פרק 14: פליקס פלג'יס
להארי היה שיעור בתורת הצמחים דבר ראשון בבוקר. אז הוא לא יכל לספר לרון והרמיוני על השיעור הפרטי עם דמבלדור בארוחת הבוקר בגלל החשש שיצותתו להם,
אבל הוא סיפר להם בזמן שהלכו לרוחב חלקות הירקות אל עבר החממה. הרוח החזקה של סוף השבוע נגמרה סוף סוף; הערפל המוזר חזר ובגללו לקח קצת יותר זמן למצוא את החממה הנכונה. "וואו, מחשבה מפחידה, אתם-יודעים-מי הילד," אמר רון בשקט, כשהם תפסו את מקומם מסביב לאחד מגזעי הסנרגלוף המסוקס שתוכנן כפרוייקט השליש, והתחילו ללבוש כפפות מגן. "אבל אני עדיין לא קולט למה דמבלדור מראה לך את כל זה. אני מתכוון, זה באמת מעניין וכל זה, אבל מה הקטע?"
"אנ'לא יודע," אמר הארי, שם מגן גומי. "אבל הוא אמר שכל זה חשוב ושזה יעזור לי לשרוד."
"אני חושבת שזה מרתק," אמרה הרמיוני ברצינות. "זה גורם לתחושה טובה בקשר לנבואה לדעת כמה שיותר על וולדמורט. איך אפשר אחרת למצוא את החולשות שלו?"
- -"אז איך היה במסיבה האחרונה של סלאגהורן?" שאל אותה הארי בלי קשר מבעד למגן הגומי. "או, זה היה די כיף, באמת," אמרה הרמיוני, שעכשיו לבשה משקפי מגן. "אני מתכוונת, הוא מדבר בחד-גוניות על מפורסמים, והוא לגמרי מתחנף אל מקלאגן בגלל שהוא טוב בלקשר, והוא הביא לנו אוכל נחמד מאוד והוא הכיר לנו את גוונוג ג'ונס."
-"גוונוג ג'ונס?" אמר רון, עיניו מתרחבות מבעד למשקפי המגן. "ה-גוונוג ג'ונס? הקפטנית של הוליאד הארפיס?" –"בדיוק," אמרה הרמיוני. "אבל אישית, אני חושבת שהיא קצת מלאה מעצמה, אבל—" "זה מספיק בהחלט לדבר, אתם שם!" אמרה פרופסור ספראוט, מתרוצצת מצד לצד ונראית קשוחה.
"אתם מפגרים מאחור, כל האחרים כבר התחילו, ונוויל כבר השיג את התרמיל הראשון!" הם הסתכלו סביב; אכן, נוויל ישב שם בשפתיים שותתות דם וכמה שריטות חמורות לאורך לחיו, אבל אחז באי רצון בחפץ ירוק פועם בגודל של אשכולית. "בסדר, פרופסור, אנחנו מתחילים עכשיו!" אמר רון, והוסיף בשקט כשהיא הלכה, "בוא נשתמש במופליאטו, הארי."
-"לא, אל לנו!" אמרה הרמיוני, מסתכלת, כפי שהיא תמיד עושה, מתייסרת מהמחשבה על הנסיך חצוי הדם וקסמיו. "טוב, בואו… כדאי שנזוז…" היא נתנה ברון והארי מבט דואג; הם לקחו נשימה עמוקה ואז צללו בין הגזעים המסוקסים שמאחוריהם. זה התעורר לחיים לפתע, ארוך, דוקרני, כמו סנה גפנים ועף מחוץ לקצה ונע בחטף מבעד לאוויר. אחד סיבך עצמו בשיערה של הרמיוני, ורון הסתלק וחזר עם זוג מזמרות; הארי הצליח ללכוד זוג גפנים וקשר אותם ביחד; חור נפער באמצע של כל הענפים דמויי הזרועות;
הרמיוני הכניסה את זרועה באומץ אל החור,שנסגר כמו מלכודת סביב מרפקה; הארי ורון משכו ועיקלו את הגפנים,ואילצו את החור להיפתח שוב,והרמיוני שיחררה את זרועה לחופשי,מחזיקה באצבעותיה תרמיל זהה לתרמיל של נוויל. פעם נוספת, הגפנים הדוקרניים והפוגעים חזרו פנימה,והגדם המחוספס של העץ שב להסתכל אליהם בצורה תמימה כמו של גוש מת של עץ.
"אתה יודע, אני לא חושב שכדאי שיהיה משהו כזה בגן שלי,"אמר רון, דוחף את משקפי המגן שלו אל מצחו ומנגב זיעה מפניו.
"תעביר אליי את הקערה." אמרה הרמיוני,מחזיקה את התרמיל הפועם בידיה; הארי העביר לה והיא הפילה את התרמיל שלה לתוך הקערה עם מבט נגעל על פניה.
"לא להיות רגישים, לסחוט הכל החוצה, הם הכי טובים כאשר הם טריים!" צעקה פרופסור ספראוט.
"בכל אופן," אמרה הרמיוני שהמשיכה את שיחתם כאילו גוש עץ לא תקף אותם הרגע."סלאגהורן עורך מסיבת חג מולד,הארי,ואין סיכוי שתצליח להשתמט מזה כי הוא למעשה שאל אותי אם אתה פנוי בערב ההוא,אז הוא בטוח שביכולתך לבוא למסיבה."
הארי נאנח. בינתיים,רון,שניסה להשתדל לגרום לתרמיל לא לשבור את הקערה על ידי זה שהוא שם את שתי ידיו על התרמיל,עמד,ומעך את התרמיל בקושי מסוים,ואמר בזעם,
"והמסיבה הזאת של ה'חביבי סלאגהורן', נכון שהיא?"
"רק עבור מועדון הסלאג, כן." אמרה הרמיוני.
