הארי פוטר והנסיך חצוי הדם...

QUOTE (מזי__ @ 18/12/2005) אתה מתרגם מאנגלית או שהורדת את זה ככה?!
הורדתי 😉

אהה חחח..תודה רבה =]]
אני כבר מתה לעוד פרק!!

כה גמאני.. ורואים שזה לא התרגום המקורי.. עם כל כך הרבה שגיאוות.

פרק מס' 5 - עודף ליחה
הארי ודמבלדור הגיעו לדלת האחורית של המחילה, שהוקפה ע"י האשפה המוכרת של כל מגפי הוולינגטון וקדרות חלודות; הארי יכול היה לשמוע את הקרקור העדין של התרנגולות הישנוניות שנשמע מהמחסן המרוחק. דמבלדור דפק שלוש פעמים והארי ראה תנועה פתאומית מחלון המטבח.
"מי שם?" אמר קול עצבני שזוהה כגברת וויזלי. "הזדהה!"
"זה אני, דמבלדור, מביא את הארי."
הדלת נפתחה בבת אחת. שם עמדה גברת וויזלי הנמוכה והשמנמנה עם חלוק ביתי ישן וירקרק.
"הארי, יקירי, חמודי, אלבוס, הפחדת אותי, אמרת לא לצפות לך עד הבוקר!"
"היה לנו מזל," אמר דמבלדור, מוביל את הארי לפתח הבית. "סלוגהורן הוכיח שהוא הרבה יותר בר-שכנוע משציפיתי. עבודתו של הארי, כמובן. אהה, שלום, נימפדורה!"
הארי הסתכל סביב וראה שגברת וויזלי לא לבד, למרות השעה המאוחרת. מכשפה צעירה עם פנים חיוורות בצורת לב עם שיער חום-עכברי ישבה בשולחן ומחזיקה ספל גדול בידיה.
"שלום, פרופסור," היא אמרה. גם לך הארי."
"היי, טונקס."
הארי חשב שהיא נראית מתוחה, אפילו חולה, והיה משהו מאולץ בחיוכה. ללא ספק הופעתה הייתה פחות צבעונית מהרגיל ללא המנהג של השיער הורוד-מסטיק שלה.
"עדיף שאני אלך," היא אמרה במהירות, קמה ומושכת בגלימתה מסביב כתפיה. "תודה על התה והחביבות, מולי"
"בבקשה אל תעזבי בגללי," אמר דמבלדור באדיבות, "אני לא יכול להישאר, יש לי עניינים חשובים יותר לדון עם רופוס סקרימגאור."
"לא, לא, אני צריכה ללכת," אמרה טונקס, מבלי ליצור קשר עין עם דמבלדור. "לילה..."
"יקירתי, למה שלא תבואי לארוחת ערב בסוף השבוע, רמוס ועין הזעם באים...?"
"לא, באמת, מולי... תודה בכל מקרה...לילה טוב, כולם."
טונקס מיהרה וחלפה על פני דמבלדור והארי אל החצר; כמה צעדים מעבר למפתן הבית, היא הסתובבה בנקודה זו והתעתקה משם. הארי שם לב שגברת וויזלי נראתה מודאגת.
"טוב, אני אראה אותך בהוגוורטס, הארי," אמר דמבלדור. "שמור על עצמך. מולי, לרשותך."
הוא גרם לגברת וויזלי לקוד והלך בעקבות טונקס, והתעתק בדיוק באותה נקודה. גברת וויזלי סגרה את הדלת למול החצר השוממה ואז הורתה להארי בעזרת הכתפיים ללכת לשולחן עם הפנס הזוהר כדי להציג את הופעתו.
"אתה כמו רון," היא נאנחה, בוחנת אותו מכל הכיוונים. "שניכם נראים כמי שעשו לו עין הרע. אני נשבעת שרון גדל בחמישה סנטימטרים מאז שקניתי לו את מדי הבית ספר. אתה רעב, הארי?"
"כן, אני רעב," אמר הארי, מבין כמה רעב הוא היה.
"שב, יקירי, אני כבר אכין משהו."
ממש כשהארי ישב, חתול ג'ינג'י, פרוותי עם פנים מעוכות קפץ על ברכיו והשתקע שם, מגרגר.
"אז הרמיוני כאן?" הוא שאל בשמחה, כשהוא מדגדג את קרוקשנקס מאחורי אוזניו.
"או כן, היא הגיעה שלשום," אמרה גברת וויזלי, נוקשת על סיר ברזל גדול עם שרביטה. זה התמקם על הכיריים עם צלצול קולני והתחיל להעלות בועות ביחד. "כולם במיטה, ברור, לא ציפינו לך. תראה את עצמך..."
היא הקישה על הסיר שוב; הוא התרומם באוויר, עף לעבר הארי, והתמקם; גברת וויזלי הגישה קערה מלאה במרק בצל.
לחם, יקירי?"
"תודה, גברת וויזלי."
היא נופפה בשרביטה על כתפיה; כיכר לחם וסכין המריאו בחינניות לשולחן; כשהכיכר חותך את עצמו וסיר המרק חזר לכיריים, גברת וויזלי ישבה מולו.
"אז שכנעת את הוראס סלאגהורן לקחת את העבודה?"
"הארי הנהן, הפה שלו היה כל כך מלא במרק חם שהוא לא יכול היה לדבר.
"הוא לימד את ארתור ואותי," אמרה גברת וויזלי. "הוא היה בהוגוורטס דורות, התחיל בזמנו של דמבלדור, אני חושבת. אהבת אותו?"
הפה שלו היה מלא בלחם, הארי השתעל ונתן עווית לא מחייבת בראשו.
"אני יודעת למה אתה מתכוון," אמרה גברת וויזלי, מנידה בחוכמה. "ברור שהוא יכול להיות מקסים כשהוא רוצה להיות, אבל ארתור אף פעם לא אהב אותו יותר מדי. הוא שיבח את תלמידיו המועדפים במשרד הקסמים, אבל לא היה לו זמן לארתור... אבל לא נראה שהוא חשב יותר מדי. טוב,זה רק מראה לך, אפילו סלאגהורן עושה טעויות. אני לא יודעת אם רון סיפר לך במכתביו... זה רק קרה... אבל ארתור קודם בעבודה!"
זה לא יכול היה להיות ברור יותר שגברת וויזלי חכתה להגיד את זה.
הארי בלע כמות גדולה של מרק חם וחשב שהוא יכול להרגיש שגרונו רותח. "זה מעולה!" הוא השתנק.
"אתה מתוק," קרנה גברת וויזלי, מראה את רגשותיה על מה שקרה בחדשות. "כן, רופוס סקרימגאור הקים כמה משרדים חדשים לנוכח הסיטואציות העכשוויות, וארתור עומד בראש המחלקה לגילוי קסמי הגנה מזויפים והחרמת חפצים מגנים. זו עבודה גדולה, יש לו עשרה אנשים שמדווחים לו ברגע זה!"
"מה בדיוק?"
"טוב, אתה רואה, עם כל הפאניקה של זה-שאין-לנקוב-בשמו, דברים מוזרים הועלו למכירה בכל מקום, דברים ששיערו שהם יגנו מפני זה-שאין-לנקוב-בשמו ומאוכלי המוות. אתה יכול לדמיין דבר כזה... שיקויים מגנים רטובים עם קצת מגלת פרונקלשטונקלים, או הוראות נגד מזל רע שגורמות באצת לאוזניים שלך ליפול... טוב, בראש הפושעים יש אדם שנקרא מנדנגוס הוטלייר, שלא היה להם יום ישר בחייהם ומנצלים את העובדה שכולם מפחדים, אבל כל רגע משהו ממש אכזרי קורה. ביום אחר ארתור החרים קופסה מכושפת של מלשינוסקופים שכמעט ללא ספק הוטמנו ע"י אוכל מוות.
אז אתה רואה, זה עבודה חשובה מאוד, ואני כל הזמן אומרת לו שזה טיפשי להתעסק עם מצתים וטוסטרים וכל הזבל של המוגלגים." גברת וויזלי סיימה את נאומה עם מבט מחמיר, כאילו זו הייתה הצעתו של הארי להשתמש עם מצתים.
"אדון וויזלי עדיין בעבודה?" הארי שאל.
"כן, הוא שם. למען האמת, הוא טיפה מאחר... הוא אמר שהוא יחזור בסביבות חצות..."
היא הסתובבה והסתכלה בשעון גמלוני שנח מעל השולחן וערמת הניירות. הארי זיהה אותו מייד" היו לו תשעה מחוגים, על כל אחד חרוט שם של בן משפחה ומראה את מיקומם עפ"י המקומות בשעון, בכל זאת כל המחוגים כוונו על –ב"סכנת חיים".
"זה כך כבר תקופה," אמרה גברת וויזלי בקול מקרי לא משכנע, "ממתי שזה-שאין-לנקוב-בשמו חזר. אני מניחה שכולם בסכנת חיים עכשיו... אני לא חושבת שזו יכולה להיות רק המשפחה שלנו... אבל אני לא יודעת למי יש שעון כזה, אז אני לא יכולה לדעת. או!"
עם תרועה פתאומית היא הצביעה על המחוג עם שמו של אדון וויזלי זה הפך ל – "בנסיעה".
"הוא מגיע!"
וכמצופה,נשמעה דפיקה על הדלת האחורית וגברת וויזלי קפצה לע רגליה ומיהרה לדלת.
"זה אתה ארתור?" שאלה גברת וויזלי ברכות.
"כן" אמר מר וויזלי בקול עייף "אבל גם אוכל מוות היה אומר את זה,תשאלי את השאלה"
"הו באמת"
"מולי!!"
"טוב בסדר,איך שתרצה,מה השאיפה הכי גדולה שלך?" שאלה גברת וויזלי
" לגלות איך מטוסים נשארים באוויר"
גברת וויזלי הנידה בראשה והתחילה לפתוח את הדלת אבל אז אדון וויזלי אמר לה
"מולי? מה את עושה? עכשיו אני אמור לשאול אותך את השאלה"
"ארתור באמת,זה טיפשי"
"איך אני אוהב לקרא לך כשאנחנו לבד?"
אפילו עכשיו כשהיה חשוך,הארי יכל לומר בוודאות שגברת וויזלי מסמיקה
"מוליוובלס" לחשה גברת וויזלי בהשפלה לתוך החור של המנעול.
"נכון" אמר מר וויזלי מבחוץ "עכשיו את יכולה להביא לי להיכנס"
גברת וויזלי פתחה את הדלת לבעלה,קוסם רזה בעל שיער ג'ינג'י ולבוש בגלימת מסעות ישנה.
"אני עדיין לא מבינה למה אנחנו צריכים לחזור על הטקס הזה כל פעם שאתה חוזר מהעבודה" אמרה גברת וויזלי תוך כדיש היא עוזרת לבעלה לפשוט את גלימת המסעות "אוכל מוות פשוט היה יכול להכריח אותך להגיד לו מה התשובות,זה טיפשי!"
"אני יודע יקירתי,אבל זאת המלצה של משרד הקסמים ואני חייב להראות דוגמא,איזה ריח נפלא,מרק בצל?" אדון וויזלי הפנה את ראשו לשולחן בתקווה
"הו,הארי,לא ציפינו לך עד הבוקר" הוא לחוץ איתו ידיים והתיישב על הכורסא שלידו תוך כדי שגברת וויזלי מזגה גם לו מרק
"אויש,זה היה לילה קשה מולי,מתברר שאיזה טמבל אחד החליט למכור מדליונים של שינוי צורה,ברגע שאתה עונד אותו,אתה משתנה לחיה שמוטבעת שם,ההסוואה המושלמת,וכל זאת בשביל 10 אניות"
"ומה באמת קורה כשאתה עונד אותם?"
"במקרים נורמליים אתה הופך לצבע של החיה, אבל יש גם כאלה שקיבלו יבלות בכל הגוף שלהם ויש הרבה,בית החולים מנגו לא מפסיק לטפל באלה,כאילו שאין להם מה לעשות חוץ מזה..."
"זה נשמע כמו סוג הדברים שפרד וג'ורג' יחשבו שהם משעשעים" אמרה גברת וויזלי בהיסוס. "אתה בטוח…?"
"בוודאי שאני בטוח!" אמר מר וויזלי, "הבנים לא היו עושים דבר כמו זה בזמן כזה, לא כל עוד אנשים נואשים לשמירה!"
"אז זאת הסיבה שאחרת, מדליות השתנות?"
"לא, שמענו על קסם מסוכן עם תוצאות בלתי רצויות בפילים ובטירה אחת, אבל למרבה המזל יחידה מהמשרד לאכיפת הקסמים סיווגו את זה מחוץ לחוק בזמן שהגענו לשם…"
הארי עצר פיהוק מאחורי ידו. "למיטה" אמרה גברת וויזלי. "כבר הכנתי את החדר של פרד וג'ורג בשבילך, אתה תקבל אותו לעצמך."
" למה, איפה הם?"
"או, הם בסימטת דיאגון, ישנים בדירה הקטנה שלהם מעל לחנות הבדיחות כאשר הם עסוקים," אמרה גברת וויזלי "אני חייבת לומר, אני לא הסכמתי בהתחלה, אבל הם הראו קצת כישרון בעסקים! בוא, יקירי, המזוודה שלך כבר שם."
"לילה טוב, מר וויזלי" אמר הארי, דוחף את כיסאו בחזרה לשולחן.
קרוקשנקס זינק בקלילות ממקומו וחמק מחוץ לחדר. "לילה טוב הארי," אמר מר וויזלי.
הארי ראה את גברת וויזלי מציצה באורלוגין שבסל הכביסה כשהם עזבו את המטבח. כל המחוגים עדיין הצביעו על 'בסכנת חיים'. חדר השינה של פרד וג'ורג' היה בקומה השנייה. גברת וויזלי הצביעה בשרביטה על פנס בארון הלילה והוא נדלק לפתע, מאיר את החדר באור זהב נעים. למרות אגרטל גדול של פרחים שהיה ממוקם על השולחן מול החלון הקטן, הריח שלהם לא יכול היה להסוות את הסרחון המתמשך של מה שהארי שיער שהיה אבק שריפה. החדר ניראה כאילו הוא היה מנוצל בתור מחסן זמני. הדוויג צייצה בשמחה כשהארי הושיבה על מוט בקצה של ארון בגדים גדול, ואז המריאה מבעד לחלון. הארי ידע שהיא הייתה מחכה לראות אותו לפני שתצא לצוד. הארי בירך את גברת וויזלי ב"לילה טוב", שם עליו פיג'מה, והלך לישון באחת המיטות. היה שם משהו קשה מתחת לכרית. הוא גישש בפנים ותלש ממתק סגול-כתום ודביק, שאותה זיהה כממתקיא. מחייך לעצמו, הוא התהפך, ונרדם כמעט מייד.
שנייה לאחר מכן, או ככה לפחות נדמה להארי, הוא התעורר על ידי מה שנשמע כמו אש תותחים כשהדלת נפרצה. הארי ישב זקוף לגמרי, הוא שמע קרצוף של ווילון שנמשך אחורה. אור השמש המסנוור היכה בעיניו. הוא סוכך על עיניו עם ידו, הוא גישש בחוסר תקווה אחר משקפיו בידו השנייה. "מה הולך פה?" הארי שאל.
"אנחנו לא ידענו שאתה כבר פה!" אמר קול חזק ונרגש, והוא הרגיש מכה חדה על מצחו.
"רון, אל תפגע בו!" אמרה ילדה בקול תוכחה. ידו של הארי מצאה את משקפיו והוא שם אותם, למרות שהאור היה כל כך מסנוור שהוא בקושי יכול היה לראות בכל מקרה. אחרי זמן רב, הופיעו במעורפל צלליות רועדות מול עיניו לרגע. הוא מיצמץ ורון נראה עכשיו בברור, מחייך אליו חיוך מעושה.
"הכל בסדר?" שאל רון.
"מעולם לה היה טוב יותר," אמר הארי משפשף את מצחו וצנח חזרה אל המיטה.
"ואתה?" שאל הארי
"לא רע," אמר רון, והתיישב על קופסת קרטון. "מתי הגעת לכאן?, אמא רק הרגע סיפרה לנו!" אמר רון.
"בערך בשעה אחת, הבוקר." ענה הארי.
"המוגלגים היו בסדר?, הם נהגו בך יפה?" שאל רון
. "כמו תמיד" ענה הארי בשנית, כשהרמיוני התיישבה על קצה המיטה. "הם לא דיברו איתי הרבה, אבל אני אוהב יותר את הדרך הזאת להתייחס אליי, מה המצב אצלך, הרמיוני?." שאל הארי.
או, אני בסדר," אמרה הרמיוני, בעודה בוחנת את הארי כאילו שהיה מעורר חמלה.
הוא חשב שהוא ידע מה עומד מאחורי זה, ולא היה לו שום רצון לדון בנושא המוות של סיריוס או כל נושא מאמלל אחר ברגע זה, אז הוא אמר, "מה השעה? פספסתי את ארוחת הבוקר?" שאל הארי, "אל תדאג, אמא מביאה לפה מגש, היא חשבה שאתה נראה כמו שלד" אמר רון וגילגל בעיניו.
"אז למה אתה ככה?" שאל רון,
"לא הרבה, פשוט נתקעי עם הדודה והדוד שלי, נכון?" אמר הארי.
"עזוב אותך" אמר רון. "אתה היית עם דמבלדור!!" אמר רון בהתרגשות.
"זה לא מדויק. הוא רק רצה שאני אעזור לו לשכנע את המורה הזקן הזה שיחזור ללמד. קוראים לו הוראס סלאגהורן." אמר הארי.
"או" אמר רון, שנראה כמאוכזב. ,אנחנו חשבנו.." הרמיוני שלחה מבט אזהרה אל רון, ורון שינה כיוון במהירות. "… אנחנו חשבנו שזה היה משהו כזה, כן." אמר רון.
"באמת?" אמר הארי, משועשע. "כן.. כן, עכשיו אמברידג' עזבה, אז אנחנו בטוח צריכים מורה חדש להתגוננות מפני כוחות האופל, אני לא צודק? אז איך הסלאגהורן הזה?" שאל רון
"הוא נראה קצת כמו היפופוטם, והוא היה ראש בית סלית'רין" אמר הארי
"משהו אינו כשורה הרמיוני?" הוא שאל. היא התבוננה בו כאילו ציפתה שתסמין מוזר יתגלה בכל רגע. היא סדרה מחדש את תווי פניה כך שייענדו חיוך לא משכנע. "לא, בוודאי שלא! אז, אממ, האם סלאגהורן ניראה מורה טוב?" שאלה הרמיוני בחופזה.
"לא יודע," אמר הארי. "הוא לא יכול להיות גרוע יותר מאמברידג', נכון?" אמר הארי
. "אני מכיר מישהו הרבה יותר גרוע מאמברידג'," אמר קול מהפתח. האחות הצעירה של רון התהלכה ברישול אל תוך החדר ונראיתה עצבנית.
"היי, הארי" אמרה ג'יני בקול רפה.
"מה קורה איתך?" שאל רון.
"זאת היא," אמרה ג'יני, והפילה את עצמה על המיטה של הארי. "היא גורמת לי להשתגע." אמרה ג'יני שבכל רגע עמדה לקבל התמוטטות עצבים.
"מה היא עשתה הפעם?" שאלה הרמיוני באהדה.
"זאת הדרך שבה היא מדברת אליי… היא חושבת שאני איזה ילדה בת שלוש!" אמרה ג'יני בהתפרצות.
"אני יודעת" אמרה הרמיוני, מנמיכה את קולה "היא כל-כך מלאה מעצמה."
הארי נדהם לשמוע איך הרמיוני מדברת על גברת וויזלי ככה ולא יכול היה להאשים את רון על כך שאמר בכעס, "את לא יכולה לדחות את זה לחמש שניות?" רשף רון
"או, זה נכון, תגן עליה," התפקעה ג'יני. "כולנו יודעים שאין אצלך יותר מדיי ממנה."
זה נראה כהערה מוזרה להגיד על אמא של רון. הארי התחיל לחשוב שהוא פיספס משהו, הוא אמר "על מי אתה…" אבל השאלה נענתה לפני שהוא סיים אותה. חדר השינה נפתחה שוב, והארי באופן טבעי משך בחוזקה את כיסוי המיטה כה חזק על סנטרו, עד שהרמיוני וג'יני החליקו מהמיטה לריצפה. אישה צעירה עמדה בכניסה, אישה כל כך יפה שנדמה היה שהחדר נהיה מחניק.
היא הייתה גבוהה ורזה עם שיער בלונדיני-כסוף ארוך. וכדי להשלים את המראה המושלם הזה, היא נשאה בכבדות מגש אוכל עמוס.
"א'רי" היא אמרה בקול צרוד. "אבר ארבה זמן!" כשהיא הלכה אליו מהמפתן, גברת וויזלי נראתה כאילו הסתפרה רק לכיוון אחד, וכועסת במקצת.
"לא היה צורך להביא לו את המגש, בדיוק עמדתי לעשות את זה בעצמי!" היא אמרה.
"לא היו בעיות," אמרה פלר דלאקור, שמה את המגש לצד הברך של הארי ואז עטה עליו ונישקה אותו בלחי, הוא הרגיש כאילו המקום שבו שפתייה נגעו בו נשרף.
"התגאגאתי לראות הותו, אתה זוכר את החותי, גבריאלה? היא לא מפסיקה לדבר על א'רי פוטר, היא תשמח לראות אותך שוב." סיימה פלר.
"או… היא.. היא נמצאת פה גם?" קירקר הארי.
"לא, לא, ילדון טיפשון," אמרה פלר בצחוק מצלצל, "אני מתכוונת לקיץ הבא, כשאנחנו… אבל אתה לו יודע?" היא אמרה, ועיניה הכחולות התרחבו והיא הסתכלה בתוכחה אל גברת וויזלי, והיא אמרה, "אנחנו לא הספקנו להגיד לו עדיין."
פלר הסתובבה בחזרה אל הארי, מזיזה את שערה הכסוף כך שזה הלקה בפניה של גברת וויזלי. "ביל ואני הולכים להתחתן!" אמרה בהתרגשות פלר.
"יופי" אמר הארי ללא הבעה. הוא לא יכל שלא להבחין איך גברת וויזלי, הרמיוני, וג'יני היו נחושות להמנע מלהביט זו בזו.
"ואוו, ארר, מזל טוב!" אמר הארי, היא עטה עליו ונישקה אותו בשנית.
"ביל מאוד עסוק כרגא עובד מאוד קשא, ואני עובדת רק חלק מהזמן בגרינגוטס כדי לשפר את אאנגלית שלי, אז הוא הביא אותי לקאן לקמה ימים כדי לאכיר את משפחתו היטב. הייתי כל-כך מרוצה לשמוא שאתה בא... אין יותר מדי לאשות פה, אלא אם אתה אוהב לבשל ולאכול תרנגולות! ובכן... תיהנה מארוחת הבוקר, א'רי!" עם המילים האלה היא הסתובבה בחינניות ונראה שהיא מרחפת מחוץ לחדר, סוגרת בשקט את הדלת אחריה.

