הייי!! קוראים לי לירון ואני חדשה.. 😛
קבלו סיפור ראשון שלי..מקווה שתאהבו..
טעם מר התפשט בפי אך המשכתי ללעוס את המסטיק. חשבתי על כל הדברים שענת אמרה לי היום, כשדמעות היו בעינייה.
היא נכנסה לכיתה וטרקה את הדלת, דנה בידיוק סיפרה לי מה עידן אמר לה באותו היום שהיא ניפרדה ממנו אך קולה של ענת הפריע בסיפורה.
"ענבל בואי רגע" אמרה בקול מאיים. הנפתי את שערי והרמתי את עיניי במבט מופתע, קולה של ענת לא נשמע בכיתה הרבה ולא קרה שהיא קראה לי ביוזמתה.
חילצתי את גופי מהישיבה עם דנה על הכיסא והלכתי לעבר ענת שהובילה לכיוון הפינה. "נראה לי היא נדלקה עלייך, תיזהרי שלא תאנוס אותך ענבל.." קולות ציחקוקים נשמעו מהפינה.
דנה ובן עמדו שם מאושרים מהבדיחה של עצמם.
ענת הייתה שקועה בציפורנייה האכולות ולקחה נשימה ארוכה. "רצית משהו?אין לי את כל היום" אמרתי וסובבתי את מבטי ליראות מי מסתכל.
קולה של ענת נשמע שוב "כמה רעה את יכולה ליהיות?" שאלה ועינייה עדיין היו שקועות בציפורנייה, "רוצה לבדוק?" עניתי ברשעות, זה ממש לא היום שלי כולם מעצבנים אותי.
ענת הרימה את מבטה והסתכלה עליי במבט שייקח לי הרבה זמן לשכוח. "אוקיי, אז את יפה, יש לך את החבורה שלך כולם אוהבים אותך את מה שניקרא מקובלת". אמרה ועצרה לרגע את שטף דיבורה. "אבל לא יותר מזה. את פשוט שיטחית, וחבל. את קמה בבוקר והדבר היחיד שמעסיק אותך זה איזה צבע תיצבעי היום את ציפורנייך." נשמה עמוק, הבטתי על ענת, ענת שתמיד הייתה בצד ותמיד שתקה. הייתה עם חברותייה שאף אחד לא אהב. עכשיו לראשונה פותחת את פייה ומשמיעה את קולה, וקולה חזק וברור. "את תיפלי, ואת תיפלי חזק." אמרה והלכה.
עמדתי שם בצד, לבד. והרגעתי את מחשבותיי נשמותיי היו מהירות וחזרתי לדנה שחיכתה לי. "מה היא רצתה מימך??" שאלה ברוגז, סיפרתי לה. דנה העבירה את ידה בשיערה השטני והארוך. "בואי" אמרה לי ולקחה את ידי.
"ענבל" שמעתי קול מאחוריי, יותם עמד שם כולו מאושר. "כן?" שאלתי והרגשתי את ליבי מפרפר בי. "בואי הנה" אמר ומשך אותי אליו. ריחו כמו תמיד היכה בי אך קולה של ענת 'את תיפלי, ואת תיפלי חזק.' עדיין עירער אותי.
"מה יש אחותי הקטנה?" הביט בי יותם. כמה ששנאתי את השם הזה. אחותי הקטנה. דנה נדחפה ביננו והחלה לספר לו על ענת.
יותם נרגע וליטף את פניי בידיו החזקות אך רכות, "אל תשימי לב..אנחנו כבר נטפל בה". אמר לי.
"לא, עזבו אותה. אני כבר אתפוס אותה לשיחה." אמרתי וכבר דורין נוספה לשיחה.
"את מי תתפסי לשיחה?" שאלה. לא, לדורין אל תספרו היא תספר לכול השיכבה, חשבתי.
"ענת" החלה דנה מספרת. יותם ואני הלכנו לספסל הקבוע שלנו והוא שיחק בתלתלי, הבטתי בפניו היפות וחשבתי לעצמי כמה אני אוהבת אותו.
דנה תמיד אמרה לי "ספרי לו, הוא גם אוהב אותך" אבל ידעתי שאני רק ידידה טובה בשבילו.