תרמיל הגפן עף מידו של רון ופגע בחלון החממה, ונהדף אל ראשה של פרופסור ספראוט ודפק על כובעה הישן ומלא הטלאים, הארי הלך מיד להחזיר את תרמיל הגפן וכשחזר שמע את הרמיוני אומרת "תשמע אני לא המצאתי את השם הזה 'מועדון הסלאג-'"
"מועדון הסלאג" אמר רון בקול מזלזל הזהה לשל מאלפוי "זה פתטי. טוב, אני מקווה שתיהני מהמסיבה שלך. למה שלא תלכי עם מקלגאן.. סלאגהורן יכול להפוך אתכם למלך ומלכת הסלאג-"
"מרשים לנו להביא בני זוג" אמרה הרמיוני שפתאום נהפכה להיות אדומה. "ואני רציתי להזמין אותך, אבל אם אתה חושב שזה מטומטם אז עדיף שלא."
הארי פתאום רצה שהאפונה תעוף רחוק יותר, וכך הוא לא יצטרך לשבת עם הזוג. הם לא שמו לב שהוא תפס פתאום את הקערה שהכילה את התרמילים וניסה לפתוח אותם בדרך הכי רועשת והנמרצת שאפשר אבל לצערו הוא עדיין היה יכול לשמוע אותם.
"את התכוונת להזמין אותי?" אמר רון בקול לגמרי אחר.
"כן" אמרה הרמיוני בעצבנות "אבל אתה מעדיף שאני ילך עם מקלגאן.."
הייתה הפסקה בא הארי המשיך לנסות להכות את התרמיל הגמיש בעזרת המעדר.
"לא אני לא." אמר רון בקול מאוד שקט.
הארי פספס את התרמיל ופגע בקערה וריסק אותה.
"ראפרו", הוא אמר בחופזה וכיוון את שרביטו על שברי הקערה, ואלו קפצו ותיקנו את עצמם.
הרעש בכל אופן עורר את רון והרמיוני ופתאום הם שמו לב שהארי נוכח.
הרמיוני נראתה נרגזת ומיד התחילה לעלעל במהירות בעותק של "אכילת בשר עצים בעולם" כדי לגלות את הדרך הנכונה בשביל לסחוט תרמיל סנרגולף.
רון הסתכל על ידו השנייה ונראה נבוך אבל גם מרוצה מעצמו למדי.
"הארי, תעביר לי את הקערה," אמרה הרמיוני אמרה במהירות, "זה אומר צריכים לדקור אותם בעזרת משהו חד..."
הארי העביר לה את הקערה והוא ורון חטפו את משקפי המגן שלהם ושמו אותם על עיניהם, וצללו פעם נוספת כדי למצוא תרמיל.
טוב, זה לא ממש הפתיע אותו, חשב הארי, בזמן שהוא נאבק בגפן קוצני במטרה לחנוק אותו.
היה ידע שזה יקרה במוקדם או במאוחר, אבל הוא לא היה בטוח מה הוא חושב על זה...
הוא וצ'ו היו יותר מדי נבוכים מכדי להסתכל אחד על השני, קל וחומר לא לדבר אחד עם השני. מה אם רון והרמיוני יתחילו לצאת ביחד ואז ייפרדו?
יכול להיות שהחברות שלהם תשרוד את זה? הארי זכר שהיו כמה שבועות בשנה השלישית שהם לא דיברו זה עם זה. הוא לא נהנה מלנסות לגשר על המרחק ביניהם.
אבל מה עם הם לא ייפרדו? מה אם הם יהיו כמו ביל ופלר, ויהיו מאוד נבוכים להראות את נוכחותם, האם כדאי לקוות שזה יקרה?
"תפסתי אותך" צרח רון, גורר את התרמיל השני מסבך הקוצים בדיוק ברגע שהרמיוני שצליחה לפרוץ דרך ליציאה.
עכשיו הקערה הייתה מלאה בפקועות מתפתלות שנראה כמו זרועות ירוקות.
ההפסקה אחרי השיעור עברה ללא אזכור נוסף על המסיבה של סלאגהורן.
אף על פי שהארי צפה שני חבריו יותר מקרוב במשך הימים שאחר כך, רון והרמיוני לא נראו שונים חוץ מזה שהם התנהגו קצת יותר בנימוס מרגיל.
הארי הניח שכדאי לחכות כדי לראות מה יקרה תחת השפעת הבירצפת בליל של המסיבה של סלאגהורן.
בינתיים, בכל אופן, היה לו דברים יותר דחופים לדאוג להם.
קייטי בל הייתה מאושפזת בבית החולים של הקדוש מנגו, וזה לא נראה כאילו היא עומדת להשתחרר, מה שאומר שלקבוצת הקווידיץ' שהארי אימן כל כך הרבה מאז ספטמבר היה חסרה רודפת. במשך כל הזמן הזה הוא החליף אותה בתקווה שהיא תחזור, אבל המשחק הפותח נגד סלית'רין התקרב, והוא נאלץ לקבל את העובדה שהיא לא תגיע בזמן כדי לשחק.
הארי חשב שהוא לא יוכל לעמוד בעוד מבחן קבלה עם כל התלמידים בגריפינדור. עם הרגשה רעה שלא ממש הייתה קשורה לקווידיץ', יום אחד הוא תפס את דין תומאס אחרי שינוי-צורה. רוב התלמידים כבר הלכו, אבל כמה ציפורים צהובות התעופפו בחדר, כולן פרי עבודתה של הרמיוני; אף אחד אחר לא הצליח לייצר אפילו נוצה.
"אתה עדיין רוצה להיות רודף?"
מה-? כן, ברור!" אמר דין בהתלהבות. מעבר לכתפו ראה הארי את שיימוס פיניגן דוחף את ספריו לתיקו ונראה עצבני למדי. אחת הסיבות שהארי העדיף לא לבקש מדין להצטרף הייתה שהוא ידע ששיימוס לא יהיה מרוצה. מצד שני, הארי היה צריך לחשוב על טובת הקבוצה, ודין היה יותר טוב משיימוס במבחני הקבלה.
"אוקי, אז אתה בפנים," אמר הארי. "היום בשבע יש אימון."
"יופי," אמר דין. "מעולה, אני לא יכול לחכות עד שאספר לג'יני!"
הוא רץ מהחדר, משאיר את הארי ושיימוס לבד, כשלרגע לא נעים אחד נחתה ציפור אחת על ראשו של שיימוס, והאחת הכנריות של הרמיוני הסתובבה בחדר.
