נעלי האולסטאר שלו

אנונימית (: מוקדש לך יפה שלי.


מהפרק הקודם

הכל הפך חם.
בזווית עיני הבחנתי בדמות לא ברורה מניחה דבר מה על מתקן בעל צורה מוזרה ומתבוננת בנו מן הצד ומחייכת.
חייכתי אליו, למרות שלא הבנתי מי זה. צחקתי עם סופייה והשמלות היוקרתיות החלו לנטוש את גופי ואת גופה שלה.
בשלב הזה הדמות המטושטשת עשתה את דרכה לכיווננו פושטת את בגדייה במרץ
התסרוקת המעוצבת שהייתה לראשי נפרמה ושיערי התפזר
טראנס חזק נכנס לי בגוף והתפשט לכל חלק בעוצמה
היה לי כיף, מעולם לא הרגשתי טוב יותר,
כל דבר בא על מקומו בשלמות.
הרגשתי שסוף-סוף עשיתי את מה שחשקתי לעשות זמן כה רב.


המשך


תקתוק שעון.
פקחתי עיניי ומולי ניצב שעון קיר גדול ומפואר.
עצמתי את עיניי שוב כדי לראות שבאמת התעוררתי במקום הנכון.
פקחתי אותן והשעון עוד תיקתק את אותו תקתוק על הקיר.
התמתחתי, לפתע כאב חד חצה את ראשי לשניים. הכאב הזה אינו זר לי, אני מכירה אותו...
הוא תוקף אותי בכל לילה כשיש מסיבה עם אלכוהול, אבל לכאב אחר לא הייתי רגילה.
התרוממתי מחזיקה בראשי, הסדין היחיד שעטף אותי גלש מטה בעת שהתרוממתי וחשף רגל.
נבהלתי והתרחקתי מעט, עיניי שטרם התרגלו לאור השמש שמילא את החדר הבחינו בשתי דמויות לצידי.
קמתי במהירות מן המיטה מחזיקה את הסדין אליי ועוטפת את גופי בו בחוזקה
המראה של השני אנשים הישנים במיטה כשרק סדינים עוטפים אותם וחלקי גוף ערומים מציצים ועוד העובדה שישנתי שם איתם לילה שלם,
העלתה בי צמרמורות. החלתי לצעוד מהר יותר ומהר יותר אחורה עד אשר נתקלתי בדבר מה, קפאתי במקומי
הסתובבתי להביט בדבר ונתקלתי בעדשה שחורה וגדולה ומעלייה זהר אור אדום.
למרות הכאב המוכר, הכאב הזר, והמוח שסירב לפעול הבנתי שזו מצלמת וידאו.
מצלמת וידאו? סובבתי ראשי חזרה אל המיטה הגדולה והבטתי בשני האנשים הלא מוכרים.
בהלה תקפה אותי ורגליי העומדות על ריצפת האבן הקרה לא שמעו לי וקפאו.
עיניי רצו בחדר, כוסות יין... דפים עם עיצובי בגדים... רהיטים מפוארים... שמלות... פרטי חליפה שחורה... מראה.
כאשר מבטי נתקל באותה מראת קיר ארוכה הבחנתי דרכה באחורי המצלמה, היא עוד פעלה.
פעלה? כלומר הכל צולם? כעת ההרגשה ברגליים נעלמה ורק הבטתי בהן במראה רועדות מבלי שבכלל הרגשתי אותן.
עיניי החלו לשרוף - הן סירבו למצמץ.
כוח רב צרכתי כדי להחזיר את אותה תחושה לרגליים היחפות.
צעדתי לכיוון מסך המצלמה הקטנה והבטתי בו, במסך ראו את אותה המיטה הגדולה ואותם האנשים הערומים שוכבים בה.
באותה מצלמה היו חמישה כפתורים.
הזזתי את ידיי שהידקו את הסדין האדום לגופי לגעת באותם חמישה כפתורים ולחצתי רועדת על הכפתור שמעביר אחורה.
התמונה החלה לזוז במהירות אחורה, אחזתי בראשי שכאב עוד יותר ובגופי שכאב בכאב שונה ואחר ממה שאני מכירה.