"אני הולכת הבייתה." אמרתי וקמתי באי רצון מהספסל. "אני בא איתך" אמר לי יותם ולקח את תיקו שתמיד מסתובב איתו.
מצד אחד שמחתי. תמיד אני אוהבת ליהיות איתו, אך רציתי ליהיות לבד.
ובעוד שנכנסו לכיתה כדי לקחת את תיקי עיניי קלטו את מבטה את ענת.
יותם כבר התקדם לעברה אך תפסתי בו. "בוא נלך".
"הזוג היפה" היו קוראים לי וליותם.
אך לא. אני ויותם לא זוג. תמיד סיפר לי עלייה, על כמה שהוא אוהב אותה וכמה שהיא לא. כשהייתי שומעת אותו מדבר עלייה ככה הרגשתי את ליבי נישבר בי. האם מישהו ידבר עליי ככה פעם? האם יותם יידבר עליי ככה?
"לאן זה?" שאלה יונת המחנכת של יותם. "הבייתה" אמר בטון מלגלג, יותם תמיד התחצף למורים אבל יצא מזה בקלות. הן אהבו אותו ולו דווקא ביגלל שהוא היה חכם.
יצאנו מהשער ויותם חיפש משו בתיקו.
"את לא יודעת מי נידלק עלייך".אמר לאחר שהוציא את האוכל שלו והחל לנגוס בסנדוויץ'. "מי?" שאלתי בחוסר עיניין.
"בן." אמר לי מיד. "בן?" לא האמנתי..בן הרי אוהב את נועה, כולם יודעים זאת.
"אווה מישהי נידלקה פה." אמר ולא הוריד את מבטו מהסנדוויץ'. "הוא לא אוהב את נועה?" שאלתי וניסיתי לתפוס את מבטו. "כנראה שלא.." אמר והתחלתי להאיץ את הליכתי. בן תמיד היה ידיד טוב שלי. כמו אחי. הוא היה ילד יפה, באמת יפה. אבל אהבתי אותו בתור ידיד. כבר 5 חודשים שליבי נתון ליותם.
"יותם איכפת לך אם אני אלך לבד הבייתה? בא לי ללכת לישון." יותם הביט בי מהורהר "אוקיי אין בעיה."
תפס את ידיי וקירב אותי לחיבוקו.
~*~*~*~*~
אם תירצו נמשיך.. 😊
ברוכה הבאההה נשמה
ניראה סיפור יפהההה
שימי המשךךך כפרה
מוואה ענקיתתת 😛
וואי את כותבת ממש ממש יפה!
תמשיכי נשמע מעניין
ברוך הבא לאתר והתמכרות מהנה=]
תמשיכי ממש יפה! אהבתי!
איזה חמודות!! יאללה המשך:
"מאמי מה יש לאכול??" שאלתי כשהגעתי הבייתה, זרקתי את התיק על הריצפה ועליתי במדרגות לחדרי.
החדר נישאר בידיוק אותו הדבר, כל הבגדים היו מעוכים על הריצפה וריח עז של בושם היה באוויר. אוקיי אז אני נורא אוהבת להתגנדר ושונאת לסדר..תמיד אני ואמא מתווכחות על זה..אני טוענת שהיא צריכה להעסיק מנקה והיא אומרת שאני צריכה לדאוג לעצמי ולהיגינה האישית שלי ולא מישי אחרת.
אספתי את שערי לקוקו וחלצתי את הנעליים. "אממא??" שאלתי, אין קול ואין עונה, מוזר.
"יונתן ראית את אמא?" שאלתי את אחי בן ה-17. "היא הלכה לסופר..את לא אמורה ליהיות בבית ספר?" שאל והוציא לשון ארוכה.
אני לא אוהבת להביא את חברות שלי לבית, תמיד במקום ליהיות איתי הן פשוט בלי בושה מתנחלות אצל אח שלי בחדר ומתחילות איתו. דבר שמרתיח אותי אך הוא נהנה מתשומת הלב.
כן הוא ילד יפה. העיניים הכחולות שלו מושכות כול אחת כמו זבוב לפח זבל מסריח אבל אם אני לא הייתי אחותו לא הייתי רוצה ליהיות איתו, הוא ממש ילדותי.