שיימוס לא היה היחיד שהתמרמר על זה שמצאו לקייטי תחליף.היה הרבה מלמולים על העובדה שהארי עכשיו בחר שניים מחבריו עבור הקבוצה. הארי סבל הרבה יותר גרוע מהרטינות על הקרירה הבית ספרית שלו, זה לא הפריע לו במיוחד, אבל אף על פי כן, הלחץ היה הרבה יותר גדול על הבאת ניצחון במשחק המתקרב נגד סלית'רין. אם גריפינדור תנצח, הארי ידע שהבית ישכח לו על הביקורת שלו וישבעו שידעו תמיד שזאת נבחרת טובה. אם הם יפסידו... טוב, הארי חשב בעגמומיות,שהוא עדיין ימשיך לסבול מריטונים גרועים מבעבר....
להארי לא הייתה שום סיבה להתחרט על בחירתו של דין לקבוצה; הוא עבד טוב עם ג'יני ודמלזה. החובטים, פיקס וקוט, השתפרו כל הזמן. הבעיה היחידה הייתה רון.
הארי ידע כל הזמן שרון היה שחקן לא עקבי שסבל מעצבים וחוסר ביטחון,ולרוע המזל, התחזית של משחק פתיחת העונה גרמה לו לזכור את כל הסכנות הישנות. אחרי הבקעה של חצי תריסר שערים, שרובם הובקעו ע"י ג'יני, הטכניקה שלו הייתה יותר ויותר פראית, עד שלבסוף הוא חבט בפיה של דמלזה.
"זה הייתה תאונה, אני מצטער,דמלזה,אני באמת מצטער!" רון צעק אחריה בזמן שהיא זיגזגה את דרכה חזרה למגרש,מטפטפת דם בכל מקום."אני רק----"
"נלחצתי," אמרה ג'יני בכעס, שנחתה ליד דמלזה ובדקה את הנפיחות בשפתה. "אתה אידיוט, רון, תסתכל על מה שעשית לה!"
"אני יכול לתקן את זה, "אמר הארי, נוחת ליד שתי הבנות, מכוון את שרביטו אל פיה של דמלזה,ואומר, "אפיסקי." "וג'יני,אל תיקראי לרון אידיוט,את לא הקפטן של הקבוצה---"
"טוב,אתה היית יותר מדי עסוק כדי לקרוא לו אידיוט ואני חשבתי שמישהו צריך לעשות את זה—"
הארי הכריח את עצמו לא לצחוק.
"אל האוויר,כולם,בואו נלך..."
כולל כל מה שהארי ראה זה היה האימון הכי גרוע שהוא ראה מעודו בכל מונח,אף על פי זה הארי לא חשב שהגינות זאת המדיניות הכי טובה כשהם היו כ"כ קרובים אל המשחק.
"עבודה טובה,כולם,אני חושב שנשטח את סלית'רין," הוא אמר במתח, והרודפים והחובטים עזבו את המגרש אל חדר ההלבשה כדי להסתכל אל עצמם בשמחה.
"אני שיחקתי כמו שק של גללי דרקון," אמר רון בקול חלול כאשר הדלת הנעולה שמאחורי ג'יני התנדנדה.
"לא,אתה לא," אמר הארי בנחישות. "אתה השומר הכי טוב שאני ניסיתי בחוץ,רון. הבעיה היחידה שלך היא עצבים."
הוא שמר לעצמו את רחמי העידוד האלה כל הדרך חזרה לטירה, ועד שהגיע הזמן הם כבר הגיעו לקומה השנייה,כשלרון היה מבט שמח במקצת.
כאשר הארי דחף את שטיח הקיר כדי לפתוח את קיצור הדרך הרגיל שלהם אל מגדל גריפינדור. בכל אופן, הם מצאו עצמם מביטים בדין וג'יני,שהיו קרובים אחד לשני ממש התחבקו והתנשקו באופן כ"כ עז עד שהיה נדמה שהם נדבקו ביחד.
הארי הרגיש כאילו יצור גדול קם לתחייה בתוך הארי, קורע אותו מבפנים: דם חם זרם למוח שלו, כך שהוא התרוקן מכל מחשבה, כך שכולו התחלף ברצון עז לקלל את דין. בעודו נאבק בפרץ השיגעון הזה, הוא שמע את רון כאילו הוא קילומטרים ממנו.
"אוי!"
דין וג'יני נפרדו זה מזה והסתובבו. "מה?" אמרה ג'יני.
"אני לא רוצה לראות את אחותי מנשקת אנשים בפומבי!"
"המסדרון הזה היה נטוש עד שאתה התפרצת פנימה!" אמרה ג'יני.
דין היה נראה נבוך. הוא חייך להארי אבל הארי לא השיב לו חיוך, בגלל המפלצת שבתוכו שקראה לו להוציא את דין מהקבוצה.
"אמ... טוב בואי, ג'יני," אמר דין. "בואי נחזור לחדר מועדון".
"לך אתה!" אמרה ג'יני. "אני רוצה להחליף מילה עם אחי היקר!" דין הלך, נראה שהוא לא מצטער לעזוב את זירת האירוע.
"טוב," אמרה ג'יני, מסיטה את שערה הג'ינג'י מפניה, ונעצה מבט נוקב ברון. "אני אסביר לך את זה אחת ולתמיד. זה לא עניינך עם מי אני יוצאת או מה אני עושה איתם, רון-"
"כן, זה כן!" אמר רון, כועס אף הוא. "את חושבת שאני רוצה שאנשים יגידו שאחותי היא-"
"היא מה?" צעקה ג'יני, שולפת את שרביטה. "היא מה בדיוק?" –"הוא לא מתכוון לשום דבר, ג'יני-" אמר הארי אוטומטית, אף על פי שהמפלצת בתוכו שאגה באישור דבריו של רון.
"כן, הוא כן!" היא אמרה, מתלהטת על הארי. "רק בגלל שהוא לא נישק אף אחד בחיים שלו, רק בגלל שאת הנשיקה הכי טובה בחיים שלו הוא קיבל מדודה מוריאל-"
"סתמי ת'פה!" שאג רון, שנהיה אדום מרגע לרגע.
"לא, אני לא אסתום אותו!" צעקה ג'יני, מאבדת שליטה. "ראיתי אותך עם ליחה (פלר), מקווה שהיא תנשק אותך על הלחי בכל פעם שאתה רואה אותה, זה מגוחך! אם היית בעצמך יוצא עם בנות ומתנשק איתן, לא היה כזה אכפת לך כשאחרים עושים את זה!"
