ההההההההההממממממממממממממממממממממממממממממשששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
סיפור משגע!!!!1 את כותבת מהמהמהמהם!! יש לך כישרון!! 😂
המשך 😁
סיפור מהמם
יש לך המון כישרון אני בטוח לא הראשונה שאמרה לך זאת
ושימי המשך דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!! 😊
סיפור מדהיםםםםם
שימי המשךך כפרה
מוואה ענקיתתת 😛
תודה רבה רבה רבה!! 😁
אני עכשיו רושמת לכן המשך..!
ענת הזיזה קצוות שיער מפנייה והמשיכה לרשום דבר מה.
הורדתי את רגליי משולחנה, נעמדתי וסגרתי לה את הספר.
אהבתי ליראות כמה היא התעצבנה, עינייה הביטו בעיניי במבט שינאה.
'זה לא ייגמר טוב' חשבתי, ותמונות שלנו מושכות בשיער אחת לשנייה צצו בראשי.
ענת החלה להתקרב אליי,
הייתי מוכנה להכול עד שיותם נכנס לכיתה.
וכמו משב רוח מרענן נרגעתי בבת אחת, "זו לא הדרך" שמעתי את עצמי אומרת.
לקחתי את ידה מבלי לתת לה אפשרות להגיב והובלתי אותה לחצר.
ישבנו על ספסל שהיה שם ובראשי התרוצצו אלף מחשבות.
"עשיתי לך משהו?" שאלתי בעדינות את ענת, משתדלת שלא לעצבן אותה.
"למה נדמה לך?" שאלה והחלה לבעוט באבנים שהיו על הריצפה.
"מזו הייתה ההיתפרצות הזאתי אתמול?" שאלתי,
"זאת הייתה האמת" ענתה והצליחה להרגיז אותי קצת.
"בעינייך זאת הייתה האמת, ואני אסתדר בלי הפרשנויות שלך ובלי העזרה שלך.
אבל תודה על הניסיון להבין משהו שלעולם לא התקרב אלייך,
אני לא חברה שלך אז להבא אני מציעה לך לשמור על הפה שלך-לטובתך."
אמרתי בנשימה אחת את המילים שלא הבנתי מאיפה הם יצאו.
עינייה ירקו אש וידעתי שאין דבר שהיא רוצה יותר מלקחת אחת מהאבנים
שהיא בועטת בהן ולרסק לי ת'מוח.
"אין בעיה ענבל, אבל תיזכרי טוב טוב- אליי אל תבואי כשתצתרכי עזרה." אמרה וקמה.
"תאמיני לי שאת האחרונה שהייתי פונה אלייה" צעקתי לדמותה המתרחקת.
ורק כשהיא נעלמה קלטתי לראשונה איזו רעה אני, שמדברת ככה לילדה שאמרה את מה שעל הלב שלה. אוליי טיפה ברשעות, אך זאת דעתה.
קמתי מהספסל וניכנסתי לשירותים. סידרתי את שערי שכמו תמיד התבלגן
וניכנסתי לכיתה שתי דקות אחרי המורה. "בכמה זמן איחרת חמודה? 4 דקות..ממ" החלה להגיד
"תעמדי כאן" הצביעה על הפינה "ותישארי למשך 4 דקות." אמרה והמשיכה ללמד.
אוףףף מורה יצורהההה! "את יכולה לשבת" אמרה לי אחרי 4 דקות שניראו כמו נצח.
רק התיישבתי במקומי ועל שולחני נחת פתק.
הרמתי את עיניי מנסה לגלות מי שלח אך כולם היו עסוקים בעצמם.
'אנחנו צריכים לדבר על מה שהיה אתמול' קראתי את הפתק שיותם שלח.
~*~*~*~
😊 אם תירצו נמשיך..
מהמםםםם
שימי המשךך כפרה
מוואה ענקיתתת 😛
מהמםםםם
שימי המשךך כפרה
מוואה ענקיתתת 😛
הכתב של יותם כאילו זרח על הפתק. הרגשתי את ראשי מסתחרר
הרמתי את ראשי הבטתי על יותם והינהנתי.