לפתע על המסך ניצבה מביטה נערה, לא הכרתי את הנערה.. היא הייתה עטופה סדין אדום והידקה אותו לגופה,
היא הביטה במצלמה בפחד, מדוע היא פוחדת? מה קרה לה?
היא סובבה את גבה למצלמה והלכה קדימה אל המיטה, עמדה שם מעט זמן מביטה בה ובסדינים האדומים שבה ונכנסה אלייה במהירות.
הכל כל-כך מהר, לפתע אור השמש הפך לאור המוקדם של הבוקר אך גם זאת השתנה והפך לחשכת הלילה במהירות.
אורות מעומעמים נדלקו בחדר שבמצלמה, הבטתי שוב בחדר האמיתי שמוצף אור שמש והשגחתי ששני האנשים הזרים לא יתעוררו.
לפתע נשמעו קולות, הבטתי מהר במצלמה... הצחוק שלי, הצחוק שאני צוחקת כשאני משתגעת.
הבנתי שהנערה שראיתי מקודם בהתחלה זו הייתה אני.
סתמתי את פי. לא ידעתי למה, הרי לא יכלתי להוציא הגה, מיתרי הקול שלי השתתקו.
הרגשתי שלעולם לא אצליח עוד לדבר.
המשכתי להביט בעיניים שורפות במצלמה, דמעות החלו מקשטות את לחיי כשהבנתי מה קרה שם בין הסדינים האדומים בלילה שעבר ולא יחזור.
לחצתי על כפתור אחר, כפתור ה play, לפתע הקולות המוזרים נשמעו ברורים יותר, אלו היו גניחות.
גניחות... גניחות רמות יותר... הבטתי מהר במיטה לבדוק שהם אינם מתעוררים מהגניחות במצלמה ושבתי להביט במהירות במסך הקטן.
זאת אני, זאת פשוט אני שם. זה לא הגיוני, זה בחיים לא קרה! זה לא יכול לקרות!
הבטתי בגב החשוף שלי שהיה בדיוק במרכז התמונה הזזה. השיער שלי התפרע אחורנית.
השיער שעבר אחורנית חשף איש שוכב תחתיי. מי הוא? אני כלל לא יודעת, לא זוכרת, לא ראיתי אותו מימיי.
ידיו החזיקו בגופי שעלה וירד בקצה איטי, וגניחות נשמעו.
היד שסתמה את פי התהדקה, והלבינה את פניי.
נשימותיי הגבירו את קצבן והתחלתי בוכה בדממה.
כעסתי, רציתי לראות איך הכל קרה.
שוב לחצתי ביד רועדת על הכפתור שמעביר אחורה.
שיערי שב להיות קדימה, הקולות שבו והפכו להיות לא מובנים גבוהים ומהירים.
התנועות היו מהירות, פתאום הבחנתי גם בדמות שלישית.
הרי מקודם על המסך היו רק אני והאיש היה תחתיי.
לחצתי על play, שוב התנועות המהירות חזרו לקצב הרגיל והמציאותי והבחנתי בנערה מבוגרת ממני, ללא כל דבר על גופה.
נשמע צחוק שובב, שוב הצחוק שלי.
הדמעות שקישטו את לחיי פגעו בריצפת האבן הקרה והתנפצו.
מעולם לא הרגשתי פגועה יותר, קטנה יותר...
הצחוק הכאיב לי, סוככתי על אוזניי בשתי ידיי מהדקת את מרפקיי לגופי.
הדמעות המשיכו לרדת בדממה, ועיניי ששרפו המשיכו לצפות במסך הקטן ובשלושת האנשים שהופיעו בו.
כעת לא שמעתי כלום חוץ מאשר את נשימותיי הקטועות ואת פעימות ליבי.
יד נגעה בי וגרמה לכל גופי לרעוד ולהסתובב בבהלה, צנחתי מטה כשכל גופי נוגע בריצפת האבן הקרה והבכי התפרץ ממני
פקחתי עיניי והבחנתי בטישטוש -
>נעלי האולסטאר שלו<



סופ

=-=-=-=-=-=-=-=-=>