רון שלף את שרביטו אף הוא; הארי מיהר לעמוד ביניהם.
"את לא יודעת על מה את מדברת!" שאג רון, מנסה להגיע לג'יני מסביב להארי, שעכשיו עמד לפניו בידיים פשוטות קדימה. "רק בגלל שאני לא עושה את זה בפומבי-!"
ג'יני פלטה צחוק מלגלג, מנסה לדחוף את הארי מדרכה.
"נישקת את פיגווידג'ן? או שיש לך תמונה של דודה מוריאל מתחת לכרית? אתה-"
קרן אור כתומה עברה מתחת ליד השמאלית של הארי ופספסה את ג'יני בסנטימטרים; הארי דחף את רון לנגד הקיר.
"אל תהיה טיפש-"
"הארי נישק את צ'ו צ'אנג!" צעקה ג'יני, שהייתה קרובה לדמעות עכשיו. "והרמיוני נישקה את וויקטור קרום, זה רק אתה שמתייחס לזה כאילו זה משהו מגעיל, רון, וזה בגלל שיש לך ניסיון כמו לילד בן 12!"
והיא יצאה בסערה. הארי מיד הרפה מרון; המבט על פניו היה קטלני. שניהם עמדו שם, מתנשמים בכבדות, עד שגברת נוריס, חתולתו המלכותית של פילץ', הופיעה בפינה, ושברה את המתיחות.
"קדימה," אמר הארי שקול צעדיו של פילץ' הגיע לאוזניהם.
הם עלו במהירות במדרגות של מסדרון הקומה השביעית."אוי,צאי מן הדרך!"רון נבח על ילדה קטנה שקפצה פתאום בפחד,מפילה בקבוק של שרץ קרפדות.
הארי בקושי שם לב לקול של ניפוץ הזכוכית;הוא הרגיש מבולבל,מסוחרר;הוא הכריח את עצמו לרוץ כמו ברק למרות שאין דבר כזה.זה בגלל האחות של רון,הוא אמר לעצמו.אתה פשוט ראית את הנשיקה שלה עם דין כי היא אחותו של רון.
אבל מחשבה לא קרואה באה למוחו והוא ראה בה את דמותו במסדרון נטוש מתנשק עם ג'יני....המפלצת שבתוך החזה שלו....אבל אז הוא ראה את רון פותח את שטיח הקיר ונותן את שרביטו להארי,אומר דברים כמו,"בגידה של אמון.."ו,"הייתה אמורה להיות ידידה שלי..."
"אתה לא חושב שהרמיוני נישקה את קרום?"רון שאל בפתאומיות,כשהם הגיעו לדיוקן האישה השמנה. הארי התחיל לתת אשמות ועיקום בדימיונו הראה שרון שאף לפרוץ למסדרון,אבל הוא וג'יני עדיין נשארו לבד---"מה?"הוא שאל בבלבול."או...אר..."התשובה ההוגנת הייתה "כן",אבל הוא לא רצה להגיד את זה. בכל מקרה,רון נראה אוסף את הדבר הגרוע ביותר מהמבט של פרצופו של הארי.
"דיליגרווט,"הוא אמר לאישה השמנה בקדרות,והם טיפסו דרך החור שבתמונה אל חדר המועדון.
הם לא הזכירו את הרמיוני או ג'יני שוב;אמנם,הם לא דיברו אם אף אחד בערב שעבר ונכנסו למיטה בשקט,כל אחד מהם חשב אליהן.
הארי נשאר ער לזמן ארוך,מסתכל למעלה אל ארבעת הפוסטרים שלו ומנסה לשכנע את עצמו שרגשותיו לג'יני היו לגמרי רק ריגשי ידידות.
הם היו חיים,והם היו לא,כמו אח ואחות כל קיץ,משחקים קווידיץ',הקניט רון,ולצחוק על ביל וליחה?(לא יצא טוב)הוא ידע על ג'יני לשנים עכשיו....זה היה טבעי שהוא היה צריך להרגיש עכשיו מוגן...טבעי היה שהוא רצה לא להסתכל עליה עכשיו....רוצה לקרוע לדין את השפתיים בגלל שהם התשקו איתה עכשיו... לא...הוא רצה לשלוט על הרגשות המיוחדים והידידותיים שלו....
רון נחר נחירה גדולה וחזקה.
היא אחותו של רון,הארי אמר לעצמו בנחישות.אחותו של רון.היא מחוץ-לתחום.הוא לא היה מסכן את החברות שלו עם רון בעד שום דבר.הוא שינה את צורתה של כריתו לצורה יותר נוחה וחיכה לשינה, מנסה במיטב יכולתו להדחיק את ג'יני ממחשבותיו.הארי התעורר בבוקר מרגיש קצת מסנוור ומבולבל בגלל סדרה של חלומות בהם רון רודף אחריו עם מחבט עטלפים,אבל בצהריים הוא שמח לראות שרון מהחלום התחלף ברון האמיתי,שהיה אדיש לגמרי אל ג'יני ודין,אבל גם ניסה לבלבל ולהביך את הרמיוני, מלגלג באדישות.מה שהיה יותר,זה שרון הראה איך הופכים בן לילה,לרגיש ומוכן לכל פיצוץ-הרג של הסקרוטים פוצי-תחת.הארי בילה את רוב היום בנסיון לשמור על שלום בין רון והרמיוני בלי הצלחה מרובה;לבסוף,הרמיוני עזבה כדי לישון בכעס,ורון עקב אחרי הרמיוני אל חדר השינה של הבנים אחרי שקילל בכעס והפחיד כמה תלמידי שנה ראשונה עם מבטו.
לחרדתו של הארי,רון לא המשיך להיות תוקפן יותר ויותר בימים הבאים,וזה רק הטביל אותו יותר עמוק כשהוא שמר על המיומנויות שלו,שעשתה אותו הרבה יותר תוקפן,אבל הוא המשיך להתאמן לקראת המשחק בשבת,כושל בניסיון לשמור על השער מכל הכדורים מהרודפים שבאו אליו במכה,אבל הוא שאג על כל אחד כל כך הרבה שהוא גרם לדמלזה רובינס לבכות.