הוא חייך חיוך עצבני והסתובב.
מעניין מה הוא יגיד לי..'לא יכולתי להתאפק..אני אוהב אותך..הוא ינשק אותי שוב...' הפלגתי בדימיונותיי..
ענבללל אל תיהיי סתומה!
הוא אוהב את נועה, ורק את נועה והוא נישק אותך כי הוא ראה כמה
את עצובה ואממ הוא ניסה לעודד אותך.
אז אם הוא ניסה לעודד אותי בנשיקה הוא חשב שזה יעודד אותי נכון?
וזה אומר שהוא יודע שאני אוהבת אותו! מה אני עד כדי כך שקופה?
אז נכון שכל פעם שהוא נוגע בי יש לי צמרמורות אבל אלא דברים שאני שומרת לעצמי..
הוא לא אמור לדעת!!
ידיים חמות שכיסו את עיניי הפריעו למחשבותיי. הזזתי אותן ובן סחף אותי לנשיקה ממושכת.
כשהתרחקתי ממנו מעט ראיתי את מבטו החודר של יותם, נועה התקרה אליו מעט לחשה לו משהו באוזן
וראיתי את שניהם יוצאים מחובקים מהכיתה.
הצילצול הפריע לבן שסיפר לי לאן הוא שקד ושניר עומדים לצאת והמורה למתמטיקה כמו המחיש שהכל רע.
יותם ונועה לשיעור לא נכנסו.
הנחתי את ראשי על השולחן, מחשבותיי התרוצצו ולא נתנו לי לנשום. מזלי שהמורה אוהב אותי, אחרת ממזמן היה רוצח אותי שאני ישנה בשיעורים.
לאחר שעה מייגעת הצילצול כמו זרק חבל לטפס מהתהום.
נמאס לי מהיום הזה וכבר התחלתי להכניס את דבריי לתיק וללכת הבייתה.
"בואי" שמעתי את קולו של יותם מעליי. הוא חייך אליי וחיכה עד שאני אסיים לארוז.
יצאנו שנינו עם תיקנו על הגב וישבנו בשמש שהעירה את פניו.
עיניו החומות ירוקות הרטיטו כל חלק בגוף שלי ובצורה שונה, הבטן גאשה לי וחיכיתי שיפתח ויגיד משהו.
יותם ישב כשתיקו לידו ושיחק באבנים קטנות שהיו מונחות לידי.
"נו מה איתך ועם נועה?" שאלתי אחרי שהשתיקה הארוכה אכלה אותי מבפנים.
"ואללה מצויין.." ענה ולא הסתכל עליי אפילו.
"ומה איתך ועם בן?" שאל בזילזול מרים לשנייה את מבטו וחוזר לאבניו.
"כרגיל" עניתי תשובה לא מחייבת.
יותם זרק את האבנים הצידה והתקרב אליי טיפה,
פיי החל ליהיות יבש והרגשתי שעוד שנייה אני מתעלפת.
"ענבל" אמר, "תשמעי" לקח נשימה ארוכה וחיכה מספר שניות שבעיניי ניראו כמו נצח.
"אני יודע שבן ואת ביחד, ואני מצטער על אתמול, פשוט לא יודע..זה יצא, אם את תחליטי לא לספר לו או לספר אני בסבבה עם זה." אמר מושך כל אות במשפט. אדישותו הרגה אותי.
הבטתי על פניו היפות וכמו תמיד ריגשותיי נאבקו בי.
מה אני אמורה להגיד?
טוב נגיד לו שאני עדיין הידידה הכי טובה שלו, וניתייחס אל זה בקטנה..כלום לא קרה בנינו.
הרטבתי את שפתיי וראיתי שהוא מחכה שאני אגיד משהו. ליבי הלם בפראות וידעתי שאני קוברת את היחסים (שאין) בנינו.
הוא התקרב עוד טיפה, כבר יכולתי לחוש את נשימותיו החמות עליי ושמעתי את עצמי אומרת
"יותם, אני אוהבת אותך-ולא כמו אחות קטנה."
~*~*~*~*
אם תירצו נמשיך 😊
אתר האהבה הישראלי