גברת וויזלי עשתה קול שנשמע כמו "טצ'ה!". "אמא שונאת אותה" אמרה ג'יני בשקט. "אני לא שונאת אותה!" אמרה גברת וויזלי בלחישה כועסת.

"אני רק חושבת שהם קצת מיהרו להתארס, זה הכל!" השלימה גברת וויזלי.

"הם מכירים אחד את השני רק שנה," אמר רון, שנראה שתוי בצורה מוזרה מאז שהדלת נסגרה. "ובכן, זה לא הרבה זמן! אני יודעת למה זה קרה, כמובן.

זה הכל בגלל הפאניקה ואי הוודאות בקשר לחזר של אתם-יודעים-מי, אנשים חושבים שהם עומדים למות מחר, אז הם נחפזים בכל מיני החלטות שבד"כ לוקח יותר זמן להחליט אותם. זה בדיוק כמו הפעם האחרונה שהוא היה בעמדת כוח, אנשים התחתנו וברחו לכל כיוון..." סיימה גברת וויזלי.

"וזה כולל אותך ואת אבא," אמרה ג'יני בערמומיות. "נכון, ובכן, אביך ואני הלכנו בכיוון אחד של השני, אז מה היה הטעם לחכות?" אמרה גברת וויזלי. "בעוד שביל ופלר... ובכן... מה באמת יש להם במשותף? הוא חרוץ, וסוג של בנאדם פרקטי, בעוד שהיא..."- - "פרה" השלימה אותה ג'יני, מהנהנת בראשה. "אבל ביל לא כזה פרקטי. הוא מסיר קללות, הוא אוהב שמץ של הרפתקה, שמץ של חן.. לכן אני חושבת שהוא בחר בפליחה"

"תפסיקי לקרוא לה ככה, ג'יני," אמרה גברת וויזלי בחדות, כשהארי והרמיוני צחקו. "ובכן... אני ילך עכשיו... הארי, תאכל את הביצים לפני שהם יתקררו."

בעודה נראית מודאגת, היא עזבה את החדר. רון עדיין נראה שתוי, הוא נענע בראשו כמו כלב שמנסה להתנער ממים. "אתה לא התרגלת לזה שאולי היא תשאר בבית שלכם?" שאל הארי. "ובכן, אתה כן," אמר רון, "אבל אם היא קופצת עליך באופן בלתי צפוי, כמו אז..." - - "זה פתטי," אמרה הרמיוני בחמה, ופסעה הרחק מרון כמה שהיא יכלה להתרחק וכשהיא הגיעה אל הקיר פנתה אליו עם ידיים משולבות. "אתה לא באמת רוצה שהיא תהיה פה תמיד?" שאלה ג'יני את רון בספקנות. בזמן שהוא משך בכתפיו, היא אמרה, "ובכן, אימא הולכת להפסיק את זה אם היא יכולה, אני מתערבת איתך." אמרה ג'יני.

"ואיך היא עומדת לעשות את זה?" שאל הארי. "היא עדיין מנסה להביא את טונקס לארוחת ערב. אני חושבת שהיא מקווה שביל יתאהב בה במקום פלר. אני מקווה שהיא באמת מנסה, עדיף את טונקס במשפחה." ענתה ג'יני.

"כן, זה בטוח יעבוד," אמר רון בעוקצנות. "תקשיבי, אין ברנש שפוי בדעתו שיעלה בדמיונו את טונקס בעוד פלר בסביבה. אני מתכוון, טונקס נראית בסדר

כשהיא לא עושה דברים טיפשיים לשיער ולאף שלה, אבל..." התחיל רון, "היא נראית פחות נחמדה מליחה?" אמרה ג'יני. "והיא יותר אינטילגנטית, היא הילאית!" אמרה הרמיוני מהפינה. "פלר לא מטומטמת, היא הייתה מספיק טובה כדי להיכנס לטורניר הקוסמים המשולש," אמר הארי. "אני אמורה להבין מזה שאתה אוהב איך שליחה אומרת "א'רי", נכון?" אמרה ג'יני בלעג.

"לא" אמר הארי, למה אני חייב לדבר? הוא חשב לעצמו, "אני רק אומר, פליחה... אני מתכוון, פלר..." - -"הרבה יותר עדיף שטונקס תיהיה במשפחה," אמרה ג'יני. "לפחות שהיא צוחקת."

"היא לא צחקה הרבה בזמן האחרון," אמר רון. "כל פעם שאני רואה אותה היא נראית כמו מירטל המייללת." הוא השלים. "זה לא הוגן," זעפה הרמיוני. "היא עדיין לא עיכלה את מה שקרה... אתם יודעים... אני מתכוונת, הוא היה הדוד שלה!". ליבו של הארי שקע. הם הגיעו לסיריוס. הוא הרים מזלג והתחיל לאכול את הביצה המקושקשת, מייחל שישנו כיוון לחלק אחר מהשיחה הזו.

"טונקס וסיריוס בקושי הכירו אחד את השני!" אמר רון. "סיריוס היה באזקאבאן חצי מהחיים שלה ולפני זה המשפחות שלהם מעולם לא נפגשו..." אמר רון

"זאת לא הנקודה," אמרה הרמיוני. "היא חשבה שזה הגבול שלה כשהוא מת!" הרמיוני צעקה. "איך היא הגיעה לזה?" שאל הארי, וקצת לעצמו.

"ובכן, היא נלחמה עם בלטריקס לסטריינג', נכון? אני חושב שהיא מרגישה שאם היא הייתה מנצחת את בלטריקס, בלטריקס לא הייתה הורגת את סיריוס." אמרה הרמיוני. "זה מטופש," אמר רון. "זה נקרא אשמת הניצולים!" אמרה הרמיוני.

"אני יודעת שלופין ניסה לדבר איתה, אבל היא עדיין מאוד מדוכדכת. למען האמת יש לה בעיות עם המטמורפסינג!"

"עם מה..?" שאל רון. "היא לא מצליחה לשנות את הופעתה כמו שהיא הייתה רגילה לעשות," הסבירה הרמיוני. "אני חושבת שהכוח הזה הושפע מההלם של מות סיריוס, או משהו כזה." היא שיערה. "לא ידעתי שמשהו כזה יכול לקרות," אמר הארי. "וגם אני לא," אמרה הרמיוני, "אבל אני מניחה שאם אתה ממש מדוכדך...". הדלת נפתחה שוב וגברת וויזלי הכניסה את ראשה לחדר. "ג'יני," היא לחשה, "בואי תעזרי לי למטה עם ארוחת הצהריים."

"אני ננזפת על זה הרבה!" אמרה ג'יני, פגועה. "עכשיו!" אמרה גברת וויזלי, ויצאה. "היא רוצה אותי שם רק בגלל שהיא לא רוצה להיות לבד עם ליחה!" אמרה ג'יני ברוגז. היא הניפה את שערה והלכה בשחצנות על פני החדר כמו פלר, ועם יד מורמת למעלה כמו בלרינה. "מוטב שגם אתה תרד," היא אמרה כשעזבה. הארי ניצל את השקט הזמני כדי לאכול עוד מארוחת הבוקר.

הרמיוני התבוננה בקופסאות של פרד וג'ורג', למרות שמדי פעם שלחה מבט הצידה אל הארי. רון, שאכל מארוחת הבוקר של הארי את הטוסט, עדיין הביט בדלת בחלומיות. "מה זה?" שאלה הרמיוני לבסוף, מחזיקה משהו שנראה כמו טלסקופ קטן. "לא יודע," אמר רון, "אבל אם פרד וג'ורג' השאירו את זה כאן, ככל הנראה זה עדיין לא מוכן לחנות הבדיחות, אז תזהרי" - -"אמא שלך אומרת שחנות הבדיחות מצליחה," אמר הארי. "היא אמרה שלפרד וג'ורג' יש כישרון בעסקים." הוא סיים. "זה בלשון המעטה," אמר רון, "הם מלאים באוניות! אני לא יכול לחכות לראות את החנות, עדיין לא הלכנו לסמטת דיאגון, כי אמא אומרת שאבא הולך להיות שם אבטחה מוגברת והוא יהיה מאוד עסוק בעבודה, אבל זה נשמע מצויין." - -"ומה עם פרסי?" שאל הארי. הילד השלישי של הוויזלים רב עם שארית המשפחה. "האם הוא דיבר עם הורייך שוב?" הארי שאל. "לא," אמר רון. "אבל הוא יודע שאבא שלך צדק לאורך כל הזמן הזה בנוגע לשובו של וולדמורט..." אמר הארי. "דמבלדור אומר שלאנשים הרבה יותר קל לסלוח לאחרים שטעו מאשר לאלו שצדקו," אמרה הרמיוני. "שמעתי אותו אומר לאימא שלך, רון." - -"נשמע כמו סוג הדברים הלא שפויים שדמבלדור אומר," אמר רון. "הוא עומד לתת לי שיעורים פרטיים השנה," אמר הארי כבדרך אגב. רון נחנק מהטוסט שלו, והרמיוני התנשפה. "שמרת את זה בשקט!" אמר רון. "רק עכשיו נזכרתי," אמר הארי בכנות. "הוא אמר לי את זה אתמול בלילה במחסן המטאטאים שלכם." - -"אלוהים אדירים... שיעורים פרטיים עם דמבלדור!" אמר רון שנראה מתפעל. "מעניין למה הוא..." קולו דעך.

הארי ראה אותו ואת הרמיוני מחליפים מביטים. הארי ערך את הסכין והמזלג, לבו הלם במהירות בהתחשב בזה שכל מה שעשה זה לשבת במיטה. דמבלדור אמר לספר לחבריו, אז למה לא עכשיו? הוא נעץ עיניים במזלגו, שניצנץ באור השמש, ואמר, "אני לא יודע למה בדיוק הוא עומד לתת לי שיעורים, אבל אני חושב שזה בגלל הנבואה." לא רון ולא הרמיוני דיברו. הארי חשב ששניהם נקפאו. הוא המשיך, עדיין מדבר אל מזלגו, "אתם יודעים, הזאת שהם ניסו לגנוב במשרד הקסמים." הוא אמר. "אף אחד לא יודע מה היא אמרה, בכל זאת," אמרה הרמיוני במהירות. "היא התנפצה." אמרה הרמיוני. "אף על פי שהנביא היומי אומר..." התחיל רון, אבל הרמיוני אמרה "ששש!". "הנביא היומי עלה על העניין," אמר הארי, מסתכל על שניהם במאמץ כביר. הרמיוני נראתה מבוהלת ורון נראה מופתע. "הכדור זכוכית שהתרסק לא היה הרישום היחיד של הנבואה. שמעתי את המלאה במשרד של דמבלדור, הוא האיש ששמע אותה, אז הוא יכל לומר לי. ממה שהוא אמר," הארי לקח נשימה עמוקה, "זה נראה כאילו שאני היחיד שיכול להרוג את וולדמורט... לפחות, זה אומר שאף אחד מאיתנו לא יכול לחיות בעוד השני שורד." שלושתם הסתכלו זה על זה בשתיקה לכמה רגעים. ואז היה רעש "בנג" חזק והרמיוני נעלמה מאחורי מסך של עשו שחור. "הרמיוני!" צעקו הארי ורון. מגש האוכל החליק לריצפה ברעש גדול. הרמיוני הופיעה והשתעלה מחוץ לעשן, לופתת את הטלסקופ והתהדרה כסיום בפנס בעין. "אני לחצתי על זה וזה... זה חבט בי!" היא התנשפה. וכדי להיות בטוח מספיק, הם ראו עכשיו אגרוף זעיר על סדק ארוך בולט מקצה הטלסקופ. "אל תדאגי," אמר רון, שניסה לא לצחוק. "אמא שלי תתקן את זה, היא טובה בלרפות פצעים קטנים..." - -"או ובכן, זה לא חשוב עכשיו!" אמרה הרמיוני בחופזה. "הארי, או, הארי..." היא התיישבה על קצה המיטה שוב. "אנחנו תהינו, אחרי שחזרנו ממשרד הקסמים... ללא ספק, אנחנו לא רצינו לומר לך דבר, אבל ממה שלוציוס מאלפוי אמר על הנבואה, איך שזה על וולדמורט ועלייך, ובכן, אנחנו חשבנו שזה אולי משהו כזה... או הארי..." היא נעצה בו עיניים, ואז לחשה, "אתה מפחד?", "לא כמו אז," אמר הארי. "כששמעתי את זה בפעם הראשונה, אני פחדתי... אבל עכשיו, זה נראה כאילו תמיד ידעתי שאני יצטרך להתמודד מולו בסוף..." הוא אמר. "ככשמענו שדמבלדור בא לאסוף אותך אישית, חשבנו שהוא יגיד לך משהו, או יראה לך משהו לעשות עם הנבואה," אמר רון בלהט. "וגם דיי צדקנו, נכון? הוא לא היה נותך לך שיעורים אם הוא היה חושב שאתה אבוד, זה היה מבזבז את זמנו, זה אומר שהוא בטוח חושב שיש לך סיכוי!" אמר רון. "זה נכון," אמרה הרמיוני. "אני תהיתי מה הוא ילמד אותך, הארי? בטח כשפי מגן מתקדמים, קרוב לוודאי... וגם כשפים חזקים, וקללות נגד..." הארי לא ממש הקשיב. חום התפשט בגופו. מכשול הדוק בבית החזה שלו נדמה כממיס (לא ממש הצלחתי לתרגם את הקטע הזה, אבל הוא לא חשוב). הוא יידע שרון והרמיוני הזדעזעו יותר מאשר הם הראו, אבל העובדה שהם עדיין שם לצידו, מעודדים אותו במילות נחמה, לא נרתעים ממנו כאילו הוא איזה מזוהם ומסוכן, הייתה ראוייה יותר ממה שהוא יכל אי פעם לומר להם. "... ובד"כ קסמי התחמקות," סיימה הרמיוני. "ובכן, לפחות אתה יודע שיעור אחד שיהיה לך השנה, יותר ממני ורון. אני תוהה מתי ינשופי הציונים יגיעו?" אמרה הרמיוני. "לא עוד הרבה, כבר עבר חודש," אמר רון.

"תקשיבו," אמר הארי, כשחלק נוסף מן השיחה עם דמבלדור בלילה חזר לזכרונו. "אני חושב שדמבלדור אמר שינשופי הציונים שלנו יגיעו היום!" הוא אמר. "היום?" צווחה הרמיוני. "היום? אז למה אתה לא... אלוהים, היית צריך להגיד..." היא עמדה על רגלייה. "אני הולכת להסתכל האם איזה ינשוף כבר הגיע..." אבל כשהארי ירד למטה עשר דקות לאחר מכן, לבוש במלואו ונושא את מגש ארוחת הבוקר, הוא מצא את הרמיוני יושבת בחרדה גדולה ליד שולחן המטבח, עד אשר גברת וויזלי ניסתה להפחית את דמיונה לחצי פנדה (בגלל הפנס בעין, למי שלא הבין). "זה לא רוצה לזוז," גברת וויזלי אמרה בחשש.

סוגרת בשרביטה צנצנת של "מרפא הלפמייט, לחבלות, חתכים ושפשופים." - -"זה תמיד עבד לפני זה, אני פשוט לא מצליחה להבין את זה." אמרה גברת וויזלי. "זה היה רעיון לבדיחה מצחיקה של פרד וג'ורג', אפשר להיות בטוחים של נצליח להוריד את זה," אמרה ג'יני. "אבל זה חייב לרדת!" צווחה הרמיוני. "אני לא יכולה להראות ככה לתמיד!" היא צווחה בהתרגשות. "את לא תצטרכי, יקירתי, אנחנו נמצא לחש נגד, אל תדאגי," אמרה גברת וויזלי בצורה מרגיעה.

"ביל אמר לי שפרד וג'ורג' הם מאוד מבדרים!" אמרה פלר, מחייכת בשלווה.

"כן, אני לא יכולה לנשום מרוב צחוק," אמרה הרמיוני בעוקצנות. היא קפצה על הרגליים והתחילה ללכת מסביב למטבח, משלבת את אצבעותיה ביחד.

"גברת וויזלי, את לגמרי, לגמרי בטוחה שאף ינשוף לא הגיע הבוקר?" שאלה הרמיוני בקוצר רוח. "כן, יקירתי, אני לא ראיתי ינשופים," אמרה גברת וויזלי בסבלנות. "אבל זה בקושי תשע, יש עוד המון זמן..." היא אמרה ברוגע.

"אני יודעת שפיספסתי איזה לחש עתיק," מילמלה הרמיוני בקדחנות, "אני עשיתי לפחות טעות חמורה אחת בתרגום (אני לא 😊). ובמבחן המעשי בהתגוננות מפני כוחות האופל היה חסר תועלת. אני חושבת שהשינוי צורה הלך בסדר, אבל הוא הסתכל לאחור..." היא דיברה במהירות ובחשש.

"הרמיוני, אולי תשתקי, את לא היחידה שלחוצה!" נבח רון. ושקיבלת את האחד עשרה ינשופים..." הוא אמר. "לא, לא, לא!" אמרה הרמיוני, מנפנפת בידיה בהיסטריה. "אני יודעת שנכשלתי בהכל!" היא אמרה. "מה יקרה אם ניכשל?" שאל הארי את החדר באופן כללי. אבל זאת שוב הייתה הרמיוני שענתה. "אנחנו נדון עם ראש הבית, שאלתי את פרופסור מקגונגל בסמסטר שעבר."

בטנו של הארי התפתלה. הוא הצטער שהוא לא אכל פחות. "שרביט מחזר (? לא הצלחתי לתרגם את זה... סורי)" אמרה פלר בשביעות רצון עצמית.

"יש לאנו דרכים שונות לעשות דברים. אני חושבת שא'יה יותר טוב. אנחנו ניגשנו לבחינה אחרי שש שנים ולא אחרי חמש, ואז..." המילים של פלר התחלפו בצעקה. הרמיוני הצביע דרך חלון המטבח. שלושה כתמים שחורים זעירים נראו בבירור בשמיים, הולכים וגדלים כל הזמן. "אלו בטוח הינשופים," אמר רון בצרידות, קופץ למעלה כדי להתסכל עם הרמיוני בחלון. "ויש שם שלושה," אמר הארי, ממהר לצד האחר. "אחד לכל אחד מאיתנו," אמרה הרמיוני בלחישה מבועתת. "אוי לא, אוי לא, אוי לא..." היא אחזה בחוזקה במרפקים של הארי ורון. הינשופים עפו היישר אל המחילה, שלושה ינשופים נאים, הם ניהיו ברורים כשהם הנמיכו עוף אל עבר השביל המוביל אל הבית, נואשים מעטפה מרובעת. "אוי לא!" צווחה הרמיוני. גברת וויזלי דחקה אותם פנימה ופתחה את חלון המטבח. אחד, שתיים, שלוש, הינשופים המריאו דרך החלון ונחתו על השולחן. שלושתם הרימו את רגלם הימנית. הארי זז קדימה.

המכתב הממוען אליו היה קשור ברגלו של הינשוף האמצעי. הוא התיר את המכתב באצבעו. לשמאלו, רון ניסה לנתק את מכתבו מהינשוף. לימינו, הרמיוני הייתה כל-כך מזועזעת, שהיא לקחה את הינשוף במקום המכתב. אף-אחד במטבח לא דיבר. בסופו של דבר, הארי הצליח לפתוח את המעטפה. הוא פתח חריץ במהירות וגילה קלף נייר בפנים.



תוצאות מבחני הבגרות לקוסמים:

ציונים עוברים: קוסם סטודנט מעולה (קס"מ), הצלחה למעלה מהמצופה (הל"מ), טוב מספיק (ט"מ).

ציונים נכשלים: עלוב (ע'), זוועה (ז'), קדחת (ק').

הארי ג'יימס פוטר קיבל:

אסטרונומייה - ט"מ

טיפול בחיות הפלא - הל"מ

לחשים - הל"מ

התגוננות מפני כוחות האופל - קס"מ

הגדת עתידות - עלוב

תורת הצמחים - הל"מ

היסטוריית הקסם - זוועה

שיקויים - הל"מ

שינוי צורה - הל"מ.