"אתה תסתום ותעזוב אותה לבד!"צעק פיקס,שהיה שני שליש מהגובה של רון,אבל למרות זאת יש להודות שהוא הצליח להפחיד את רון.
"מספיק!"צעק הארי,שראה את ג'יני נותנת מבט כועס לכיוונו של רון,שזכרה שהיא רצתה להביא את המוניטין שלה לידי מימוש,יוצאת מהעניין לפני שלא יהיה אפשר לשלוט בו.
"פיקס,לך לארוז את הכדורים.דמלזה,קחי את עצמך בידיים.אתה שיחקת ממש טוב היום,רון..."
הוא חיכה ששאר חברי הנבחרת יצאו מטווח שמיעה לפני שהוא אמר את זה,"אתה החבר הכי טוב שלי, אבל אם תמשיך להתנהג כך לשאר חברי הקבוצה אני יעיף אותך בבעיטה מהנבחרת."
הוא באמת חשב לרגע שרון הכה אותו,אבל אז קרה משהו הרבה יותר גרוע:רון נראה כאילו הוא רוצה לצנוח מהמטאטא שלו.
הדבר שהוא רצה להגיד יותר מכל יצא לו החוצה,"אני מתפטר,אני פתטי."
"אתה לא פתטי ואתה לא מתפטר!"אמר הארי בעוז,תופס את רון משולי החלוק שלו."אתה יכול לשמור על כל דבר,יש לך בעיה,טיפש!""אתה קורא לי טיפש?""כן,אולי אני כן!"
הם הלכו זה לצד זה לרגע,ואז רון שיקשק את ראשו בעייפות.
"אני יודע שאין לך מספיק זמן כדי למצוא שומר אחר,אז אני אשחק מחר,אבל אם אנחנו מפסידים,ואנחנו מפסידים,אני מוציא את עצמי מהנבחרת."
שום דבר מכל מה שהארי אמר לא שינה את רון.הוא ניסה להרים את בטחונו של רון לפני ארוחת הערב, אבל רון היה יותר מדי זועף וממורמר על הרמיוני כדי לשים לב.הארי היה עקשן בחדר המועדון בערב, אבל טענתו שבלעדיו הנבחרת תושמד הייתה במקצת חלשה בהתחשב בעובדה שהנבחרת השתדלה להתרחק ממנו כמה שיותר,ממלמלים ללא ספק על רון ושולחים אליו מבטים מגעילים.לבסוף הארי ניסה להיות כועס בתקווה שזה יגרה את רון להתנגד,ובתקווה לשמור על שער נקי,אבל האסטרטגיה הזאת לא הייתה טובה יותר מלעודד את רון;רון הלך למיטה מדוכדך ואבוד כפי שאף פעם הוא לא היה כך.
הארי התעורר לזמן ארוך של אפלה.הוא לא רצה להפסיד במשחק הממשמש ובא;לא רק שזה היה היום הראשון שלו כקפטן,אבל הוא היה נחוש לממש את חשדותיו על דראקו מאלפוי במשחק הקווידיץ'.אם רון ישחק כמו שהוא שיחק במקצת האימונים שעברו עד תחילת המשחק,ההזדמנות שלהם לנצח הייתה מאוד קטנה...אם רק היה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי לגרום לרון לקחת את עצמו בידיים...לגרום לו לשחק בצורה היותר טובה שלו....משהו כזה היה מבטיח לרון יום משחק באמת טוב....והתשובה בא להארי בהפתעה,בפתאומיות,מהולל מהמכה של ההשראה.
ארוחת הבוקר הייתה רגשית יותר מהרגיל; הסליתרינים לחששו וצעקו בקול רם בכל פעם ששחקן בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור נכנס לאולם הגדול.
הארי העיף מבט לתקרה וראה שמיים נקיים בצבע תכולים, (בצע תכלת) סימן טוב.
השולחן של גריפינדור היה מלא בצבע מוצק של אדום וזהב. כאשר הארי ורון נכנסו לאולם גריפינדור התקרבו ועודדו. הארי חייך חיוך מעושה ונופף בידו; רון עיוות את פניו בחולשה ונראה מזועזע.
"התעודד, רון!" צעקה לבנדר. "אני יודעת שאתה נהדר!"
"פשוט תתעלם."
"רואה?" שאל אותו הארי. "קפה? מיץ דלעת?" "כל דבר" אמא רון בעצב ולקח פרוסת טוסט.
כמה דקות מעטות אחרי הרמיוני נכנסה לאולם, בגלל המריבה האחרונה שלה עם היא לא ירדה איתם לארוחת בוקר וכאשר הגיעה לקצה השולחן היכן שהארי ורון ישבו היא נעצרה.
"איך אתם מרגישים?" עיניה הסתכלו בעיקר על רון.
"בסדר" אמר הארי, הוא הסתכל על ידו של רון שהחזיקה את כוס מיץ הדלעת שלו.
"בדיוק ככה רון, תשתה".
רון הגביה את כוסו כך שהיא הגיע לשפתיו.
"רון, אל תשתה את זה!!!".
הארי ורון הרימו את מבטם ביחד אל הרמיוני.
"למה לא?" אמר רון.
הרמיוני לטשה מבט בהארי כאילו היא לא מסוגלת להאמין למראה עיניה...
"אתה הרגע שמת משהו בשתייה"
"מה?" אמר הארי.
"שמעת אותי, אני ראיתי אותך, אתה פשוט הוספת משהו למשקה של רון. יש לך את הבקבוק עכשיו ביד ימין שלך!"
" אני לא יודע על מה את מדברת," אמר הארי, מכניס בחופזה את הבקבוק לתוך הכיס שלו.
" רון אני מזהירה אותך אל תשתה את זה!. הרמיוני אמרה שוב , חרדה, אבל רון הרים את הכוס ושתה בלגימה אחת," תפסיקי לנהל אותי מסביב, הרמיוני"
היא נראתה פגועה. עיוות קל זה מה שהארי יכל לשמוע ממנה, היא התנשפה, " אתה יכול להיות מסולק בגלל זה. בחיים שלי הייתי מאמינה עליך, הארי!"
