביקשה ממנה לחזור על ההוראות פעם או פעמיים באותו יום.
באופן פלא, לעלבונה של הרמיוני, לפתע המקצוע הטוב של הארי הפך להיות שיקויים, הודות לנסיך חצוי הדם. קסמים ללא מילים היו עכשיו צפויים, לא רק בהתגוננות מפני כוחות האופל, אלא גם בלחשים ושינוי צורה. הארי לעיתים קרובות הסתכל על בני כיתתו שהתאמנו בחדר הציבורי או בזמן סעודה כדי לראות את הסגול בפנים שלהם מתעוות כאילו שהם לקחו מנת יתר מ 'אין לך קקי'.
אבל הוא ידע שהם באמת מתאמצים לעשות קסמים מבלי להגיד מילות כשפים בקול רם. זאת הייתה הקלה לצאת החוצה אל החממה.
הם התמודדו עם צמחים מסוכנים יותר מתמיד ממה שהיה בשיעור תורת הצמחים, אבל לפחות עדיין היה מותר לקלל בקול רם אם הטרנטקולה הארסית תפסה אותם באופן בלתי צפוי מאחור. דבר אחד נבע מהעומס העצום של העבודה והשעות המטורפות של תרגולים של קסמים לא מילוליים והוא היה שהארי, רון, והרמיוני היו רחוקים מלמצוא זמן לבקר את האגריד.
הוא פסק מלבוא לסעודה בשולחן הסגל, סימן מבשר רעות, ובהזדמנויות המועטות שהם היו איתו במסדרון או בחוץ במדשאות, הוא לא בירך אותם לשלום.
"אנחנו חייבים ללכת להסביר," אמרה הרמיוני, מסתכלת לכיוון על הכיסא הענק והריק של האגריד שבשולחן הסגל בארוחת הבוקר של שבת.
"יש לנו מבחנים לקווידיץ' הבוקר!" אמר רון. "ואנחנו אמורים להתאמן על לחש האגוואמנטי מפליטיק! בכל מקרה, להסביר מה? איך אנחנו הולכים לספר לו שאנחנו שונאים את המקצוע המטופש שלו?" שאל רון.
"אנחנו לא שונאים את זה!" אמרה הרמיוני בכעס.
"תדברי בשם עצמך, לא שכחתי את הסקרוטים" אמר רון באיום. "ואני אומר לך, נחלצנו בעור שינינו. את לא שמעת אותו מדבר על האח הענק שלו, אנחנו נלמד את גרעפ לקשור את שרוך הנעל אם נשאר בשיעור הזה." הוא אמר.
"אני שונאת לא לבקר את האגריד," אמרה הרמיוני, נראית מודאגת.
"אנחנו נלך אחרי הקווידיץ'," הבטיח לה הארי.
גם הוא התגעגע להאגריד, אף על פי שבדומה לרון שהוא חשב שעדיף בלי גרעפ בחיים שלהם.
"אבל המבחנים לקווידיץ' עלולים לארוך כל הבוקר, מספר האנשים שנרשמו הוא עצום"
הוא הרגיש עצבני במקצת להתמודד עם המשוכה הראשונה כקפטן.
"אני לא מבין למה הקבוצה כל כך פופולרית פתאום." אמר הארי.
"או, בחייך, הארי," אמרה הרמיוני, קצרת רוח לפתע. "זה לא הקווידיץ' שפופולרי, זה אתה! מעולם לא היית מעורר עניין יותר מעכשיו, ובכנות, מעולם לא היית חביב על כולם יותר מעכשיו."
לרון נתקע בגרון חתיכה גדולה של דג.
הרמיוני הסתכלה עליו בבוז לפני שפנתה אל הארי. "עכשיו כולם יודעים שסיפרת את האמת, נכון? כל עולם הקוסמים הודה שאתה צדקת בקשר לשובו של וולדמורט ושאתה באמת נאבקת איתו פעמיים בשנתיים האחרונות ובשתיהן הצלחת להימלט. ועכשיו הם קוראים לך 'הנבחר' –טוב, בחייך, אתה לא יכול לראות למה האנשים מוקסמים ממך?"
הארי הרגיש שהאולם הגדול חם מאוד לפתע, אפילו שהתקרה נראתה קרה וגשומה.
"ואתה עברת את כל הרדיפות של השר כמו שניסו להגיד שאתה מעורער ושקרן. אתה עדיין יכול לראות את הסימנים על גב כף ידך כשהאישה הרשעה ההיא הכריחה אותך לכתוב עם דמך, אבל אתה דבקת בגירסתך בכל מקרה…"
"ואתה עדיין יכול לראות את הסימנים שהמוחות האלה במשרד הקסמים עשו לי, תראה," אמר רון, מנענע את שרוולו. "והסימן שלך לא כאב כשגדלה לי הרגל"
"בקיץ הזה" הרמיוני סיימה, מתעלמת מרון. "אני גבוה" אמר רון בחוסר הגיון.
ינשופי הדואר הגיעו, עטים למטה מבעד לחלונות המוכתמים בגשם, מפזרים על כולם טיפות מים. רוב האנשים קיבלו יותר דואר מהרגיל. הורים מודאגים השתוקקו לשמוע מהילדים שלהם ולהרגיע אותם שהכול בסדר בבית.
הארי לא קיבל שום דואר מאז תחילת השנה. המתכתב הקבוע שלו היה מת עכשיו, ואף על פי כן, הוא קיווה שלופין יכתוב מדי פעם, עד כה הוא נחל אכזבה. לכן, הוא היה מאוד מופתע כשהדוויג הצחה כשלג הסתובבה בין ים החום והאפור של הינשופים. היא נחתה לפניו, סוחבת חבילה גדולה. רגע לאחר מכן, חבילה זהה נחתה לפני רון, מועכת את הינשוף הזעיר והמותש של רון, פיגווידג'ן. "אה!" אמר הארי, פותח חבילה כדי לחשוף עותק של שיקויים- למתקדמים, שזה עתה יובא מכרך ודף בע"מ
"או, יופי," אמרה הרמיוני, שבעת רצון. "עכשיו אתה יכול להחזיר את העותק הזה בחזרה..." "השתגעת?" אמר הארי. "אני שומר את זה! תראי, הקדשתי לזה מחשבה.."
הוא הוציא את העותק הישן של שיקויים-למתקדמים מהתיק שלו מקיש עם שרביטו על הכריכה, תוך כדי שהוא ממלמל "דיפינידו" הכריכה נפלה. הוא עשה אותו דבר עם הספר החדש לגמרי (הרמיוני נראתה מזועזעת). ואז הוא החליף את הכריכות, הקיש על שניהם, ואמר, "רפארו!" העותק של הנסיך הונח, כספר חדש,ואז הונח העותק הטרי מכרך ודף בע"מ, נראה כיד שנייה.
"אני ייתן לסלוגהורן את החדש, הוא לא יכול להתלונן, המחיר שלו הוא תשע אוניות."
הרמיוני הידקה את שפתיה, נראית זועמת ומסתייגת, אבל ינשוף שלישי הפריע כשהוא נחת לפניה, נושא עותק של הנביא היומי. היא פתחה אותו בחופזה וסקרה את העמוד הראשון.
"מישהו שאנחנו מכירים מת?" שאל רון בנחישות.
הוא שאל את אותה שאלה כל פעם שהרמיוני פתחה את העיתון.
"לא, אבל היו עוד תקיפות סוהרסנים," אמרה הרמיוני, "והיה מעצר."
"מצויין, את מי עצרו?" שאל הארי, חושב על בלטריקס לסטריינג'.
"סטן שנפייק," אמרה הרמיוני.
"מה??" אמר הארי, מזועזע.
"סטנלי שנפייק, כרטיסן בכלי ההובלה הפופלרי האוטונס, נעצר בחשד לפעילות עם אוכלי מוות. מר שנפייק,21, הובא למעצר בלילה אחרי פשיטה על ביתו…"
"סטן שנפייק, אוכל מוות?" אמר הארי, נזכר בנער מלא החצ'קונים שהוא פגש לפני שלושה שנים. "אין מצב!"
"אולי הוא היה נתון לקללת אימפריוס," אמר רון. "לעולם אין לדעת."
"זה לא ניראה ככה," אמרה הרמיוני שעדיין קראה.
"העיתון כותב כאן שהוא נעצר אחרי שיחה שנשמעה במקרה על תוכנית סודית של אוכלי המוות בפאב. היא הסתכלה בהבעה מודאגת על הארי. "אם הוא היה תחת השפעת אימפריוס, הוא לא היה מספר על התוכניות שלהם, נכון?"
-"נשמע כאילו הוא ניסה לראות אם הוא יודע יותר משהוא עשה משהו," אמר רון. "זה לא ההוא שטען שהוא עומד להיות שר הקסמים כששוחח עם הווילייה ההיא?"
"כן זה הוא," אמר הארי, "אני לא יודע במה הם משחקים שהם לוקחים את סטן ברצינות." אמר.
"קרוב לוודאי הם רצו להיראות כאילו הם עושים משהו," אמרה הרמיוני, מקדירה פנים. "אנשים נבהלו עד עמקי נשמתם – אתה יודע שההורים של התאומות פאטיל רצו שהם יישארו בבית? ואלואיז מידג'ן כבר בחוץ. אבא שלה לקח אותה בלילה הקודם." –
"מה!" אמר רון, לוטש עיניים בהרמיוני. "אבל הוגוורטס יותר בטוח מהבתים שלהם, מוכרח להיות! יש לנו הילאים, וכל התוספת קסמי הגנה הזאת, ויש גם את דמבלדור!"
"אני לא חושבת שיהיה לנו אותו כל הזמן" אמרה הרמיוני מאוד בשקט תוך כדי שהיא מעיפה מבט אל שולחן הסגל מעבר לקצה הנביא.
"לא הבחנת? הכיסא שלו רק כמו של האגריד בשבוע שעבר."
הארי ורון הסתכלו לכיוון השולחן. כסא המנהל אכן היה ריק. עכשיו הארי חשב על זה, הוא לא ראה את דמבלדור מאז אותו שיעור פרטי שבוע לפני. "אני חושבת שהוא עזב את הבית ספר כדי לעשות משהו עם המסדר" אמרה הרמיוני בקול נמוך "אני מתכוונת, זה ניראה מאוד רציני, לא?"
הארי ורון לא ענו, אבל הארי ידע ששלושתם חושבים ככה.
היה להם מקרה נורא יום לפני כן, חנה אבוט נלקחה משיעור תורת הצמחים כדי לספר לה שאימא שלה נמצאה מתה. הם לא ראו את חנה מאז. כשהם עזבו את שולחן גריפינדור חמש דקות לאחר מכן, כדי לרדת אל מגרש הקווידיץ', הם עברו על פני לבנדר בראון ופרוואטי פאטיל.
נזכר במה שהרמיוני אמרה על הוריהם של התאומות שרצו שהם יעזבו את בית הספר, הארי לא היה מופתע לראות את שתי החברות הכי טובות אחת של השנייה מרכלות ביחד, נראות במצוקה.
מה שכן הפתיע אותו היה שרון ניסה לנוע לקראתם כאילו בסתמיות, פרוואטי נגעה קלות במרפקה של לבנדר, שנראתה מסוחררת ונתנה לרון חיוך רחב.
רון מצמץ, ואז החזיר חיוך מפקפק. מייד הליכתו הפכה להיות יותר כמו של מאלפוי. הארי עמד בפיתוי לצחוק,כי נזכר שרון נמנע מלעשות זאת אחריי שמאלפוי שבר לו את האף.
הרמיוני בכל מקרה, נראתה קרה וצוננת כל הדרך למגרש מבעד לצינה וטפטוף מעורפל, ועזבה אותם כדי למצוא מקום לעמוד מבלי לאחל לרון בהצלחה.
כפי שהארי ציפה, המבחנים ארכו רוב הבוקר. נראה שחצי מבית גריפינדור הופיעו למבחנים, מתלמידי שנה ראשונה שאחזו במטאטא בעצבנות ממבחר המטאטאים הישנים והגרועים של בית הספר,עד לתלמידי שביעית שהתנשאו מעל לשאר, נראים קרירים ומאיימים.
האחרונים כללו בחור גבוה, עם שיער דמוי תיל שהארי זיהה מהרכבת להוגוורטס.
"נפגשנו ברכבת, בתא של "החילזון הזקן" הוא אמר בביטחון, צועד מחוץ להמון כדי ללחוץ להארי את היד.
"קרומאק מקלאגן, שומר."
"אתה לא היית במבחן שנה שעברה, נכון?" אמר הארי, מבחין ברוחב של מקלאגן וחושב לעצמו שהבחור יכול לחסום את שלושת החישוקים מבלי לזוז.
"הייתי בבית-חולים כשהם ערכו את המבחנים," אמר מקלאגן, עם שמץ של יהירות. "אכלתי ביצי דוקסים בגלל התערבות."
"נכון" אמר הארי. "טוב, אם תמתין שם…" הוא הצביע על קצה המגרש, בקרבת המקום שהרמיוני ישבה בו. הארי ראה הבזק של צער שעבר על פניו של מקלאגן והוא תהה האם מקלאגן ציפה ליחס מועדף בגלל שהם היו אצל ה"חילזון הזקן".
הארי החליט להתחיל עם מבחן בסיסי, מבקש מכל מועמד של הקבוצה להתחלק לקבוצות של עשרה ולעוף מסביב למגרש. זאת הייתה החלטה טובה. הקבוצה הראשונה הייתה מורכבת מתלמידי שנה ראשונה,וזה היה ברור שהם בקושי עפו על מטאטא לפני. רק ילד אחד הצליח להישאר באוויר יותר מכמה שניות, והוא היה כל-כך מופתע מכך, עד שמיד התרסק אל אחד מעמודי השער.
הקבוצה השנייה כללה עשרה בנות טיפשות שהארי מעולם לא פגש, שכאשר הוא שרק במשרוקית שלו, הם סתם צחקקו להן ותפסו אחת את השנייה.
רומילדה ויין הייתה ביניהן. כשהוא אמר להם לעזוב את המגרש, הם עשו זאת לגמרי בעליזות ותכננו ללכת לשבת במושבים להפריע לכל השאר.
הקבוצה השלישית עשו תאונת שרשרת בחצי הדרך אל המגרש. הרוב מארבעת הקבוצות באו בלי מטאטאים. הקבוצה החמישית הייתה מהפלפאף.
"אם יש כאן מישהו אחר שלא מגריפינדור," שאג הארי, שהתחיל להיות באמת נרגז "שיעזוב עכשיו, בבקשה!" הייתה הפסקה, ואז צמד ילדים קטנים מרייבנקלו רצו במלוא המהירות מהמגרש,מחרחרים וצוחקים.
אחרי שעתיים, הרבה תלונות, ומספר התפרצויות זעם, ואחד שהתרסק עם כוכב שביט ושבר מספר שיניים, הארי מצא את עצמו עם שלושה רודפים.
קייטי בל, שחזרה לקבוצה עם מבחן מעולה,תגלית חדשה שקראו לה דמלזה רובינס, שהייתה טובה במיוחד בלהתחמק ממרביצנים, וג'יני וויזלי, שעפה מעולה כל המבחן וקלעה 17 פעמים.
בכל זאת שבע רצון מהבחירה שלו, הארי הצטרד מרוב הפעמים שבהם צעק אחרי ששחרר את המרביצנים.
"זאת ההחלטה הסופית שלי ואם אתה לא תזוז מהדרך של הרודפים אני יכשף אותך" שאג הארי.
גם החובטים שלו לא היו טובים כמו פרד וג'ורג',אבל הוא עדיין היה שבע רצון מהקבוצה שלו.
ג'ימי פיקס, נמוך אבל רחב גוף משנה שלישית שהצליח להרים יופי של חבורה בצוואר של הארי עם חבטות פראיות במרביצן, וריצ'י קוט, שנראה מאוד רזה אבל כיוון את המרביצנים היטב. הם הצטרפו לקייטי, דמלזה וג'יני במושבים כדי לצפות בבחירה האחרונה לקבוצה שלהם.
הארי בכוונה שמר את המבחן לשומרים עד הסוף, מקווה שהאצטדיון יהיה ריק כדי שיהיה פחות לחץ על המתמודדים.לרוע המזל, בכל מקרה, כל השחקנים שהודחו ומספר האנשים שירדו למגרש כדי לצפות במבחנים אחרי ארוחת בוקר ארוכה הצטרפו לקהל, כך שהאימטדיון היה מפוצץ מתמיד.
הארי קיווה שהניצחון במשחק הגמר בסמסטר הקודם אולי ייתקן את זה, אבל נראה שלא,לרון היה עדיין שמץ של רגישות להפחדות לפני המשחק.
אף אחד מחמשת המתמודדים הראשונים לא עצרו יותר משתי קליעות כל אחד.

