תמרייי זה שלמותתתתת!!
2 פרקים מדהימיםםםםםםםםםםםםם
חזרתי להגיב אחר שבוע שלא הייתייי
וזה ממש ממש מושלםם
תמשיכי מידידידיד
מור'צי 😊
מוקדש לקורינוששש שאתמול היה לה יומולדת! 😛 מזל טוב נסיכה! אוהבת 😉
מהפרק הקודם:
מחברת סליל אדומה שכבה בראש ערימת מחברות סליל אדומות נוספות.
לקחתי את העליונה ביותר במחשבה שבזאת כתב עד לפני רגע, נעמדתי ופתחתי בעמוד שורות הראשון שכתוב בכתב קטן וצפוף.
😯 😯 😯
המשך:
בכתב ידו של עידן, קטן וצפוף. הבחנתי במשפטים שאותם הרכיב.
~מאיה בשבילי היא הכל
היא האור,
הצבע בעולם
האושר באדם,
אוותר על החיים כדי
שבגן עדן אוכל להיות איתך.
מאיה אני אוהב אותך.~
שתי שורות מטה הבחנתי בעוד קטע.
~ישן בלילות כדי לראותך גם מחר~
הדף היה מלא במשפטים מסוג זה, דיפדפתי אל העמודים הבאים במהירות.
~נשמתי כבולה בשלשלאות האהבה~
הרצתי עיניי לצד ימין של הדף.
~מאיה ;
אתאר אותה בתור מלאך
מילתיו הן התקווה
כנפיו הם האור
רואה אותך בחלום
ומולי ניצב מלאך טהור
מנסה לגעת להרגיש
אך מולי מזהיר תמרור עצור
משאלה לי בלב
בכוכבים רוצה רק לגעת
אבל במקום הכוכבים
טבעתי בכאב
כאב,
כאב שמהלב
הלב שאותך אוהב
אוהב אותך מאיה
מאיה הינה מלאך
מלאך שמחייך מן הכוכבים
ניצוצות עפים
והכוכבים שהופכים רק לכאב
כאב,
כאב מהלב
הלב שאותך אוהב.~
באותם רגעים לבי הפך לסלע מכביד
ובגורני הצטבר גוש מכאיב.
בדיוק כמו שהוא אמר... מחברות שלמות הוא ממלא עללי, לא רוצה לראות בכלל המ יש במחברות האחרות.
כשאותן מחשבות עוברות נפתחה הדלת הצהובה. קפצתי והמחברת נפלה. הייתי בשוק. מה עכשיו?%#
בעטתי במחברת אל מתחת למיטה והבטתי בו. מנסה לחייך. לעולם לא אדע אם החיוך באמת הופיע או שרק בדמיון הוא הצתייר. כאב לי.
"מה את עושה?" הוא שאל מגלגל את גלגלי הכיסא האפור.
"כלום" מחקתי את החיוך, הבטתי סביבי וראיתי תמונות. "ראיתי את התמונות האלה. מי אלה?" שאלתי מנסה לתרץ תירוץ.
"ההורים שלי, " הוא ענה במבט מודאג "ראית אותם, לא?" "אה נכוןןןן.. לא זיהיתי" אמרתי מנסה לצחקק. חטפתי את התמונות מהשידה ועיינתי בהם.
אני רוצה לצאתת אני רוצה לצאתת מפוו.. כל תמונה שהעברתי והשקט ששרר רק דחפו את הדמעות החוצה, כיוון המילים שהיו כתובות בדפים השחורים מעופרת העיפרון הופיעו לי כל העת בעיניים.
רווצה לצאת מפוו!!!
הרגשתי דמעה, ניגבתי אותה מתפללת שלא ראה.
אבל הדמעה הייתה כמעין הקדמה לדמעות הבאות.
"אני כבר באה!" אמרתי מנסה לא להסתכל עליו כדי שלא יראה את הדמעות, הנחתי את התמונות ויצאתי כשראשי מופנה לכיוון השני של החדר. "מאיה!" התנגשה בי שני בדלת החדר. לא שמתי לב לאן אני הולכת.
"כבר באה!" אמרתי גם לה כשראשי מורכן מטה ופתחתי בריצה לכיוון השירותים של הקומה.
הגרון הכאיבבב והלב נצבטטט הרגשתי רעעע בחים לא הרגשתי כל כך פוגעתתת
בכיתי.
"ילדה? את בסדר?" נשמע קול מבעד לדלת, ומהחריץ למטה, צצו שתי נעליים אדומות.
הקול היה גברי. השתתקתי. לא שמתי לב שבכיתי כדי שמישהו ישמע.
"לך" לחשתי.
