יום למחרת דיברתי שוב עם עומר שכבר הרגיש טוב יותר וקבענו להיפגש שוב והפעם הוא יבוא אליי הביתה. בפגישה הזאת היו כמה דברים שאני בחיים לא אשכח.
זה קרה ביום שישי בבוקר. הברזתי מיום לימודים בשבילו. אפשר להגיד שזה היה שווה את זה. קמתי בבוקר לבשתי מכנסיים לבנים קצת שקופים וחולצה חדשה שבין לבין הספקתי לקנות בצבע טורקיז. שיהיה צבעוני. סידרתי את השיער העפתי מבט אחרון במראה ונראתי הכי טוב שאני יכולה. יצאתי מהבית וכבר ב-9:00 בבוקר התייצבתי בתחנת הרכבת. בדיוק ב-9:06 הרכבת הגיעה לתחנה ועומר ירד ממנה לבוש במדים כמו תמיד. גם אני תפסתי חייל. הוא התקרב, זיהה אותי, נתן לי נשיקה על הלחי והתחלנו לצאת מהתחנה. אחרי כמה שניות שמתי לב שאנחנו הולכים בכיוון ההפוך אבל במקום שאני גרה בו לא חשוב לאן הולכים בסופו של דבר מגיעים לאותו מקום. הלכנו למרכז המושב שלי והאמת שלא היה יותר מידי מה לעשות שם אז התחלנו לרדת אליי הביתה. הגענו אליי הביתה ושמתי לב שאמא שלי נמצאת בחנייה מנקה את הגלגל של האוטו. לא ממש רציתי שהיא תפגוש את עומר אחרי כל מה שהם אמרו בקשר אלינו והוא גם לא ממש רצה. חלפנו על פניה במהירות תוך שלום מרופרף ועלינו למעלה. לחדר שלי. הראתי לו את הבית והתיישבנו קצת על המחשב. לא ממש היה מה לעשות במחשב והאמת שזה היה מוזר. תמיד אני רצה למחשב לראות אם יש הודעות ממנו. ופתאום עכשיו הוא פה לידי אז למה אני צריכה את המחשב? הוא ישב שם על הכיסא בודק תוצאות של המשחקים האחרונים ואני פשוט עוד לא האמנתי שהוא ממש לידי. אחרי שבאמת כבר לא היה מה לעשות עם המחשב חזרנו לחדר שלי. עומר התיישב על המיטה ואח"כ נשכב ושם את השמיכה שלי על הראש.
"טוב שירי אני הולך לישון. לילה טוב"
"מה הולך לישון?? עד שאתה בא אתה הולך לישון??"
העפתי עליו כרית והוא העיף אותה עליי בחזרה והתחלנו ללכת קצת מכות.
"בואנה שירי את חזקה..."
"מה אתה אומר... חחחח אני יודעת!"
"נו די תני לישוןןןןןן"
"לישון אה? עכשיו נראה אותך ישן!" התיישבתי עליו על הבטן כששתי הרגליים באותו כיוון.
"נו איך עכשיו כשיש עליך משהו כמו 70 קילו?"
"מצוין!"
הוא ניסה להאבק בי אבל זה לא ממש הצליח לו. להפך. דווקא תפסתי תנוחה יותר טובה. הוא שכב על הגב ואני ישבתי על הבטן שלו עם רגל בכל צד. הוא המשיך בשלו משחק לי אותה ישן ואני יושבת עליו ומסתכלת. הרגשתי את הנשימות שלו והבטן עלתה וירדה עם קצת הנשימה. זה היה כ"כ נעים. רציתי שזה לא יגמר. שנישאר פשוט ככה. אחרי כמה שניות של שקט הוא פקח עין, הסתכל עליי, חייך ואמר: "אני לא יכול לישון כשאת מסתכלת עליי" אני פשוט נמסתי באותו רגע. זה היה פשוט מדהים. היה כיף לשבת עליו ככה. עברנו תנוחות כמה פעמים ולא שמנו לב שהזמן רץ. השעה הייתה כבר 12:00 והיינו צריכים להתחיל לזוז לכיוון הרכבת. הוא הביתה ואני לשיעור פרטי. החלטתי לבדוק אולי אמא שלי תוכל להקפיץ אותנו. לא ממש התלהבתי מהרעיון אבל זה היה עדיף מללכת חצי שעה ברגל.
ירדתי למטה ושם חיכתה לי הפתעה שהרסה לי את כל היום.
חחח כן אני יודעת... פשוט אני נרדמת פה אז אני אמשיך מחר... יש הרבה אקשן בפרק הבא חחח אבל לאו דווקא מהסוג שאתם אולי חושבים עליו
חחח חמודה.. 😊
אז לילה טוב שיהיה לך 😊
המשךךךךך
מושלםם..!!!
אוהבת המונים שלי!
למה זה כזה קצר? 😢
מעניין מה חיכה לה שם.. חח
סיפור מהמםםם
תמשיכיי
אוהבת*-*אולוש*-*
סיפור מ-ד-ה-י-ם
המשך דחווווווווף
לאב יו.. לילושית 😁
יווווווווווו
הפתעה רעה:'(
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
החלטתי לבדוק אולי אמא שלי תוכל להקפיץ אותנו. לא ממש התלהבתי מהרעיון אבל זה היה עדיף מללכת חצי שעה ברגל.
ירדתי למטה ושם חיכתה לי הפתעה שהרסה לי את כל היום.
"שירי!!! תגידי לי ממתי את מכניסה זרים הביתה?!?! זה הבית שלי ואת מכניסה לי גוף זר הביתה?!?! מאיפה אני יודעת מה הוא יכול לעשות ואת עוד משאירה אותו לבד למעלה?!?!?"