לאכזבתו הרבה של הארי, קורמאק מקלאגן עצר ארבע מחמישה כדורי עונשין.
באחרון, בכל אופן, הוא הלך לכיוון הלא נכון. הקהל צחק וצעק לעברו בבוז ומקלאגן חזר לאדמה, חורק שיניים.
רון נראה כעומד להתעלף כשהוא עלה על הקלינסוויפ 7.
"בהצלחה!" קרא קול מהמושבים. הארי הסתכל סביב, מצפה לראות את הרמיוני, אבל זאת הייתה לבנדר בראון. להארי היה די חכמה להחביא את פניו מאחורי ידיו, כפי שלבנדר עשתה רגע לאחר מכן, אבל במחשבה שבתור קפטן צריך להיות לו יותר אומץ, לפיכך הסתובב כדי לראות את המבחן של רון. הוא לא צריך היה להיות מודאג יותר.
רון עצר אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש קליעות ברצף. שמח,הוא בקושי הצטרף לקהל המריע, הארי הסתובב למקלאגן כדי להגיד לו זאת, אך למרבה צערו, רון השיג אותו.
רק כדי לראות את הפנים האדומים של מקלאגן מתקדם באיטיות אליו. הוא הלך אחורה בחופזה. "אחותו לא באמת ניסתה לקלוע." אמר מקלאגן בצורה מאיימת, ווריד פועם לו ברקע, כמו שהארי ראה לעיתים קרובות כשהסתבך עם הדוד ורנון.
"היא נתנה לו זריקות קלות." אמר מקלאגן כמתפקע.
"שטויות," אמר הארי בקרירות "הוא כמעט פספס אחת."
מקלאגן צעד ליד הארי, שעמד באותו זמן על האדמה.
"תן לי ניסיון נוסף." הוא אמר.
"לא," אמר הארי. "כבר היה לך את הניסיון שלך, עצרת ארבע. רון עצר חמש. רון שומר, הוא ניצח בהגינות. תסתלק לי מהעיניים."
הוא חשב לרגע שמקלאגן עלול להכות אותו, אבל הוא הסתפק בלעשות עווית מכוערת והוא הלך משם בסערה, רוטן לאוויר במה שנשמע כאיום.הארי הסתובב ומצא את קבוצתו החדשה מחייכים אליו באושר.
"כל הכבוד!" הוא קירקר. "עפתם באמת טוב..."
"אתה היית מדהים, רון!" הפעם זאת באמת הייתה הרמיוני שרצה לכיוונם.
הארי ראה את לבנדר עוזבת את המגרש יד ביד עם פרוואטי,עם הבעה רוגזת במקצת על פניה.
רון נראה מאוד מרוצה מעצמו ואפילו מוגזם מהרגיל כשהוא גיחך אל הקבוצה והרמיוני.
אחרי שקבעו זמן לאימון הראשון שיהיה ביום שלישי, הארי, רון והרמיוני עזבו את שאר חברי הקבוצה והלכו לכיוון האגריד.
שמש שבקושי נראתה ניסתה לפרוץ את העננים, ולבסוף הפסיק הטפטוף.
הארי הרגיש רעב מאוד. הוא קיווה שיהיה משהו אכיל אצל האגריד.
"אני חשבתי שאני הולך לפספס את הזריקה הרביעית." אמר רון בשמחה "זריקה ערמומית של דמלזה, אתה ראית, היה בזה שמץ של סחרור.."
"כן, כן, היית נהדר," אמרה הרמיוני, נראית משועשעת.
"בכל מקרה הייתי יותר טוב ממקלאגן." אמר רון בקול מאוד מרוצה. "ראית אותו נע לכיוון הלא נכון בזריקה החמישית? נראה שהוא התבלבל. …"
להפתעתו של הארי, הרמיוני הפנתה מבט מאוד עמוק עם שמץ של חדות למשמע המילים הללו. רון לא הבחין בכך.הוא היה עסוק מדיי בלתאר את הזריקות שחסם.
ההיפוגריף האפור הגדול, בקביק, נקשר ברצועה לבקתה של האגריד. הוא נקש במקורו החד כתער כשהם התקרבו והפנה כלפיהם את ראשו הענק.
"אוי לי!" אמרה הרמיוני בעצבנות. "הוא עדיין קצת מפחיד, לא?"
"בחייך, את רכבת עליו, לא?" אמר רון.
הארי התקדם וקד קלות אל ההיפוגריף מבלי למצמץ או לשבור קשר עין. אחרי כמה שניות, בקביק קד בחזרה.
"מה שלומך?" שאל הארי את בקביק בקול נמוך, מלטף את ראשו הנוצתי. "התגעגעת אל סיריוס? אבל אתה בסדר כאן עם האגריד, נכון?"
"אוי!" אמר קול חזק. האגריד פסע מעבר לפינה של בקתתו לובש סינר פרחוני גדול ונושא שק של תפו"א. כלב הציד הגדול שלו, פנג, היה מאחורי האגריד.
הוא נבח בקול רם וזינק קדימה.
"לכ' ממנו! הוא יאכל לכם ת' אצבעות –או. זה ת'ם חבר'ה."
פנג קפץ על הרמיוני ורון בניסיון ללקק את אוזניהם.
האגריד עמד והסתכל עליהם למשך שבריר שנייה, אז הסתובב ופסע אל בקתתו, טורק את הדלת מאחוריו.