"תראי מי שמדבר," הוא לחש בחזרה. " מבלבלת את כולם בזמן האחרון?"
היא רמה בסערה מהשולחן והתרחקה מהם. הארי צפה בא הולכת מבלי להתחרט.
הרמיוני מעולם לא הבינה איזה עסק רציני היה קווידיץ'. אז הוא הסתכל סביב על רון, שהצמיד את שפתיו.
"בזמן הקרוב" אמר הארי בשמחה.
הדשא הקפוא נגרס מתחת לרגליהם כשהם פסעו למטה לאצטדיון.
"מזל נחמד המזג אוויר הזה טוב?" הארי שאל את רון.
"כן" אמר רון, מי שנראה חיוור וחולה.
ג'יני ודמלזה כבר לבשו את מדי הקווידיץ שלהם וחיכו בחדר ההלבשה.
" נראה שהתנאים מושלמים" אמרה ג'יני, מתעלמת מרון. "ונחש מה יש? הרודף של סליתרין ואיזי, הוא קיבל אתמול את המרביצן בראש בזמן האימון שלהם, והוא פצוע מאוד ואינו מסוגל לשחק! ויותר טוב מזה גם מאלפוי חולה ואינו משחק!"
"מה " אמר הארי, ופנה כדי להביט בה. "הוא חולה? מה קרה לו?"
"אין לי מושג, אבל זה טוב לנו" אמרה ג'יני באופן ברור. "השחקן שלהם במקומו הוא הארפר; הוא בשנה שלי והוא אידיוט."
הארי חייך בצורה לא ברורה, אבל כאשר הוא שם על עצמו את המדים האדומים המחשבות שלו היו רחוקות מקווידיץ.
מאלפוי היה פעם אחת בעבר טען שהוא לא יכול לשחק בגלל מחלה, אבל בזמן ההוא מאלפוי ווידא שהמשחק נדחה למועד חדש שהכי מתאים לסתירין. למה עכשיו הוא שמח להיות מוחלף? האם הוא באמת חולה או שהוא מזייף?
"מסריח, נכון?" הוא אמר בקול נמוך לרון. " מאלפוי לא משחק?"
"מזל, אני קורא לזה" נראה קצת יותר נלהב. וואיזי גם בחוץ, הוא המבקיע שערים הכי טוב שלהם, אני לא חושב הי! הוא אמר לפתע, קפוא למחצה הוא סיים ללבוש את ככפת השוער שלו והביט בהארי.
"מה?"
"אני.... אתה...." רון הוריד את קולו , הוא נראה גם נפחד וגם נלהב. "השתיה שלי... מיץ הדלעת שלי...ץ אתה לא?"
הארי הרים את הגבות שלו, אבל לא אמר דבר מלבד "אנחנו מתחילים בערך עוד חמש דקות, כדאי שתשים את המגפיים עליך"
הם יצאו לתוך קהל שואג אוהד ולועג. אחד ההצדדים של האיצטדיון היה צבוע באדום וזהב. הצד האחר גל של ירוק וכסף. הרבה מהפלפאף ורייבנקלו בחרו צדדים גם. בתוך כל הצעקות והכפיים הארי יכל לשמוע ברור את שאגת האריה מהכובע המפורסם של לונה.
הארי התקדם לעבר מדאם הוץ', השופטת, הוא היה מוכן לשחרור הכדורים מהארגז.
"קפטנים ללחוץ ידיים" אמרה מדאם הוץ'. הארי לקח את ידו של קפטן של סליתרין חדש.
"לעלות על המטאטאים. בשריקה ...שלוש... שתיים... אחת...
השריקה הושמע, הארי והשאר בעטו באדמה הקפואה חזק כלפי מעלה והתפזרו במגרש.
הארי הקיף את הקרקע, סוקר בעיניו את המגרש בחיפוש אחר הסניץ' והשגיח על הארפר (המחפש של סליתרין כנראה) שעשה זיגזג באוויר מתחתיו. וכאשר הפרשנות התחילה הוא שמע קול הרבה יותר מלגלג מהרגיל.
"טוב, והינה הם באים, ואני חושב שכולנו מופתעים לראות את הקבוצה שפוטר שם ביחד השנה, המון מחשבה, לתת לרונאלד וויזלי לשמש טלאי במשחק כשומר השנה, הוא יכול להיות להסתלק מהקבוצה... אבל כמובן, עם הכרות אישית ועזרה מהקפטן..."
המילים האלו זכו ללעג רב וצהלה מצד סליתרין.
הארי שרבב את צווארו לסביב והסתכל לעבר יציע הפרשנות. רזה בלונדיני עם אף גבוה עמד שם, מדבר לתוך המגפון הקסום שהיה פעם של לי ג'ורדן; הארי זיהה את מי שהיה שם, זה היה זכירה סמית, שחקן של הפלפאף שאותו בכלל לא חיבב.
"-אוו, והינה בא הניסיון הראשון של סליתרין לקלוע, זה Urquhart (איזה שם) שזורק ו...
הקיבה של הארי התהפכה.
"... וויזלי חוסם אותה, טוב, הוא ודאי בר מזל לפעמים, אני מניח..."
"זה נכון, סמית" מלמל הארי וחייך לעצמו, הוא צלל בין הרודפים.
עיניו סרקו את כל המגרש בחיפוש אחר הסניץ' החמקמק.
אחרי חצי שעה של משחק, גריפינדור הובילו בשישים נקודות על אפס של סליתרין, רון עשה שמירה מרהיבת עין וג'יני קלעה ארבע מתוך שש הקליעות של גריפינדור. היעילות הזאת גרמה לזכריה סמית לשתוק בנוגע לשני האחים וויזלי.
הם היו שם בגלל שהארי חיבב אותם, והוא התחיל Peakes and Coote (מזה זה?!)
"כמובן, כות (כנראה שזה איזה שם) לא באמת מתאים להיות חובט" אמר זכריה ביהירות, "הם אמורים להיות עם יותר כוח".
"תכו בו מרביצן!" הארי צעק לכות בזמן שהוא חלף מאחורי, אבל כות העלה חיוך רחב, ובחר במקום זאת לחבוט במרביצן לכיוון הארפר במקום זאת. הוא חלף על פני הארי בכיוון השני. הארי היה שמח לשמוע את צליל המכה שבישר שהמרביצן מצא את מטרתו.