הארי קרא את הדף מספר פעמים, נשימתו קלה יותר בכל קריאה. זה היה בסדר גמור. הוא תמיד ידע שהוא ייכשל בהגדת עתידות, ולא היה לו שום סיכוי של ציון עובר בהיסטוריית הקסם, בהתחשב בזה שהוא התמוטט לפני שעשה חצי מבחן, אבל הוא עבר את כל השאר! הוא הריץ את אצבעו על פני הציונים... היה לו ציון טוב בשינוי צורה ובתורת הצמחים, הוא אפילו קיבל "הל"מ" בשיקויים! ויותר טוב מהכל, הוא קיבל "קס"מ" בהתגוננות מפני כוחות האופל! הוא הסתכל מסביב. הרמיוני הייתה בגבה אליו וראשה נטה הצידה, אבל רון נראה שמח. "נכשלתי רק בהגדת עתידות ובתולדות הקסם, ולמי איכפת מהם?" הוא אמר בשמחה אל הארי. "הנה, נחליף..." הארי התסכל על ציוניו של רון, לא היה שם "קס"מ"... "ידעתי שיהיה לך ציון מעולה בהתגוננות מפני כוחות האופל," אמר רון, טופח על שכמו של הארי. "קיבלנו ציונים בסדר גמור, לא?" אמר רון. "כל הכבוד!" אמרה גברת וויזלי בגאווה, פורעת את שערו של רון. "שבע ינשופים, זה יותר ממה שפרד וג'ורג' קיבלו ביחד!" אמרה בהתרגשות גברת וויזלי. "הרמיוני?" אמרה ג'יני באופן זמני, כשהרמיוני עדיין לא הסתובבה. "איך הציונים?" היא שאלה. "הם... לא רעים," אמרה הרמיוני בקול חלוש. "או, בחייך," אמר רון, בעודו פוסע אליה וחוטף את ציוניה. "כן... עשר "קס"מ" והל"מ אחד בהתגוננות מפני כוחות האופל." הוא הסתכל עליה, חצי משועשע-חצי כועס. "את באמת מאוכזבת, נכון?" הוא אמר. הרמיוני נערה בראשה, אבל הארי צחק. "ובכן, אנחנו N.E.W.T ׁ(אין לי מושג מה זה) סטודנטים עכשיו!" גיחך רון. "אמא, יש עוד נקניקיות?" הארי התסכל אחורה אל ציוניו. הם היו טובים מכפי שיכול היה לקוות. הוא הרגיש כאב זעיר של צער... זה היה הסוף של הניסיון להיות הילאי. הוא לא השיג את הציון הדרוש בשיקויים. הוא ידע מלכתחילה שהוא לא ישיג אותו, זה היה מוזר, באמת, היות וזה היה אוכל מוות בתחפושת שאמר להארי שהוא יצליח כהילאי, אבל איכשהוא הרעיון השתלט עליו, והוא לא יכל באמת לחשוב על משהו אחר שהיה רוצה להיות, נדמה היה שזה הגורל הנכון בשבילו מאז ששמע את הנבואה שבועיים לפני... אף אחד לא יוכל לחיות בעוד השני שורד... הוא לא יכל לעמוד בציפיות הנבואה, ונתן לוולדמורט את הסיכוי הטוב ביותר לשרוד, אם הוא יצרף אותם ויאמן אותם מאוד, של מי העבודה למצוא ולהרוג את וולדמורט?

ואיייייייי 😮

" מכשול הדוק בבית החזה שלו נדמה כממיס (לא ממש הצלחתי לתרגם את הקטע הזה, אבל הוא לא חשוב). "

והיו עוד כמה קטעים כאלה חחח איזו מעצבן זה פתאום...חחחחח

פרק מס' 6 - המפנה של דראקו
הארי נשאר בתחום הגינה במשך השבועות הבאים. הוא ניצל את מרבית הימים כדי לשחק קווידיץ' שתיים על שתיים בפרדס של הוויזלים (הוא והרמיוני נגד ג'יני ורון, הרמיוני הייתה נוראה וג'יני בדיוק ההפך, אז הם היו שווים בצורה סבירה) וארוחת הערב שלו הייתה פי שלוש מהשאר כשגברת וויזלי שמה לו בצלחת כל מה שאפשר. הוא רצה להיות שמח, היה יכול להיות חג שליו אלמלא היעלמויות משונות, תקריות מוזרות, אפילו מוות כבר היה כמעט דבר יום-יומי בנביא היומי. לעיתים ביל ומר וויזלי היו מביאים הביתה חדשות אפילו לפני שהם היו מגיעים לעיתון.
למורת רוחה של גברת וויזלי, חגיגת יום-ההולדת של הארי התקלקלה בגלל חדשות מזוויעות שהשיב להכרה רמוס לופין, שנראה קודר ומפחיד. בשערו החום היו פסים אפורים בשפע, הבגדים שלו היו מרופטים ומטולאים יותר מאי פעם.
"היו עוד צמד תקיפות של סוהרסנים," הוא הכריז, כשגברת וויזלי העבירה לו פרוסה גדולה מעוגת יום-ההולדת. "והם מצאו את הגופה של איגור קרקרוף בצריף אחד בצפון. הסימן האפל נמצא מעליו… ובכן, בכנות, אני מופתע מכך שהצליח להישאר בחיים אפילו שנה מאז שנטש את אוכלי המוות. אחיו של סיריוס, רגולוס, הצליח רק כמה ימים עד כמה שאני זוכר." אמר לופין.
"כן, נכון," אמרה גברת וויזלי, מקדירה פניה, "אולי עדיף שנדבר על משהו אחר…"
"האם שמעת על פלוריאן פורטסקיו, רמוס?" שאל ביל, שעסק בלהעביר שיעורים לפלר.
"האיש שברח.."
"זה ההוא עם הגלידה בסמטת דיאגון?" קטע אותו הארי, באי נעימות, בתחושה ריקנית בתוך בטנו. "הוא הביא לי גלידה חינם. מה קרה לו?" הוא שאל.
"לקחו אותו, כשהסתכלו על המקום לא ראו זכר ממנו."
"למה?" שאל רון, בזמן שגברת וויזלי נעצה מבט נוקב בביל.
"מי יודע? הוא בטח הדאיג אותם איכשהו. הוא היה אדם טוב, פלוריאן." אמר ביל.
"אם מדברים על סמטת דיאגון," אמר מר וויזלי, נראה שאוליבנדרס עזב גם."
"יצרן השרביטים?" שאלה ג'יני, נראית מזועזעת.
"זה רק אחד. חנויות ריקות. אין סימן של מאמץ. אף אחד לא יודע אם הוא עזב בהתנדבות, או נחטף." אמר מר וויזלי בחומרה.
"אז איך אנשים יקבלו שרביטים?" היא שאלה.
"הם יסתדרו עם יצרנים אחרים," אמר הפעם לופין. "אבל אוליבנדר היה הכי טוב, ואם הצד השני תפס אותו זה לא כל-כך טוב לנו."
יום אחרי מסיבת התה של היום-הולדת העצוב במקצת, הם קיבלו את רשימת הספרים שהגיע מהוגוורטס. ולהארי גם הייתה הפתעה, הוא הפך להיות קפטן קבוצת הקווידיץ'.
"זה יביא לך מעמד שווה ערך כקפטן!" צעקה הרמיוני בשמחה. "אתה יכול להשתמש באמבטיה המיוחד שלנו והכול!"
"וואו, אני זוכר שצ'ארלי לבש אחד מאלה," אמר רון, בוחן תג אחד בשמחה. "הארי, זה כזה מגניב, אתה הקפטן שלי… אם תתן לי לחזור לקבוצה, אני מניח, חח…"
"ובכן, אני לא חושבת שאנחנו נדחה את הנסיעה לסמטת דיאגון להרבה זמן עכשיו כשיש לך את אלה," נאנחה גברת וויזלי, מסתכלת על רשימת הספרים של רון. "נלך בשבת כל עוד אבא שלך לא יצטרך ללכת לעבודה שוב. אני לא הולכת לשם בלעדיו." היא אמרה.
"אמא, את באמת חושבת שאת-יודעת-מי עומד להסתתר מאחורי מדף ספרים בכרך ודף בע"מ?" צחק רון.
"פורטסקיו ואוליבנדר יצאו לחופשה, לא כן?" אמרה גברת וויזלי בציניות, פוטרת אותו מיד. "אם אתה חושב שאבטחה זה נושא לצחוק אתה יכול להשאר מאחור ואני אקנה לך את מה שאתה צריך…" "לא, אני רוצה לראות את החנות של פרד וג'ורג'!" אמר רון בחופזה.
"אז תרד מהרעיונות שלך, בחור צעיר, לפני שאני יחליט שאתה לא מספיק בשל כדי לבוא איתנו!" אמרה גברת וויזלי בכעס, קופצת על האורלוגין שלה, כל תשעת המחוגים עדיין הורו על "בסכנת חיים," והוא עדיין עמד על קצה של מגבות לכביסה. "את זה תנסו להחזיר להוגוורטס גם כן!" היא אמרה. רון הסתובב, והסתכל על הארי במבט שואל כשאימו הניפה את סל הכביסה והאורלוגין נפל לידיה.
"אלוהים אדירים… אתה יכול אפילו לעשות באלגן מסביב…" אבל רון נזהר לא להקל ראש בוולדמורט בכמה ימים הבאים.
שבת הגיעה בלי עוד התפרצויות מצד גברת וויזלי, למרות שהיא נראתה מאוד מתוחה בארוחת הבוקר. ביל, שעמד להישאר בבית עם פלר (מספיק כדי לגרום לג'יני והרמיוני הנאה), מעביר להארי ארנק מלא בכסף.
"איפה שלי?" תבע רון, עיניו מתרחבות.
"זה של הארי, אידיוט," אמר ביל. "הוצאתי את זה מהכספת שלך, הארי, בגלל שהציבור הרחב צריך חמש שעות לחכות כדי לקחת את כספם, לגובלינים יש המון אבטחה. לפני יומיים ארקי פילפוט עמד על שלו אז נחקר ונתקע שם ימים… ובכן, תסמכו עליי, הדרך הזאת קלה יותר." אמר ביל.
"תודה ביל," אמר הארי והכניס את כספו לכיסו.
"א'ו תמיד כזה מתחשב," אמרה פלר בהערצה, מלטפת את אפו של ביל. ג'יני חיקתה הקאה לדייסה שלה מאחורי פלר. הארי נחנק מהקורנפלקס שלו, ורון היכה בו מאחורה.
זה היה יום קודר ואפל. אחת מהמכוניות המיוחדות של משרד הקסמים, שהארי כבר נסע בה בעבר, חיכתה במרחק יארד כשהם יצאו מהבית, גוררים את גלימותיהם.
"רק אבא טוב יכול להביא לנו כאלה שוב," אמר רון בהערכה, נמתח ברוב פאר כשהמכונית עזבה בצורה חלקה את המחילה, ביל ופלר נופפו מחלון המטבח. רון, הארי, הרמיוני וג'יני ישבו כולם במרחב הנוח של המושב האחורי.
"אל תתרגלו לזה, זה רק בגלל הארי," אמר מר וויזלי מעבר לכתפו. הוא וגברת וויזלי היו במושב הקדמי ליד הנהג ממשרד הקסמים. המושבים הקדמיים הכילו באדיבות מה שנדמה כמו זוג ספות נוחות ומרופדות. "אין צורך לציין שזו רמת הביטחון הגבוהה ביותר. ותתגייס אבטחה נוספת בקלחת הרותחת"
הארי לא אמר כלום. הוא לא רצה לדמיין את עצמו עושה קניות מוקף בצבא של הילאים. הוא שם את גלימת ההיעלמות שלו בתרמיל וריפד אותה, אם זה מספיק טוב לדמבלדור, זה חייב להיות מספיק טוב בשביל השר, למרות שעכשיו נזכר בזה, הוא לא היה בטוח שהשר יודע על הגלימה. "בבקשה,כן," אמר הנהג, מופתע זמן מה לאחר מכן, מדבר בשם הפעם הראשונה שהוא האט בצומת צ'ארינג קרוס ועוצר מחוץ לקדירה הדולפת.
"אני מחכה לך, יש לך מושג כמה זמן זה יקח לך?" שאל הנהג.
"שעתיים, אני משער," אמר מר וויזלי, "אה יופי, הוא כאן!" הארי עשה כמו מר וויזלי והסתכל מבעד לחלון, לבו זינק. לא היו הילאים מחוץ לפונדק, אבל במקומם היה את הענק, עם הזקן השחור העונה לשם רובאוס האגריד, שומר הקרקעות של הוגוורטס, לובש מעיל פרווה ארוך. הוא זרח מאושר כשראה את פניו של הארי ושכח להבהיל במבט חודר את המוגלגים העוברים.
"הארי!" הוא הרעים, אוסף אותו אליו בחיבוק מוחץ עצמות ברגע שהארי יצא מהמכונית
. "בקביק… ההיפוגריף, אני מתכוון, א'תה צריך לראות אותו, הארי, הוא כזה מאושר לשוב ולא'יות חופשי…" אמר האגריד.
"שמח בשמחתו," אמר הארי, מגחך תוך כדי שהוא עיסה את צלעותיו הכואבות.
"אנחנו לא ידענו ש'אבטחה' הכוונה אליך!" אמר הארי.
"אני יודע, ק'מו בזמנים עברו, לא? ת'מבין, השר רצה לשלו'ךָ קבוצה של א'ילאים, אבל דמבלדור אמר שאני יהיה," אמר האגריד בגאווה, מכניס את ידיו לכיסיו. אז בוא 'לך… אחרי'חם, מולי, ארתור…"
הקלחת הרותחת הייתה, לפי הפעם הראשונה שהיה בה ונזכר בזה, לגמרי ריקה. רק טום בעל הפונדק, הזקן חסר השיניים, נשאר עם קהל הקשישים. הוא הסתכל עליהם בתקווה כשהם נכנסו, אבל לפני שהוא יכל לדבר, האגריד אמר בחשיבות עצמית, ר'ק תן 'נו להיכנס עוד היום, טום, בטוח שא'בנת, עסקי הוגוורטס, ת'יודע."
להיות מספיק טוב בשביל השר, למרות שעכשיו נזכר בזה, הוא לא היה בטוח שהשר יודע על הגלימה. "בבקשה,כן," אמר הנהג, מופתע זמן מה לאחר מכן, מדבר בשם הפעם הראשונה שהוא האט בצומת צ'ארינג קרוס ועוצר מחוץ לקדירה הדולפת. "אני מחכה לך, יש לך מושג כמה זמן זה יקח לך?" שאל הנהג. "שעתיים, אני משער," אמר מר וויזלי, "אה יופי, הוא כאן!" הארי עשה כמו מר וויזלי והסתכל מבעד לחלון, לבו זינק. לא היו הילאים מחוץ לפונדק, אבל במקומם היה את הענק, עם הזקן השחור העונה לשם רובאוס האגריד, שומר הקרקעות של הוגוורטס, לובש מעיל פרווה ארוך. הוא זרח מאושר כשראה את פניו של הארי ושכח להבהיל במבט חודר את המוגלגים העוברים. "הארי!" הוא הרעים, אוסף אותו אליו בחיבוק מוחץ עצמות ברגע שהארי יצא מהמכונית. "בקביק… ההיפוגריף, אני מתכוון, א'תה צריך לראות אותו, הארי, הוא כזה מאושר לשוב ולא'יות חופשי…" אמר האגריד. "שמח בשמחתו," אמר הארי, מגחך תוך כדי שהוא עיסה את צלעותיו הכואבות. "אנחנו לא ידענו ש'אבטחה' הכוונה אליך!" אמר הארי. "אני יודע, ק'מו בזמנים עברו, לא? ת'מבין, השר רצה לשלו'ךָ קבוצה של א'ילאים, אבל דמבלדור אמר שאני יהיה," אמר האגריד בגאווה, מכניס את ידיו לכיסיו. אז בוא 'לך… אחרי'חם, מולי, ארתור…"
הקדירה הדולפת הייתה, לפי הפעם הראשונה שהיה בה ונזכר בזה, לגמרי ריקה. רק טום בעל הפונדק, הזקן חסר השיניים, נשאר עם קהל הקשישים. הוא הסתכל עליהם בתקווה כשהם נכנסו, אבל לפני שהוא יכל לדבר, האגריד אמר בחשיבות עצמית, ר'ק תן 'נו להיכנס עוד היום, טום, בטוח שא'בנת, עסקי הוגוורטס, ת'יודע."
טום הנהן בעגמומיות וחזר לנקות את משקפיו. הארי, הרמיוני, האגריד והוויזלים הלכו דרך הדלפק החוצה אל המרתף הצונן שמאחורה, איפה שהפח ניצב. האגריד הרים את המטרייה הוורודה שלו והקיש על לבנה מסוימת בקיר, הזאת שפותחת מעבר אל רחוב מרוצף ומתפתל. הם צעדו דרך הפתח ועצרו, מסתכלים מסביב. סמטת דיאגון השתנתה. הססגוניות, החלונות המבהיקים שחשפו חנויות של ספרים קסומים, מרכיבי שיקויים, וקדרות, איבדו את מראם המקסים, מוחבאים מאחורי פוסטרים גדולים של שר הקסמים שהודבקו עליהם. מרבית הפוסטרים הסגולים והקודרים האלה נשאו גרסאות מוגדלות של יעוץ לביטחון שצוטטו מהחוברת בטחון של השר שנשלחה לכולם בקיץ, אבל פוסטרים אחרים של תצלומים שחורים-לבנים של אוכלי מוות הסתובבו חופשי. בלטריקס לסטריינג' לעגה להם מתצלום בחנות הרוקח. כמה חלונות כוסו בקרשים, כולל ההם של חנות הגלידות של פלוריאן פורטסקיו. בצד השני, כמה בתים עלובים למראה הופיעו בצד הדרך. הביתן הקרוב אליהם, שנבנה מחוץ ל'כרך ודף בע"מ', מתחת לגג צבעוני מפּוספּס, היה מחובר אל קרטון גדול שבו נכתב:
"קמיעות
יעיל נגד אנשי זהב, סוהרסנים, ואינפרי!"
קוסם קטן ומרופט למראה נתן שרשרת עם סמל כסוף לעובר אורח.
"אחד לילדה הקטנה שלך, מאדאם?" הוא שאל את גברת וויזלי כשהם עברו על פניו, נועץ מבט בג'יני. "להגן על צווארה הנחמד?" הוא שאל.
"אם הייתי בתפקיד.." אמר מר וויזלי, נועץ מבט כועס במוכר הקמיעות.
"כן, אבל אל תלך לעצור אף אחד, יקירי, אנחנו ממהרים." אמרה גברת וויזלי אל בעלה, מעיינת בעצבנות ברשימת הספרים. "אני חושבת שעדיף שנלך קודם אל מאדאם מלקין, הרמיוני רוצה גלימה חדשה, והגלימה של רון כבר קטנה עד כדי כך שרואים את סוף קרסולו, וגם אתה צריך אחד חדש, הארי, אתה גדלת כל-כך… קדימה, כולם…" היא אמרה.
"מולי, זה לא מתקבל על הדעת שכולנו נלך למאדאם מלקין," אמר מר וויזלי, "שלושתם ילכו עם האגריד למאדאם מלקין, ואנחנו נלך לכרך ודף בע"מ לקנות להם ספרים, זה לא יותר טוב?" הוא אמר.
"אני לא יודעת," אמר גברת וויזלי בחשש, נקרעת בין רצונה לסיים את הקניות במהירות, לבין רצונה להשאר ביחד כקבוצה. "האגריד, אתה חושב..-?"
"אל תדאגי, הם יהיו בסדר ביחד איתי, מולי," אמר האגריד בצורה מרגיעה, מבטל אותה בידו הגדולה כמכסה של פח זבל.
גברת וויזלי לא נראתה משוכנעת,אבל היא הסכימה להיפרד כך שהיא ג'יני ואדון וויזלי ילכו לכרך ודף בע"מ בעוד שהאגריד,הארי,רון והרמיוני ילכו לקנות גלימות אצל מדאם מלקין.
הארי התרשם שכל מי שעבר לפניו היה בעל אותה הבעת פחד כמו של אדון וויזלי,ושאף אחד גם לא עצר לדבר.
המוכרים היו כולם צפופים כקבוצה ודיברו על עיסקיהם. לא נראה שמישהו עושה קניות לבד.
"אולי 'דיף שלא נכנס כולנו י'חד" אמר האגריד,עוצר ליד חלון הראווה של מדאם מלקין.
"אני אעמוד על המשמר בחוץ,בסדר?"
לפיכך,הארי,רון והרמיוני נכנסו יחד לחנות הקטנה.
במראה ראשון,החנות נראתה ריקה ושוממת,אבל לא זמן רב מדי,הם שמעו ויכוח משפחתי מאחורי תא מדידה.
"להזכירך,אני לא ילד קטן,א-מ-א,אני יכול לעשות קניות לבד!"
היה עוד קול שהארי זיהה כקולה של מדאם מלקין.
"לא יקר,אמא שלך צודקת לגמרי,אף אחד מאיתנו לא צריך להסתובב לבד בימים אלו,אז שלא נדבר על ילדים."
"את תיזהרי איפה את תוקעת את הסיכה הזאת"
ילד בן עשרה בעל פנים חיוורים וחדות,ובעל שיער בלונדיני הגיח מאחוריהם לובש גלימות בעלות סמל בצבע ירוק כהה שתקועות בהם סיכות בכל מקום שהיו גדולות יתר על מידה. הוא הסתכל במראה כדי לראות איך הוא נראה. זה היה מספר שניות לפני שהוא הבחין בהארי,רון והרמיוני מביטים מעל כתפו. עיניו האפורות נפערו.
"אם את תוהה מה זה הריח הזה,אמא,זה רק הבוצדמית הזאת שהולכת פה." אמר דראקו מאלפוי.
"אני לא חושב שיש צורך בשפה הזאת" אמרה מדאם מלקין תוך כדי שהופיע מאחורי מאלפוי חוזרת מתא המדידה עם שרביט בידיה.
"ואני לא רוצה שרביטים מונפים בחנות שלי" היא הוסיפה בעצבנות כשראתה את הארי ורון בסוף החנות מניפים את שרביטם כנגד מאלפוי.
הרמיוני,שעמדה ביניהם אמרה "לא,באמת,לא צריך,זה לא שווה את זה"
"כאילו שאתם תעיזו לעשות קסמים מחוץ לבית הספר" לגלג מאלפוי "מי השחיר את עינייך גריינג'ר אני רוצה לשלוח להם פרחים"
"זה מספיק" אמרה מדאם מלקין בחריפות מסתכלת מאחורי כתפה לחפש תמיכה
"מדאם בבקשה"
נרקיסה מאלפוי יצאה מאחורי תא המדידה
"תכניסו את אלה" היא אמרה בקרירות להארי ורון "אם תפגעו בבן שלי שוב אני מבטיחה שזה יהיה הדבר האחרון שתעשו"
"באמת" אמר הארי,מתקדם לעברה כשהוא מסתכל ישירות בפנים היהירות שלמרות חיוורונן,הן דמו מאוד לפני אחותה.
הארי היה בגובה שלה.
"תביאי כמה מחבריך אוכלי המוות לטפל בנו?"
מדאם מלקין צרחה ולפתה את ליבה
"באמת...אתה לא צריך להאשים...דברים מסוכנים לומר...שרביטים שלופים...בבקשה!"
אבל הארי לא הנמיך את שרביטו,נרקיסה מאלפוי חייכה בצורה לא נעימה
"אני רואה שזה שאתה חביבו של דמבלדור נותן לך הרגשה מוטעית של בטחון,הארי פוטר.אבל לא תמיד דמבלדור יהיה שם להגן עליך."
הארי הסתכל בלעג מסביבו "אוי תראי הוא לא כאן עכשיו,אז למה שלא נעשה ניסיון? ואז יוכלו למצוא לך תא זוגי באזקבאן עם בעלך המפסידן"
מאלפוי עשה צעד כועס לכיוון הארי אבל מעד על שולי גלימתו שהיתה ארוכה מדי,רון צחק בקול.
"שלא תעז לדבר לאמא שלי ככה,פוטר" נהם מאלפוי.
"הכל בסדר,דראקו" אמרה נרקיסה מחבקת את כתפיו באבעותיה הלבנות הרזות כדי לרסנו
"אני מצפה שפוטר יתאחד עם סיריוס לפני שאתאחד עם לוציוס"
הוא הרים את שרביטו גבוה יותר.
"הארי לא" נאנחה הרמיוני תופסת את ידו בנסיון להוריד אותה לצד גופו "תחשוב...אסור לך... תהיה בכזאת צרה"
מדאם מלקין היססה לרגע במקום, ואז ,נראה שהחליטה לנהוג כאילו כלום לא קרה,בתקוה שלא יקרה.היא התכופפה לכיוון מאלפוי שעדיין נעץ בהארי מבט נוקב.
"אני חושבת שאת השרוול השני אפשר להקטין מעט ,יקירי, אם רק תרשה לי"
"אווצ'" שאג מאלפוי כשהוא מעיף את ידה "תשגיחי איפה את תוקעת את הסיכות שלך אישה,אמא, אני לא חושב שאני רוצה את זה עוד"
הוא משך את הגלימה מעל לראשו והשליך אותה על הרצפה לרגליה של מדאם מלקין.
"אתה צודק מאלפוי" היא אמרה והציצה בבוז לעברה של הרמיוני
"עכשיו אני רואה איזה סוגים של חלאות אדם קונים פה,יהיה טוב יותר בטווילפיט וטאטינג"
ובזאת,שניהם יצאו מהחנות, כשמאלפוי דואג להיתקע ברון חזק ככל שיכל בדרכו החוצה.
"ובכן,באמת!" אמרה מדאם מלקין כשהיא מרימה את הבדים שהופלו ומניעה את קצה שרביטה שינקה אותם מהאבק כמו שואב אבק.
כשהתאימה להארי ורון את הגלימות החדשות שלהם היא הייתה מהורהרת וניסתה למכור להרמיוני שמלה של קוסמים במקום של מכשפות.
כשליוותה אותם לבסוף אל הדלת היא נראתה שמחה לראות את גבם.
"אתם יש לכם הכל?" שאל האגריד בבהירות כשהופיעו לצידו.
"בערך" אמר הארי "ראית את המאלפויים?"
"כן" אמר האגריד באדישות "אבל הם לא יעזו לעשות בעיות,לא באמצע סמטת דיאגון,אתה הארי אל תדאג עליהם"
הארי,רון והרמיוני החליפו מבטים,אבל לפני שיכלו להעמיד את האגריד על טעותו,אדון וגברת וויזלי וג'יני הופיעו כשהם נושאים חבילות כבדות של ספרים.
"כולם בסדר?" שאל אדון וויזלי ,"יש לכם את הגלימות שלכם? אז בסדר,אנחנו יכולים להציץ אצל הרוקח בדרך לחנות של פרד וג'ורג'... תישארו צמודים"
הארי ורון לא קנו דבר אצל הרוקח ,הם הבינו שלא ילמדו יותר שיקויים אבל שניהם קנו קופסאות גדולות של אגוזי ינשופים להדוויג ולפיג.
כשגברת וויזלי בודקת את שעון היד שלה כל כמה דקות או פחות,הם המשיכו ללכת לאורך הרחוב בחיפוש אחר "חנות התעלולים הקסומים של הוויזלים", שמנוהלת על ידי פרד וג'ורג'.
"אנחנו באמת לא יכולים להישאר לזמן ארוך" אמר אדון וויזלי "אז רק ניתן מבט מהיר על החנות ונחזור למכונית... אנחנו חייבים להיות קרובים, זה מספר תשעים ושתים,תשעים וארבע..."
"וואו" אמר רון כשהוא עוצר מלכת.
בהשוואה למודעות העמומות של החנויות שסביבם,החלונות של פרד וג'ורג' משכו את העיניים כמו זיקוק.עוברי אורח הסתכלו מאחורי כתפם על החלון וכמה מהם ,נעצרו בהיסוס להביט.
החלון בצד השמאלי היה מלא בצורה מהממת במגוון של סחורה שהסתובבה,השמיעה קולות,התנפצה,הבזיקה וצווחה.עיניו של הארי החלו לדמוע רק מלהסתכל על זה.
החלון הימני היה מכוסה בפוסטר סגול כמו של משרד הקסמים אבל הוא היה מקושט באותיות צהובות :