"אוי לי!" אמרה הרמיוני,נראית מוכת הלם. "אל תדאגי בקשר לזה" אמר הארי בזעם.
הוא הלך אל הדלת והקיש בחוזקה.
"האגריד! תפתח, אנחנו רוצים לדבר איתך!" אבל לא היה שום קול בפנים.
"אם לא תפתח את הדלת, אנחנו נפרוץ אותה!" אמר הארי, מוציא את שרביטו.
"הארי!" אמרה הרמיוני בקול מזועזע. "אתה לא יכול..."
"כן, אני כן!" אמר הארי. "תתרחקי!" אבל לפני שהוא יכול היה לומר משהו אחר, הדלת נפתחה שוב, ושם עמד האגריד, מביט עליו בזעף, ונראה, למרות הסינר הפרחוני, בהחלט מפחיד.
"אני מורה!" הוא שאג על הארי. "מורה, פוטר! איך אתה מעז לאיים לשבור לי ת'דלת!"
אני מצטער,אדוני" אמר הארי, מדגיש את המילה האחרונה כשהוא מחזיר את שרביטו לגלימתו. האגריד נראה המום.
"ממתי ת'קורה לי 'אדוני' ?"
"אולי מאז שאתה קורא לי 'פוטר' ?"
"או,מאוד שנון..." רטן האגריד. "מאוד משעשע. זה 'ני שצריך להיות חכם יותר, לא? 'סדר, אז כנס, כפוי טובה שכמותך…" הוא מלמל באיום ואז הוא זז אחורה כדי לתת להארי להיכנס. הרמיוני מיהרה אחרי הארי, נראית מבוהלת במקצת.
"כן?" אמר האגריד בזעף כשהארי, רון והרמיוני התיישבו מסביב לשולחן עץ הגדול שלו, פנג הניח את ראשו על ברכו של הארי והזיל ריר מהפה על הגלימה שלו.
"מה זה? הרגשתם שאתם מצטערים עליי? חשבתם שאני לבד או משו כזה?"
"לא," אמר הארי מייד. "רצינו לראות אותך."
"התגעגענו אלייך!" אמרה הרמיוני ברעד.
"התגעגעתם 'ליי אה?" האגריד פלט נחרת צחוק. "כן, בטח." הוא הלך מסביב, מחמם תה בקומקום הנחושת הגדול, ממלמל לעצמו תוך כדי. לבסוף הוא הטיח אליהם שלושה ספלי תה בגודל דליים שעשויים מעץ מהגוני וצלחת עם עוגה קשה כאבן. הארי היה רעב מספיק אפילו כדי לאכול עוגה של האגריד, אז הוא לקח אחת.
"האגריד" אמרה הרמיוני בבישנות כשהוא הצטרף לשולחן והתחיל לקלף תפוחי אדמה בברוטאליות שהזכירה את הפעם שבה היה שקוע במצב רוח דומה עם הידיעה עליו בעיתון
"אנחנו באמת רצינו להמשיך עם טיפול בחיות פלא, אתה יודע..."
האגריד פלט עוד נחרה חזקה. הארי חשב שעדיף שאיזה רוח תיכנס בתפו"א, ובתוך תוכו היה אסיר תודה לכך שלא נשארו לארוחת ערב.
"אנחנו באמת!" אמרה הרמיוני. אבל לאף אחד מאיתנו לא היה מקום להכניס זאת בלו"ז!"
"כן, בטח" אמר האגריד שוב. היה מין קול מוזר והם התכלו סביב.
הרמיוני שיחררה צווחה קטנה, ורון קפץ ממושבו ומיהר ללכת לצד השני של השולחן כדי להתרחק מחבית גדולה שעמדה בפינה שרק עכשיו הם שמו לב אליה. היא הייתה מלאה במה שנראה כרגלי תולעים, ריריות, לבנות ומעוותות.
"מה הדברים האלו, האגריד??" שאל הארי, מנסה להשמע כאילו הוא יותר מתעניין מאשר מזועזע, אבל הוא הניח את העוגה הקשה תוך כדי.
"רק זחלים גדולים" אמר האגריד.
"והם יגדלו ל…" אמר רון, נראה מודאג.
"הם לא יגדלו כי הם שום דבר" אמר האגריד, "אני מביא 'תם בתור אוכל להרעגוג." ובלי אזהרה, הוא פרץ בבכי.
"האגריד!" צעקה הרמיוני, מזנקת על הרגליים, הולכת מסביב לשולחן בדרך הארוכה כדי להימנע מפגישה עם חבית התולעים ושמה את ידיה על כתפיו ונענעה בחוזקה.
"מה זה אמור להביע?"
"זה… הוא…" גמגם האגריד, עיני החיפושיות השחורות שלו מלאות דמעות כשהוא ניקה את פניו בסינר.
"זה… הרעגוג… אנ' חושב שאו' מת… או נהיה חולה בקיץ והמצב-של'ו לא משתפר… אנל'א יודע מה 'ני יעשה אם הוא… אם הוא… היינו ביחד כל-כך הרבה זמן…"
הרמיוני טפחה על כתפו של האגריד, נראית כאחת שאיבדה לחלוטין את כושר הדיבור. הארי ידע איך היא הרגישה. הוא ידע שהאגריד יכול היה לקבל מתנה דרקון תינוק מרושע בתור דובון צעצוע, הוא כבר ראה אותו מגדל עקרב ענק עם עוקץ מרושע, הוא ראה אותו מנסה לחנך ענק אלים שהיה בעצם חצי אחיו, אבל יתכן שזה היה הכי לא מובן מכל המפלצות שלו: העכביש הענק המדבר, הרעגוג, שהתגורר עמוק בתוך היער האסור והארי ורון בקושי ברחו ממנו 4 שנים לפני כן.
"האם יש...האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?" שאלה הרמיוני, מתעלמת מהעווית המטורפת שעשה רון.
"אנ'לא חושב שיש, הרמיוני." האגריד אמר, מנסה לעצור מבול של דמעות. "מבינה, השארית של השבט… משפחתו של הרעגוג…. הם נהיו קצת משועשעים ממחלתו… וקצת עצבניים…"
"כן, אני חושב שכבר ראינו קצת את הצד הזה שלהם," אמר רון בשקט. "אנ'לא חושב שזה יהיה בטוח לאף 'חד חוץ אני להתקרב למושבה עכשיו." האגריד סיים, מקנח את אפו בסינר והרים את מבטו. "אבל תודה שרצית לעזור, הרמיוני… זה משמעותי בשבילי."
אחרי זה, האווירה הייתה שמחה בהרבה, אף על פי שגם הארי, וגם רון לא הראו רצון כלשהו ללכת ולהאכיל בתולעים הענקיות את העכביש הרצחני והעצום, האגריד נראה שחשב שמובן מאליו שהם ירצו לעשות זאת.
"אר, אני תמיד ידעתי שיהיה קשה בשבילכם לדחוס זמן בשבילי בלו"ז ש'כם." הוא אמר בזעף, מוזג להם עוד תה. "אפילו אם יהיה לכם מחולל זמן..."
"אנחנו לא יכולנו להשתמש בו." אמרה הרמיוני. "אנחנו ניפצנו את כל המלאי של מחוללי הזמן כשהיינו במשרד הקסמים בקיץ האחרון. זה היה בנביא היומי."
"אר, טוב אז..." אמר האגריד. "אין שום דרך שהייתם יכולים להגיע לשיעור שלי… אני מצטער שאני הייתי… 'תם יודעים… אני פשוט דואג בקשר להרעגוג… ואני תהיתי האם, אם פרופסור גרבלי-פלנק הייתה מלמדת 'תכם..."
כששלושתם קבעו חד משמעית ובצורה שקרית שפרופסור גרבלי-פלנק, מי שהחליפה את האגריד מדיי פעם, הייתה מורה נוראה, ייצא מזה שהאגריד נופף להם לשלום, והוא נראה לגמרי שמח.
"אני גווע ברעב." אמר הארי, לאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם וכשהם מיהרו חזרה לבי"ס דרך המדשאות האפילות והנטושות. הוא זנח את 'עוגת האבן' אחרי "קראק" מבשר רע מאחד משיניו.
"ואני קולט שבגלל הריתוק עם סנייפ הלילה, לא יהיה לי הרבה זמן לארוחת ערב."
כשהם הגיעו לטירה הם זיהו את קורמאק מקלאגן נכנס לאולם הגדול. לקח לו שתי ניסיונות להיכנס לאולם מבעד לדלתות. הוא ניתקע במסגרת בפעם הראשונה, רון החל לפרוץ בצחוק רם ומקלאגן צעד אחריהם לאולם הגדול.
אבל הארי תפס את ידה של הרמיוני ומשך אותה אחורה.
"מה?" אמרה הרמיוני תוך התגוננות.
"אם את שואלת אותי," אמר הארי בשקט "מקלאגן נראה כאילו 'התבלבל' הבוקר, והוא עומד בדיוק לפני המקום שאת יושבת." הרמיוני הסמיקה.
"או, אז הכל בסדר, אני עשיתי זאת" היא לחשה. "אבל אתה חייב לשמוע את הדרך שבה הוא מדבר על רון וג'יני! בכל מקרה, יש לו מצב רוח מסוכן, אתה ראית איך הוא הגיב שהוא לא הצליח להיכנס?אתה לא היית רוצה משהו כזה בקבוצה שלך."
"לא." אמר הארי."אני מניח שזה נכון. אבל לא היה זה לא הוגן, הרמיוני? את מושלמת ומציית לחוקים, לא?"
"או, תהיה בשקט" היא דיברה בזעף, אך על פניה חיוך של שביעות רצון.
"מה אתם שניכם עושים?" תבע רון, מופיע מחדש בפתח לאולם הגדול ונראה חשדן.
"כלום," אמרו הארי והרמיוני ביחד, והם מיהרו אחרי רון.
הריח של הצלי גרם להארי כאב בטן ורעב, אבל הם בקושי הלכו שלושה צעדים אל כיוון השולחן של גריפינדור כשפרופסור סלוגהורן הופיע לפניהם, חוסם את נתיבם.
"הארי, הארי, אתה הבחור שקיוויתי לראות!" הוא הרעים בשמחה, מסלסל את קצה שפמו העבות ומעלה ומוריד את בטנו הגדולה.
"אני קיוויתי לתפוס אותך לפני ארוחת צהריים! מה אתה אומר על ארוחת ערב הלילה במקום? יש לנו מסיבה קטנה, רק כמה כוכבים חדשים, תפסתי את מקלאגן וזאביני, ואת מלינדה בובין המקסימה,אני לא יודע האם שמעת עליה? המשפחה שלה הייתה בעלת מסורת ברוקחות,וגם,כמובן, הייתי מעדיף שגם גברת גריינג'ר כאן תצטרף."
סלוגהורן גרם להרמיוני לקוד כשהוא סיים לדבר. הוא דיבר כאילו רון לא היה קיים.
סלוגהורן לא הרבה להסתכל עליו.
"אני לא יכול לבוא, פרופסור," אמר הארי מייד. "יש לי ריתוק עם פרופסור סנייפ."
-"אוי-לי!" אמר סלוגהורן, פניו נופלות. "אוי ואבוי, אני סמכתי עליך הארי! טוב, עכשיו אני פשוט צריך להחליף מילה עם סוורוס ולהסביר את המצב. אני בטוח שאני יוכל לשכנע אותו לדחות את הריתוק שלך. כן, אני יראה את שניכם מאוחר יותר!" הוא אמר, ומיהר לצאת מהאולם הגדול.
"אין לו סיכוי לשכנע את סנייפ." אמר הארי, ברגע שסלוגהורן יצא מחוץ לטווח שמיעה.
"הריתוק הזה כבר נדחה פעם אחת.סנייפ וויתר לדבמלדור, אבל הוא לא יעשה כך למישהו אחר."
"או, הלוואי שהיית יכול לבוא, אני לא רוצה ללכת לשם לבדי!" אמרה הרמיוני בחשש.
הארי ידע שהיא חושבת על מקלאגן.
"אני בספק שתהיי לבד,קרוב לוודאי שג'יני הוזמנה." אמר רון, נושך בשפתיו, שכנראה לא היה מספיק חביב בעיני סלוגהורן כדי שהוא יתייחס אליו.
אחרי ארוחת הצהריים הם עשו את דרכם אל מגדל גריפינדור. חדר המועדון היה מלא אנשים, רוב האנשים רק סיימו את ארוחת הערב, אבל הם הצליחו למצוא שלושה שולחנות פנויים.
רון, שנראה במצב רוח רע מאז המפגש עם סלוגהורן,שילב ידיים והקדיר פנים כמו התקרה.
הרמיוני הוציאה עותק של הנביא הערב.
"משהו חדש?" שאל הארי.
"לא ממש…" הרמיוני פתחה את העיתון וסקרה את העמודים הפנימיים.
"או תראה, אביך נמצא פה, רון... הוא בסדר גמור!" היא הוסיפה במהירות, למען רון שנראה מאוד מודאג. "רק כתוב פה שהוא עשה ביקור בבית של המאלפויים.
'זה החיפוש השני של אוכלי המוות במגורים של משפ' מאלפוי שלא הניב תוצאות. ארתור וויזלי, מהמשרד לגילוי והחרמה של קסמי מגן וחפצים מגנים אמר שקבוצתו פעלה על-פי אזהרה סודית' '"
"כן, האזהרה שלי!" אמר הארי. "אמרתי לו בתחנת רכבת על מאלפוי ועל הדבר שהוא ניסה להשיג בבורגין כדי לתקן! ובכן, אם זה לא בבית שלהם, הוא חייב להביא את זה להוגוורטס איתו...."
"אבל איך הוא יכול לעשות את זה, הארי?" אמרה הרמיוני, מורידה את העיתון עם מבט מופתע. "כולנו נבדקנו כשהגענו, זוכר?"
"את נבדקת?" אמר הארי, מובך "אני לא!"
"או, ברור שלא! אני שכחתי שאחרת. ובכן, פילץ' רמס את כולנו עם חיישן סודי כשהגענו אל אולם הכניסה. כל חפץ אופל נמצא הוחרם. אני יודעת למשל שלקראב הוחרם ראש מכווץ. אז אתה מבין, מאלפוי לא יכול היה להביא שום דבר מסוכן!"
הארי עצר לרגע. הוא הסתכל על ג'יני וויזלי משחקת עם ארנולד הגמד הקטן לזמן מסויים לפני שראה דרך מראה.
"אז מישהו שלח לו את זה בינשוף." הוא אמר. "אמא שלו או מישהו..."
"כל הינשופים נבדקים גם." אמרה הרמיוני. "פילץ' אמר לנו את זה כשהוא תקע את החיישן הסודי שלו בכל מקום שהיד שלו הגיעה."
הפעם זה היה באמת קשה למצוא משהו לענות. נראה היה שלא היה למאלפוי שום דרך שהוא יכול להביא חפץ אפל או מסוכן לתוך בי"ס.
הוא הסתכל בתקווה אל רון, שעדיין ישב עם ידיים משולבות, נועץ מבט בלבנדר בראון.
"אתה יכול לחשוב על דרך כלשהי שמאלפוי..."
"אוך, עזוב את זה, הארי." אמר רון.
"תראה, זה לא אשמתי שסלוגהורן הזמין את הרמיוני ואותי למסיבה המטופשת שלו, אף אחד מאתנו לא רוצה ללכת לזה, אתה יודע!" אמר הארי.
"טוב, אני לא הוזמנתי לאף מסיבה." אמר רון, קם על רגליו שוב. "אני חושב שאני אלך למיטה." הוא צעד דרך הדלת של חדר השינה של הבנים, משאיר את הארי והרמיוני נועצים בו מבט.
"הארי?" אמרה הרודפת החדשה, דמלזה רובינס, מופיעה לפתע.
"יש לי הודעה אליך."
"מפרופסור סלוגהורן?" שאל הארי, מתרומם בתקווה. "לא… מפרופסור סנייפ." אמרה דמלזה.
לבו של הארי שקע.
"הוא אמר שתבוא למשרדו בשמונה וחצי כדי לקיים את הריתות...אר...לא משנה כמה מסיבות הוזמנת אליהם. והוא רוצה שתדע שמויינת עם חביביו של התולעת ג'לי,כדי לנצל את השיקויים.... והוא אמר שאין שום צורך להביא כפפות מגן ו..."
"בסדר." אמר הארי בזעם. "תודה רבה, דמלזה."