כמו שהיה נראה גריפינדור לא עשו טעויות. שוב ושוב הם קלעו לחישוקים ושוב ושוב. (כמה פעמים שוב...) רון חסם את כל הקליעות ונראה לכאורה שליו. למעשה, הוא חייך והקהל עודד אותו במיוחד על שימרתו הטובה עם השיר "וויזלי הוא המלך". רון עצמו נטה לנהל את השירה מלמעלה.
"הוא מחזיק מעצמו יותר מדי היום, לא?" אמר קול לגלגני. "אתה בוגד דם, ידיד של..." הארי התנגש בהארפר בכוונה וקטע את דבריו. מאדם הוץ' הסתובבה לאחור ונתנה לסליתרין זריקת עונשין, אבל באותו זמן הארפר כבר טס משם במהירות. הארי התחיל לרדוף אחריו.
"ואני חושב שהארפר מסליתרין ראה את הסניץ'!" אמרה זכריה סמית במגפון. "כן, יש לו משהו שלפוטר אין!".
סמית באמת אדיוט חשב הארי. הוא לא הבחין בהתנגשות שלהם? אבל ברגע הבא קיבתו של הארי התהפכה, סמית צדק והארי טעה: הארפר לא עף למעלה במקריות; הוא הבחין במה שהארי לא: הסניץ' נע במהירות גבוה מעליהם מנצנץ בבהירות בשמיים הנקיים והכחולים.
הארי האיץ; הרוח שרקה באוזניו ולא נתנה לו לשמוע את הפרשנות וקול הקהל, הארפר היה לפניו ולגריפינדור היו רק 100 נקודות; אם הארפר יגיע לפניו לסניץ' גריפינדור תפסיד... ועכשיו הארפר היה ברגל מעליו. (כמו 30.5 ס"מ) ידו של הארי הייתה מושטת באוויר...
"אוי הארפר" צעק הארי בייאוש. "כמה מאלפוי שילם לך כדי שתבוא במקומו?"
הוא לא ידע למה הוא אמר את זה אבל הארפר הגיב מאוחר מדי; הארי מישש את הסניץ', הסניץ' פשוט ברח להארפר מהאצבעות ובדיוק ברגע הנכון הארי תפס אותו!
הארי הרגיש את ההרגשה הישנה שאותה הרגיש בכל פעם שהסניץ' היה בידו.
"כן!" צעק הארי בזמן שהסתובב סביב המגרש כשהסניץ' הזעיר בידו. הוא עף לכיוונה של האדמה ונחת אליה. הקהל הבין מה קרה וצעקה גדולה עלתה ממנו עד כדי כך שהיה קשה לשמוע את השריקה של מדאם הוץ' לסיום המשחק.
"ג'יני, לאן את הולכת?" צעק הארי שמצא את עצמו באמצע האוויר, לכוד בין כל חברי הקבוצה שרצו לחבק אותו, אבל ג'יני המשיכה לעוף בשיא המהירות, עד שהתרסקה אל במת הפרשן. בזמן שהקהל צווח וצחק, הקבוצה של גריפינדור נחתה ליד העצים השבורים, שמתחתם נאבק זכריה כדי לצאת משם. הארי שמע את ג'יני אומרת לפרופסור מקגונגל הנזעמת, "מצטערת פרופסור, שכחתי לעצור."
הארי פרץ דרך בין כל חברי הקבוצה וחיבק את ג'יני, אבל הרפה במהירות רבה, כדי להתחמק ממבטה, הוא התחיל למחוא כפיים ולהריע לרון במקום זאת. כל טינתו נשכחה, הקבוצה של גריפינדור עזבו את המקום כשהם הולכים יד ביד ומנופפים באוויר לאוהדים.
האווירה בחדרי ההלבשה הייתה שמחה.
"המסיבה בחדר המועדון!" צעק דין. "ג'יני, דמלזה בוא!"
הארי ורון היו האחרונים בחדר ההלבשה. הם רצו ללכת בזמן שהרמיוני נכנסה. היא הייתה עטופה בצעיף של גריפינדור. "הארי, אני רוצה להחליף איתך מילה". היא לקחה נשימה עמוקה. "אתה לא היית חייב לנצח! שמעת את סלאגהורן, זה לא חוקי." "מה את הולכת לעשות, לבלבל אותנו?" (לא מבין תקטע של בלבלבל) הזדעק רון. "על מה שניכם מדברים?" שאל הארי, מתרחק כדי לתלות את גלימתו כך שאף אחד מהם לא יראה שהוא מגחך. "אתה יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים!" אמרה הרמיוני בקול צווחני. "אתה שמת בתוך המיץ של רון שיקוי מזל! פליקס פלג'יס!"
"לא, אני לא" אמר הארי חוזר על עקבותיו כדי לעמוד עם הפנים אליהם.
"כן, אתה כן, הארי, ובגלל זה הכל הלך כמו שצריך, כל השחקנים של סליתרין החטיאו, רון חסם את כולם!
"אני לא שמתי שם שיקוי במשקה!" אמר הארי, והעלה חיוך רחב ומעושה. הוא החליק את ידו לתוך כיס הז'קט והוציא את הבקבוק הזעיר שהרמיוני ראתו בידו בבוקר. זה היה שיקוי בצבע זהב שהיה אטום בחוזקה ע"י פקק משעווה.
"אני רציתי שתצליח, אז עשיתי בכאילו כשראיתי שאתם מסתכלים". הוא הסתכל על רון. "אתה חסמת הכל בגלל שאתה בר מזל. עשית הכל בעצמך".
הוא הראה שוב את הבקבוק.
"באמת לא היה כלום במיץ הדלעת שלי? אמר רון נדהם.
"אבל מזג האוויר היה טוב... וVaisey (מה זה?!) לא יכול לשחק... ובאמת לא היה לי שיקוי מזל?
הארי הניד בראשו. רון פער את פיו לרגע, ואז התחיל לחקות את קולה של הרמיוני. "אתה הוספת בבוקר פליקס פלג'יס למיץ של רון, בגלל זה הוא חסם הכל!", "רואה! אני יכול לחסום קליעות גם בלי עזרה, הרמיוני!"