"אני רק רוצה לשמוע שאת בסדר" הוא אמר מתקרב לדלת. ועל נעליים התלבש מכנס ג'ינס.
"אני בסדר..." אמרתי
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"מאיה"
"מאיה שם יפה! אל תבכי. שם יפה לילדה יפה. אמרו לך שכשבוכים לא יפים?"
חייכתי ופתחתי את מנעול הדלת. מתיישבת על האסלה.
"אני לא בוכה" אמרתי והבטתי בבחור כבן 20 פלוס. מוכר.
"זה לא היה נשמע ככה", אמר והתיישב גם הוא על הריצפה נשען על קיר מבודד בין תא לאחר "ואת יודעת מה? גם כשאת בוכה את יפה."
הרגשתי סומק, וחייכתי.
"זה יותר טוב" הוא לחש מביט בי. וכעת גם הוא חייך. "את מוכרת לי." הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי
"גם אתה לי" אמרתי ולחיי כבר כאבו מלחייך מהמפגש הפתאומי בזר מצחיק.
"רוצה שוקולד?" הוא שאל מוציא מהג'ינס חפיסה מותחלת.
"לי זה תמיד עוזר כשאני עצוב" הוסיף כדי לשכנע.
"אני .. תודה, אני לא רעבה." אמרתי מחייכת.
"קחי" אמר והושיט לי שורה כלא שם לב למה שעניתי.
לקחתי אותה והבטתי בו, "תאכלי תאכלי" האיץ בי
טעמתי. באמת עזר, השוקולד הפשיט בי חום וטעם מתוק והכאב נעלם. חייכתי, שוב.
גם הוא חייך, ולקח שורה מהחפיסה ונגס בה.
"אז, מה קרה?" הוא שאל. חיבקתי את ברכיי אליי. הוא שבא עכשיו, והבריח ממני את המחשבות, עכשיו מביא אותן שוב?
"אני... אני לא רוצה לדבר על זה" אמרתי והכאב החל שוב.
"אני פה כי אמא שלי חולה באטרקלפיה" הוא אמר.
"מה.. מה זה אטט.. אט רק מה?"
"אטרקלפיה" חזר על שם המחלה
"מה זה?" שאלית אותו כלא מבינה.
"מחלת האהבה" הוא אמר.
"איך חולים במחלה הזאת?" שאלתי מבולבלת.
"זה... אמ... אני לא יודע" אמר מושך בכתפיו.
ציחקקתי, לא ידעתי אם זה במקום. לא ידעתי אם הוא צוחק עליי או שהוא אומר את האמת ויש לו בעיות קשות.
הוא לקח נגיסה מהשוקולד, וכך גם אני. היה שקט.
"רוצה עוד? שאל לאחר שהבחין שסיימתי את השוקולד שלי. ולפני שעניתי דחף לי עוד שורה ביד.
"תודה" עניתי במהירות. מבטו היה מופנה אל אחד הקירות במבט חולמני. מילים לא התחלפו עוד באותה שיחה. ושנינו הירהרנו על הסיבה שבגללה אנחנו פה.
"טובב" פסק לבסוף וקם, עיניי עקבו אחריו בעת שקם, גופו היה חטוב וגבוה.
"היה נחמד לדבר איתך, מאיה." אמר.
"גם איתך" אמרתי והאיש התרחק. "איך קוראים לך?" שאלתי משהיה בדלת היציאה מהשירותים.
"מור" אמר ונעלם.
מור?... מור!
המשך!!!!
מור מור מור..!!! מור לא מעניין... אני רוצה המשךךך
אחלה סיפורררר באמתתת יש לך כישרון
יאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
זה מור מהצילומים=]]
המשךךךךךךך 😁
יא נכון אולי באמת זה מור מהצילומיםם?!?!! 😊
המשךךך 😊
שבוע טוב
חחחחחחחחח קיפי ברוך שובך.. 😉
מישל ברוך בואך 😉
יום טוב
אוהבת
תמר.
כישרוןן ענק לא סתם כישרון 😉
יאללה תמרושש המשך מהרר!
האאאהההה תמשיכיייי כברררררררררררררר !!!!
יואווווו תמרושש איזה יפהההה זה מור הצלם הזה????
ידעתי שיהיה איתו משהוו פשוט ידעתייי
מחכה להמשךך טלושש
תמרררר!!!
מדהים מדהים מדהיםםםםםםםםםםם!!
איזה פרק יפהההההההההההה אהבתיי!!
ואיזה חמוד המור הזההה
דיי,אהבתיייי!!
ויש לו שם מאוד מאוד יפההה חיחיחיחי
מור'צי 😊
מדהיםם המשך דחוף דחוףף
אוהבתותך מידןן 😊
אתר האהבה הישראלי