פרק מס' 12 - כסף ולשם

איפה דמבלדור היה ומה הוא עשה? הארי תפס מבט על מנהל ביה"ס רק פעמיים במשך השבועות הבאים. כל הופעה שלו בארוחה הייתה נדירה, והארי היה בטוח שהרמיוני צדקה במחשבה שהוא עזב את ביה"ס למס' ימים.
האם דמבלדור שכח את השיעורים שהוא אמור להעביר להארי?
דמבלדור אמר שהשיעורים יונחו לפי מה שנאמר בנבואה, הארי הרגיש מחוזק, מנוחם. ועכשיו הוא הרגיש מזולזל ונטוש.
בחצי הדרך לאוקטובר הגיעה היציאה הראשונה לעיירה הוגסמיד.
הארי תהה אם הטיולים האלו עדיין יהיו מותרים,ואם הם יוצאים,כנראה שכל ההגנה שמסביב לבית הספר תצא גם איתם,זה היה קצת מעיק,אבל זה תמיד טוב לצאת החוצה מאדמות הטירה לכמה שעות.
הארי קם מוקדם בבוקר היציאה, שהיה סוער, והעביר את הזמן עד לארוחת הבוקר בקריאת העותק שלו של הכנת שיקויים למתקדמים. בדרך כלל הוא לא שכב במיטה וקרא ספרי לימוד, בהתנהגות לא הכי בריאה, כמו שרון אמר בצדק, שהייתה מגונה בעיני כולם מלבד הרמיוני, שהייתה בפשטות על טבעית נוהגת כך. כשהארי התעמק בספר הכנת שיקויים למתקדמים של הנסיך חצוי הדם הוא שם לב לכך שאין בו רק הערות קטנות בשביל השיקויים שסלוגהורן מבקש מהם לרקוח,אלא גם הוראות לכישופים ולקללות שהיו משורבטים בשוליים,שהארי היה בטוח שהם הומצאו ע"י הנסיך.
הארי כבר ניסה כמה וכמה כשפים שהיו בספר של הנסיך.
הוא כבר היה בקיא בכישוף שגורם לציפורניים שלך לגדול בצורה מהירה ומדאיגה (הוא ניסה את זה על קראב,מה שהניב תוצאה משעשעת מאוד),בקללה שהדביקה את הלשון לחך(שהיו לזה 2 שימושיים,ראשית,למחיאות כפיים גנרליות,שנית, להתבדח על תמימותו של ארגוס פילץ').
אבל הכישוף הכי שימושי היה כישוף ה"מופליטו",כישוף שממלא את האוזניים של כל מי שסמוך לך בזמזום שלא ניתן לזהות ממי הוא יוצא,מה שהפריע מאוד למהלך השיעורים בכיתה.
נפש החיה היחידה שלא חשבה שהכישוף משעשע הייתה הרמיוני,שהביעה בנוקשות מורת רוח,וסירבה לדבר עם הארי בגלל שהשתמש בכישוף בכל האנשים שבקרבתו.
יושב ומוגבה במיטתו,הארי הפנה את הספר הצידה ובחן יותר מקרוב את את השירבוטים וההערות של כישוף שכנראה גרם לנסיך כמה צרות.
היו הרבה הצטלבויות ומחיקות,אבל לבסוף,בפינת העמוד היה כתוב:
"לביקורפוס (כלמ)"
בזמן שהרוח והגשם המעורב בשלג דופקים באכזריות על החלונות,ובזמן שנוויל נוחר בקול, הארי בהה באותיות הצפופות. כלמ. זה חייב להביע ראשי תיבות כלשהם.
הארי חשב שאולי זה ראשי תיבות של כשפים לא מילוליים.
מצד אחד,הוא עדיין התקשה עם הכשפים הלא מילוליים, משהו שסנייפ הזכיר בתור ביקורת עליו בכל שיעור התגוננת מפני כוחות האופל.
מצד שני,הנסיך הוכיח שהוא מורה הרבה יותר אפקטיבי מאשר סנייפ.
תוך כדי שהוא מוציא את שרביטו ולא ממקד אותו במקום מסויים,הוא נפנף בשרביט שלו ואמר בתוך ראשו "לביקורפוס"
"אההההההההההההההההההההההההההההההה........."
היה הבזק של אור בחדר ואז נשמעו המון קולות.
כולם התעוררו כשרון התחיל להשמיע צרחות. הארי השליך את הכנת שיקויים למתקדמים על הרצפה מרוב בהלה.
רון התגלגל כלפי מטה לפני שקרס בלתי נראית הופיעה והרימה אותו למעלה.
"אני מצטער" צרח הארי בזמן ששימוס ודין התפוצצו מצחוק,ובזמן שנוויל קם מהרצפה אחרי שנפל ממיטתו.
"חכה...אני אוריד אותך רון.."
הוא גישש אחר הכנת שיקויים למתקדמים ודפדף בו בפאניקה,מנסה למצוא את העמוד הנכון.
בסופו של דבר,הוא מצא את המקום של לחש הנגד ופיענח את הכתוב.
הוא התפלל שזה באמת לחש הנגד,והוא חשב "ליברקורפוס" בכל כוחו.
היה עוד הבזק של אור,ורון נפל בחזרה על המזרון שלו.
"סליחה" חזר שוב הארי,תוך כדי ששימוס ודין עדיין המשיכו להתפקע מצחוק
"מחר," אמר רון בקול עמום "אני אשים אותך במקום שעון מעורר"
שזמן שהם התלבשו וריפדו את עצמם באמצעות הסוודרים הסרוגים ביד של גברת וויזלי,ומעל זה לובשים את גלימות החורף,צעיף וכפפות,רון הודה שהלחש שהארי ביצע היה די משעשע.
כל כך משעשע בעצם,שהוא לא בזבז זמן וסיפר להרמיוני על זה להרמיוני במשך כל ארוחת הבוקר.
"...ואז,היה עוד הבזק של אור,ונפלתי בחזרה למיטה שלי" רון גיחך,ואכל את הנקניק שלו.
הרמיוני לא חייכה אפילו לא קצת במהלך כל הסיפור,ואז פנתה להארי בהבעה נרגזת.
"זה היה,אני בטוחה,עוד כישוף מספר השיקויים שלך נכון? היא שאלה.
הארי הזעיף פנים לעברה
"תמיד קופצת ישר לתוצאות ולמסקנות הלא נכונות"
"כך זה היה?"
"ובכן...כן,כך היה,אז מה?"
"אז אתה פשוט החלטת לנסות כישוף לא מוכר,כתוב בכתב יד בספר שיקויים ופשוט לראות מה יקרה?"
"מה זה כל כך משנה אם הוא כתוב ביד?"
"משום,שזה בטח לא קיבל אישור ולא נבדק במשרד הקסמים" אמרה הרמיוני. "וגם בגלל.." היא הוסיפה "שאני מתחילה לחשוב שהנסיך היה קצת חמקני ומטורף"
גם הארי וגם רון צחקו.
"זה היה מצחיק" אמר רון תוך כדי שהוא לוקח את בקבוק הקטשופ שהיה בהישג ידו.
"זה רק בצחוק,הרמיוני"
"רק בצחוק? זה הכל?" אמרה הרמיוני "לתלות אנשים על קרס באוויר ולהפוך אותם?" היא אמרה. "מי היה מבזבז את זמנו ואת האנרגיות שלו בהכנת כישופים והערות כמו אלה?"
"פרד וג'ורג'" אמר רון מושך את כתפיו. "זה לא סוד שהם טובים בדברים האלה ו...."
"אבא שלי" אמר הארי,נזכר לפתע.
"מה?" אמרו רון והרמיוני ביחד.
"אבא שלי השתמש בכישוף הזה" אמר הארי "אני ראי... לופין אמר לי" הפרט האחרון היה שגוי.
האמת הייתה,שהארי ראה את אביו משתמש בכישוף על סנייפ בהגיגית של סנייפ שנה שעברה,אבל הוא מעולם לא סיפר זאת לרון והרמיוני באופן ספציפי על ה"טיול" שלו בהגיגית.
עכשיו הייתה הזדמנות נהדרת בשבילו לחשוף את הנסיך,ויכול להיות שהוא בעצם....
"אולי אבא שלך השתמש בזה,הארי" אמרה הרמיוני "אבל הוא לא היחיד,ראינו הרבה אנשים משתמשים בזה,למקרה ששכחת,אנשים מתנודדים באוויר,צפים,ישנים,חסרי ישע"
הארי בהה בה,לרגע הוא לא הבין בכלל על מה היא מדברת,אבל אז נזכר בהתנהגות של אוכלי המוות באליפות העולם בקווידיץ' לפני שנתיים. רון בא לעזרתו.
"זה לא אותו דבר" הוא אמר "אוכלי המוות עשו את זה בשביל לענות אנשים,הארי ואבא שלו השתמשו בזה רק בשביל הצחוק,את פשוט לא אוהבת את הנסיך" ואז הוא עלה על נקודה רגישה "רק בגלל שהוא יותר טוב ממך בשיקויים...."
"אין מה לעשות!" אמרה הרמיוני כשפניה מאדימות "אני פשוט חושבת שזה חסר אחריות להתחיל לעשות כישופים שאתה אפילו לא יודע מה הם עושים,ותפסיקו כבר לקרא לו "הנסיך",זה סתם כינוי טיפשי,ואם תשאלו אותי,הוא לא נראה לי בן אדם כל כך נחמד!"
"אני לא רואה איך הגעת לזה" אמר הארי מחומם. "אם הוא היה אוכל מוות,הוא לא היה מתגאה בכך שהוא חצוי דם,לא?"
עכשיו כשהארי אמר זאת,הוא נזכר שאביו היה בעצם,טהור דם,אבל הוא דחק את זה ממחשבותיו,הוא יהיה מודאג לגבי זה אחר-כך.
"אוכלי מוות לא חייבים להיות טהורי דם,אין מספיק טהורי דם שנשארו כדי להרכיב את הצבא הזה" אמרה הרמיוני "אני מניחה שרובם הם בכלל חצויי דם,מה שהם שונאים זה ילידי מוגלגים,כך שהם יהיו שמחים לקבל אותך ואת רון"
"אין סיכוי שאוכלי המוות יתנו לי להצטרף" אמר רון בזעם,ונקניקיה עפה לו מהצלחת ונחתה על הראש של ארני מקמילאן. "כל המשפחה שלי הם בוגדים בדם! אנחנו גרועים כמו ילידי מוגלגים אם לא יותר"
"והם בטח ישמחו לקבל אותי" אמר הארי בלגלוג "היינו יכולים להיות חברים טובים,אם לא הייתי מנסה לעצור אותם כל הזמן"
רון צחק למשמע זאת,אפילו הרמיוני העלתה חיוך קלוש.
ההפרעה הגיעה מצד ג'יני.
"היי הארי,אני אמורה להביא לך את זה"
זה היה גליל של קלף שעליו היה רשום את שמו של הארי בכתב נטוי ומוכר.
"תודה ג'יני.... זה השיעור הבא של דמבלדור!" הארי סיפר לרון והרמיוני,פותח את הגליל ומהר קרא את תוכנו.
"יום שני בערב" הוא הרגיש לפתע מאושר "רוצה להצטרף אלינו בהוגסמיד ג'יני?" הוא שאל
"אני הולכת עם דין,אולי נראה אתכם שם!" היא אמרה. היא נופפה לשלום ואז הלכה.
פילץ' עמד בדלתות הכניסה כרגיל,בודק את כל שמות הילדים שהיה להם אישורי יציאה להוגסמיד.
התהליך לקח יותר זמן מהרגיל כי פילץ' בדק 3 פעמים כל תלמיד בעזרת מקל הביטחון שלו.
"למה זה כל כך משנה אם אנחנו לוקחים חפצים אפלים,החוצה?" ביקש רון,מבטו נעוץ במקל הביטחון.
"אולי מכיוון שהוא צריך לדעת מה מכניסים פנימה?"
הבדיקה שלו גרמה לעוד כמה נעיצות על המקל והוא המשיך להסתכל עליו בזמן שהם טיפסו החוצה לתוך הרוח והאבק.
ההליכה להוגסמיד הייתה נוראית,והארי היה צריך להיעזר בצעיף שלו כדי להגן על פניו.
הדרך לכפר הייתה מלאה בתלמידים שהיו צריכים להתמודד בצורה כפולה מהארי עם הרוח.
הארי תהה אם לא היה כדאי להישאר בחדר המועדון החם והנעים.
כשהם סוף סוף הגיעו להוגסמיד וראו שהחנות של זונקו נעלמה,הארי יכול היה לאשר סופית שהטיול הזה לא יהיה מהנה.
רון הצביע לעבר הדובשנרייה שנראתה מעוררת רחמים,והארי רון והרמיוני צעדו פנימה בצעדים מגושמים לתוך מקום המלא.
"תודה לאל" אמר רון מרחרח את ריח הטופי שעטף אותם. "בואו נישאר כאן כל אחר הצהריים"
"הארי,ילדי!" אמר קול רועם מאחוריהם.
"אוי לא" מלמל הארי. שלושתם הסתובב כדי לראות את פרופסור סלוגהורן שלבש כובע פרווה ענקי וגלימה תואמת עם צווארון,מחזיק תיק גדול של אננסים בגוון קריסטל,שהעסיקו לפחות רבע מהחנות.
"הארי,אתה הפסדת 3 מארוחות הערב שלי" אמר סלוגהורן,תופח לו בחוזקה על חזהו. "אני לא חפץ בכך,ילדי,אני חפץ בזה שתבוא! העלמה ג'ריינג'ר אוהבת אותם,הלא כן?"
"כן" אמרה הרמיוני בחסרת ישע "הם באמת..."
"אז אם כך,למה לא באת,הארי?" ביקש סלוגהורן.
"או,היו לי אימוני קווידיץ' פרופסור." אמר הארי,שקבע אימוני קווידיץ' כל פעם שסלוגהורן שלח לו גליל עטוף בסרט סגול. הסטרטגיה הזאת הביאה לכך שרון לא נשאר לבד, והם בדרך כלל צחקו ביחד עם ג'יני,מדמיינים את הרמיוני שותקת ביחד עם מאקלאגן וזאביני.
"ובכן,אני ממש מאחל לכן לנצח את המשחק הראשון הזה אחרי עבודה קשה כזאת" אמר סלוגהורן "אבל הפסקה קטנה מעולם לא פגעה במישהו,מה דעתך על יום שני בערב,אתה בטוח לא רוצה לאמן עם מזג האוויר הזה.."
"אני לא יכול פרופסור יש לי אמ.... פגישה עם פרופסור דמבלדור בערב זה."
"עוד ביש מזל" הכריז סלוגהורן בדרמתיות "טוב,ובכן,אתה לא תוכל להתחמק ממני לנצח,הארי!" ועם נפנוף מלכותי,הוא התנודד אל מחוץ לחנות,בלי להבחין בכלל ברון,כאילו הוא מקק מעוך.
"אני לא מאמינה שהצלחת להתחמק מעוד פגישה" אמרה הרמיוני,מנידה בראשה "הן לא כאלה גרועות,אתה יודע....הן אפילו מהנות לפעמים...." אבל אז היא הבחינה בהבעה של רון "או תסתכלו,הם קיבלו נוצות סוכר מפוארות,רצו אותם לפני כמה שעות!"שמח שהרמיוני שינתה נושא,הארי גילה הרבה יותר התעניינות בנוצות הסוכר המפוארות מאשר הוא היה מגלה בדרך כלל,אבל רון עדיין נראה עגמומי ומשך בכתפיו כשהרמיוני שאלה לאיפה הוא רוצה ללכת עכשיו.
"בואו נלך לשלושת מטאטאים" אמר הארי "יהיה שמה חם"
הם שמו את הברדסים על פניהם ועזבו את הדובשנרייה. הרוח היכתה על פניהם כמו סכין אחרי שעזבו את חומה של הדובשנרייה. הרחובות לא נראו עמוסים במיוחד. אף אחד לא עצר לפטפט,וכל אחד הלך במהירות ליעדו. היוצאים דופן היחידים היו שני אנשים שעמדו לפניהם,עומדים מחוץ לפונדק שלושת המטאטאים. אחד היה מאוד גבוה ורזה. הארי ניגב את הטיפות גשם שהיו על משקפיו והוא זיהה אותו כברמן שעובד בפונדק אחר בהוגסמיד,ראש החזיר.
כשהארי,רון והרמיוני התקרבו יותר,הברמן הידק את גלימתו באזור הצוואר והלך משם,משאיר את האיש הנמוך ממשש משהו בזרועו. הם היו כמה צעדים מהאיש כשהם זיהו את האיש שלפניהם.
"מנדנגוס!"
איש נמוך,עקום רגליים ובעל שיער ג'ינג'י מזדקר,קפץ במקום ומיהר להרים את מזוודת העץ שלו שהייתה פתוחה ובגלל זה תכולתה נשפכה והתפזרה על הארץ.
"הו,היי הארי" אמר מנדנגוס פלצ'ר שנראה מופתע לא מעט. הוא כבר היה בעיצומו של איסוף החפצים שלו במהירות ונראה כמו אדם שנחוש לעזוב כמה שיותר מהר.
"אתה מוכר את כל זה?" שאל הארי,צופה במנדנגוס אורז חפצים ישנים ומלוכלכים לתוך מזוודתו.
"אממ...,ובכן כן,כן" התוודה מנדנגוס בלא רצון. " 'ביא לי את זה"
רון התכופף,הרים את החפץ והגיש אותו למנדנגוס "היי,זה נראה כמו סמל האבירים של..."
"תודה רבה" אמר מנדנגוס במהירות ולקח את הגביע מידי רון ושם אותו חזרה בתוך המזוודה. "ובכן,אני כבר אראה אתכם ו... אווץ"
הארי דחף את מנדנגוס לקיר הפונדק,מחזיק אותו ביד אחת ואת שרביטו ביד שנייה
"הארי!!!" זעקה הרמיוני.
"הוא לקח את זה מהבית של סיריוס" אמר הארי שאפו כמעט נגע באפו של מנדנגוס והריח של האוויר הפך פתאום לריח חריף של טבק ואלכוהול. "סמל האבירים של משפחת בלק נמצא על זה!"
"אני... ובכן.. מה?" אמר מנדנגוס נהפך לאט לאט לסגלגל.
"מה עשית? חזרת לביתו ביום שהוא מת כדי לבוז את השלל שלו?" שאג הארי.
"אני....לא"
"תביא לי את זה"
"הארי,אתה לא חייב!!" צייצה הרמיוני כשמנדנגוס נהיה כחול.
"היה "בנג" והארי הרגיש שידו הרפתה מידו של מנדנגוס בכאב. מנדנגוס ניצל את הרגע,אסף את כוחותיו ונעלם ב "קראק" לפני שהארי חזר אל עצמו.
הארי צעק בקול לכל הכיוונים,מסתובב במקומו כדי לראות לאן מנדנגוס נעלם."תחזור,אתה גנב"
"אין שום טעם הארי.."
טונקס הופיעה משום מקום.
"מנדנגוס נמצא ברגעים אלו,מן הסתם,בלונדון,ואין שום טעם להמשיך לצעוק"
"הוא בזז את השלל של סיריוס!! הוא בזז אותו"
"כן,אבל בכל אופן..." אמרה טונקס שלא נראתה מופתעת מהידיעה.
"אתה לא צריך לעמוד בקור" היא אמרה,ואז הכניסה אותם לתוך פונדק שלושת המטאטאים.
ברגע שהארי נכנס פנימה,הוא שוב צעק "הוא בזז את שלל סיריוס"
"אני יודעת הארי,אבל בבקשה אל תצעק,אנשים מתחילים לבהות בנו" התחננה הרמיוני "שב,ואני כבר אלך להביא לנו משקאות"
הארי עדיין רתח כשהרמיוני חזרה כעבור כמה דקות עם כמה בקבוקי בירצפת.
"המסדר לא יכול להשגיח על מנדנגוס?" ביקש הארי לדעת מהשניים אחרי לגימה הגונה מהבירצפת שלו. "האם הם לא יכולים לפחות לגרום לו לא לגנוב כל דבר שלא הטילו עליו כישוף קיבעון במפקדה?"