למה אתה דואג על אתה יודע מי-
כשאתה צריך לדאוג על אין לך קקי-
תופעת העצירות שתוקפת את העם-

הארי התחיל לצחוק.הוא שמע אנחה שקטה מאחוריו והסתובב לראות את גברת וויזלי מביטה מוכת הלם בפוסטר.שפתיה נעו בשקט הוגות את המילים אין לך קקי...
"הם ירצחו במיטות שלהם" היא לחשה.
"לא, הם לא" אמר רון,גם הוא כמו הארי צחק,"זה מבריק."
והוא והארי עשו את דרכם לתוך החנות.
היא הייתה מלאה בקונים. הארי לא יכול היה להתקרב למדפים.הוא לטש עיניים סביב,מסתכל על הקופסאות שנערמו עד התקרה.שם היו החטיפים למבריזים שהתאומים פתחו בשנתם האחרונה,השנה הלא גמורה שלהם בהוגוורטס.
הארי הבחין שהשוקולדימום היה הכי פופולארי,רק קופסא אחת נשארה על המדף.
היו תיבות מלאות בשרביטים מזויפים.
הדבר הפשוט והזול ביותר היה משהו שהפך לתרנגולים או הוראות לסלסול השער.
הדבר היקר ביותר הכה את המשתמש הלא זהיר בראשו ובצווארו,וקופסאות של עטי נוצה שמכתימות בדיו שגיאות כתיב ותשובות שגויות.
רווח נוצר בקהל והארי פילס את דרכו לעבר הדלפק איפה שחבורת בנות עשרה הביטו בשביעות רצון באדם זעיר עשוי מעץ שעלה באיטיות במדרגות שהובילו למושב אמיתי של גרדום.
הם היו על תיבה שכתוב עליה "תליין לשימוש חוזר- יטמון אותך בתוכו או שיטלטל אותך,מוגן על ידי פטנט של קסם חלומות בהקיץ"
הרמיוני הצליחה להדחק ליד הדלפק וקראה את ההסבר ,נושאת תמונה צבעונית מאוד של נער נאה ונערה מעולפת שעמדו על סיפון של אונית שודדי ים.
"לחש פשוט אחד ותכנס לפסגה איכותית מציאותית מאוד,חצי שעה של חלום בהקיץ,נוח לשימוש בשיעור בית ספר ממוצע ולמעשה לא ניתן לגילוי (תופעות הלוואי כוללות הבעה ריקה וטפטוף ריר קל מהפה)לא למכירה לפחות מבני שש עשרה"
"אתה יודע" אמרה הרמיוני מביטה אליו "זה קסם מאוד יוצא דופן"
"ובגלל זה,הרמיוני" אמר קול מאחוריהם "את יכולה לקבל אחד חינם"
פרד עמד מחויך לפניהם לובש סט של גלימות אדומות שהתמזגו בצורה נפלאה עם שערו הבוער.
"מה שלומך,הארי?" הם לחצו ידיים. "ומה קרה לעין שלך הרמיוני?"
"הטלסקופ המכה שלכם." היא אמרה בעצב.
"אוי שכחתי מהם" אמר פרד "הנה" הוא הוציא קופסא מכיסו והגיש לה אותה.
היא פתחה אותה כדי לחשוף משחה צהובה סמיכה.
"שימי מעט,זה יעלם תוך שעה" הוא אמר "אנחנו צריכים למצוא מסיר חבלות הגונות, אנחנו בודקים כמה מהמוצרים שלנו על עצמנו"
היא הביטה בעצבנות לעברו ואמרה "זה בטוח,נכון?"
"ברור שכן" חייך פרד "בא הארי,אני אעשה לך סיור"
הארי עזב את הרמיוני מורחת את העין השחורה שלה במשחה ועקב אחרי פרד לחלק האחורי של החנות,איפה שראה דוכן מקרטון ועליו תכסיסי פריצה.
"תכסיסי קסם מוגלגים" אמר פרד בעליצות, מצביע עליהם "לסטייה כמו שיש לאבא,אתה יודע שאוהב שטויות של מוגלגים.
לא מרוויחים מזה הרבה,אבל יש לנו עסקים יציבים,הם המצאה חדשה.או,הנה ג'ורג'"
תאומו של פרד טלטל את ידו של הארי נמרצות .
"עורך לו סיור? בוא מאחורה הארי זה איפה שאנחנו עושים את הכסף האמיתי...
על כל דבר שתכניס לכיס תשלם יותר מאוניות" הוא הוסיף באזהרה לילד קטן שהוציא את ידו בחופזה ממכל שכתוב עליו:'סימני אופל אכילים-יעשו כל אחד חולה'
ג'ורג' דחף וילון מאחורי דוכן הטריקים של המוגלגים וחשף חדר חשוך,עמוס פחות.
תהליך האריזה של המוצרים האלו ,שנערך בשורות על המדפים ,היה יותר מאופק.
"אנחנו רק מפתחים אותם לתחום רציני יותר" אמר פרד "מצחיק איך זה קורה"
"לא תאמין כמה אנשים שאפילו שעובדים במשרד הקסמים,לא יכולים לעשות לחש מגן פשוט."
אמר ג'ורג'
"מובן,אין להם אותך שתלמד אותם,הארי.טוב, אנחנו חושבים שכובעי המגן הם מעט מצחיקים,אתה יודע, הזמן את חברך שיקלל אותך ותצפה בפרצופו בשעה שהקללה תיהדף ממך.אבל,המשרד קנה 500 לכל הצוות ועדיין יש לנו הזמנה גדולה .אגב, היינו צריכים להתרחב גם לגלימות מגן,כפפות מגן.
אני מתכון,הם לא עוזרים מאוד לקללות שאין עליהם מחילה,אבל בשביל...למתן כשפים או קללות...
ואז אנחנו חושבים להיכנס בשלמות לשטח של התגוננת מפני כוחות האופל הוא ממש מגלגל כספים" המשיך ג'ורג' בהתלהבות "זה מגניב,תראה,אבקת חשיכה מיידית.ייבאנו אותה מפרו,שימושי מאוד אם אתה צריך להימלט מיידית.ומלכודת הנפץ שלנו רק עכשיו הסתלקה מהמדפים"
"תראה" אמר פרד מצביע על מספר חפצים עשויים מחומר קרני מבשר רעות שלמעשה הראה סימנים לרוץ מחוץ לטווח ראיה. "אתה רק מפיל אחד מהם בגניבה וזה ירוץ ויעשה רעש חזק ונחמד שייתן לך הסחה טובה אם אתה צריך"
"שמושי" אמר הארי בהתרשמות.
"הנה" אמר ג'ורג' תפס זוג וזרק אותם להארי .
מכשפה צעירה דחפה את ראשה מבעד לוילון,הארי הבחין שגם היא לבשה גלימה אדומה.
"יש לקוח בחוץ שמחפש קדירת הלצה,אדון וויזלי ואדון וויזלי" היא אמרה.
זה היה מוזר להארי לשמוע את פרד וג'ורג' נקראים אדון וויזלי,אבל הם קבלו את זה.
"הצדק איתך,וריטי,אני בא" אמר ג'ורג' במהירות "הארי תפרגן לעצמך,כל דבר שאתה רוצה בסדר? ללא תשלום."
"אני לא יכול לעשות את זה" אמר הארי שכבר הוציא את שק הכסף שלו לשלם על מלכודת הנפץ.
"כאן אתה לא משלם" אמר פרד בתקיפות,דוחף את הזהב של הארי
"אבל..."
"אתה נתת לנו את הסכום ההתחלתי,אנחנו לא שוכחים את זה" אמר ג'ורג' בחומרה "תיקח ולא חשוב מה ורק תזכור להגיד מאיפה זה אם שואלים אותך"
ג'ורג' יצא דרך הוילון לעזור ללקוחות,ופרד הוביל את הארי חזרה לתוך החלק הראשי של החנות.הרמיוני וג'יני עדיין התעמקו בפטנט החלומות בהקיץ.
"האם עדיין לא מצאתן את מוצר מכשפת הפלא המיוחד שלנו,בנות?" שאל פרד "תעקבו אחרי גבירותיי"
ליד החלון התקהלה קבוצה של בנות נרגשות שצחקקו בהתלהבות, הרמיוני וג'יני היססו שתיהן מביטות בחשדנות.
"הנה זה בא" אמר פרד בגאווה "הטווח הכי ארוך של שיקוי אהבה שתמצאו בכל מקום"
ג'יני הרימה גבה בספקנות "האם הם עובדים?" היא שאלה
כמובן שהם עובדים,למעלה מעשרים וארבע שעות. זה תלוי במשקל של הילד הנידון.
"והמשיכה של הילדה" אמר ג'ורג' מופיע פתאום לצידם "אבל אנחנו לא מוכרים אותם לאחותנו" הוא אמר בחומרה "לא כשהיא יוצאת עם חמישה בנים..."
"השקר השמן ששמעתם מרון?" אמרה ג'יני בשקט רוכנת קדימה לקחת בקבוק קטן ורוד מהמדף "מה זה?"
"בעשר שניות פצעון נעלם,באחריות" אמר פרד "מצוין על כל דבר מנפיחות לחטוטרת, אבל אל תחליפי נושא האם את יוצאת או לא יוצאת אם ילד שקוראים לו דין תומאס?"
כן,אני יוצאת" אמרה ג'יני "ובזמן האחרון שבדקתי הוא היה רק ילד אחד ולא חמש.מה זה?"
היא הצביעה על מספר כדורים של פלומה ששינו גוון בהדרגה מורוד לסגול מסתובבים בתחתית הכלוב ופולטים ציוץ צורמני.
"כדורי פרווה ננסים" אמר ג'ורג' "מיניאטורה של כדורי פרווה רגילים,אנחנו יכולים להרבות אותם מספיק מהר.אז מה עם מייקל קורנר?"
"זרקתי אותו,הוא היה מפסידן עלוב" אמרה ג'יני ,הכניסה את אצבעה והביטה בכדורי הפרוה הנכרכים סביבה "הם באמת חמודים"
"כן,הם נעימים לליטוף" הודה פרד "אבל את עוברת מחבר לחבר מהר מדי לא?"
ג'יני הסתובבה להביט בו ,ידיה על מותניה המבט שלה היה כל כך דומה למבט הזועם של גברת וויזלי ,שהארי הופתע מכך שפרד לא נסוג.
"זה לא עניינך,ואני אודה לך" היא פנתה לרון שהופיע ליד ג'ורג' עמוס בסחורה "אתה לא תספר עלי שקרים לשני אלה."
"זה שלוש אוניות,תשעה חרמשים וגוז אחד" אמר פרד בוחן את החבילות שבידיו של רון,"תשלם".
"אבל אני אחיך"
"וזה העסק שלנו שאתה גונב ממנו,שלוש אוניות,תשעה חרמשים ואני אוותר לך על הגוז"
"אבל אין לי שלוש אוניות ותשעה חרמשים"
"אז עדיף שתחזיר את כל זה ושים לב שאתה שם במדפים הנכונים"
רון הפיל כמה קופסאות מקלל ועשה תנועה גסה בידו לעברו של פרד.
לרוע מזלו גברת וויזלי בדיוק איתרה אותם ובחרה את הרגע הזה כדי להופיע.
"אם אראה אותך עושה זאת שוב אקלל את אצבעותיך שישארו צמודות " היא אמרה בחריפות.
"אמא,האם אני יכולה לקבל כדור פרווה" שאלה ג'יני מיד.
"מה?" אמרה גברת וויזלי בזהירות.
"תראי...,הם כל כך מתוקים"
גברת וויזלי זזה הציצה להביט בכדורי הפרווה,והארי ,רון והרמיוני ראו ללא הפרעה את הנוף שנשקף מהחלונות.
דראקו מאלפוי מיהר ברחוב לבדו.כשעבר ליד חנות התעלולים של הוויזלים הוא העיף מבט מאחורי כתפיו.שנייה מאוחר יותר הוא המשיך הלאה והם עקבו אחרי כל תנועה שלו.
"מעניין איפה אמא שלו" אמר הארי מקמט את מצחו.
"היא לא הייתה נותנת לו לצאת" אמר רון
"אז למה..." אמרה הרמיוני.
הארי לא אמר דבר,הוא אימץ את מחשבתו,נרקיסה מאלפוי לא הייתה מרשה לבן האהוב שלה לצאת מטווח ראייתה.
מאלפוי חייב היה לעשות מאמץ להשתחרר מן לפיתת אמו,והארי,שהכיר את מאלפוי ותיעב אותו והוא היה בטוח שהסיבה לא יכולה להיות תמימה.
הוא הביט סביבו,גברת וויזלי וג'יני התכופפו לכדורי הפרוה,אדון וויזלי בחן בשמחה חבילה של קלפי משחק של מוגלגים,פרד וג'ורג' היו עסוקים בשרות לקוחות.
בצד השני של הזכוכית האגריד עמד בגבו אליהם,מסתכל במעלה ובמורד הרחוב.
"בואו מתחת לזה מהר" אמר הארי מושך את גלימת ההיעלמות מכיסו.
"אוי,אני לא יודעת הארי" אמרה הרמיוני מביטה בפקפוק לכוון גברת וויזלי.
"נו בואי" אמר רון.
היא היססה לרגע ארוך ואז התכופפה מתחת לגלימה עם הארי ורון.אף אחד לא הבחין שהם נעלמו,כולם התענינו מאוד במוצרים של פרד וג'ורג'.
הארי,רון והרמיוני פלסו דרך לדלת מהר ככל שיכלו,אך כשהגיעו לרחוב,מאלפוי נעלם.
"הוא הלך בכיוון הזה" מלמל הארי, שקט ככל האפשר שהאגריד המזמזם לא ישמע אותם."בואו"
הם רצו,מביטים לימין ושמאל דרך חלונות ודלתות החנויות.עד שהרמיוני הצביעה "זה הוא לא?" היא לחשה "פונה שמאלה"
"הפתעה גדולה" לחש רון כשמאלפוי העיף מבט סביב ואז נכנס לסמטת נוקטורן ונעלם מן העין. "מהר או שנאבד אותו" אמר הארי מגביר את מהירותו.
"הרגליים שלנו יראו" אמרה הרמיוני בחרדה כשהגלימה הכתה מעט בקרסוליהם זה היה הרבה יותר קשה להתחבא מתחת לגלימה שלושתם יחד, כיום.
"זה לא משנה" אמר הארי בקוצר רוח ,"רק מהר יותר"
אבל סמטת נוקטורן-הצד של הרחוב שהיה מוקדש לאומנות האופל,נראה לגמרי נטוש,הם התבוננו בחלונות כשעברו ,אבל אף אחת מהחנויות לא נראתה כאילו שיש בה לקוחות.
הארי שיער שזה קצת הסגרה לקנות חפצי אופל בתקופות מסוכנות וחשודות כאלו או לפחות להראות קונה אותם.
הרמיוני צבטה את ידו בחוזקה,
"אאוצ' "
"ש... תראה הוא כאן" היא התנשמה באוזנו של הארי.
הם היו ליד החנות היחידה בסמטת נוקטורן שהארי בקר בה,בורגין ובארקס,שמוכרת מגוון של חפצים מרושעים.שם באמצע של הקופסאות המלאות בגולגולות ובבקבוקים ישנים עמד מאלפוי בגבו אליהם,נראה רחוק יותר משהיה שהארי התחבא בארון השחור הגדול להתחמק ממאלפוי ומאביו.אם לשפוט לפי תנועות ידיו ,הוא דיבר במרץ.בעל החנות,האדון בורגין,אדם כפוף בעל שיער שמנוני,עמד מול מאלפוי הוא לבש הבעה מעורבת של כעס ופחד.
"אם רק נוכל לשמוע מה הם מדברים" אמרה הרמיוני,
"אנחנו יכולים" אמר רון בהתרגשות ,
הוא הפיל כמה קופסאות שעדין אחז וגשש בגדולה.
"אוזניעזר,תראו"
"פנטסטי" אמרה הרמיוני,כשרון התיר את החוטים בצבע העור והתחיל להעביר אותם מתחת לדלת "אוי אני מקווה שהדלת הזאת לא חסינה..."
"לא" אמר רון בשמחה "תקשיבו"
הם שמו את ראשיהם ביחד והקשיבו בתשומת לב לקצה החוט שבאמצעותו קולו של מאלפוי נשמע חזק וברור ,כאילו הוא יוצא מרדיו.
"אתה יודע איך לתקן את זה?"
"יתכן" אמר בורגין,בטון שרמז שהוא מסרב לעשות זאת בעצמו,"אני צריך לראות את זה.למה שלא תביא את זה לחנות?"
"אני לא יכול" אמר מאלפוי. "זה חייב להישאר במקומו.אני רק צריך שתגיד לי איך לעשות את זה." הארי ראה את בורגין מלקק את שפתיו בעצבנות. "טוב,בלי לראות את זה,אני חייב לומר שזאת תהיה עבודה קשה,אולי בלתי אפשרית,אני לא ערב לשום דבר."
"לא?" אמר מאלפוי,והארי ידע ,רק לפי הטון שלו שמאלפוי לעג "אולי זה ייתן לך יותר בטחון"
הוא התקרב לבורגין והוסתר מהנוף על ידי הארון.הארי,רון והרמיוני נסו להכניס אותו לטווח העין שלהם אבל כל מה שיכלו לראות היה בורגין,עומד ולוטש עיניים בפחד.
"תספר למישהו" אמר מאלפוי "ויהיה תגמול".אתה מכיר את פנריר גרייבק?,הוא ידיד משפחה.הוא יבוא לכאן מדי פעם להיות בטוח שאתה מקדיש לבעיה את כל תשומת הלב שלך"
"לא יהיה שום צורך בכך..."
"אני אחליט" אמר מאלפוי "טוב עדיף שאני אצא ואל תשכח לשמור על האחת הזאת בטוחה ,אצטרך אותה"
"אולי תרצה לקחת אותה עכשיו?"
"לא,כמובן שלא,איש קטן וטיפש ,איך אראה אם נושא אותה ברחוב? רק אל תמכור אותה"
"כמובן שלא...אדוני"
בורגין קד קידה עמוקה כמו זאת שהארי ראה אותו קד ללוציוס מאלפוי.
"אף מלה לאף אחד ,בורגין,וזה כולל את אמא שלי,מובן?"
"ברור,ברור,"מלמל בורגין קד שוב.
ברגע הבא הפעמון שמעל הדלת של בורגין צלצל שמאלפוי יצא,נראה מאוד מרוצה מעצמו.
הוא עבר כל כך קרוב להארי,רון והרמיוני שהם הרגישו את הגלימה טופחת בקרסוליהם שוב.
בתוך החנות,בורגין נשאר קפוא,החיוך החלקלק שלו נעלם,הוא נראה מודאג.
"על מה זה היה?" לחש רון כשהוא מגלגל את האוזניעזר.
"לא יודע" אמר הארי,מתאמץ לחשוב,"הוא רוצה משהו מתוקן... והוא רוצה לשמור משהו שם... האם יכולתם לראות על מה הוא הצביע כשאמר אחת כזאת?"
"לא,הוא היה מאחורי הארון הזה"
"אתם שניכם תישארו כאן" לחשה הרמיוני,
"מה את ..."
אבל הרמיוני כבר חמקה מתחת לגלימה.היא בדקה את שערה בהשתקפות בזכוכית.
ואז צעדה לתוך החנות,גורמת לפעמון לצלצל שוב.
רון החזיר בחופזה את האוזניעזר אל מתחת לדלת,והושיט את החוטים להארי.
"שלום, בוקר נורא,לא?" אמרה הרמיוני בבהירות לבורגין שלא ענה,אבל הביט בה במבט חשדני.
מזמזמת בצהלה, הרמיוני טיילה בנחת בין החפצים השונים המונחים בערבוביה.
"האם השרשרת הזאת למכירה?" היא שאלה,נעצרת מול תיבת זכוכית.
"אם יש לך אחד וחצי אלף אוניות" אמר אדון בורגין בקרירות.
"אה... לא...אין לי מספיק " אמרה הרמיוני,מתהלכת."ומה עם הגולגולת החביבה הזאת?"
"שש עשרה אוניות"
"אז זה למכירה?זה לא שייך...שמור למישהו?"
אדון בורגין פזל אליה. להארי הייתה הרגשה רעה שהוא יודע בדיוק מה הרמיוני זוממת.
כנראה שהרמיוני הרגישה גם שהיא אמרה יותר מדי.
"העניין הוא שילד שהיה פה ממש עכשיו,דראקו מאלפוי,טוב,הוא חבר שלי,ואני רוצה לקנות לו מתנת יום הולדת,אבל אם הוא כבר קנה משהו ,אני לא רוצה לתת לו אותו דבר.אז..אם.."
זה היה סיפור צולע למדי לדעתו של הארי ,וכנראה ,בורגין חשב כך גם.
"החוצה" הוא אמר בתקיפות "צאי החוצה"
הרמיוני לא חכתה לבקשה שנייה ,היא מהרה לדלת כשבורגין בעקבותיה.וכשפעמון הדלת צלצל שוב,בורגין טרק את הדלת מאחוריה ושם שלט סגור.
"טוב אה," אמר רון,זורק את הגלימה בחזרה על הרמיוני,"ניסיון גרוע...אבל היית בולטת ללא ספק"
"טוב,בפעם הבאה אתה יכול להראות לי איך זה עובד,אדון המסתורין!" היא אמרה בזעף
רון והרמיוני התקוטטו כל הדרך לחנות התעלולים של הוויזלים,שם היו מוכרחים לעצור כדי שיוכלו לחמוק ממבטיהם המודאגים של גברת וויזלי והאגריד,שבבירור הבחינו בחסרונם.
בחנות,הארי הוריד את גלימת ההעלמות,הכניס אותה לתיקו והצטרף לשני האחרים שעמדו על כך כתשובה לאשמה של גברת וויזלי,שהיו בחדר הפנימי כל הזמן,ולכן היא לא יכלה לראות אותם היטב.