שמתי כפכפים חמודים ויצאתי מהבית. שכונה נחמדה יש לנו. אבל שקטה, יותר מידי שקטה.
לאן אני יכולה ללכת? מי גר קרוב לפה..ממ
נועה-אין לי כוח אלייה.
עידו-לאא מנסה כל הזמן לחרמן אותי. בעע
יותם- ואווי לא...פאדיחות..
מה פאדיחות? הוא תמיד צץ לארוחות אצלי..
אבל בידיוק אמרתי לו שאני רוצה ללכת לישון..אי אפשר,
אז מה את רוצה לעשות? להישאר פה ולחכות עד שאמא תחזור מהסופר ותתחיל לחקור?
הדו שיח העצמי נקטע כאשר שמתי לב שאני עומדת מול הבית שלו. 'משפחת נוקראי' השלט של הבית האיר את פניי.
"היי ענבל, יותם בחדר." אמרה לי אמא שלו מבלי שאפילו דפקתי.
עליתי לחדרו ודלתו הסגורה כמו קראה לי..ענבללל ענבלל בואיי..דפקתי על דלתו ויותם בלי חולצה פתח לי. "היי" אמרתי סוקרת את שריריו.
"היי מאמי" הכניס אותי מבלי לשאול שאלות.
"מקורה?" שאל בחיוך על פניו. "סתם היה משעמם אז החלטתי לבוא", אמרתי ונישכבתי על מיטתו. אני מפריעה? שאלתי לאחר שהתקרב מעט. "מפתאום" אמר והחל ללטף את פניי. "נו אז מה קורה בינך לבין האנונימית?" יותם אף פעם לא אמר לי את שמה, אמר שהוא מתבייש, שאני אצחק.
לצחוק אני לא אולי לבכות.
כמו קיבל שוק חשמלי יותם קם מהמיטה.
"ממ בסדר, אני מניח. נראה לי שקורה משהו בינה לבין בן" אמר לי במבט עצוב במקצת. "ואוו אני עכשיו ממש מבולבלת..פעם בן אוהב את נועה אחרי זה הוא נידלק עליי ועכשיו יש לו משהו איתה?
או שאותה הילדה היא נועה?" שאלתי מחכה לתשובה "נועה? ממ נועה, אה כן זאת נועה!" ענה תשובה מבולבלת.."וייי אני לא מאמינה!! איזה חמודים אתם תיהיו, דיי אני עכשיו משדכת!"
קראתי ב"שימחה" מנסה לכפות על כאב הלב שהיה בתוכי.
"לא לא, זה בסדר!" הסמיק. "שום בסדר,מחר יש לנו זוג חדש!" אמרתי, לא מאמינה למילים היוצאות מפי. אולי זאת הדרך שתיגרום לי לשכוח אותו, לשדך בינו לבין הילדה שהוא אוהב.
"יאללה אני זזתי להתחיל לעבוד על זה.. " אמרתי מרגישה שאם אני לא אלך
משם עכשיו אני פשוט אתחיל לפרוץ בבכי.
מאז תחילת י' אני מקווה שאולי יהיה משהו ביני לבינו..ועכשיו אני מבינה שאין מצב, אין סיכוי אפילו הקטן ביותר.
שלחתי לו נשיקה באוויר בעוד הוא ממלמל "ממ כן אני מניח, טוב נתראה מחר."
יצאתי מביתו והתחלתי לרוץ כאילו מישו רודף אחריי.
בום גדול נשמע כשניתקעתי במישו.
לא יכולתי עוד להחזיק את הדמעות ופשוט ישבתי על הריצפה והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.
"עינבל את בסדר??" שמעתי קול מוכר קורא בישמי. פתחתי את עיניי ושם עמד לו בן משפשף את מיצחו נראה קצת מבוהל.
~*~*~*~
אם תירצו נמשיך 😊
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
איזה יפה....
לדעתי יותם דלוק על ענבל...[אם ככה קוראים לה]...
המשךךךךךךך!!!!
חח כן ככה קוראים לה..
טנקיו! לאב יו אלל!