"ששש..." אמרה הרמיוני תוך כדי שהיא מסתכלת מסביב כדי לראות שאף אחד לא מאזין להם.
היו זוג אנשים עוטי גלימות שישבו לידם,וזביני שלח מבט חשדני שגם הוא לא ישב רחוק.
"הארי,זה מטריד גם אותי,אני יודעת שהוא גנב את הרכוש שלך..."
הוא נחנק עם הבירצפת שלו,הוא לגמרי שכח שהוא ירש את כיכר גרימולד מספר 12 ואת כל תוכנו.
"זה הדברים שלי" הוא אמר "כן,אני לא מופתע שהוא לא שמח לראות אותי,ובכן,אני הולך לספר לדמבלדור כל מה שקורה פה,הוא היחיד שמפחיד את מנדנגוס"
"רעיון טוב" לחשה הרמיוני,מרוצה מאוד שהארי נרגע "רון,במה אתה מסתכל?"
"בכלום" אמר רון,באמת מסתכל רחוק לעבר הבר,אבל הארי ידע שהוא מנסה לתפוס את עין הברמנית היפה והמושכת,מאדאם רוזמריטה
"אני מניחה שכל מי שבוהה "בכלום" בעלת הפונדק מביאה לו וויסקי אש בחינם" עקצה אותו הרמיוני.
רון התעלם מהקיצה של הרמיוני והמשיך ללגום את הבירצפת שלו בהנאה.
הארי חשב על סיריוס ועל איך שהוא ממילא שנא את גביע הכסף שמנדנגוס גנב.
הרמיוני הקישה אצבעות על השולחן,מבטה נע בין רון לבר.
הארי לגם את מה שנשאר בבקבוק כשהיא אמרה,
"מכיוון שהיום הזה לא ממש מוצלח,מה דעתכם לחזור לטירה?"
שניהם הסכימו. זה לא היה טיול מהנה,ומזג האוויר נהיה גרוע יותר ויותר ככל נשארו.
לכן,הם עוד פעם התעטפו בגלימותיהם,שמו ברדס וכפפות,ועקבו אחרי קייטי בל וחברתה ביציאה מהפונדק והגיעו לרחוב הראשי.
הארי התחיל לחשוב על ג'יני כשחזרו במעלה השביל הקפוא לעבר הוגוורטס.
הם לא התראו איתה בגלל,כך חשב הארי,דין תומאס שישב איתה צמוד אצל מדאם פודיפוט,בית תה,שהיו מיועד לזוגות מאושרים.
תוך כדי שהוא מזעיף את פניו,הוא נאבק שברוח הקרה שהייתה מעורבת עם שלג.
זה היה קצת לפני שהם התחילו לשמוע את הקולות של קייטי בל וחברתה,שהגיעו אליהם בעזרת הרוח. הקולות נהיו חזקים וצורמניים יותר.
הארי פזל לעבר פניהן.לשניהן היה ויכוח בנוגע למשהו שקייטי החזיקה בידה.
"אין לך שום תקנה לין" הארי שמע את קייטי אומרת.
הם פנו בעיקול,ממשיכות ללכת מהר,ועל המשקפיים של הארי היה אדי קור.
בדיוק ברגע שהארי התחיל לנקות את המשקפיים שלו בעזרת הכפפות,לין ניסתה לקחת את החבילה שהחזיקה קייטי.
קייטי נאבקה בה,ומה שהיה בתוך החבילה נפל לרצפה.
מיד עם נגיעתה בחפץ היא נתלתה באוויר, לא כמו רון, שנתלה הפוך, אלה כאילו היא מנסה לעוף, אבל בכל זאת היה משהו לא כשורה, היה לזה אפקט זוועתי.
הרוח פיזרה את שערה של קייטי על פניה ועיניה היו סגורות. על פניה לא הייתה שום הבעה. הארי,רון,הרמיוני ולין עצרו מביטים בפחד על קייטי.
ואז,כשקייטי הייתה תלויה שש רגל מעל האדמה,היא השמיעה צרחה.
העיניים שלה נפקחו שוב,אבל לא משנה מה היא יכלה לראות או מה שהיא הרגישה,היא הראתה פרצוף של כאב עז.
היא צרחה וצרחה.
לין ניסתה למשוך בקרסול של קייטי כדי שהיא תחזור לרצפה.
הארי רון והרמיוני רצו קדימה כדי לעזור ללין,אבל ברגע שהגיעו קייטי נפלה עליהם.
הארי ורון ניסו להרים אותה,אבל היא התנגדה יותר מדי,כך שבקושי הצליחו להמשיך ולהחזיק אותה. הם הניחו אותה על הארץ,ששם היא כבר לא התנגדה,אבל גם לא זיהתה אף אחד מהם.
הארי הסתכל סביבו,הנוף נראה שומם.
"תשארו כאן" הוא צעק לאחרים מבעד לרוח המנשבת בחוזקה "אני הולך לקרא לעזרה"
הוא התחיל לרוץ במהירות לעבר בית הספר. הוא מעולם לא ראה מישהו מתנהג כמו קייטי ולא יכול היה לנחש מה יכול היה לגרום לזה. הוא רץ עד שנפל בתור בור. למזלו רגלים ענקיות הופיעו,מה שנראה כמו הרגליים של האגריד.
"האגריד" הוא התנשף,יוצא בעזרתו מן הבור שאליו נפל
"הארי!" אמר האגריד,שעל גבותיו וזקנו היו פתיתי שלג,ולבש את מעיל הפרווה שלו. " 'ני רק חזרתי מלבקר את גרעפ,אנ'יודע שהחוק אוסר לי ל'בקר אותו אבל..."
"האגריד,מישהו נפגע שם מאחור,או קולל,או משהו כזה..."
"מה?" אמר האגריד,כורע קצת על ברכיו כדי לשמוע טוב מבעד לרוח המנשבת.
"מישהו קולל" חזר הארי.
"קולל? מי קולל,רון? הרמיוני?"
"לא,זה לא הם,זאת קייטי בל,מכאן..."
יחד הם רצו בחזרה לאורך השביל. לא לקח להם הרבה זמן להבחין בהתקהלות שעמדה סביב קייטי שהייתה עדיין שכובה על הארץ וצורחת בחזקה.
רון,הרמיוני ולין,נראו כולם מנסים להשתיק אותה.
"תתרחקו" שאג האגריד "תנו לי לראות אותה"
"משהו קרה לה" התייפחה לין "אני לא יודעת מה.."
האגריד התכופף ליד קייטי לרגע,הסתכל עליה,ואז ללא אזהרה,לקח אותה בזרועותיו ורץ איתה בחזרה לטירה.
כשהאגריד נעלם מאופק,הרמיוני חיבקה את לין.
"קוראים לך לין,נכון?"
הילדה הנהנה
"האם זה קרה סתם ככה או ש..."
"זה קרה כשהעטיפה נקרעה" התייפחה לין,מסתכלת בעטיפה החומה שהייתה כרגע על הקרקע,שחשפה בתוכה שרשרת נוצצת. ידו של רון עטה קדימה כדי לקחת את הדבר אבל הארי העיף לו את היד
"אל תיגע בזה"
הארי כרע גם,מסתכל בשרשרת,מוציא את העטיפה בזהירות
"ראיתי את זה כבר בעבר" אמר הארי,בוהה בחפץ. "זה היה בבורגין ובארקס,לפי 4 שנים בערך,התווית אמרה שזה קולל,קייטי בטח נגעה בזה." הוא הרים את מבטו אל לין שהתחילה לרעוד ללא שליטה.
"מאיפה קייטי השיגה את זה?"
"ובכן,בגלל זה אנחנו רבנו,היא חזרה עם זה מהשירותים של שלושת המטאטאים ואמרה שזאת מתנה בשביל מישהו בהוגוורטס ושהיא השליחה שתביא לו את זה. היא נראתה משועשעת כשהיא אמרה את זה,אוי לא,אוי לא.... בטח היא הייתה תחת קללת אימפריוס ואני לא הבחנתי בזה!!"
לין נכנסה להלם,הרמיוני טפחה לה על הכתף כאות עידוד.
"היא לא אמרה לך מי הביא או הביאה לה את זה?"
"לא,היא לא רצתה להגיד לי,ואמרתי לה שהיא עושה מעשה טיפשי ושלא תביא את זה לבית הספר,אבל היא לא רצתה להקשיב לי ו.... ואז ניסיתי לקחת לה את זה מהידיים שלה ו....ו..."
לין הורידה את פניה בחוסר אונים.
"עדיף שנחזור לבית הספר" אמרה הרמיוני כשזרועה עדיין מסביב לין "נוכל לראות מה מצבה,בואו"
הארי היסס לרגע,לקח את הצעיף שלו,מתעלם מהמבט של רון,ועטף בו בזהירות את השרשרת.
"אנחנו צריכים לקחת את זה למדאם פומפרי" הוא אמר.
וכשהם עקבו אחרי הרמיוני ולין במעלה השביל,הארי חשב בזעם.
הם נכנסו לשטח הטירה כשהוא רצה להתחיל לדבר,כי הוא לא יכול היה להחזיק את מחשבותיו לאורך זמן בלי להגיד אותם.
"מאלפוי ידע על השרשרת הזאת.זה היה בתור חלון זכוכית בחנות של בורגין ובארקס,אני ראיתי אותו מסתכל על זה בתאווה כשהוא היה בחנות עם אביו. וזה מה שהוא קנה כשאנחנו עקבנו אחריו ביום ההוא! הוא זכר את השרשרת והוא חזר כדי לקנות אותה."
"אני..אני לא יודע,הארי" אמר רון בעודו מתלבט "יש הרבה אנשים שהולכים לבורגין ובארקס,והילדה ההיא לא אמרה שקייטי השיגה את זה בשירותים של הבנות?"
"היא אמרה שהיא חזרה מהשירותים עם זה,היא לא אמרה שהיא קיבלה את זה בשירותים עצמם ו...."
"מקגונגל" לחש רון באזהרה.
הארי הסתכל סביב. בטוח מספיק שמקגונגל באה כדי לפגוש אותם.
"האגריד אמר לי שארבעתכם ראיתם מה קרה לקייטי בל,לעלות למשרד שלי מהר בבקשה! פוטר,מה אתה מחזיק?"
"זה הדבר שהיא נגעה בו" אמר הארי
"אלוהים אדירים" אמרה הפרופסור מקגונגל תוך כדי שהיא לוקחת את השרשרת מהארי.
"לא,לא,לא פילץ',הם איתי" אמרה הפרופסור מקגונגל כאשר פילץ' שלף את מקל הביטחון שלו כדי לבדוק אותם. "קח את השרשרת הזאת מייד לפרופסור סנייפ,אבל תדאג שלא תיגע בה,תשאיר אותה בתוך הצעיף."
הארי והאחרים עקבו אחרי הפרופסור מקגונגל ישר לתוך משרדה. החלונות המלוכלכים משלג וגשם דפקו בחוזקה,ובחדר היה קריר,למרות האח הבוערת. היא סגרה את הדלת ואז הלכה מאחורי שולחנה ונעמדה מול הארי,רון,הרמיוני ולין,שעדיין התייפחה.
"ובכן," היא אמרה בקול חד "מה קרה?"
בקושי רב,ועם הרבה עצירות באמצע כדי להשתלט על הבכי,לין סיפרה לפרופסור מקגונגל איך קייטי הלכה לשירותים בשלושת המטאטאים וחזרה עם חבילה בלתי ממוענת בידיה,איך קייטי נראתה מאושרת,ואיך הן התווכחו בקשר להביא לטירה חפץ לא ידוע,והריב שגרם לחבילה להיפתח. בנקודה זו,לין הייתה כל כך מדוכאת שהיא לא הוציאה מילה אחרי זה.
"אוקי,הבנתי" אמרה הפרופסור מקגונגל בהבנה. "עלי למעלה לאגף המרפאה,ותבקשי בבקשה ממדאם פומפרי,להביא לך שיקוי נגד הלם."
כאשר היא עזבה את החדר,פרופסור מקגונגל הסתובבה בחזרה להארי,רון והרמיוני.
"מה קרה כשקייטי נגעה בשרשרת?"
"היא התרוממה באוויר" אמר הארי לפני שרון והרמיוני הספיקו לדבר "ואז היא התחילה לצרוח ונפלה בחזרה,פרופסור,אפשר בבקשה ללכת לראות את פרופסור דמבלדור?"
"המנהל בנסיעה עד יום שני,פוטר" אמרה מקגונגל כשהיא נראית מופתעת.
"בנסיעה?" הארי חזר שוב
"כן פוטר,בנסיעה!" אמרה הפרופסור מקגונגל בהדגשה "אבל כל דבר שאתה רוצה להגיד לו,אתה יכול להגיד לי,אני בטוחה!"
לשבריר שנייה,הארי היסס. פרופסור מקגונגל יכלה לעדכן את דמבלדור בצורה כלשהיא,והמידע לא סבל דיחוי.
"אני חושב שדראקו מאלפוי הביא לקייטי את השרשרת,פרופסור"
רון שישב לימינו נראה מתלבט,והרמיוני שישבה לשמאלו,התרחקה קצת מהארי,כאילו הוא סבל ממחלה מידבקת.
"זאת האשמה מאוד רצינית,פוטר" אמרה פרופסור מקגונגל אחרי הפסקה שהיא הייתה בה בהלם. "האם יש לך הוכחות?"
"לא" אמר הארי "אבל.." ואז הוא סיפר לה על איך הוא עקב אחרי מאלפוי לבורגין ובארקס,ועל השיחה שהוא שמע בינו לבין המוכר בורגין.
כשהוא סיים לדבר,פרופסור מקגונגל נראתה מאוד מבולבלת.
"מאלפוי הביא משהו לתיקון אצל בורגין ובארקס?"
"לא פרופסור,הוא רק שאל את בורגין איך לתקן משהו,הוא לא הביא אותו אליו,אבל בכל אופן,באותה הזדמנות הוא גם קנה משהו,ואני חושב שזאת הייתה השרשרת."
"אתה ראית את מאלפוי עוזב את החנות עם חבילה זהה?"
"לא פרופסור,הוא אמר לבורגין לשמור לו על זה"
"אבל הארי" אמרה הרמיוני "בורגין שאל אותו אם הוא רוצה לקחת את זה איתו ומאלפוי אמר לא.."
"בגלל שהוא לא רצה לגעת בו" אמר הארי בעצבנות.
" אז למה הוא לא אמר לו 'אני אראה מאוד חשוד יורד במורד הרחוב'" אמרה הרמיוני
"אולי כי הוא לא רצה שיראו אותו עם שרשרת כזאת סביב צווארו?" ניחש רון
"אוי באמת רון,הוא היה עוטף אותה וככה לא היה נוגע בה,ואז מכניס אותה לתוך הגלימה שלו ואף אחד לא היה חושד בו,אני חושבת שהוא רצה לקנות משהו יותר גדול מהשרשרת,משהו שאי אפשר להכניס לגלימה בלי שיחשדו בך." והיא חידדה את הנקודה עוד לפני שהארי בכלל יכול היה לקטוע אותה "וכשאני נכנסתי לחנות כדי לראות מה מאלפוי רצה,הצבעתי על השרשרת הזאת,ובורגין אמר לי את המחיר,הוא לא אמר לי שהיא הייתה שמורה למישהו"
"את היית שקופה מדי,מופיעה בחנות 5 שניות אחריו ורוצה לקנות בדיוק מה שהוא קנה,ובכל מקרה,הוא לא היה מספר לך שזה שמור,ומאלפוי יכול היה לחזור ולקחת אותה אחרי זה."
"זה מספיק" אמרה הפרופסור מקגונגל כשהרמיוני פתחה את פיה כדי להשיב להארי "פוטר,אתה לא יכול להאשים את מאלפוי בגלל שהוא ביקר בחנות שבה השרשרת נמכרה,בטח השרשרת יכלה להימכר לעוד אלפי אנשים.."
"זה מה שאמרתי..." אמר רון
"ובכל מקרה,יש לנו אבטחה מתוגברת השנה בבית הספר,ואני לא מאמינה שחפץ מסוג כזה יכול היה להיכנס בלי שנשים לב אליו..."
"אבל.."
"ויותר מזה.." אמרה פרופסור מקגונגל עם נימה של החלטיות בקולה "אדון מאלפוי לא היה היום בהוגסמיד"
הארי התנפל עליה
"איך את יודעת פרופסור?"
"מכיוון שהוא היה בריתוק איתי. הוא לא עשה שיעורי בית בשינוי צורה פעמיים ברציפות. אז,תודה רבה שסיפרתי לי על החשדות שלך פוטר" היא אמרה כשהיא צעדה לקראת ואז עברה אותם
"אבל עכשיו אני צריכה לגשת לאגף המרפאה כד לראות מה המצב של קייטי בל, שיהיה לכולכם יום נעים!"
היא פתחה להם את דלת משרדה. לא הייתה להם ברירה אלא לצאת מן הדלת ללא כל מילה נוספת.
הארי היה כועס שחבריו לא צידדו בו כשהיו במשרד של מקגונגל. בכל מקרה,כשהם יצאו מהמשרד הם המשיכו לדבר על מה שקרה.
"אז למי דעתכם הייתה אמורה קייטי להביא את החבילה?" שאל רון כשהם עלו במדרגות לעבר חדר המועדון.
"רק אלוהים יודע" אמרה הרמיוני "אבל מי שזה לא יהיה,הוא הצליח להציל את נפשו ברגע האחרון,הוא בחיים לא יכול היה לפתוח את החבילה בלי לגעת בשרשרת."
"אני יכול לחשוב על הרבה אנשים" אמר הארי "דמבלדור,אוכלי המוות ישמחו להיפטר ממנו,הוא בטח אחת המטרות שלהם. או סלוגהורן,דמבלדור סיפר לי שוולדמורט מאוד רוצה אותו בצד שלו,ועכשיו הוא בטח כועס שהוא עבר לצד של דמבלדור או..."
"או בך" אמרה הרמיוני,מסתכלת עליו בדאגה
" לא יכול להיות.." אמר הארי " אחרת קייטי הייתה מביאה לי אותו כבר בדרך,זוכרים? היינו מאחורי במהלך כל הדרך מאז שיצאנו משלושת המטאטאים,זאת הייתה הרבה פחות עבודה להביא לי את החבילה לפני הכניסה להוגוורטס,ואז פילץ' היה בודק אותה והכל... מעניין למה מאלפוי אמר לה להיכנס עם זה לתוך הטירה"
"הארי,מאלפוי לא היה בהוגסמיד" אמרה הרמיוני,עומדת על שלה.
"אז הוא היה חייב להשתמש בשליח,קראב או גויל למשל...או באוכלי מוות נוספים,הוא יכול היה להשתמש בשליחים יותר טובים מקראב וגויל,עכשיו שהוא הצטרף אליהם..."
הרמיוני ורון החליפו מבטים של 'אין טעם להתווכח איתו'
הרמיוני דקלמה את הסיסמא לפני האישה השמנה,והיא הביאה לה לעבור לתוך חדר המועדון שהיה מלא בגלימות תלמידים רטובות של תלמידים שחזרו מוקדם בגלל מזג האוויר הרע.
לא היו לחשושים בכל מקום,מה שאומר שהשמועה על התקיפה של קייטי עדיין לא הופצה.
"התקיפה של קייטי הייתה מאוד 'חלקה' אם אתה עוצר לרגע וחושב על זה" אמר רון, תוך כדי שהוא מעיף תלמיד שנה ראשונה מהכורסא הכי קרובה לאח בשביל לשבת בה. "השרשרת לא נכנסה ותקפה בתוך הטירה,מה שיכול היה לגרום לנזקים יותר גדולים"
"אתה צודק" אמרה הרמיוני,מעיפה את רון מהכורסא ומחזירה את תלמיד השנה הראשונה. "זה לא היה כל כך נורא אחרי הכל"
"אבל ממתי למאלפוי יש חכמה וכישרון לתכנן דברים כאלה?" שאל הארי.
לא רון ולא הרמיוני ענו לו על השאלה.