"את זה תנסו להחזיר להוגוורטס גם כן!" היא אמרה. רון הסתובב, והסתכל על הארי במבט שואל כשאימו הניפה את סל הכביסה והאורלוגין נפל לידיה.
"אלוהים אדירים… אתה יכול אפילו לעשות באלגן מסביב…" אבל רון נזהר לא להקל ראש בוולדמורט בכמה ימים הבאים.

ררררר מעצבן..והיה שם קטע שחזר פעמיים

אבל פרק מדהים ואייייייייייי...!!
תודה..מחכה לפרק הבא

פרק מס' 7 - מועדון הסלאג

הארי בילה את רוב השבוע האחרון של החופש מנסה לפענח את התנהגותו של מאלפוי בסמטת נוקטורן. הדבר שהפריע לו הכי הרבה היה המראה שהיה על פניו של מאלפוי כאשר הוא עזב את החנות.
שום דבר שהפך את מאלפוי להיות כל כך שמח היה יכול להיות משהו טוב. לעצבנותו הקלה, לא רון ולא הרמיוני נראו סקרנים כמו הארי. ולבסוף, הם נראו משוחחים על זה כמה ימים אחרי.
"כן, אני כבר אמרתי לך שאני מסכימה שזה היה חשוד, הארי," אמרה הרמיוני בהיסח דעת. היא ישבה ליד החלון בחדרם של פרד וג'ורג', כשרגליה היו על אחד מהקופסאות והתבוננה על הארי מעל עותק של: "ספר הכשפים הבסיסי, רמה ו'" .
"אבל לא הסכמנו שיכולים להיות הרבה הסברים למה שקרה?"
"אולי הוא שבר את יד התהילה שלו," אמר רון, מאיים ליישר יותר מדי את זנב המטאטא שלו."זוכר את הפסל עם היד המורמת שלמאלפוי היה?"
"אבל מה בקשר למה שהוא אמר: 'אל תשכח לשמור את האחד הזה בטוח'?" שאל הארי במהירות. "זה נשמע כאילו לבורגין יש עוד חפץ שבור זהה, ומאלפוי רוצה את שניהם."
"אתה חושב?" שאל רון, עכשיו מנסה להוריד קצת לכלוך מידית המטאטא.
"כן, אני חושב," אמר הארי. כשלא רון ולא הרמיוני ענו, הוא אמר,"אבא של מאלפוי באזקאבאן. אתה לא חושב שמאלפוי רוצה לנקום?"
רון בהה בו, מתלבט.
"מאלפוי, נקמה? מה הוא יכול לעשות בקשר לזה?"
"זה הנקודה שלי, אני לא יודע!" אמר הארי, מעוצבן. "אבל הוא זומם משהו ואני חושב שאנחנו צריכים לקחת את זה ברצינות. אבא שלו אוכל מוות ו-"
הארי עצר, עיניו התמקדו בחלון מאחורי הרמיוני, פיו נפער. מחשבה הרגע עלתה במוחו.
"הארי?" שאלה הרמיוני בקול מודאג. "מה קרה?"
"הצלקת שלך לא כואבת עוד פעם, נכון?" שאל רון בלחץ.
"הוא אוכל מוות," אמר הארי באיטיות. "הוא מחליף את אבא שלו כאוכל מוות!"
הייתה שתיקה. רון התחיל לצחוק בשקט. "מאלפוי? הוא בן שש עשרה, הארי. אתה חושב שאתה יודע מי ייתן למאלפוי להצטרף?"
"זה נראה מאוד לא הגיוני, הארי," אמרה הרמיוני בקול פוסל. "מה גורם לך לחשוב-"
"בחנות של מאדאם מלקין. היא לא נגעה בו, אבל הוא צרח והסיט את היד שלו ממנה כשהיא רצתה לגלגל את השרוול. זה היה היד השמאלית שלו. הוא סומן בסימן האפל."
רון והרמיוני החליפו מבטים.
"טוב..." אחר רון, נשמע לגמרי לא משוכנע.
"אני חושבת שהוא רק רצה להסתלק משם, הארי," אמרה הרמיוני.
"הוא הראה לבורגין משהו שלא יכולנו לראות," הארי לחץ. "משהו שבאמת הפחיד את בורגין. זה היה הסימן, אתה ראית באיזה רצינות בורגין לקח אותו!"
רון והרמיוני החליפו מבטים עוד פעם.
"אני לא בטוחה, הארי..."
"כן, אני עדיין לא חושב שאתה-יודע-מי ייתן למאלפוי להצטרף..."
מעוצבן, אבל לגמרי משוכנע שהוא צודק, הארי לקח את חבילת בגדי הקווידיץ המכובסים שלו ועזב את החדר. גברת וויזלי התווכחה איתם במשך ימים לא לעזוב את האריזה לרגע האחרון. כשירד במדרגות הוא פגש בג'יני, שסחבה חבילה של מגבות מכובסות.
"אני לא הייתי נכנסת למטבח עכשיו," היא הזהירה אותו. "יש הרבה ליחה באוויר."
"אני אזהר לא להחליק." חייך הארי.
בטוח לגמרי, כשהוא נכנס למטבח הוא מצא את פלר יושבת ליד שולחן המטבח, מלאה בתוכניות לחתונה, בזמן שגברת וויזלי המשיכה להסתכל מעבר לכלי המטבח, נראית במצב רוח רע.
"... ביל ואני רק החלטנו על השושבינות, ג'יני וגבריאלה ייראו מאוד חמודות ביחד. אני חושבת להלביש אותם בזהב בהיר- וורוד ייראה נ'ורע עם השיאר של ג'יני-"
"אה, הארי!" אמרה גברת וויזלי בקול, חולפת ליד פלר בחוסר חיבה. "טוב, אני רוצה להסביר לך על האבטחה בדרך להוגוורטס מחר. יש לנו את המכוניות של המשרד עוד פעם, ויהיו הילאים שיחכו בתחנה-"
"טונקס תהיה שם?" שאל הארי, נותן לגברת וויזלי את חפצי הקווידיץ שלו.
"לא, אני לא חושבת, היא הוצבה במקום אחר לפי מה שארתור אמר לי."
" היא נתנה לעצמה לא'יתקלקל, הטונקס הזאת," אמרה פלאר במתק שפתיים, בוחנת את השתקפותה על כפית התה. "טעות גדולה אם אתם שואלים אות-"
"כן, תודה לך," אמרה גברת וויזלי בחוסר חיבה גלוי, חולפת על פני פלר עוג פעם. "עדיף שתלך הארי, אני רוצה שהמזוודות יהיו מוכנות הלילה, אם זה אפשרי,כדי שאנחנו לא נהיה בלחץ מחר".
ולמעשה, הבוקר שלמחרת היה הרבה פחות לחוץ. מכוניות משרד הקסמים ציפצפו מחזית המחילה אך הם היו כבר מוכנים, והמזוודות הועמסו על המכוניות. החתול של הרמיוני, קרוקשנקס, נסגר בבטחה בסל המסעות שלו. הדוויג ,פיגווידג'ן והינשוף הסגול החדש של ג'יני, ארנולד, נסגרו בכלוביהם.
"לאיתראות, 'ארי," אמרה פלאר ברגש, מנשקת אותו נשיקת פרידה. רון מיהר קדימה, נראה מלא תקווה, אבל ג'יני שמה לו רגל ורון נפל אל האבק ליד רגליה של פלר. מפוחד, אוזניו אדומות, ומלא באבק, הוא מיהר אל תוך הרכב בלי להגיד להתראות.
לא ציפתה להם שום הפתעה לראות את האגריד מחכה להם בתחנת קינגס קרוס. להפך, ברגע שהמכוניות עצרו, שני הילאים זעופי פנים בחליפות מוגלגים זזו לקראתם, ליוו אותם צמוד לתוך התחנה בלי לדבר.
"מהר, מהר, דרך המחסום," אמרה גברת וויזלי, שנראתה מעט לחוצה לנוכח ההילאים. "עדיף שהארי ילך ראשון, עם-"
היא הסתכלה בחשד על אחד ההילאים, שהינהן לעברה, רכן ליד הארי, ואיים להריץ אותו לעבר המחסום בין רציפים תשע לעשר.
"אני יכול ללכת, תודה," אמר הארי, מחלץ את ידו מידו של ההילאי. הוא משך את העגלה בדיוק לעבר המחסום, מתעלם מהשקט מסביבו, ומצא את עצמו שנייה אחרי זה, עומד על רציף תשע ושלושה רבעים, איפה שעמדה לה הרכבת להוגוורטס מוציאה קיטור מארובתה מעל הקהל.
הרמיוני והוויזלים הצטרפו אליו בתוך שניות. בלי לחכות להילאי זעוף הפנים, הארי הדביק את צעדיו לרון והרמיוני ללכת לצדם לתוך הרציף, לחפש להם תא ריק.
"אנחנו לא יכולים, הארי," אמרה הרמיוני בקול מתנצל. "רון ואני חייבים ללכת לתא המדריכים ואז לפטרל במסדרונות קצת."
"או, נכון, שכחתי," אמר הארי.
"עדיף שתלכו ישר לרכבת, כולכם, נשארו רק עוד כמה דקות," אמרה גברת וויזלי, מביטה בלחץ בשעונה. "טוב, שיהיה לך שליש מוצלח, רון..."
"מר וויזלי, אני יכול להחליף אתך כמה מילים?" אמרה הארי, מנסה להתרכז במה שקורה.
"בטח," אמר מר וויזלי, שנראה מעט מופתע, אבל עקב אחרי הארי מחוץ לטווח השמיעה של האחרים.
הארי חשב על זה במשך זמן מה והגיע למסקנה שאם הוא צריך לספר למישהו, מר וויזלי היה האיש המתאים. דבר ראשון, בגלל שהוא עבד במשרד והיה במצב הכי טוב כדי לחשוד חשדות מוצדקות, ודבר שני, בגלל שהוא חשב שלא היה יותר מדי סכנה שמר וויזלי יתפוצץ מכעס.
הוא יכל לראות את גברת וויזלי ואת ההילאי זעוף הפנים מסתכלים עליו ועל מר וויזלי במבטים חשדניים.
"כשהיינו בסמטת דיאגון," התחיל הארי, אבל מר וויזלי עצר אותו. "אני עומד לגלות איפה אתה, רון והרמיוני נעלמתם בזמן שהייתם אמורים להיות בחדר האחורי בחנות של פרד וג'ורג'?"
"איך אתה -"
"הארי, בבקשה. אתה מדבר אל האיש שגידל את פרד וג'ורג'."
"אה, כן... בסדר, לא היינו בחדר האחורי."
"מצוין, אז בוא נשמע את הנורא מכל."
"אוקי, אנחנו עקבנו אחרי דראקו מאלפוי. השתמשנו בגלימת ההיעלמות שלי."
"הייתה לכם סיבה מסוימת לעשות את זה, או שזה היה בתמימות?"
"זה היה בגלל שאני חשבתי שמאלפוי זומם משהו," אמר הארי, מתעלם ממבטו של מר וויזלי. "הוא רמז לאמא שלו משהו ורצינו לדעת למה."
"ברור שרציתם," אמר מר וויזלי בקול רגוע. "נו? וגיליתם למה?"
"הוא הלך לבורגין ובארקס," אמר הארי, "והתחיל לבקש מהמוכר שם, בורגין, לעזור לו לתקן משהו. והוא אמר שהוא רוצה שבורגין ישמור עוד משהו בשבילו. הוא גרם לזה להישמע כאילו זה היה אותו סוג של דבר כמו שהוא רצה שבורגין יתקן. כאילו הם היו זוג. ו...."
הארי לקח נשימה עמוקה.
"ויש עוד משהו. ראינו את מאלפוי קופץ בערך מטר כשמאדאם מלקין ניסתה לגעת בזרוע השמאלית שלו. אני חושב שהוא סומן בסימן האפל. אני חושב שהוא מחליף את אבא שלו כאוכל מוות."
מר וויזלי נראה מעכל את הדברים. אחרי רגע הוא אמר,"הארי, אני בספק אם אתה יודע מי היה מרשה לנער בן שש עשרה-"
"מישהו באמת יודע מה אתה יודע מי יעשה או לא יעשה?" שאל הארי בכעס. "מר וויזלי, אני מצטער, אבל זה לא שווה חקירה? אם מאלפוי רוצה משהו מסויים, והוא צריך את בורגין כדי שזה יתוקן, זה בטח משהו אפל או מסוכן, לא?"
"אני בספק, אם להיות כנה, הארי," אמר מר וויזלי באיטיות. "אתה מבין, כשלוציוס מאלפוי נאסר, פשטנו על הבית שלו. לקחנו כל דבר שיכול להיות אפילו טיפה מסוכן."
"אני חושב שאתם פיספסתם משהו," אמר הארי בעקשנות.
"כן, יכול להיות," אמר מר וויזלי, אבל הארי יכל לדעת שמר וויזלי מורח אותו.
היתה שריקה מאוריהם, כמעט כולם כבר נכנסו לרכבת והדלתות התחילו להיסגר.
"כדאי שתמהר, הארי," אמר מר וויזלי, כשגברת וויזלי צעקה, "הארי, מהר!".
הוא מיהר לעבר מר וגברת וויזלי שעזרו לו להכניס את העגלה לרכבת.
"עכשיו, יקירי, אתה בא אלינו לחג המולד, הכל טופל כבר עם דמבלדור, אז אנחנו ניפגש בקרוב," אמרה גברת וויזלי דרך החלון, כשהדלת נסגרה מאחוריו והרכבת התחילה לזוז. "תשמור על עצמך ו-"
הרכבת צברה מהירות.
"-תהיה ילד טוב ו-"
היא נאבקה להמשיך עכשיו.
"-תישאר בטוח!"
הארי נופף עד שהרכבת פנתה בעיכול ומר וגברת וויזלי נעלמו, הוא פנה לראות איפה האחרים. הוא הניח שרון והרמיוני היו בתא המדריכים, אבל ג'יני הייתה בהמשך המסדרון, משוחחת עם כמה מחבריה. הוא התקדם לעברה, סוחב את מזוודתו.
אנשים בהו בו בתדהמה כשהוא עבר. הם אפילו דחפו את פרצופים על החלונות כדי לראות אותו.
הוא ציפה ליחס כזה אחרי השמועות בנביא היומי על "הנבחר", אבל הוא לא נהנה מהתחושה של לעמוד בנקודה מוארת שכולם בוהים בו. הוא הגיע אל ג'יני.
"רוצה שנלך למצוא תא?"
"אני לא יכולה, הארי, אני אמרתי לדין שאני אפגוש אותו," היא אמרה בצער. "נתראה יותר מאוחר."
"אוקיי," אמר הארי. הוא הרגיש תחושה מוזרה ומעצבנת כשהיא התרחקה, שערה האדום הארוך רוקד מאחוריה.
הוא התרגל לנוכחותה במהלך הקיץ שהוא כמעט שכך שג'יני לא מבלה איתו, עם רון ועם הרמיוני בזמן הלימודים. אז הוא הסתכל מסביבו. הוא הוקף בבנות מצחקקות.
"היי, הארי!" אמר קול מוכר מאחוריו.
"נוויל!" אמר הארי בהקלה, מסתובב לראות את הפנים העגלגלות של ילד שמתקדם לעברו.
"שלום, הארי," אמר ילדה עם שיער ארוך ועיניים חולמניות, שעמדה מאחורי נוויל.
"לונה, היי, מה שלומך?"
"בסדר, תודה," אמרה לונה. היא החזיקה עיתון צמוד לסנטרה. אותיות גדולות בחזית העיתון הודיעו שיש כפפות חינם בפנים.
"אז הפקפקן משגשג?" שאל הארי, שהרגיש חיבה למגזין הזה, בגלל שהוא נתן לו לספר את האמת בשנה הקודמת.
"אוו, כן... משגשג מצוין!" אמרה לונה בשמחה.
"בואו נמצא מקומות," אמר הארי, ושלושתם המשיכו לשוטט לאורך המסדרון לצד תלמידים הבוהים בהם מאחורי החלונות בשקט. לבסוף הם מצאו תא ריק, והארי מיהר פנימה, אסיר תודה. "הם אפילו מסתכלים עלינו!" אמר נוויל, בהערכה אל לונה. "בגלל שאנחנו אתך!"
"הם מסתכלים עליכם בגלל שגם אתם הייתם במשרד," אמר הארי, שהעמיס את מזוודתו בתא המטען. "ההרפתקה הקטנה שלנו הייתה בכל הנביא היומי, אתם בטח ראיתם את זה."
"כן, אני חשבתי שסבתא תכעס על כל הפרסום," אמר נוויל, "אבל היא ממש שמחה. היא אומרת שאני מתחיל להיות דומה לאבא שלי סוף סוף. היא קנתה לי שרביט חדש, תראה!" הוא משך אותו החוצה והראה להארי.
" שיער חד קרן," הוא אמר בגאווה. "אני חושב שזה היה האחרון שאוליבנדר מכר, הוא נעלם למחרת- אוי, תחזור לכאן, טראבור!" והוא צלל מתחת לכיסא לחפש את הקרפד שלו שעשה צעד אחד לכיוון החופש.
"אנחנו ממשיכים בפגישות של צ"ד השנה, הארי?" שאלה לונה, שהוציאה זוג כפפות מאמצע גיליון הפקפקן.
"אין טעם עכשיו שנפטרנו מאמברידג', נכון?" שאל הארי, מתיישב. נוויל דפק את ראשו במושב בניסיון לעלות. ממה שהארי אמר הוא ניראה מאוכזב מאוד.
"אהבתי את צ"ד! למדתי הרבה ממך!"
"גם אני נהנתי מהפגישות האלה," אמרה לונה בצער. "זה היה כמו ההרגשה שיש לך חברים."
זה היה אחד מהדברים הלא נוחים שלונה אמרה לעיתים קרובות ושגרם להארי להרגיש עירבוב של צער ורחמים. לפני שהוא יכל להגיב, בכל מקרה, הייתה הפרעה מחוץ לדלת התא. קבוצה של תלמידות שנה רביעית ציחקקו והצביעו מהצד השני של הזכוכית.
"את תשאלי אותו!"
"לא, את!"
"אני אעשה את זה!"
ואחת מהן, ילדה גבוהה עם עיניים כהות גדולות ושיער שחור משכה אותה לעבר הדלת.
"הי הארי, אני רומילדה, רומילדה ואן," היא אמרה בקול ובמבט ממזרי. "למה שלא תצטרף אלינו בתא? אתה לא חייב לשבת איתם," היא הוסיפה בקול מזלזל, בוהה בקרפד של נוויל, שהציץ מתחת לתא, ואת נוויל שהחזיק את טראבור, ולונה, שלבשה את הכפפות, מה שנתן לה מראה של ינשוף.
"הם חברים שלי," אמר הארי בקרירות.
"אה," אמרה הילדה, נראית מאוד מופתעת. "אה, אוקיי."
והיא פנתה החוצה, ודחפה את הדלת חזרה מאחוריה.
"אנשים מצפים שיהיו לך חברים יותר מגניבים מאיתנו," אמרה לונה, אך הפעם, הארי ריחם עליה בכנות.
"את מגניבה," אמר הארי בקצרה. "אף אחת מהן לא הייתה במשרד. הם לא עזרו לי להילחם."
"זה דבר מאוד נחמד להגיד," אמרה לונה. אז היא משכה את הכפפות והתיישבה לקרוא את הפקפקן.
"אנחנו לא התמודדנו איתו, אתה יודע," אמר נוויל, מופיע מעל הכיסא מחזיק את טראבור בידו. "אתה כן. אתה צריך לשמוע את סבתא שלי מדברת עליך. 'הארי פוטר הזה יש יותר אומץ מכל המשרד ביחד!' היא הייתה נותנת כל דבר כדאי שתהיה הנכד שלה..."
הארי צחק בחוסר נוחות ושינה נושא לתוצאות של בחינות הבגרות במהירות. בזמן שנוויל סיפר את הציונים שלו ותהה בקול אם הוא יורשה להשתתף בכתה המוגברת של שינויי צורה עם ט"מ בזמן שהארי צפה בו בלי להקשיב באמת.
ילדותו של נוויל נהרסה ע"י וולדמורט בדיוק כמו של הארי, אבל לנוויל לא היה מושג כמה קרוב הוא היה לקבל את גורלו של הארי. הנבואה יכלה לחול על אחד מהם, אבל, בגלל סיבות משל עצמו, וולדמורט בחר להאמין שהארי היה הנבחר.
אם וולדמורט היה בוחר את נוויל, זה היה נוויל שיושב מול הארי עם הצלקת והמשקל שהותירה בו הנבואה... או שלא? האם אמא של נוויל הייתה מתה כדי להציל אותו, כמו שלילי מתה כדי להציל את הארי? בטח שהיא כן... אבל מה אם היא לא הייתה יכולה לעמוד בין בנה לוולדמורט? ואז לא היה את "הנבחר" בכלל? אם המושב בו נוויל יושב עכשיו היה ריק והארי היה מקבל נשיקת פרידה מאמא שלו, לא של רון?
"אתה בסדר? אתה נראה מצחיק," אמר נוויל.
הארי חזר למציאות. "מצטער- אני-"
"ווראקספורט תפס אותך?" שאלה לונה ברצינות, בוהה בהארי בעיניה החולמניות.
"אני- מה?"
"ווראקספורט... הם בלתי נראים. הם מתעופפים דרך האוזניים שלך וגורמים למוח שלך להיות מעורבל," היא אמרה. "אני חשבתי שאני הרגשתי אחד מזמזם לו פה באזור."
היא הרימה את ידיה באוויר הרזה, כיאלו מנסה לתפוס משהו בלתי נראה. הארי ונוויל החליפו מבטים והתחילו לדבר על קווידיץ'.
מזג האוויר מחוץ לרכבת היה חמים כמו שהוא היה בכל הקיץ. הם עברו דרך ערפל, ואז לאור שמש חלש. זה היה כאילו כמו כישוף, שהשמש הייתה נראית כמעט לחלוטין, שרון והרמיוני נכנסו לתא לבסוף.
"שעגלת הצהריים כבר תגיע.. אני גווע," אמר רון בתשישות, קורס על המושב ליד הארי וממשש את ביטנו. "היי, נוויל. היי, לונה.נחשו מה?" הוא הוסיף, פונה להארי. "מאלפוי לא יהיה מדריך השנה. הוא רק יושב בתא שלו עם הסליתר'נים, ראינו אותו כשהוא עבר.
הארי נכנס לריכוז. הוא לא אהב כשמאלפוי קיבל את ההזדמנות להוכיח את כוחו כמדריך, כמו שהוא עשה בשנה הקודמת.
"מה הוא עשה כשהוא ראה אותך?"
"כרגיל," אמר רון מידית, מראה תנועה גסה בידו. " לא מתאים לו, הא? טוב, " הוא עשה את התנועה עוד פעם "אבל למה הוא לא בחוץ יורד על תלמידי שנה ראשונה?"
"לא יודע," אמר הארי, אבל המוח שלו היה בתחרות. זה לא נראה שלמאלפוי יש דברים יותר חשובים לעשות מלרדת על תלמידי שנה ראשונה?
"אולי הוא לא רצה להיות יותר מדריך," אמרה הרמיוני.
"אולי להיות מדריך נראה לו קצת חנוני אחרי הכל."
"אני לא חושב ככה," אמר הארי. "אני חושב שהוא-"
אבל לפני שהוא יכל להדגים את התיאוריה שלו, דלת התא נפתחה עוד פעם שילדה תלמידה שנה שלישית נכנסה פנימה.
"אני צריכה לתת את אלה לנוויל לונגבוטום והארי פ- פוטר," היא גימגמה, כשעיניה פגשו את עיניו של הארי והיא הפכה להיות אדומה. היא החזיקה שתי גליונות קלף מגולגלים שכתובותיהם של הארי ונוויל היו כתובים בכל אחד מהגליונות, הילדה הושיטה להם ויצאה מהתא.