אף פעם לא אמרתי שאתה לא יכול - רון, גם אתה חשבת שאתה נתון להשפעת השיקוי!"
אבל רון כבר פסע לכיוון הדלת כשהמטאטא על כתפו.
"אהמ", אמר הארי לדממה הפתאומית; לא היה לו מושג שתוכניתו תתפוצץ כך, (זה הפך לריב) "אז נלך למסיבה?"
"לך אתה!" אמרה הרמיוני. "ברגע זה רון כבר נמאס אלי, אני לא יודעת מה עשיתי שגורם לו לא להיות מרוצה אף פעם..." וגם היא יצאה הסערה מחדר ההלבשה.
הארי הלך בחזרה לטירה באיטיות דרך הקהל הרב.
חלק גדול מהקהל צעק אליו ברכות אבל הוא הרגיש רגש גדול של אכזבה; הוא היה בטוח שאם רון ינצח במשחק הם יחזרו להיות חברים מיד. הוא לא ראה דרך להסביר להרמיוני שמה שהעליב את רון היה שהיא נישקה את ויקטור קרום, למרות שזה קרה לפני המון זמן.
הארי לא ראה את הרמיוני בחגיגת הניצחון של גריפינדור. גל של מחיאות כפיים ועידוד קידם את פניו בכניסה ומיד הוא הוקף באנשים שבירכו אותו. היה קשה להיפטר מהאחים קווירי שרצו ניתוח של המשחק בפרוטרוט (בפרטי פרטים) ומקבוצה גדולה של בנות שהקיפו אותו, (ולא הבנתי ת'המשך) הוא עוקב זמן רב עד שיכל למצוא את רון ולבסוף הוא נפטר גם מרומילדה (איזה ילדה) שרמזה בכבדות שהיא רוצה לבוא איתו למסיבת חג המולד של סלאגהורן. הוא הצליח להגיע לשולחן המשקאות שם עמדה ג'יני כשעל כתפה עומד ארנולד (הינשוף הזה) וקרוקשנקס (החתול) מיילל בתקווה.
"מחפש את רון?" היא שאלה, "הוא שם, הצבוע והמטונף הזה."
הארי הסתכל לפינה שעליה היא הצביע. שם, כשכולם בחדר המועדון, עמד רון כשידיו עוטפות את לבנדר בראון. היה קשה לספר של מי הייתה כל יד ואיפה היא נגעה (תיפתחו את הדמיון).
"נראה כאילו הוא אוכל את הפנים שלה, לא ככה?" אמרה ג'יני. "אבל אני מניחה שכאשר הוא יספר לה על המשחק הוא יתחיל לשנות את טכניקת המשחק שלו (אתם מכירים את רון...)".
"משחק טוב, הארי."
היא טפחה על שכמו. הארי הרגיש פתאום רעב מאוד, אבל כשג'יני הלכה להביא עוד בירצפת, קרוקשנקס עקב אחריה בריצה איטית, עינוי הצהובות נעוצות בארנולד.
הארי התרחק מרון, לא היה נראה שרון הולך להתפנות לדברים אחרים בקרוב. עם הרגשה גרועה, הוא חשב שהוא רעה רעמת שיער חומה יוצאת מטווח ראייה.
הוא זינק קדימה והתחמק שוב מרומילדה. הוא פתח את הדיוקן של האישה השמינה. המסדרון בחץ נראה נטוש.
הוא מצא אותה בכיתה הלא נעולה הראשונה בה חיפש. היא ישבה על שולחן המורה, לבד, חוץ מלהקה קטנה של ציפורים צהובות מצייצות אשר הסתובבו סביב ראשה, והיה ברור שהיא זימנה אותן עכשיו מן האוויר הריק. הארי לא יכול שלא להעריך את יכולת הקסם שלה בזמן כזה.
"אה, שלום, הארי" היא אמרה בקול שביר. "אני בדיוק התאמנתי".
"כן, אהמ, הם... ממש טובים" אמר הארי.
לא היה לו מושג מה להגיד לה. הוא רק תהה אם היה סיכוי שהיא לא הבחינה ברון, כשהיא רק עזבה את המסיבה בגלל שהייתה מעט פראית מדי, כשהיא אמרה, בקול גבוה ולא מתאים לה: " נראה שרון נהנה מהחגיגות".
"אהמ... באמת?" שאל הארי.
"אויש, אל תעמיד פנים שלא ראית אותו" אמרה הרמיוני. "הוא לא ניסה להסתיר את זה, נכון?"
הדלת מאחוריהם נפתחה לרווחה. לאימתו של הארי, רון נכנס, מושך את לבנדר בידה.
"או" הוא אמר, שולח מבט חטוף על הארי והרמיוני.
"אופס!" אמרה לבנדר, ויצאה מן החדר, מגחכת. הדלת נטרקה מאחוריה.
זה היה שקט נורא. הרמיוני בהתה ברון, אשר סירב להחזיר לה מבט, אך אמר בערבוב של אומץ ומבוכה: "היי, הארי! תהיתי לאן הלכת!"
הרמיוני החליקה מן השולחן. להקת הציפורים הצהובות המשיכה לצייץ במעגלים סביבה, ככה שנראתה כמו דגם מוזר ונוצתי של מערכת השמש.
"לא היית צריך להשאיר את לבנדר מחכה בחוץ" היא אמרה בשקט. "היא לא תבין לאן נעלמת".
היא הלכה לאט, ובגו זקוף, לכיוון הדלת. הארי בהה ברון, אשר נראה כאילו הוקל לו שלא קרה דבר גרוע מזה.
"אופונגו!" נשמעה קריאה מכיוון הדלת.
הארי הסתובב במקומו כדי לראות את הרמיוני מצביעה בשרביטה על רון, הבעת פניה פראית.
הלהקה הקטנה האיצה כמו קליעים זהובים גדולים לעבר רון, שצעק וכיסה את פניו בידיו, אך הציפורים תקפו, מנקרות ושורטות כל פיסת עור אליה הגיעו.
"תורידי אותם ממני!" הוא צעק, אבל במבט נקמני של זעם, הרמיוני פתחה את הדלת לרווחה ונעלמה לתוכה.
הארי חשב שהוא שמע התייפחות לפני שהדלת נטרקה.