😢 אף אחד לא קורא 😢

בטח קוראאא
רוווצה המשךך

כןןןןןן ורוצים המשך!

האאללוו?

עמוד 4 ופרק 10?
יפה יפהה..
נגיע עוד מעט כבר ל21..


המשךך

פרק שלוש עשרה:התעלומה המסתורית



קייטי נשלחה לבית החולים של הקוסמים על שם הקדוש מנגו, ויום אחרי כבר הופצו בכל בית הספר החדשות שהיא קוללה, על אף שכל הפרטים היו מבולבלים ואף אחד חוץ מהארי, רון, הרמיוני, ולין לא יכלו לדעת שקייטי עצמה לא היתה המטרה האמיתית.
"אה, ומאלפוי ידע כמובן," אמר הארי לרון והרמיוני, שהמשיכו את הרעיון שלהם להיות חרשים בכל פעם שהארי מדבר על התיאוריה שמאלפוי אוכל מוות.
הארי תהה האם דמבלדור יחזור מאיפה שהוא לא יהיה בזמן בשביל השיעור שלהם ביום שני בערב, אבל הוא לא דיבר על זה עם אף אחד, הוא היה בשעה 8 בערב מול המשרד של דמבלדור, ונקרא להיכנס לאחר שדפק על הדלת. שם ישב דמבלדור שנראה עייף בצורה לא רגילה; היד שלו היתה שחורה ושרופה כמו תמיד, אבל הוא חייך כשהוא הורה להארי לשבת. ההגיגית היתה על השולחן עוד הפעם, מוציאה חוטי כסף זוהרים.
" היית עסוק בזמן שלא הייתי פה," אמר דמבלדור." אני מאמין שהיית שם בזמן התאונה של קייטי".
"כן אדוני, איך היא מרגישה?
"מזל עדיין מאוד חולה,למרות שהיא היתה ברת מזל בצורה יחסית. היא נגעה בשרשרת בחלקת עור קטנה ככל האפשר. היה חור קטן בכפפה שלה. אם היא היתה עונדת אותה, או אפילו מחזיקה אותה ביד ללא הכפפה,היא היתה מתה,אולי מיד. "במזל פרופסור סנייפ יכל לעשות מספיק כדי לעצור את הפעילות המהירה של הקללה-".
"למה הוא?" שאל הארי במהירות. "למה לא מדאם פופרי?"
"חצוף" אמר קול רך באחד התמונות שעל הקיר, ופיניאס ניגלוס בלק, הסבא של הסבא של סיריוס, הוציא את הראש שלו. "אני לא הרשתי לתלמיד לשאול ששאלה כזאת בזמן שאני הייתי בהוגוורטס".
"כן, תודה לך, פיניאס" אמר דמבלדור בשקט פרופסור "סנייפ יודע קצת יותר ממדאם פופרי הארי על האומנויות האפלות, הארי. בכל מקרה, בית החולים על שם הקדוש מנגו שולח לי דיווח כל שעה, ואני מקווה שקייטי תחלים החלמה מלאה בזמן הקרוב".
"איפה היית בסוף השבוע האחרון אדוני?" שאל הארי, ופתאום התעוררה בו תחושה שהוא משחק במזל, שלו תחושה גלויה שהיה שותף לה פיניאס ניגלוס, שלחש ברכות.
"מוטב שאני לא יגיד את זה עכשיו", אמר דמבלדור. "בכל מקרה, אני יספר לך על זה ישירות במועד מאוחר יותר".
"אתה תספר?" אמר הארי, החרד.
"כן, אני מאמין שכן", אמר דמבלדור, בזמן שהוא מוציא בקבוק חדש של זכרונות כסופים מתוך הגלימה שלו.
"אדוני", אמר הארי בחשש, "אני פגשתי מנדנגוס בהוגסמיד". "אה כן, אני כבר הוזהרתי שמנדנגוס טיפל לך בצוואה ולקח לך דברים", אמר דמבלדור, זועף קצת. "הוא נעלם מהאזור אחרי שתפסת אותו מחוץ לשלושת המטאטאים, מוטב שהוא לא יתייצב מולי בכל מקרה, הוא לא ייקח עוד שום דבר מהדברים של סיריוס".
"החצוי הדם המטונף הזה לקח ירושה של משפחת בלק?" שאל פיניאס, הרוגז והוא יצא מהתמונה שלו, בטח כדי לבקר בכיכר גרימולד, מס' 12.
"פרופסור", אמר הארי, אחרי הפסקה קלה, "האם הפרופסור מקגנוקל סיפרה לך מה שסיפרתי לה אחרי שקיטי? נפצעה על דראקו מאלפוי?"
היא סיפרה לי על החשדות שלך, אמר דמבלדור.
"ואתה חושב –"
"אני ינקוט בצעד חמור נגד כל אחד שהיה לו יד בתאונה של קייטי", אמר דמבלדור. "אבל מה שבאמת מטריד אותי עכשיו הארי, זה השיעור שלנו". בכל מקרה הארי לא אמר עוד כלום על דראקו מאלפוי, אלא צפה בדמבלדור שופך זכרונות טריים לתוך ההגיגית.
"אתה בטח זוכר, שסיימנו את השיעור הקודם שלנו בנקודה שבה איזה מוגל, תום רידל לקח מכשיפה לאישה, מרופא ואחרי זה חזר למשפחה שלו בהנגלטון. מרופא נשארה לבד בלונדון, וחיכתה לבן שלה שיום אחד יהפוך ללורד וולדמורט".
"איך אתה יודע שהיא הייתה בלונדון, אדוני". "בגלל שהם מצאו שם את הגופה שלה בעזרת צירוף מקרים מוזר ושמצאו אותם מצאו גם את השרשרת שקודם דיברנו עליה".
הוא נגע אם השרביט שלו נגיעה אחת בתוך ההגיגית ואז מתוך ההגיגית יצאה איש קטן וזקן הולך בכעס כסוף כמו רוח אבל נראה קצת יותר חי.
ואז הוא התחיל לדבר "כן אנחנו נצטרך את זה בנסיבות מיוחדות אמרה מכשפה צעירה. אנחנו נצטרך את זה לפני החג היא אמרה את זה לפני הרבה שנים. היא אמרה שהיא צריכה את הזהב ממש דחוף זה כבר היה צפוי מראש. כי היא הייתה מכוסה בסחבות וכבר הייתה בחודשים האחרונים של ההיריון... היא אמרה שהטבעת הזאת הייתה שייכת לסלאזאר סליטרין. נו אנחנו שומעים את הסיפור הזה כל הזמן אה... זה היה שייך למרלין זה היה המקום האהוב עליו וכשאני הסתכלתי עליו היה עוד הסמל שלו עליו וכמה קסמים קטנים יכולים להוכיח את האמת. שזה אמור להפוך את הקומקום הזה ליקר. יותר לא היה לה שום ידיעה כמה הקומקום הזה שווה. והיא הייתה שמחה לקבל 10 אוניות עבור זה. זה העיסקה הכי טובה שאי פעם עשו."
דמבלדור עירבב עוד ערבוב אחד גדול וכרקטקוס בורק נעלם חזרה בתוך הגיגית.
"הוא נתן רק את ה-10 אוניות?"שאל הארי מיד.
"כרקטקוס בורק אף פעם לא היה ידוע בנדיבות שלו" אמר דמבלדור."אז אנחנו יודעים שקרוב לסוף מרופא הייתה לבד בלונדון והייתה מיואשת כדי להשיג זהב היא הייתה מיואשת מספיק בשביל למכור את הדבר היחידי היקר של המשפחה שהיה אצלה הטבעת של מרבולו"."אבל היא יכלה לעשות קסמים" אמר הארי מחוסר סבלנות "היא יכלה להשיג אוכל וכל דבר אחר בשבילה בעזרת קסמים, היא יכלה?"
"אה.." אמר דמבלדור "אולי היא יכלה. אבל מה שאני מאמין בו ואני מנחש שוב אבל אני כמעט בטוח שאני צודק- זה קרה שבעלה עזב אותה מרופא הפסיקה להשתמש בקסמים. אני לא חושב שהיא רצתה להיות מכשפה יותר. ברור היה שהיא הייתה יכולה אחרי שאהבה האין סופית שלה נגמרה זה יכול לקרות. בכל מקרה כמו שאתה עומד לקרות היא סירבה להשתמש בקסמים אפילו בשביל להציל את החיים שלה. היא אפילו לא הסכימה להישאר בחיים בשביל הבן שלה!!.
אתה יכול להרגיש טיפה עצוב בשביל לורד וולדמורט?"
"לא" אמר הארי במהירות "אבל לה הייתה בחירה לא כמו לאימא שלי -"
"לאימא שלך היתה בחירה גם" אמר דמבלדור בעדינות. "כן מרופא רידל היא בחרה למות במקום לעזור לבן שלה שהיה צריך אותה אבל אל תשפוט אותה קשה הארי. הייתה לה חולשה בגלל סבל ולעולם לא היה לה את האומץ של אימא שלך ועכשיו אם תועיל בטובך לקום ..."
"לאיפה אנחנו הולכים הפעם?" שאל הארי שדמבלדור הצטרף אליו בקדמת השולחן.
"הפעם הזאתי" אמר דמבלדור "אנחנו הולכים להיכנס לתוך הזיכרון שלי. ואני חושב שאתה תמצא שהזיכרון גם עשיר במידע וגם אתה תיהיה מרוצה אחריך הארי..".
הארי התכופף מעל ההגיגית הפנים שלו שברו את השלווה של הזיכרון ועוד הפעם הוא נפל לתוך החשיכה... ושניות אחרי זה כף הרגל שלו נגעה באדמה הוא פתח את עיניו וגילה שהוא ודמבלדור נמצאים ברחוב ישן ומלא אנשים בלונדון.
"הנה" אני אמר דמבלדור מצביע על דמות גבוהה ורחוקה שהלך לפני הסוס שמחלק את החלב.
העלם הצעיר הזה אם השיער הארוך והזקן הזה הערמוני היה דמבלדור. הוא הלך לבד על המדרכה שהוא לובש חליפה בצבע שזיף.
"חליפה יפה" אמר הארי לפני שהוא יכל לעצור את עצמו אבל דמבלדור רק גיחך בזמן שהם עכבו אחרי הדמות הצעירה שלו ובסוף הם עברו כמה שערי ברזל ונכנסו לתוך חצר קדמית מפחידה למדי שמוקפת בגדר גבוהה. הוא התקדם כמה צעדים ודפק על הדלת הקדמית. אחרי רגע או שתיים הדלת נפתחה על ידי ילדה מטונפת שלבשה סינר.
"אחר צהרים טובים. יש לי פגישה עם גברת קול מי שאני מאמין שהיא האחראית על הבית כאן." "אווו...." אמרה הילדה ולקחה את דמבלדור לחדר קבלת האורחים. "אממממ... רק רגע ... גברת קול ..! "היא צעקה אחרי הכתפיים.
שלה הארי שמע הקול מרוחק צועק משהו בתשובה. הילדה חזרה תיכנס. היא בדרך. החדר היה עלוב אבל נקי להפליא הארי ודמבלדור הזקן נכנסו לחדר לפני שהדלת נסגרה אחריהם. אישה רזה להחריד התקדמה במהירות לקראתם. היה לה פנים אם קווי מתהר חדים שהיו יותר מדאיגים מאשר לא נחמדים ודיברה מאחורי הכפתיים שלה ללובשת סינר אחרת בזמן שהיא הלכה לדמבלדור .