"מה זה?" דרש רון, כשהארי פתח את שלו.
"הזמנה," אמר הארי.
הארי,
אני אשמח אם תוכל להצטרף אליי לארוחת צהריים בתא ג'.
מחכה לך,
הוראס אף סלוגהורן
"מי זה פרופסור סלוגהורן?" שאל נוויל, מתבונן בהזמנה שלו.
"מורה חדש," אמר הארי. "טוב, אני מניח שאנחנו נצטרך ללכת, לא?"
"אבל בשביל מה הוא רוצה אותי?" שאל נוויל בלחץ, כאילו הוא מחכה לריתוק.
"אין לי מושג," אמר הארי, שלא היה בטוח שזה היה אמת, חושב שלא הייתה לו הוכחה שזה לא הייתה מתיחה.
"תקשיב," הוא הוסיף, נסחף ע"י תחושת בטן, "בוא נלך מתחת לגלימת ההיעלמות, נוכל לחטוף מבט על מאלפוי בדרך, נראה מה הוא זומם."
הרעיון הזה, בכל מקרה, לא התממש. המסדרונות, שהיו עמוסים באנשים בחיפוש אחרי עגלת האוכל, לא נתנו אפשרות ללכת עם גלימת ההיעלמות, לכן הארי הכניס אותה לתיק, במחשבה שזה היה יכול להיות נחמד, רק להתבונן בו, שנראה לו חשוד מהרגע שהוא עלה על הרכבת. במהלך הליכתם, אנשים יצאו והדביקו את פרצופיהם לחלונות כדי לחטוף מבט יותר טוב בהם. הוא ציפה לראות את צ'ו צ'אנג, שנכנסה לתוך התא כשראתה את הארי בא. כשהארי חלף על פני החלון, הוא ראה אותה בשיחה עמוקה עם חברתה מריאטה, שהתאפרה בשכבה דקה של איפור שלא הסתיר את הפרצוף שלה. מגחך קלות, הארי המשיך. כשהוא הגיע לתא ג', הם ראו בבת אחת שהם לא היו המוזמנים היחידים של סלוגהורן, למרות שלשפוט לפי קבלת הפנים של סלוגהורן, הארי קיבל את קבלת הפנים הכי חמה.
"הארי, בחור צעיר!" אמר סלוגהורן, מקפץ לקראתו ונראה ממלא את המקום הריק היחידי בתא. ראשו המבריק ושפמו האפור זהרו באור השמש כמו תכשיטים נוצצים. " טוב לראות אותך, טוב לראות אותך! ואתה חייב להיות מר לונגבוטום!"
נוויל הינהן, נראה מפוחד. בתא, הארי ונוויל ישבו אחד מול השני בשני המקומות היחידים שהיו פנויים, שהיו הכי קרובים לדלת. הארי הסתכל מסביבו אל האורחים האחרים. הוא זיהה סליתר'ין מהשנה שלהם, נער גבוהה עם שיער כהה עם לחיים ארוכות ועיניים צרות. היו שם גם שתי תלמידי שנה שביעית שהארי לא הכיר, ולחוצה בפינה ליד סלוגהורן ונראתה שהיא לא יודעת מה היא עושה פה, ג'יני.
"עכשיו, אתה מכיר את כולם?" שאל סלוגהורן את הארי ונוויל. "בלייז זאביני בשנה שלכם, כמובן-"
זאביני לא הביע שום סימן של היכרות או דיבר אתם, לא להארי ולא לנוויל, תלמידי גריפינדור וסליתרין בהו אחד בשני בחוסר הערצה גלוי.
"זה קורמאק מקליגאן, אולי פעם חלפתם אחד ליד השני- לא?"
מקליגאן, איש גבוה וגדול הרים את ידו, והארי ונוויל הינהנו אליו בחזרה.
"- וזה מארקוס באלבי. אני לא יודע אם-?"
באלבי, שהיה רזה ולחוץ, נתן חיוך חפוז.
"- והנערה המקסימה הזאת סיפרה לי שהיא מכירה אותך!" סיים סלוגהורן.
ג'יני נופפה להארי ונוויל מאחורי גבו של סלוגהורן.
"טוב, זה מאוד נחמד," אמר סלוגהורן בעליצות. "הזדמנות להכיר אחד את השני טיפה יותר טוב. הנה, תיקחו לכם שוקולד. אני ארזתי לי בעצמי את ארוחת הצהרים. העגלה, כמו שאני זוכר, מלאים בממתקים, ואישה זקנה מסכנה שהמערכות אצלה לא עובדות כמו שצריך לא יכולה לסחוב כל כך הרבה דברים... פשטידה, באבלי?"
באבלי התבונן וקיבל מה שנראה כמו חצי פשטידה קרה.
"בדיוק סיפרתי למרקוס הצעיר שמאוד נהניתי ללמד את דודו דאמוקלאס," סיפר סלוגהורן להארי ונוויל, עכשיו מעביר להם סל מלא בעוגיות. "קוסם יוצא מן הכלל, יוצא מהכלל, אות במסדר מרלין הגיע לו. אתה התראית הרבה עם הדוד שלך, מרקוס?"
בחוסר רצון, באבלי הרע לקחת חתיכה גדולה של פשטידה, וניסה לענות על תשובתו של סלוגהורן כל כך מהר, עד שכמעט נחנק.
"אנאפנהו" אמר סלוגהורן לשרביטו, מצביע עם השרביט על באלבי, שדרכי הנשימה שלו נראו שהתנקו בבת אחת.
"לא.. לא ראיתי אותו הרבה, לא," אמר באלבי, עיניו גדלות. "טוב, בוודאי, אני יודע שהוא היה עסוק," אמר סלוגהורן, מסתכל אל באלבי. "אני בספק אם הוא היה מצליח לרקוח את שיקוי עצם הזאב בלי להשקיע עבודה קשה!"
"אני מניח..." אמר באלבי, שנראה מפוחד לקחת עוד ביס מהפשטידה עד שהוא היה בטוח שסלוגהורן סיים איתו."אה.. הוא ואבא שלי לא מסתדרים טוב, אתה מבין, אז אני לא יודע הרבה עליו..." קולו דעך כשסלוגהורן נתן לו חיוך קר ופנה אל מקליגאן במקום. "עכשיו, אתה, קורמאק,"אמר סלוגהורן, "אני במקרה יודע שאתה ראית הרבה את דודך טיבריוס, בגלל שיש תמונה יפהיפיה שלכם דגים ביחד, אני חושב, לא בחור?"
"אה, כן, זה היה כיף," אמר מקליגאן. "אנחנו הלכנו עם ברטי היגס ורופוס סקרימגאור- זה היה לפני שהוא הפך להיות השר, ברור-"
"אה, אתה הכרת את ברטי ורופוס גם?" התעניין סלוגהורן, עכשיו הסתובב בתא ריח של פאי. איכשהו, משהו שבאלבי החמיץ. "עכשיו ספר לי..."
זה היה כמו שהארי חשד. כנראה שכולם הוזמנו כי הם היו מקושרים למישהו מוכר ובעל השפעה- כולם מלבד ג'יני. זאביני, שנחקר אחרי מקליגאן, נראה שקיבל מכשפה יפהפיפה כאם (לפי מה שהארי הבין, היא התחתנה 7 פעמים, כל אחד מבעליה מת במיסתוריות והשאיר לה הרים של זהב). זה היה תורו של נוויל עכשיו: זה היה עשר דקות לא נוחות בכלל, בגלל הוריו של נוויל, הילאים מוכרים, שאיבדו את שפיותם על ידי בלטריקס לאסטריינג' ועוד כמה אוכלי מוות. בסוף הראיון של נוויל, להארי הייתה הרגשה שסלוגהורן קיבל את רשמיו מנוויל, והתכונן לראות מה סלוגהורן ירצה ממנו.
"ועכשיו," אמר סלוגהורן, שוקע בכיסאו כמו כוכב קולנוע, "הארי פוטר! איפה אפשר להתחיל? אני כמעט ולא הזכרתי את הנושא כשנפגשנו בקיץ!" הוא הביט בהארי לרגע כאילו הוא חתיכה גדולה במיוחד של פשטידה, ואז אמר: "הנבחר הם קוראים לך עכשיו!" הארי לא אמר דבר. באלבי, מקליגאן וזביני - כולם בהו בו.
"כמובן," אמר סלוגהורן, מסתכל בהארי בקרוב,"היו שמועות במשך שנים... אני זוכר ש- טוב- אחרי הלילה הנורא הזה- לילי- ג'יימס- ואתה שרדת- והעולם סבר שלך יש כוחות מעבר למצופה-" זביני השתעל קלות כשהיה ברור שלפי דעתו זה היה סקפיזאם. קול כעוס נשמע מאחורי סלוגהורן.
"כן, זאביני. בגלל שאתה כל כך מוכשר... בוודאי..."
"בכל מקרה,"אמר סלוגהורן, חוזר אל הארי. "כל כל הרבה שמועות בקיץ הזה. ברור, אף אחד לא יודע אם להאמין, הנביא ידוע בכך שהוא מדפיס שערוריות, עושה שגיאות- אבל נראה מעט ספק, יש מספר עדים, מה שלא נותן למשרד דרך להתחמק מזה שאתה הנבחר!"
הארי, שלא יכל לראות איך להתחמק מהמצב הזה, לא אמר דבר. סלוגהורן בהה בו. "אז דמבלדור טוען נכון- אתה היית שם? אבל שאר הספורים- כל כך מופרחים, כמובן, אף אחד לא יודע במה להאמין- הנבואה הזאת, לדוגמה-"
"לעולם לא שמענו שום נבואה," אמר נוויל, פניו מוורידות.
"נכון," אמרה ג'יני. "גם אני וגם נוויל היינו שם, וכל השטויות של "הנבחר" זה רק שטויות שהנביא ממציא כרגיל."
"אז גם אתם הייתם שם?" שאל סלוגהורן בעניין רב, מתבונן בג'יני ובנוויל, אבל שניהם ישבו בכיסאותיהם בלחץ לפני שהנהנו בחיוב.
"אה... טוב... זה נכון שהנביא בדרך כלל מגזים, כמובן..." אמר סלוגהורן, באכזבה גלויה. "אני זוכר שגוונג סיפרה לי(גוונג ג'ונס, אני מתכוון, כמובן, קפטנית של קבוצת "הראש הקדוש")-"
הוא התחיל לשקוע בשיחה ארוכה, אבל הארי לא הקשיב. להארי הייתה תחושה שסלוגהורן לא סיים איתו, אלא רק נדחה ע"י נוויל וג'יני.
אחר הצהריים לבש צבע של בין ערביים ועבר בשקט ע"י עוד סיפורים על אנשים חשובים שסלוגהורן לימד, שכולם שמחו לקחת חלק במה שהוא קרה "מועדון הסלאג" בהוגוורטס. הארי לא יכל לחכות לרגע שהוא יוכל לעזוב, אבל לא יכל להבין איך הוא יעשה את זה בצורה הכי מנומסת. לבסוף הרכבת חרקה באחת מהחריקות שלה לתוך השקיעה, וסלוגהורן הסתכל מסביבו, מופתע.
"אוי! לא שמתי לב שהם כבר הדליקו את המנורות! עדיף שתלכו להחליף לגלימות, כולכם. מקליגאן, אתה חייב לעבור לשאול את הספר על זנבות עכברושים. הארי, בלאיס- בכל זמן שאתם רוצים תקפצו. אותו דבר בקשר אליך, גברת," הוא פנה אל ג'יני. "טוב, לכו לדרככם, לכו לדרככם!"
כשהוא משך את דלת התא בכוונה לצד, הוא דחף את הארי לכיוון המסדרון המחשיך, זביני ירה בו מבט מתעב. הוא, ג'יני ונוויל עקבו אחרי זביני לאורך הרכבת.
"אני שמח שזה נגמר," אמר נוויל."איש מוזר, לא?"
"כן, קצת" אמר הארי, עיניו מתמקדות בזביני. "איך זה שאת היית שם, ג'יני?"
"הוא ראה אותי מקללת את זכריה סמית'," אמרה ג'יני. "אתה זוכר את האדיוט מהפלפאף שהיה בצ"ד? הוא שאל ושאל על מה קרה במשרד ובסוף הוא עצבן אותי כל כך עד שקיללתי אותו- כשסלוגהורן הגיע חשבתי שאני עומדת לקבל ריתוק, אבל הוא רק אמר שהוא חושב שזה ממש טוב והזמין אותי לארוחת צהריים! משוגע, לא?"
"סיבה יותר טובה להזמין מישהו בגלל שהוא יודע את זה מאשר בגלל שאמא שלו מפורסמת," אמר הארי, עדיין בוהה בזביני,"או בגלל שדוד שלו-"
אבל הוא עצר. מחשבה חכמה הרגע עלתה בראשו, רעיון נפלא... תוך כמה דקות, זביני הולך להיכנס לתא של תלמידי שנה שישית מסלית'רין ומאלפוי ישב שם גם, חושב שהוא לא נשמע ע"י אף אחד שהוא לא רוצה עם כמה סלית'רנים... אם הארי רק יכל להיכנס, בלתי נראה, מאחורי זביני, מה הוא היה יכול לראות או לשמוע? והאמת, נשאר עוד קצת זמן לנסיעה- תחנת הוגסמיד רחוקה במרחק של לפחוד חצי שעה, לשפוט לפי הצמחים הפרועים מאחורי החלונות- ולהארי לא נראה שמישהו לוקח את החשדות שלו ברצינות, והוא רצה להוכיח שהוא צודק.
"אני אפגוש אתכם יותר מאוחר," אמר הארי בהיסח דעת, מושך את גלימת ההיעלמות ולובש אותה.
"אבל לאיפה אתה-" שאל נוויל.
"יותר מאוחר!" אמר הארי בלחץ, עוקב אחרי זביני בשקט, חושב שהרעש שהרכבת עושה מחפה על כל הרעש שהארי עושה.
המסדרונות היו ריקים כמעט לחלוטין עכשיו. כמעט כולם חזרו לתוך התאים כדי להחליף לגלימות בית הספר ולארוז את הממתקים שקנו. במחשבה שהוא היה הכי קרוב לזביני בלי לגעת בו, הארי לא היה מהיר מספיק מהיר כדי להחליק לתוך התא כשביני פתח אותו. זביני כבר עמד לסגור את הדלת כשהארי שם רגל כדי למנוע את הסגירה.
"מה יש לדבר הזה?!" אמר זביני בכעס כשהוא ניסה למשוך את הדלת מעבר לרגלו של הארי.
הארי הגדיל את החור כדי שהוא יוכל להיכנס. זאביני, עדיין מחזיק את הידית, עזב את הידית ונפל על ברכו של גרגורי גויל,ברעש מחריש, הארי נכנס לתוך המושב הריק ליד זביני, והתיישב ליד תא המטען. היה לו מזל שזאביני וגויל התעמתו אחד עם השני, שכל העיניים מופנות אליהם. ברגע שהארי הצליח לשחרר את רגליו הגלימה נכרכה סביבו. הרגע הנורא באמת היה כשהוא חשב שמאלפוי מסתכל עליו. אבל אז גויל טרק את הדלת והוריד ממנו את זאביני. זאביני נפל על שתי המושבים האחרים ועל קרסולה של פנסי פרקינסון.
הארי ישב מקורזל בחוסר נוחות מתחת לגלימה ווידא שכל סנטימטר בגופו היה מוחבא והתבונן בפנסי פרקינסון מלטפת את שערו הבלונדיני של מאלפוי, מצחקקת, חושבת כאילו כל אחד היה שמח להיות במקומה. המנורות שהשתרבבו מתקרת התא נתנו אור בהיר מעל הסצנה. הארי יכל לקרוא כל מילה מהקומיקס שהיה לגויל ממש מתחתיו.
"אז, זביני," אמר מאלפוי, "מה סלוגהורן רצה?"
"רק רצה להכיר אנשים שבני המשפחה שלהם מקושרים היטב," אמר זביני, בזמן שהוא בוהה בחוסר חיבה בגויל
. "לא שהוא הצליח למצוא הרבה מהם."
המידע לא שימח את מאלפוי.
"מי עוד הוזמן?" הוא דרש.
"מקליגאן מגריפינדור," אמר זאביני.
"אה, כן, דוד שלו מצליח במשרד הקסמים," אמר מאלפוי.
"- מישהו שנקרא באלבי, מרייבנקלו-"
"לא הוא, הוא מגעיל!" אמרה פנסי.
"-ולונגבוטום, פוטר, והנערה וויזלי," סיים זאביני.
מאלפוי קצת בפעם אחת, מוחץ את פנסי הצידה.
"הוא הזמין את לונגבוטום?"
"כן, לונגבוטום היה שם," אמר זאביני.
"מה לונגבוטום מעניין את סלוגהורן?"
זביני לא ענה.
"ופוטר, פוטר הנבחר... הוא בטח רצה להעיף מבט ב"נבחר"-" נחר מאלפוי, "אבל הנערה וויזלי! מה כל כך מיוחד בה?"
"הרבה בנים אוהבים אותה," אמרה פנסי, צופה במאלפוי מהפינה. "אפילו אתה חושב שהיא נראית טוב, לא, בלאיסי? ואנחנו יודעים כמה קשה לרצות אותך!"
"לא הייתי נוגע בילדת דם הזאת לא משנה איך היא נראית," אמר זביני בקור, פנסי נראתה מרוצה. מאלפוי נשען אחורנית על ברכיה של פנסי שתמשיך לשחק לו בשיער.
"טוב, איזה טעם יש לסלוגהורן. אולי הוא קצת סנילי. בושה, אבא שלי תמיד אומר שהוא היה קוסם טוב בימים ההם. אבא שלי היה המועדף עליו. סלוגהורן בטח לא שמע שאני על הרכבת, או-"
"לא הייתי בונה על הזמנות," אמר זביני. "הוא שאל אותי על אבא שלך ישר שהגעתי. הם נהגו להיות חברים טובים, כנראה, אבל כשהוא שמע שהוא נתפס במשרד הוא לא נראה שמח? אני לא חושב שסלוגהורן מתעניין באוכלי מוות."
מאלפוי נראה כעוס, אבל שחרר בדחף צחוק קטן.
"טוב, למי אכפת במי הוא מתעניין? כשאתה חושב על זה, הוא מורה אידיוט." אמר מאלפוי בזעם. "אני מתכוון, לא בטוח שאני אהיה בהוגוורטס שנה הבאה, מה זה משנה אם אני יהיה חביב על מורה זקן או לא?"
"מה זה אומר אתה לא תהיה כאן שנה הבאה?" שאלה פנסי בכעס, מטילה פרצוף כעוס על מאלפוי.
"טוב, אתה לא יכול לדעת," אמר מאלפוי בקול ממזרי. "אני אולי- אה- ימשיך לדברים יותר גדולים."
לבו מתחיל לפעום בתא המטען, ומתחיל להתחרות עם עצמו. מה רון והרמיוני יגידו על זה? קראב וגויל בהו במאלפוי. כנראה שלהם לא היה שום תכנון לעבור לדברים יותר גדולים. אפילו זביני עקב בסקרנות ולא נראה מתכנן משהו דומה. פנסי המשיכה לשחק בשיערו של מאלפוי, נראית מאוכזבת.
"אתה מתכוון- הוא?"
"אמא שלי רוצה שאני אשלים את ההשכלה שלי, אבל אישית, אני לא רואה שזה חשוב בימים אלה. אני מתכוון, תחשוב על זה... כשאדון האופל משתלט, הוא באמת הולך להתעניין כמה קיבלת בבחינות הבגרות או הכשיפומטרי? ברור שלא... זה יהיה הכל תלוי באיזה שירות הוא מקבל, יכולת הנאמנות שהוא הראה."
"ואתה חושב שאתה תוכל לעשות משהו בשבילו?" שאל זביני. "נער בן שש עשרה שאפילו לא הוכשר לזה."
"הרגע אמרתי, לא? אולי לא אכפת לו כמה אני מוכשר בזה. אולי הוא צריך שאני אעשה משהו בשבילו שאני לא אצטרך להיות כל כך מוכשר" אמר מאלפוי בשקט.
קראב וגויל ישבו שניהם ופיותיהם פעורים לרווחה כמו גורילות. פנסי ישבה מעל מאלפוי במראה כאילו היא לא ראתה משהו יותר מרשים מזה. "אני יכול לראות את הוגוורטס," אמר אחרי שהוא הצביע על הטירה. "עדיף שנשים את הגלימות."
הארי היה עסוק בלבהות במאלפוי, שהוא לא שם לב שקראב מנסה להוציא את המזוודה. כשהוא הוציא אותה, הארי קיבל מכה בצד הראש שחט. הוא נתן לזעקה קטנה של כאב, ומאלפוי הסתכל לכיוונו בתא המטען.
הארי לא פחד ממאלפוי, אבל בכל מקרה הוא לא אהב את הרעיון להיות מגולה מתחת לגלימת ההיעלמות ע"י קבוצה של סלית'רנים לא ידידותיים. עיניו עדיין דומעות וראשו עדיין כואב, הוציא את שרביטו בזהירות לא להוריד מעליו חלק מהגלימה, אך מאלפוי נראה כאילו החליט שהוא דמיין את הרעש. הוא משך את הגלימה שלו כמו האחרים, נעל את המזוודה, כשהרכבת האטה בעיקול, עוד הפעם מושכת את גלימת ההיעלמות מעליו.
הארי יכל לראות את המסדרונות מתמלאים שוב וקיווה שרון והרמיוני ייקחו את הדברים שלו החוצה לרציף בשבילו. הוא היה תקוע שם עד שהתא כמעט התרוקן. לבסוף, הרכבת הגיעה לעצירה מוחלטת.
גויל פתח את הדלת ופילס את דרכו החוצה בין קהל של תלמידי שניה שנייה ,דוחק בהם לצד. קראב וזאביני עקבו אחריו.
"תמשיכו," אמר מאלפוי לפנסי, שחיכתה לו עם ידה באוויר מחכה שיחזיק אותה "אני רק רוצה לבדוק משהו."
פנסי עזבה. עכשיו הארי ומאלפוי היו לבד בתא. אנשים נעלמו לאט לאט לתוך הרציף. מאלפוי משך את דלת התא, וסגר אותה אחריו שאנשים לא יראו או ישמעו אותו. הוא פתח את מזוודתו שוב.
הארי הציץ מהצד של תא המטען, ליבו פועם מעט יותר מהר. מה מאלפוי רצה להחביא מפנסי? האם הוא עומד לראות את המסתורין של החפץ השבור ששיגע אותו?
"פטריפיקוס טוטאלוס!"
בלי הזהרה, מאלפוי הצביעה את שרביטו על הארי, ששותק לגמרי. כאילו שהכל קרה בהילוך איתי, הוא החליק מתא המטען ונפל, ברעש מחריש אוזניים, גלימת ההיעלמות החליקה מעליו, כל גופו גלוי ורגליו פונים בתנועה מסובכת. הוא לא יכל להזיז שום שריר. הוא יכל רק להביט במאלפוי, שחייך בגאווה.
"ככה חשבתי," הוא אמר בחוסר חיבה. "אני שמעתי את המזוודה של גויל פוגעת בך. ואני חשבתי שהיה פלאש לבן שנכנס לתא אחרי שזביני חזר..."
עיניו בחנו את הארי מהמכנסיים ועד למשקפיו.
"אתה לא שמעת שום דבר משמעותי שאכפת לי ממנו, פוטר. אבל בזמן שיש לי אותך פה..." הוא דרך עם רגלו ועם כל כובד משקלו על פניו של הארי. הארי הרגיש את אפו נשבר. דם נזל לכל מקום.
"זה מאבא שלי. עכשיו, בוא נראה..."
הוא הרים את הגלימה ששכבה על הריצפה, וכיסה אותו.
"אני לא חושב שהם ימצאו אותך עד שהרכבת תחזור בחזרה ללונדון," הוא אמר בשקט. "נתראה, פוטר... או אולי לא."
לוקח עליו אחריות לדרוך על אצבעותיו של הארי, מאלפוי עזב את התא.