"...ותיקח את היוד למעלה למרתה ובילי סטאבס אסף את הגלדים שלו ואריק וואליס טפטף על כל הסדינים. ובנוסף לכל יש לו גם האבעבועות רוח היא אמרה לאף אחד מיוחד" ואז העיניים שלה נפלו על דמבלדור והפסיקה לעקוב אחרי החולים שלה מודהמת כאילו עברה לידה הרגע חיה מוזרה. "אחרי הצהריים טובים אמר דמבלדור" גברת קול רק פיהקה.
"השם שלי זה אלבוס דמבלדור. אני שלחתי לך מכתב בבקשה לקבוע פגישה ואת ברוב נדיבותך הזמנת אותי לכאן.
גברת קול הסתכלה עליו בלי למצמץ ולבסוף החליטה שדמבלדור הוא לא הזיה היא אמרה בתשישות "אוו... כן אז-א"ז אני מניחה שניכנס לחדר שלי ... "
היא הוליכה את דמבלדור לתוך חדר וקטן שנראה חצי ישיבה וחצי משרד. הוא היה עלוב והרהיטים לא היו מתאימים. היא הזמינה את דמבלדור לשבת על כיסא רופף והיא ישבה מהצד השני של השולחן מסתכלת עליו בעצבנות.
"אני פה כמו שכתבתי במכתב שלי לדון בעתידו של תום רידל" אמר דמבלדור.
"האם אתה רוצה לאמץ אותו למשפחה?" שאלה גברת קול.
"לא אני מורה". אמר דמבלדור. "אני באתי לכאן כדי להציע לתום מקום בבי"ס שלי".
"איזה בי"ס זה?"
"הוא נקרא הוגוורטס" אמר דמבלדור.
"ואיך הגעת להתעניין בתום."
"אנחנו מאמינים שיש לו את היכולות שאנו מחפשים."
"אתה מתכוון שהוא מגמה? איך הוא זכה במגמה אם הוא אף פעם לא התמודד על אחת. אהה.. השם שלו היה ברשימות של הבי"ס שלנו מאז שהוא נולד-" .
"מי רשם אותו? ההורים שלו?"
לא היה שום ויכוח שגברת קול מתנהגת בצורה קשה. למעשה דמבלדור שם לב לכך גם והארי ראה אותו מוציא את היד שלו מהחליפה ובאותו זמן הוא הרים מהשולחן של גברת קול דף חלק לחלוטין .
הנה אמר דמבלדור שהוא מנופף ביד השנייה שלו בזמן שהוא העביר לה את הדף אני חושב שזה יסביר הכול.
העיניים של גברת קול היו לרגע לא בפוקוס והיא עברה להביט ברצינות על הנייר החלק לכמה רגעים.
זה נראה כמו הוראה היא אמרה בשקט היא החזירה את הנייר. בחזרה ל דמבלדור והעניים שלה פתאום הסתכלו על בקבוק של ג'ין (סוג של משקה) ושתי כוסות שלא היו שם לפני רגע.
"אה... אני יכולה להציע לך כוס של ג'ין?" בקול יותר מעודן.
"תודה רבה לך" אמר דמבלדור זורח.
זה ישר היה ברור שגברת קול היא לא חובבנית שמדובר בשתיית ג'ין. שהיא מוזגת לשתיהם עוד כמות נחמדה של ג'ין היא שתתה את שלה בלגימה אחת. ונראה שהיא לא מהססת כמו מקודם.
"אני תוהה מתי תספרי לי משהו על ההיסטוריה של תום רידל? אני חושב שהוא נולד פה בבית היתומים?"
"זה נכון" אמרה גברת קול מוזגת לעצמה עוד ג'ין. "אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול כי בדיוק באותו יום אני התחלתי לעבוד פה בעצמי. ניו יורק הייתה כולה מכוסה בשלג היה זה לילה קשה. ואיזה נערה צעירה קצת יותר מבוגרת מקצת שאני הייתי באותו זמן בא לכיוון הבית היא דפקה בדלת והכנסנו אותה פנימה. היה לה תינוק בערך בן שעה ושעה אחרי שהיא הגיעה היא נפטרה".
גברת קול הנהנה בצורה מרשימה ולקחה עוד לגימה מהג'ין.
"היא אמרה משהו לפני שהיא מתה ? משהו על אבא של הילד? "
עכשיו אחרי שהוא שאל אותה אמרה גברת קול שעכשיו נראתה הרבה יותר נהנית מעצמה עם הג'ין ביד שלה. "אני זוכרת שהיא אמרה לי אני מקווה שהוא יהיה כמו אבא שלו ואני לא אשקר היא רצתה את זה בגלל שהיא הייתה מכוערת- ואז היא סיפרה לי שלבעלה קראו תום ולאבא שלה קראו מרבולו- כן אני יודע זה שם מצחיק נכון? אנחנו תהינו אם היא באה מאיזה קרקס – והיא אמרה שהשם משפחה של הילד הוא רידל, והיא מתה רגע אחרי זה בלי שום מילים נוספות.
טוב אנחנו קראנו לו בדיוק כמו שהיא אמרה זה נראה כל כך חשוב לנער הענייה אבל לא תום ולא מרבולו ולא אף אחד אחר באו לראות את תום אז הוא נשאר בבית היתומים והוא פה עד עכשיו."
וגברת קול מזגה לעצמה כמעט בלי לשים לב עוד כוס בריאה של ג'ין. שני כתמים ורודים הופיעו על הלחיים. שלה ואח"כ היא אמרה" הוא היה ילד ממש מצחיק".
"כן תיארתי לעצמי שהוא יהיה כזה".
"הוא גם היה תינוק כיפי הוא אף פעם לא בכה אתה יודע? אז כשהוא נהיה קצת גדול יותר הוא היה ...... די מוזר."
"באיזה צורה?" שאל דמבלדור מיד.
טוב הוא –"
אבל מרת קול קמה לאט ולא היה שום דבר מטושטש או לא ברור במבט החוקר שהיא הסתכלה בו על דמבלדור מאחורי הכוס הג'ין שלה. "הוא בטוח אמור לקבל מקום בבי"ס שלך?" שאלה גברת קול בטוח אמר דמבלדור. "ושום דבר שאני יאמר לא יוכל לשנות את זה?"
"שום דבר" אמר דמבלדור.
"אתה תיקח אותו בכל מקרה?"
"בכל מקר"ה חזר דמבלדור ברצינות.
היא תקעה בו מבט של החלטה האם להאמין לו או לא. לאחר מכן היא החליטה שהיא יכולה בגלל שהיא אמרה את זה באופן פתאומי ולא צפוי "הוא מפחיד את הילדים האחרים". "את מתכוונת שהוא מציק?" שאל דמבלדור.
"אני חושבת שהוא חייב להיות "אמרה גברת קול במבט קצת קודר "אבל קשה לתפוס אותו בשעת מעשה יש אירועים שבהם הוא עושה דברים... תוך רוע לב..."
דמבלדור לא לחץ עליה למרות שהארי יכל להגיד שזה מעניין אותו. היא לקחה עוד לגימה של ג'ין והסומק בלחיים שלה גדל קצת.
"בילי סטאבס ... הפך לארנב טוב תום אמר שהוא לא עשה את זה ואני בכלל לא מבינה איך הוא יכל אבל בכל מקרה אני לא יכולה להאשים אותו, נכון?"
"אני לא חושב ככה" אמר דמבלדור בשקט.
"אבל אני לא חושבת שאתה יודע איך הוא יכל לעשות את זה. כל מה שאני יודעת זה שבילי ותום רבו יום אחד לפני. ואז-" גברת קול לקחה עוד לגימה של ג'ין בזמן שהיא שופכת קצת על הסנטר –"אווו... וביציאה בקיץ אתה יודע אנחנו מוציאים אותם פעם בשנה החוצה פעם בשנה לחוף הים ואמי בנסון ודניס בישופ הם לא היו ממש בסדר אחרי זה והדבר היחידי שהם אמרו זה שהם נכנסו עם תום רידל למערה .והוא היה מוכן להישבע שזה לא הוא אבל משהו קרה אני בטוחה בזה. אבל הוא גם עשה הרבה דברים מצחיקים ..."
היא הסתכלה שוב על דמבלדור הוא ראה שהלחיים שלה מסמיקות. "אני לא חושבת שהרבה אנשים ירצו לראות אותו פה שוב. "
"את מבינה ? אנחנו לא יכולים לשמור עליו כל השנה. הוא יצטרך לחזור לפה לפחות בחופשת הקיץ."
"טוב זה עדיף מאשר כל השנה" אמרה גברת קול עם שיהוק קטן. היא הסתכלה על הרגליים שלה וזה הרשים את הארי שהיא הצליחה להיות בשקט אפילו אם שני הגומות שעשה הג'ין נעלמו. "אני חושבת שאתה תרצה לראות אותו".
"מאוד" אמר דמבלדור.
היא הוליכה אותו מחוץ למשרד שלה והם טיפסו במדרגות האבן כשהיא צועקת הוראות אזהרה לילדים בזמן שהיא חלפה על פניהם. הארי ראה שכולם לבשו את התלבושת האפורה. והם נראו כולם מטופלים בצורה טובה אבל היה ברור שזה לא מקום טוב כל כך לגדול בו.
"הנה הגענו" אמרה גברת קול שהם נעצרו מול הדלת הראשונה בקומה השנייה. גברת קול דפקה פעמיים ונכנסה.
"תום? יש לך אורח. זה אדון דמברטון- סליחה דנברבור (טעות מכוונת)-הוא בא לספר לך- טוב אני אתן לו לספר". והארי ושני הדמבלדורים נכנסו לחדר וגברת קול סגרה סגרה את הדלת מאחוריהם. זה היה חדר קטן שאין בו שום דבר חוץ מארון בגדים ושידה.

ילד ישב על הכיסוי האפור,רגליו פרושות לפניו,הוא החזיק ספר
לא היה שום זכר מהגאנטים בפניו של טום רידל.מרופ קיבלה את משאלת המוות שלה,הוא היה העתק אביו הנאה בזעיר אנפין,גובה מוגזם לגיל אחד עשרה,שיער כהה,ופנים חוורות.
עיניו הצטמצמו מעט כשהביט בהופעתו המשונה של דמבלדור. היה רגע של שתיקה.

"מה שלומך,טום?" אמר דמבלדור,הולך לקראתו ומושיט את ידו.
הילד הסס,אז לקח אותה,והם לחצו ידים.דמבלדור משך את כסא העץ קשה שליד רידל,כך ששניהם ביחד נראו כמו חולה בבית חולים ומבקר.
"אני פרופסור דמבלדור."
"פרופסור?" חזר רידל,הוא נראה חושד. "האם זה כמו 'דוקטור'? בשביל מה אתה פה? האם היא הביאה אותך כדי להביט בי?" הוא הצביע על הדלת שגברת קול בדיוק עזבה דרכה.
"לא,לא," אמר דמבלדור,מחייך.
"אני לא מאמין לך," אמר רידל. "היא רוצה שאבדק,נכון? ספר את האמת!"

הוא דיבר בקול מצווה שהיה כמעט מזעזע. זאת היתה פקודה,וזה נשמע שהוא נתן אותה לפני. עיניו התרחבו והוא נעץ מבט נוקב בדמבלדור,שלא אמר דבר ורק המשיך לחייך בנעימות.
אחרי כמה רגעים רידל הוריד את מבטו,למרות שהוא נראה עדיין חשדני.
"מי אתה?"
"אמרתי לך. שמי הוא פרופסור דמבלדור ואני עובד בבית ספר שנקרא הוגוורטס. באתי להציע לך מקום בבית הספר שלי-בית הספר החדש שלך,אם תרצה לבוא."
התגובה של רידל היתה הכי מפתיעה. הוא זינק מהמטה והתרחק מדמבלדור בנסיגה,הוא נראה זועם.
"אתה לא יכול לשטות בי! בית חולים לחולי נפש,משם אתה,לא? 'פרופסור' כן,כמובן-ובכן,אני לא הולך,רואה? החתולה הזקנה הזאת היא היחידה שצריכה להיות בבית משוגעים.אני מעולם לא עשיתי כלום לאמי בנסון הקטנה או דניס בישופ, ואתה יכול לשאול אותם,הם יאמרו לך!"
"אני לא מבית החולים לחולי נפש," אמר דמבלדור בסבלנות. "אני מורה,ואם תשב בשקט,אני אספר לך על הוגוורטס.כמובן,אם תעדיף לא לבוא לבית הספר, אף אחד לא יכריח אותך-"
"אני רוצה לראות אותם מנסים," לעג רידל.
"הוגוורטס," דמבלדור המשיך, "כאילו שלא שמע את מילותיו האחרונות של רידל, "זה בית ספר לאנשים עם כוחות מיוחדים-"
"אני לא משוגע!"
"אני יודע שאתה לא משוגע. הוגוורטס הוא לא בית ספר לאנשים משוגעים. זה בית ספר של כישוף!"
היה שקט.רידל קפא,פניו חסרי הבעה,אבל עיניו הביטו בעיניו של דמבלדור, עובר מאחת לשניה, מנסה לתפוס בהם את השקר.
"כישוף?" הוא חזר בלחישה.
"זה נכון," אמר דמבלדור.
"זה...זה כישוף, מה שאני יכול לעשות?"
"מה זה מה שאתה יכול לעשות?"
"כל מיני,"התנשף רידל.סומק של התרגשות עולה מצווארו ללחייו השקועות. הוא נראה קודח.
"אני יכול לגרום לסיגי ברזל לזוז מבלי שאני נוגע בהם.אני יכול לגרום לחיות לעשות מה שאני רוצה שהם יעשו,בלי לאלף אותם.אני יכול לגרום לדברים רעים שיקרו לאנשים שמעצבנים אותי.
אני יכול לגרום להם כאב אם אני רוצה."
רגליו רעדו,הוא מעד קדימה והתישב על המטה שוב,מביט בידיו,ראשו מתנדנד בתפילה.
"ידעתי שאני שונה," הוא לחש לאצבעותיו הרועדות. "ידעתי שאני מיוחד.תמיד,ידעתי שהיה משהו.
"אם כך,לגמרי צדקת," אמר דמבלדור,שכבר לא חייך יותר,אבל צפה ברידל בתשומת לב. "אתה קוסם."
רידל הרים את ראשו. פניו שינו צורה,היתה שמחה פראית עליהם,למרות זאת, זה עדיין לא גרם לו להראות טוב יותר.להיפך,תווי פניו החטובים יפה נראו בצורה כלשהי מחוספסות,הבעתו נראתה כמעט אכזרית.
"האם גם אתה?"
"כן,גם אני קוסם."
"תוכיח את זה," אמר רידל באחת,עם מעט מהטון המצווה שהשתמש בו כשאמר, "ספר את האמת.,
דמבלדור הרים את גבותיו. "אם,כמו שאני מבין,אתה מקבל את מקומך בהוגוורטס-"
"כמובן שאני לוקח!"
"אז תצטרך לפנות אלי כ 'פרופסור' או 'אדוני' ."
הבעתו של רידל התקשחה לפני שענה,בצליל מנומס לבלי הכר בקולו, "אני מצטער אדוני.אני התכוונתי-בבקשה,פרופסור,תוכל להראות לי-?"

הארי היה בטוח שדמבלדור יסרב,שהוא יאמר לרידל שיהיה שפע של זמן להוכחה מעשית בהוגוורטס,שהם כרגע בבנין מלא במוגלגים, וחייבים לכן להיות זהירים. להפתעתו הגדולה,בכל אופן,דמבלדור שלף את שרביטו מכיס פנימי בז'קט שלו,מצביע על ארון הבגדים העלוב בפנה,ומעניק לשרביט נפנוף שטחי.
הארון עלה בלהבות.

רידל קפץ על רגליו,הארי בקושי האשים אותו על כך שילל בהלם ובזעם,כל חפציו חייבים להיות שם. אבל מיד כשרידל הסתובב לדמבלדור,הלהבות נעלמו,עוזבות את הארון לגמרי בלי נזק.

רידל העביר את מבטו מהארון לדמבלדור,אז עלתה על פניו הבעת חמדנות,הוא הצביע על השרביט. "איפה אני יכול לקבל אחד מאלה?"
"כל דבר בעיתו," אמר דמבלדור. "אני חושב שיש משהו שמנסה לצאת מהארון."
"וללא ספק,דפיקות חלשות נשמעו מבפנים.בהתחלה רידל נראה מבוהל.
"תפתח את הדלת," אמר דמבלדור.
רידל הסס,ואז חצה את החדר ופתח לרווחב את דלת הארון.
במדף העליון מעל מעקה מרופט של בגדים,קופסת קרטון קטנה נעה ודפקה כאילו שיש בה כמה עכברים משוגעים.
תוציא אותה," אמר דמבלדור.
רידל הוריד את הקופסא המשתוללת,נראה שבטחונו התערער.
"האם יש משהו בקופסא שאתה צריך שלא יהיה שם?" שאל דמבלדור.
רידל זרק אל דמבלדור מבט ארוך,ברור וערמומי. "כן,אני מניח שכך,אדוני," הוא אמר לבסוף,בקול חסר הבעה.
"תפתח אותה," אמר דמבלדור.
רידל הוריד את המכסה ושפך את תוכן הקופסא על מיטתו מבלי להביט בו.
הארי שצפה לדבר הרבה יותר מרגש,ראה בלגן של דברי יום יום:יו-יו,אצבעון כסוף, ומפוחית פה מוכתמת ביניהם.ברגע ששחרר אותם מהקופסא הם שכבו בשקט על כיסוי המיטה הדק.
"אתה תחזיר אותם לבעלים שלהם עם התנצלות," אמר דמבלדור בשקט,מכניס את שרביטו בחזרה לז'קט. "אני אדע כשזה יעשה. וראה הוזהרת,גניבות לא יתקבלו בהוגוורטס."
רידל לא נראה נבוך,הוא עדיין הביט בקרירות וביקורתיות בדמבלדור. לבסוף הוא אמר בקול חיוור, "כן,אדוני."
"בהוגוורטס," המשיך דמבלדור, "נלמד אותך לא רק להשתמש בקסמים,אלא גם לשלוט עליהם.אתה –בשוגג,אני בטוח-בדרך שאף אחד בבית הספר שלנו לא מתיר.אתה לא הראשון,וגם לא האחרון,שמרשה לקסמים שלך לברוח ממך. אבל אתה צריך לדעת שהוגוורטס יכול לסלק תלמידים,ומשרד הקסמים-כן,יש משרד-יעניש מפר חוק בחומרה.כל הקוסמים החדשים חייבים להסכים לזה,בכניסה לעולם שלנו,שהם יציתו לחוקינו."
"כן,אדוני," אמר רידל שוב.
אי אפשר היה לדעת מה הוא חושב,פניו נשארו חתומות כשהוא החזיר את הכניס את המטמון הקטן של החפצים הגנובים בחזרה לקופסת הקרטון.
כשהוא סיים, הוא פנה לדמבלדור ואמר גלויות,"אין לי בכלל כסף."
"זה ללא ספק ניתן לתיקון," אמר דמבלדור,מוציא ארנק כסף מעור מכיסו.
"יש קופה בהוגוורטס לאלה שזקוקים לסיוע לקנות את הספרים והגלימות שלהם.אתה כנראה תצטרך לקנות כמה מספרי הכישוף שלך מיד שניה,אבל-"
"איפה אתה קונה את ספרי הכישוף שלך?" קטע אותו רידל,שלקח את תיק הכסף הכבד מבלי להודות לדמבלדור,ובחן עכשיו אונית זהב שמנה.
"בסמטת דיאגון," אמר דמבלדור. "יש לי את רשימת הספרים וציוד בית הספר שלך איתי. אני יכול לעזור לך למצוא הכל-"
"אתה בא איתי?" שאל רידל,מרים את מבטו.
"ללא ספק,אם אתה-?
"אני לא צריך אותך," אמר רידל. "אני רגיל לעשות דברים בעצמי,אני מסתובב בלונדון לבדי כל הזמן.איך אתה מגיע לסמטת דיאגון-אדוני?" הוא הוסיף,תופס את עיניו של דמבלדור.
הארי חשב שדמבלדור יתעקש ללוות את רידל,אבל פעם נוספת הוא הופתע,ואחרי שספר לרידל בדיוק איך להגיע לקלחת הרותחת מבית היתומים,הוא אמר, "אתה תהיה מסוגל לראות את זה,אף על פי שמוגלגים מסביבך-אנשים לא קוסמים,לא יוכלו.תבקש מהמוזג טום-קל מספיק כדי לזכור,כשהוא חולק את שמך-"
ברידל עברה עווית נרגזת,שנסה לגרש אותה כמו זבוב טורדני.
"אתה שונא את השם 'טום'?"
"יש הרבה טומים," מלמל טום.ואז כאילו לא יכל להדחיק את השאלה,כאילו שזה התפרץ ממנו,הוא שאל,"האם אבי היה קוסם? קראו לו טום רידל גם, הם ספרו לי."
"אני חושש שאני לא יודע," אמר דמבלדור,קולו מלטף.
"אמא שלי לא היתה יכולה לעשות קסמים,או שהיא לא היתה מתה," אמר רידל, יותר לעצמו מאשר לדמבלדור."זה חייב להיות הוא. אז-כשיהיה לי את כל הציוד-מתי אני בא להוגוורטס?"
"כל הפרטים בחתיכת הקלף השניה שבמעטפה שלך," אמר דמבלדור. "אתה עוזב מהתחנה בקינג קרוס בראשון לספטמבר.יש שם גם כרטיס."
רידל הנהן.דמבלדור קם על רגליו והושיט את ידו שוב. בעודו לוקח אותה, אמר רידל,"אני יכול לדבר עם נחשים.גיליתי את זה כשהלכנו לכפר בטיולים-הם מצאו אותי,הם לחשו אלי.האם זה נורמלי לקוסם?" הארי יכל לומר שהוא עיכב כל הזכרה על הכוח המוזר הזה עד עכשיו,נחוש להרשים.
"זה לא רגיל," אמר דמבלדור,אחרי רגע של היסוס, "אבל לא בלתי קיים."
הטון שלו היה שטחי אבל עיניו נעו בסקרנות על פניו של רידל.הם עמדו לרגע,איש וילד,מביטים אחד על השני.ואז לחיצת היד התנתקה,דמבלדור עמד ליד הדלת.
"להתראות,טום,אני אראה אותך בהוגוורטס."
"אני חושב שזה יספיק," אמר דמבלדור בעל השער הלבן שלצידו של הארי,ושניה אחר כך,הם המריאו דרך החשכה חסרי משקל שוב, לפני שנחתו במשרד של היום.
"שב," אמר דמבלדור,נוחת ליד הארי.הארי ציית מוחו עדיין מלא במה שראה הרגע.
"הוא האמין יותר מהר ממה שאני-אני מתכוון,כשספרת לו שהוא קוסם," אמר הארי. "אני לא האמנתי להאגריד בהתחלה,כשהוא סיפר לי."
"כן,רידל היה מוכן לגמרי להאמין שהוא- להשתמש במילותיו-'מיוחד'," אמר דמבלדור.
"האם ידעת- אז?" שאל הארי.
"האם ידעתי שאני פוגש את קוסם האופל המסוכן ביותר בכל הזמנים?" אמר דמבלדור. "לא,היה לי שום מושג שהוא יגדל להיות מה שהוא.ללא ספק,התעניינתי בו. חזרתי להוגוורטס במטרה לפקוח עליו עין,משהו שהייתי צריך לעשות בכל מקרה, מתוך הנחה שהוא היה בודד וחסר חברים,אבל כבר אז, הרגשתי שאני חייב לעשות את זה ממטרה אחרת.
הכוחות שלו, כמו ששמעת,היו מפותחים בהרבה לכזה קוסם צעיר-והכי מרתק ומאיים מהכל- שהוא כבר גילה שיש לו אמצעים לשלוט עליהם,והתחיל להשתמש בהם מתוך הכרה.
וכמו שראית,הם לא היו ניסויים ארעיים האופיינים לקוסם צעיר,הוא כבר השתמש בקסם נגד אנשים אחרים,להפחיד,להעניש,לשלוט.הסיפורים הקטנים על הארנב שנחנק למוות והילד והילדה הקטנים שפיתה להיכנס לתוך מערה היו יותר מרמז...'אני יכול לגרום לאנשים כאב אם אני רוצה'..."
"והוא היה לחשנן,"קטע אותו הארי.
"כן,נכון,כשרון נדיר,וכנראה אחד מאלה שקשורים לכוחות האופל,אף על פי שכפי שאנחנו יודעים,יש לחששנים בין הגדולים והטובים גם.למעשה,היכולת שלו לדבר עם נחשים כמעט ולא גרמה לי דאגה כמו הנטייה הטבעית הברורה שלו לאכזריות,סודיות ושליטה.
הזמן משטה בנו שוב," אמר דמבלדור,מצביע על השמים האפלים דרך החלונות. "אבל לפני שנפרד,אני רוצה להסב את תשומת לבך לדברים מסוימים שהיינו עדים להם עכשיו,כי יש להם השפעה גדולה על הנושא שאנחנו צריכים לדון בו בפגישות העתידיות.
ראשית,אני מקוה שהבחנת בתגובה של רידל כשהזכרתי שמישהו
חולק את שמו הפרטי,'טום'?"
הארי הנהן.
"כאן הוא הראה את הבוז שלו לכל דבר שדימה אותו לאנשים אחרים,כל דבר שעשה אותו רגיל.כבר אז,הוא רצה להיות שונה,נבדל,מפורסם.הוא החליף את שמו,כפי שאתה יודע,שנים מעטות לאחר אותה שיחה ויצר את המסיכה של 'לורד וולדמורט' מאחורי מה שהחביא כל כך הרבה זמן.
אני מאמין שהבחנת שטום רידל כבר היה מאוד עצמאי,צופן סוד,ולכאורה,חסר ידידים?
הוא לא רצה עזרה או ידידות בטיול שלו לסמטת דיאגון. הוא העדיף לפעול לבדו.וולדמורט הבוגר אותו הדבר.אתה תשמע הרבה מאוכלי המוות שלו טוענים שהם בסודו,שהם לבדם קרובים אליו,אפילו מבינים אותו. הם הולכים שולל,ללורד וולדמורט מעולם לא היו חברים,לא שהוא,אני מאמין,רצה מישהו.
ולבסוף- אני מקווה שאתה לא מדי ישנוני לשים לב לזה, הארי -טום רידל הצעיר אוהב לאסוף שלל.ראית את הקופסא של החפצים הגנובים שהוא החביא בחדרו.הם נלקחו מהקורבן של ההתנהגות המפחידה שלו,מזכרת,אם תרצה, של שימוש לא נעים במיוחד בקסמים.שמור במוחך את הנטייה הזאת לאיסוף כמו של עורב,זה במיוחד,יהיה חשוב מאוחר יותר.
ועכשיו זה באמת זמן לישון."
הארי קם על רגליו.כשחצה את החדר,עיניו נפלו על השולחן הקטן שהטבעת של מארוולו גאנט היתה עליו בזמן האחרון,אבל הטבעת כבר לא היתה שם.
"כן,הארי?" אמר דמבלדור,כשהארי עצר.
"הטבעת נעלמה," אמר הארי,מביט סביבו. "אבל חשבתי שיכול להיות שיש לך את המפוחית פה או משהו."
דמבלדור חייך אליו, מתבונן מבעד למשקפי החצי ירח שלו.
"נבון מאוד, הארי,אבל המפוחית פה היתה רק מפוחית פה."
ובסימן אפוף סוד,הוא נופף להארי,שהבין בעצמו שעליו ללכת.

פרק חביב =]
יצא הספר בעברית ואיייייי..

המשך