ואיייייי חחח אני דוחה הכל וקוראתת..תודה מותק =]]

QUOTE (מזי__ @ 19/12/2005) ואיייייי חחח אני דוחה הכל וקוראתת..תודה מותק =]]
חחח בבקשה 😁 😁 😁

אההההההההההההה.........עוד פרק!!

פרק מס' 8– נצחונו של סנייפ
הארי לא יכל להזיז שריר. הוא שכב שם מתחת לגלימת ההעלמות מוסווה מרגיש את הדם שנוזל מאפו, חם ורטוב, על פניו,מאזין לקול תפיפות הרגליים במסדרון המעבר. מחשבתו הראשונה הייתה שמישהו בוודאי צריך לבדוק את הקרונות לפני שהרכבת יוצאת שוב. אבל באחת באה התפיסה הדיכאונית שאפילו אם מישהו יביט לתוך הקרון, הוא לא יוכל לראות אותו. התקווה הגדולה ביותר שלו הייתה שמישהו אחר יכנס פנימה וילך עליו. הארי מעולם לא שנא את מאלפוי יותר מהרגע בו הוא הטיל אותו שם, כמו צבי ים על גבו, דם מטפטף בגועל לתוך פיו הפתוח.
לאיזה סיטואציה מטופשת הוא הכניס את עצמו... ועכשיו הצעדים המעטים האחרונים שגוועו, כולם דשדשו לאורך הרציף החשוך בחוץ, הוא יכל לשמוע את שפשוף המזוודות ואת קולות הדיבור הקולניים.
רון והרמיוני עלולים לחשוב שהוא עזב את הרכבת בלעדיהם. ברגע שהם הגיעו להוגוורטס ותפסו את מקומם באולם הגדול, מביטים למעלה ולמטה על שולחן גריפינדור כמה פעמים ולפתע מבינים שהוא לא שם, הוא, בלי ספק, יהיה בחצי הדרך חזרה ללונדון.
הוא ניסה להשמיע קול, אפילו נחירה, אבל זה היה בלתי אפשרי. ואז הוא נזכר שחלק מהקוסמים,כמו דמבלדור, יכלו לבצע לחשים מבלי לדבר, אז הוא ניסה לזמן את שרביטו, שנפל מידו, על ידי אמירת הלחש אציו שרביט שוב ושוב ושוב בתוך ראשו, אבל שום דבר לא קרה הוא חשב שהוא יכול לשמוע את רשרוש העצים סביב האגם, ואת שריקתו של ינשוף, אבל שום רמז לחיפוש שאמור להתבצע או אפילו (הוא בז לעצמו על תקוותו הדלה לכך) קולות לחוצים ומתפלאים לאן הארי פוטר נעלם. \
הרגשה של חוסר תקווה התפשטה במחשבתו הוא דמיין שיירה של כרכרות נמשכת בידי ת'סטרלים למעלה אל ביה"ס וצרחות עמומות של צחוק ממידע כלשהו בכרכרה שמאלפוי נמצא בתוכה, איפה שהוא יכול לגולל את סיפור התקיפה של הארי לקראב, גויל, זביני ופנסי פרקינסון.
הרכבת התנודדה, וגרמה להארי להתגלגל על צידו. עכשיו הוא בהה בתחתית המאובקת של המושבים במקום בתקרה. הרצפה החלה לרטוט והקטר שאג לתוך חייו. האקספרס עוזבת ואף אחד לא יודע שהוא עדיין עליה... ואז הוא הרגיש את גלימת ההעילמות המסתירה אותו עפה מעליו וכל מעבר לראשו אומר "הארי"
היה הבזק של אור אדום ואז גופו של הארי שוחרר, הוא היה אמור להעביר את עצמו לתנוחה יותר מכובדת, לנגב בבהילות את הדם מעל החבורה בגב ידו,והרים את ראשו מביט למעלה אל טונקס, שהחזיקה בגלימת ההעילמות,אבל היא רק הזיזה אותה הצידה.
"יהיה יותר טוב אם נצא מפה שנינו, מהר", היא אמרה, בזמן שחלונות הרכבת הפכו מטושטשים מאדים והם התחילו לנוע אל מחוץ לתחנה. " תתעורר לחיים אנחנו קופצים."
הארי מיהר אחריה לעבר המסדרון. היא משכה ופתחה את דלת הרכבת וקפצה אל הרציף, שנראה כאילו הוא זז תחתיהם בזמן שהקטר צובר תנופה.
הוא הלך בעקבותיה, מתנודד וכפוף בקפיצה אל הקרקע, ואז הוא הזדקף בדיוק בזמן כדי לראות את מנוע הקיטור האדום והמבריק מאיץ, עוקף את הפינה, ונעלם מהנוף.
האוויר הלילי והקר שכך את כאביו באפו המדמם וההולם. טונקס הסתכלה עליו.
הוא הרגיש כעוס ומובך שהוא נמצא בתנוחה כל כך מגוחכת. בשקט היא הגישה לו בחזרה את גלימת ההיעלמות שלו.
"מי עשה לך את זה?"
"דראקו מאלפוי," אמר הארי במרירות. "תודה על...טוב..."
"אין בעיות," אמרה טונקס, מבלי לחייך. ממה שהארי יכל לראות בחושך, היה לה שיער עכברי ומראה עלוב כמו שהיה לה שהארי פגש אותה במחילה. "אני יכולה לתקן לך את האף אם תעמוד ישר."
הארי לא חשב כל כך על הרעיון.הוא התכוון לבקר אצל מאדאם פומפרי, האחות, שהיה לו יותר ביטחון בה בריפוי לחשים, אבל זה היה גס לומר זאת, אז הוא עמד ישר ועצם את עיניו.
"אפיסקי" אמרה טונקס.
אפו של הארי התחמם מאוד, ואז התקרר. הוא הרים יד והרגיש זהיר. הוא נראה לו שזה השתפר.
"תודה רבה!"
"עדיף שתלבש את הגלימה הזו שוב, ואנו נוכל ללכת לבית הספר," אמרה טונקס, עדיין לא מחייכת. כשהארי התעטף בגלימה, היא הניפה את שרביטה.
יצור עצום עם ארבע רגליים כסופות התפרץ מהשרביט ונעלם בחשיכה.
"זה היה פטרונוס?" שאל הארי, שראה כבר את דמבלדור שולח הודעות כך.
"כן, אני שולחת הודעה לטירה שמצאתי אותך שלא ידאגו. קדימה, עדיף לנו לא להתבטל."
הם יצאו משם לעבר השביל שהוביל אל הטירה.
"איך מצאת אותי?"
"שמתי לב שלא עזבת את הרכבת וידעתי שיש לך את הגלימה הזאת. חשבתי שאתה מסתתר מסיבה כלשהי. כשראיתי סנוורים שבקעו מהתא הזה חשבתי שעדיף שאני אבדוק את זה."
"אבל מה את עושה כאן, בכל מקרה?" הארי שאל.
אני ממוקמת בהוגסמיד עכשיו, כדי לתת לבית הספר הגנה נוספת" אמרה טונקס.
"זאת רק את שממוקמת כאן, או ש....?"
"לא, פרוודפוט, סאבאג' ודוליש גם כאן."
"דוליש, ההילאי שדמבלדור תקף בשנה שעברה?"
"כן, זה הוא."
הם כתתו את החשיכה, בשביל הנטוש, עוקבים אחרי הקרונות. הארי הסתכל הצידה על טונקס מתחת לגלימתו. שנה שעברה היא הייתה סקרנית (בנקודה שהיא גם הייתה מעצבנת), היא צחקה בקלות, היא סיפרה בדיחות. עכשיו היא נראתה מבוגרת יותר, הרבה יותר רצינית ותכליתית. האם זו ההשפעה של מה שקרה במשרד הקסמים? הוא הרהר לא בנוחות שהרמיוני הייתה מציעה שהוא יאמר לה משהו מנחם על סיריוס, שזו לא הייתה אשמתה בכלל, אבל הוא לא יכל לגרום לעצמו לעשות את זה. הוא היה רחוק מלהאשים אותה במותו של סיריוס.
זו לא הייתה אשמתה במותו מאשר מישהו אחר (והרבה פחות מזה), אבל הוא לא אהב לדבר על סיריוס אם הוא יכול היה להימנע מזה.
הם המשיכו ללכת בלילה הקר והחשוך כשגלימתה של טונקס מרשרשת על הקרקע מאחוריהם.
כשכל הזמן הוא היה מגיע לשם בקרונות, הארי לא העריך בכלל כמה רחוקה הוגוורטס מתחנת הוגסמיד. עם תחושת הקלה גדולה הוא סוף סוף ראה את העמודים משני צידי השערים, כשבכל אחד מהם למעלה יש חזיר בעל כנפיים.
היה לו קר, הוא היה רעב ושמח למדי לעזוב את טונקס החדשה והעגמומית מאחור. אבל כשהוא שם את ידיו כדי לפתוח את השערים, הוא מצא אותם נעולים.
"אלוהומורה!" הוא אמר בבטחה, מצביע עם שרביטו על המנעול, אבל שום דבר לא קרה.
"זה לא פועל על אלה," אמרה טונקס "דמבלדור כשף אותם בעצמו."
הארי הסתכל סביב
"אני יכול לטפס על קיר," הוא הציע.
"לא, אתה לא יכול," אמרה טונקס במפורש. "יש כשפים נגד-פורצים על כל הקירות. הבטיחות התהדקה ושופרה פי מאה בקיץ."
"טוב אז," אמר הארי, מתחיל להרגיש עצבני עליה על חוסר העזרה
"אני מציע שנצטרך לישון כאן בחוץ ולחכות לבוקר
"מישהו בא בשבילך" אמרה טונקס "תסתכל."
פנס הבהב מרחוק מכיוון הטירה. הארי היה כל כך מרוצה לראות את זה, הוא הרגיש שהוא יכול אפילו היה לסבול את הביקורות הנשנות והמעצבנות של פילץ' על האיחורים והמליצות. זה לא היה עד שהאור הצהוב והבוהק היה במרחק עשרה צעדים מהם, הארי הוריד את גלימת ההעילמות שהוא יוכל להיראות, הוא זיהה, עם תחושה טהורה של תיעוב, אדם עם אף מאונקל וארוך, ועם שיער שמנוני ושחור,את סוורוס סנייפ.
"או, או, או" לעג סנייפ, שולף את שרביטו ומקיש על המנעול פעם אחת, כך שהשרשראות השתלשלו כמו נחש למטה והשערים נפתחו בחריקה. "זה נורא נחמד מצידך שאתה מועיל להופיע, פוטר, למרות שללא ספק החלטת שלבישת מדי בית הספר תגרע מהופעתך."
"לא יכולתי להחליף, לא היה לי מספיק—הארי התחיל לומר, אבל סנייפ קטע אותו.
"אין צורך שתחכי, נימפדורה, פוטר הוא—בטוח למדי בידיי."
"התכוונתי שהאגריד יקבל את ההודעה," אמרה טונקס, זועפת.
האגריד איחר לתחילתה של הסעודה, בדיוק כמו שפוטר פה, אז לקחתי אחריות במקום, דרך אגב," אמר סנייפ, זז אחורה כדי לתת להארי לחלוף על פניו "התעניינתי לראות את הפטרונוס החדש שלך." הוא סגר את השערים בפניה עם צלצול רועש והקיש על השרשראות עם שרביטו שוב, כך שהם החליקו למקומם ברעש.
"אני חושב שהיית טובה יותר עם הישן," אמר סנייפ, הרשעות בקולו הייתה ברורה. "החדש נראה חלש."
כשסנייפ טלטל את הפנס, הארי ראה, במהירות, מראה של הלם וכעס על פניה של טונקס. ואז היא כוסתה באפילה שוב.
"לילה טוב," הארי אמר לה מעבר לכתפו, כשהוא התחיל ללכת לבית הספר עם סנייפ. "תודה על... הכל,"
"להתראות, הארי."
סנייפ לא דיבר בערך כדקה.
הארי בכל זאת הרגיש שהגוף שלו יוצר גלים של שנאה כ"כ חזקה שהוא התפלא שסנייפ לא מרגיש אותם. הוא תעב את סנייפ עוד מאז הפגישה הראשונה, אבל סנייפ דאג למקם את עצמו וכעובדה שלא ניתן לשנות, שהארי הוא זה שגרם לסיריוס למות.
לא משנה מה דמבלדור אומר, היה לו זמן לחשוב במשך הקיץ, הוא הסיק שכל ההעלבות שציין סנייפ לסיריוס כשהזכיר שהוא מוחבא בשקט בזמן שכל המסדר לוחם בוולדמורט,רמו לו להיחפז ללכת למשרד הקסמים בלילה שהוא מת. הארי נדבק לרעיון הזה, מכיוון שכך הוא יכל להאשים את סנייפ, וזה סיפק אותו וגם בגלל שהוא ידע שאם יש מישהו שלא מצטער על זה שסיריוס מת,זה האיש אשר פסע לצידו בחשיכה.
"50 נקודות מגריפינדור על האיחור, אני חושב" אמר סנייפ "ו..תן לי לראות, עוד 20 נקודות על הלבוש המוגלגי הזה. אתה יודע, אני לא מאמין שהיה פעם בית שהיה במצב כ"כ שלילי כ"כ מוקדם.
אנחנו אפילו לא התחלנו לאכול את הפודינג, אולי אתה עשית שיא, פוטר."
הזעם והשנאה בעבעו בתוך הארי כמו להבה רותחת, אבל הוא שתק למדי כי ידע שהוא יכול לנסוע ללונדון אם יאמר לסנייפ למה הוא איחר
"אני מאמין שאתה רצית לעשות כניסה,לא?" סנייפ המשיך "ובל מכונית מעופפת החלטת להתפרץ לאמצע הסעודה כדי ליצור אפקט דרמה"
הארי נשאר שקט, למרות שאת הוא חשב שהחזה שלו יכול להתפוצץ. הוא ידע שסנייפ מנסה לעקוץ ולענות בכמה דקות שיש לו עם הארי בלי שאף אחד יקשיב.
הם הגיעו לטירה צועדים לעבר דלת העשויה מעץ אלון שנפתחה לעבר אולם הכניסה הגדול שעוטר בדגלים, התפרצות של דיבור וצחוק וצלצול צלחות בזכוכית קידמו את פניהם כשהם נכנסו לאולם הגדול. הארי תהה אם הוא יוכל לשים מעליו את גלימת ההיעלמות, ובשל כך ללכת ולתפוס את מקומו בשולחן גריפינדור הארוך (שהיה, הרחוק מבין כולם מהכניסה להיכל) מבלי שישימו לב אליו. למרות זאת, כאילו קרא את מחשבותיו, סנייפ אמר "בלי גלימה. אתה יכול ללכת שכולם יוכלו לראות אותך, זה מה שרצית, אני בטוח."
הארי פנה ישר לאור הבוקע מבעד לדלתות הפתוחות.הכל כדי להתרחק מסנייפ. האולם הגדול עם ארבעת שולחנות הבתים הארוכים ושולחן הסגל מרכז החדר היה מואר כרגיל בנרות צפים על צלחות אליהם הם מחוברים בדבק. הכל היה נוצץ ומטושטש להארי, מכל מקום, מי הלך כל כך מהר כך שהוא עבר את שולחן הפלפאף לפני שאנשים באמת התחילו לבהות בו, ובו בזמן נעמדים כדי לתפוש מבט טוב עליו, הוא זיהה את רון והרמיוני,חש בין הספסלים הארוכים עד אליהם,כופה את דרכו ביניהם. "איפה היית- אל אלוהים, מה עשית לפנים שלך?" אמר רון, מגלגל עיניו עליו עם כל מי שהיה בקרבתו.
"למה, מה לא בסדר איתם?" אמר הארי, אוחז בכפית ומביט אל בבועתו המוועותת.
"אתה מכוסה בדם!" אמרה הרמיוני. "בוא לכאן...."
היא הרימה את שרביטה, ואמרה "טרגו" ושאבה את הדם היבש.
"תודה", אמר הארי, מרגיש עכשיו את פניו הנקיות. "איך האף שלי נראה?"
"כרגיל", אמרה הרמיוני בחרדה.
"מה קרה שלא היה צריך לקרות? הארי, מה קרה? נהינו מפוחדים!"
"אני אספר לכם אח"כ" אמר הארי בקיצור נמרץ.
הוא היה מאוד תמציתי בגלל שג'יני, נוויל, דין, ושיימוס מאזינים, אפילו ניק כמעט בלי ראש, רוח הרפאים של גריפינדור,צף לאורך השולחן וצותת.
"אבל -" אמרה הרמיוני.
"לא עכשיו, הרמיוני" אמר הארי, בקול מאיים וחשוב. הוא קיווה מאוד שכולם יניחו שהוא היה מעורב במשהו נועז, עדיף זוג אוכלי מוות וסוהרסן. כמובן, מאלפוי עלול להפיץ את הסיפור בהשמצה ככל שיוכל, אבל תמיד היה סיכוי שזה לא הגיע להרבה אוזני גריפנדור.
הוא הושיט יד על פני רון לזוג של רגלי עופות וחופן של צ'יפס, אבל לפני שהוא יכל לקחת אותם הם נעלמו, והוחלפו בפודינג.
"הפסדת את המיון, בכל מקרה," אמרה הרמיוני, כשרון תחב את ידו למנה גדולה של שוקולד.
"הכובע אמר משהו מעניין?" שאל הארי, לוקח חתיכה פשטידה.
"יותר מאותו הדבר, באמת ... מייעצת לכולנו להתאחד מול האויב, אתה יודע."
"דמבלדור הזכיר את וולדמורט בכלל?"
"עדיין לא, אבל הוא תמיד שומר את הנאום לאחרי הסעודה? זה לא יתארך עוד הרבה."
"סנייפ אמר שהאגריד איחר לסעודה-"
"ראית את סנייפ? איך כבר?" אמר רון באמצע שהוא לוגם.
"נתקלתי בו," אמר הארי תוך התחמקות.
"האגריד איחר רק בכמה דקות," אמרה הרמיוני. "תראה, הוא מנופף אליך, הארי."
הארי הביט למעלה אל שולחן הצוות וחייך אל האגריד, הוא אכן נופף אליו. האגריד אף פעם לא לגמרי הצליח להתנהג בכבוד כמו פרופסור מקונגל, ראש הבית של גריפנדור, הכי קרובה להתקרב איך שהוא בין המרפקים של האגריד לכתפיים כשהם ישבו זה ליד זה, וכמי שנראתה לא מרוצה מהקבלת פנים הנלהבת הזאת. הארי היה מופתע לראות את המורה לגילוי עתידות, פרופסור טרלוני, ישבה לצדו השני של האגריד.
היא לעתים נדירות עזבה את המגדל שלה, והוא מעולם לא ראה אותה בסעודה של תחילת השנה לפני כן. היא נראתה מוזרה מתמיד, מבריקה עם חרוזים וצעיף, העיניים שלה גדלו לגודל ענק לעומת המשקפיים שלה. הייתה לה תמיד טיפה של זיוף, הארי היה מזועזע לגלות בסוף המחצית הקודמת שהנבואה שלה גרמה ללורד וולדמורט לרצוח את הוריו ולהתקיף אותו. הידע הזה גרם לו לרצות להיות בחברתה אפילו פחות, למזלו, השנה הוא לא ישתתף בגילוי עתידות. העיניים הגדולות שלה נראו מסתובבות לכוונו. הוא בחופזה הסתכל לכיוון של השולחן של סלת'רין.
דראקו מאלפוי חיקה צליל הניפוץ של אפו לצחוקם הקולני ושבחיהם. הארי השפיל את מבטו לפשטידה שלו, המעיים שלו שרפו שוב. מה הוא היה נותן כדי להילחם במאלפוי אחד על אחד...
"אז מה רצה ממך פרופסור סלוגהורן? שאלה הרמיוני.
"לדעת מה באמת קרה במשרד" אמר הארי.
"הוא וכל השאר שם," זלזלה הרמיוני. "אנשים חקרו אותנו על הרכבת, נכון שהם, רון?"
"כן," אמר רון. "כולם רצו לדעת אם אתה באמת 'הנבחר'..."
"זה הנושא הכי מדובר עכשיו אפילו בין הרוחות," קטע ניק כמעט בלי ראש, מטה את ראשו שבקושי מחובר לכיוונו של הארי כך שהוא התנועע מצד לצד בצורה מסוכנת על הצווארון שלו. "זה ידוע לכול שאנחנו ידידותיים. אני בטוח שקהילת רוחות הרפאים לא תנדנד לך בשביל מידע, בכל אופן, 'הארי פוטר יודע שהוא יכול לבטוח בי בביטחון מלא,' אמרתי להם. 'הייתי מעדיף למות מאשר לבגוד באמונך."
"זה לא אומר הרבה, מכיוון שאתה כבר מת," רון העיר.
"פעם נוספת, אתה יודע את כל הרגישות של גרזן קהה," אמר ניק כמעט בלי ראש בטן נעלב, התרומם לאוויר והחליק חזרה דרך הסוף הרחוק של השולחן של גריפנדור בדיוק ברגע שדמבלדור נעמד בשולחן הצוות. הדיבורים והצחקוקים הדהדו נעלמו כמעט מייד.
"ערב מעולה לכולכם!" הוא אמר, מחייך חיוך רחב, זרועותיו נפתחו כאילו הוא רוצה לחבק את החדר כולו.
"מה קרה ליד שלו?" לחשה הרמיוני.
היא לא הייתה היחידה ששמה לב לזה. ידו הימנית הייתה שחורה ונראתה מתה כמו שנראתה בלילה שבו הוא בא לקחת את הארי מהדראסליים. לחשושים עברו בחדר. דמבלדור פירש אותם נכון, רק חייך והזיז את השרוול הסגול-זהב מעל הפצע שלו.
"אין לכם מה לדאוג," הוא אמר בקלילות. "עכשיו... לתלמידים החדשים, ברוכים הבאים, לתלמידים הוותיקים, ברוכים השבים! עוד שנה מלאה בלימוד קסמי מחכה לכם..."
"היד שלו נראתה בדיוק כמו שראיתי אותה בקיץ," הארי לחש להרמיוני. "חשבתי שהוא יטפל בזה מייד... או שמאדאם פומפרי הייתה עושה את זה."
"זה נראה כאילו זה מת," אמרה הרמיוני, עם הבעה של חלחול. "אבל יש פצעים שאי אפשר לרפא... פצעים ישנים... ויש רעלים ללא תרופת נגד..."
"... ומר פליץ', השרת שלנו, ביקש ממני לומר שהוטל חרם מקיף על כל המתיחות שנקנו בחנות שנקראת חנות התעלולים של הוויזלים"
"מי שרוצה לשחק קווידיץ' בקבוצות הבתים שלהם צריכים להביא את השמות שלהם לראשי הבתים כרגיל. ואנחנו גם מחפשים לפרשן קווידיץ' חדש, שיעשה מה שנבקש."
"אנחנו שמחים לקבל בברכה חבר צוות חדש השנה, פרופסור סלוגהורן"
סלוגהרון נעמד, ראשו הקריח בהק לאור הנרות, החולצה הגדולה שלו כיסתה את כרסו והשליכה צל על השולחן
"הוא עמית ישן שלי שהסכים לחדש את תפקידו הישן כמורה לשיקויים."
"שיקויים?"
"שיקויים?"
"המילה הזאת הדהדה בכל האולם כשאנשים תוהים אם הם שמעו את המילה נכון.
"שיקויים?" אמרו רון והרמיוני יחד, מסתובבים לנעוץ עיניים בהארי.
"אבל אמרת..."
"פרופסור סנייפ, בינתיים" אמר דמבלדור, מרים את קולו כך שעבר את כל הלחשושים "ייקח את המשרה של התגוננות מפני כוחות האופל."
"לא!" אמר הארי, בקול כה רם שהרבה ראשים הסתובבו לכיוונו. לא היה אכפת לו. הוא נעץ עיניים בשולחן הצוות, נרגז. איך יכול היה סנייפ לקבל את המשרה של התגוננות מפני כוחות האופל אחרי כל הזמן הזה? זה לא היה ידוע לכל במשך שנים שדמבלדור לא סומך עליו לעשות את זה?
"אבל הארי, אתה אמרת שסלוגהורן עומד ללמד התגוננות מפני כוחות מפני כוחות האופל!" אמרה הרמיוני.
"אני חשבתי כך!" אמר הארי, שובר את ראשו כדי להיזכר מתי דמבלדור אמר לו, אבל עכשיו שהוא חושב על זה, הוא לא יכול היה לזכור שדמבלדור אי פעם אמר לו מה סלוגהורן ילמד.
סנייפ, שישב לימנו של דמבלדור, לא נעמד לאזכור שמו. הוא רק הרים את ידו בעצלות לקול ההתלהבות מהשולחן של סלת'רין, הארי היה בטוח שהוא הבחין במבט של ניצחון על הפנים ששנא כל כך.
"טוב, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה," הוא אמר בפראות. "סנייפ יעזוב בסוף השנה."
"למה אתה מתכון?" שאל רון.
"המשרה מקוללת. אף אחד לא שרד יותר משנה... למעשה מותו של קווירל עשה את זה... אישית, אני מחזיק אצבעות למוות נוסף..."
"הארי!" אמרה הרמיוני, מזועזעת ונוזפת.
"הוא רק יחזור בסוף השנה ללמד שיקויים," אמר רון בהגיון "סלוגהורן יכול להיות שהוא לא יישאר לתקופה ארוכה. מודי לא."
דמבלדור כחכח בגרונו. הארי, רון, והרמיוני לא היו היחידים שדיברו. כל האולם כולו התפרץ בזמזומים של שיחה על החדשות שסנייפ לבסוף השיג את משאלת לבו. לכאורה מתעלם מהחדשות שעכשיו יצאו לאור, דמבלדור לא אמר עוד על מינוי צוות, אבל חיכה כמה דקות כדי לוודא שהשתחררה דממה לפני שהמשיך.
"עכשיו, כמו שכולם באולם יודעים, לורד וולדמורט ותומכיו חופשיים ומשיגים כוח."
הדממה נראתה מתוח כשדמבלדור דיבר. הארי הציץ במאלפוי.
מאלפוי לא הסתכל אל דמבלדור, אבל גרם למזלג שלו לרחף בין שמיים לארץ בעזרת שרביטו, כאילו הוא מצא שמילותיו של המנהל לא ראויות לתשומת לבו.
"אני לא יכול להדגיש מספיק עד כמה המצב הנוכחי מסוכן, וכמה תשומת לב צריך כל אחד מאתנו בהוגוורטס צריך כל אחד לקחת להבטיח שכולנו נשאר בטוחים, הטירה התחזקה בכשפים חזקים יותר בקיץ, אנחנו מוגנים בדרכים חדשות וחזקות יותר, אבל אנחנו חייבים לעמוד על המשמר בקפדנות כנגד חוסר זהירות של תלמידים או חברי הצוות. לכן, אני דוחף אתכם, לציית לכללי הבטיחות שהמורים יכפו עליכם, אפילו אם תמצאו אותם מטרידים – במיוחד, החוק שאומר לצאת אחרי השעות המותרות. אני מציר בכם, אם תבחינו באיזה שהוא דבר מוזר או חשוד בפנים או מחוץ לטירה, דווחו על זה לאחד מחברי הצוות מיידית. אני בוטח בכם שתתנהגו בעצמכם, תמיד, במרבית הכבוד לביטחון שלכם ושל אחרים."
עיניו הכחולות של דמבלדור סרקו את התלמידים לפני שהוא חייך פעם נוספת.
"אבל עכשיו, המיטות שלכם מחכות, חמות ונוחת ככל שתוכלו לדמיין, ואני יודע בעדיפות עליונה לנוח היטב לשיעורים מחר. אז תנו לנו לומר לכם לילה טוב."
"פיפ פיפ!"
עם הרעש מחריש האוזניים הרגיל של צרימה, הספסלים הוזזו לאחור ומאות תלמידים התחילו לצאת מחוץ לאולם הגדול לחדריהם.
הארי, שלא מיהר כל כך לעזוב עם ההמון הדחוס, ואף לא להתקרב מספיק למאלפוי לאפשר לו לספר שוב את הסיפור של הריסת האף, מפגר מאחור, מעמיד פנים כאילו הוא קושר את השרוכים שלו, מאפשר לרוב הגריפנדורים לעקוף אותו. הרמיוני זינקה קדימה כדי למלא את חובתה כמדריכה ולהוביל את תלמידי שנה ראשונה, אבל רון נשאר עם הארי.
מה באמת קרה לאף שלך?" הוא שאל, ברגע שהם היו הרבה מאחור מהקהל שנדחק החוצה מהאולם, ומחוץ לטווח שמיעה של כל השאר.
הארי סיפר לו. זה היה סימן לחברותם החזקה שרון לא צחק.
"ראיתי את מאלפוי מחקה משהו עם אף," הוא אמר באימה.
"כן, טוב, לא חשוב על זה," אמר הארי במרירות. "תקשיב למה שאני אומר לפני שהוא גילה שהייתי שם..."
הארי ציפה שרון יידהם מהתרברבות של מאלפוי. עם מה שהארי התייחס לעקשנות מוחלטת, בכל אופן, רון לא התרשם.
"בחייך, הארי, הוא רק התפאר בשביל פרקינסון... איזה משימה כבר אתה-יודע-מי יביא לו?"
"מאיפה אתה יודע שוולדמורט לא צריך מישהו בהוגוורטס? זה כבר לא הראשון..."
"אני מקווה שאתה תפסיק להגיד את השם שלו, הארי," אמר קול נוזף מאחוריהם. הארי הסתכל מאחורי הכתף שלו וראה את האגריד מנענע את ראשו.
"דמבלדור משתמש בשם שלו," אמר הארי בעקשנות.
"כן, טוב, זה דמבלדור, נכון?" אמר האגריד במסתוריות.
"אז איך זה שהגעת מאוחר, הארי? אני דאגתי."
"התעכבתי ברכבת," אמר הארי. "למה אתה איחרת?"
" הייתי עם גראפ" אמר האגריד בשמחה. "איב'ד מסלול וזמ'ן. יש לו עכשיו בית חדש בהרים, דמבלדור סידר את זה – מערה גדולה ונחמדה. הוא הרבה יותר שמח שם מאשר ביער. הייתה לנו אפילו שיחה נחמדה."
"באמת?" אמר הארי, נזהר לא לתפוס את עינו של רון. בפעם האחרונה שהוא נפגש עם האח החורג של האגריד, ענק רשע עם כשרון לתלוש עצים מהשורשים, האוצר שלו היה חמישה מילים, שתיים מהם לא היו מובנות.
"או כן, הוא באמת מתקדם" אמר האגריד בגאווה. "אתה ת'ייה המום. אני חושב ש'ימנתי אותו כמוני לסייע."
רון נחר בקול רם, אבל הצליח להעלים את זה כעיטוש גדול.
הם עמדו עכשיו ליד הדלתות הקדמיות.
"בכל מקרה, אני אראה 'ותך מחר, שיעור ראשו' ישר אחרי הצהריים. תבוא מוקדם להגיד שלום!"
מנופף לשלום לפרידה, הוא פנה מחוץ לדלתות אל תוך החשכה.
הארי ורון הסתכלו אחד בשני. הארי יכול היה לומר שרון הרגיש את אותם רגשות צניחה כמו שהוא עצמו הרגיש.
"אתה לא לקחת טיפול בחיות הפלא, נכון?"
רון הניד בראשו לשלילה.
"ואתה גם לא, נכון?
הארי הניד את ראשו גם.
"והרמיוני," אמר רון, "היא גם לא, נכון?"
הארי הניד את ראשו שוב.
הוא לא רצה לחשוב על מה האגריד יגיד כשישמע ששלושת התלמידים האהובים שלו לא ממשיכים במקצוע שהוא מלמד

אווווווו
עצוווווווב
עוד אחד

עוד פרקקקקקקק..אוו האגריד מסכן 😢

QUOTE (מזי__ @ 20/12/2005) עוד פרקקקקקקק..אוו האגריד מסכן 😢
חשבתי שכבר נטשת אותי 😕
בגלל שלא נטשת אותי פרק בשבילך 😁 😂