"אמא תרגעי, תפסיקי לצעוק שומעים אותך למעלה!"
"זה לא מעניין אותי!!! את לא תעשי מה שבא לך בבית הזה! זה הבית שלי ואני מחליטה!!!!"
"טוב מה את רוצה עכשיו?"
"אני רוצה שתוציאי אותו מהבית!"
"טוב את יכולה לקחת אותנו לרכבת?"
"לא! תתקשרי לאבא שלך אותי אל תערבי בזה!"
"נו אבל אבא בעבודה"
"בעיה שלך!!! אני יוצאת עכשיו!"
הלכתי להתקשר לאבא אולי במקרה הוא בסביבה ויוכל לקחת אותנו לרכבת.
"הלו אבא?"
"מה העניינים?"
"איפה אתה?"
"אני..."
"את מתקשרת מבזק?? כמה פעמים אמרתי לך שלסלולרי מתקשרים מסלולרי ולא מבזק!!!"
"נו אמא זה רק שנייה!"
"לא אמרתי לך לא!!!"
היא חטפה לי את הטלפון מהיד וניתקה את השיחה.
"את ממש חוצפנית את יודעת את זה?? מה את מנתקת לי את הטלפון?!"
"אמרתי לך להתקשר מהסלולרי! ואם אני תופסת אותך מתקשרת שוב תיזהרי ממני!"
שמעתי את הפלאפון מנגן ועליתי למעלה לענות. זה היה אבא שאמר שהוא עדיין בעבודה.
סיימתי את השיחה ושמתי לב שעומר יושב לו על המיטה שלי עם פרצוף מובך ולא יודע איפה לקבור את עצמו.
"מה קרה?"
"סתם שום דבר... אמא שלי התחרפנה קצת כמו תמיד"
"זה בגללי?"
"עזוב... לי לא אכפת אז שגם לך לא יהיה אכפת"
"נראה לי שכדאי שנתחיל לזוז"
"כן באמת כבר מתחיל להיות מאוחר..."
לקחתי את הדברים שלי לשיעור פרטי ויצאנו מהבית. זאת הייתה הליכה של 20 דק' בערך וכל 5 דק' היה לי טלפון אחר. הראשונה הייתה מאמא שלי.
"שירי איפה את??"
"אני בדרך לרכבת"
"לאן את הולכת?"
אני בדרך לרכבת!"
"אבל לאן את הולכת?!?!?!...." היא המשיכה לצעוק ואני כבר הרחקתי את הפלאפון מהאוזן. זה היה כ"כ עצוב שכבר התחלתי לצחוק והיא עוד יותר התעצבנה מזה. כבר לא היה לי נעים מעומר שצריך לשמוע את כל זה. הוא הכיר את הקטעים עם ההורים שלי ממה שסיפרתי לו אבל זה שונה שאתה ממש רואה שזה קורה. השיחה נותקה והתקשרתי לאבא שלי. היה תפוס. תיארתי לעצמי שאמא שלי עכשיו מבלבלת לו ת'מוח בקשר אליי. בקושי דקה אחרי שוב טלפון וכמה מפתיע... אבא.
"שירי מה קרה עכשיו עם אמא?"
"שום דבר. לא יודעת מה הסיפור שלה. שאלה אותי לאן אני נוסעת אמרתי לה לרכבת."
"למה לרכבת?"
"יש לי שיעור היום??........ אני נוסעת לחיפה!"
אחרי שאבא הבין שאמא שלי סתם עושה הר מעכבר היה שקט ל-5 דק'. אבל אח"כ שוב טלפון.
"שירי?"
"כן סבתא אני עוד מעט ברכבת..."
"שמעתי שיש לך חברה..."
"כן..." מה היא ציפתה שאני אתחיל לדבר איתה על זה?? הבנאדם יושב פה לידי כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו וכל המשפוחה החליטה להתלבש עליי דווקא היום.
"מתי את מגיעה?"
"לא יודעת הרכבת יוצאת ב-14:44 אז חצי שעה אחרי בערך."
"טוב תתקשרי כשאת עולה על הרכבת וסבא יצא לקחת אותך"
כבר הגענו לרכבת והיה עוד זמן. במקרה יצא שהרכבות של שנינו מגיעות באותו זמן. לא עברו 10 דק' וכבר עוד טלפון.
"שירי?"
"מה קורה סבתא?"
"אין לך רכבת ב-14:44... הסתכלנו בלוח ויש רכבת רק ב-15:07."
"בסדר מתי שתהיה אני אעלה ואתקשר אליכם"
הסבלנות כבר התחילה להתפקע. כולה בא אליי ידיד הביתה, מה כולם עושים מזה כזה סיפור?!
השעה הייתה כבר 14:40 והייתי צריכה לעבור רציף. עומר ליווה אותי עד למדרגות ונפרדנו בחיבוק ונשיקה על הלחי כמו תמיד. עליתי לרכבת ולא עיכלתי את מה שהיה היום. היום כשישבתי על הבטן של עומר זה הרגיש כ"כ טבעי. וגם כשהיו רגעים של שקט זה לא היה שקט מביך שאין מה להגיד. זה היה שקט שלא הרגשנו צורך להגיד משהו. הרגשתי חופשייה איתו. למרות שלא הייתה נשיקה והוא גם לא נגע בי יותר מידי זה היה מיוחד. דווקא שמחתי שלא קרה שום דבר יותר מזה. אני מאמינה שאהבה שנבנית לאט היא יותר אמיתית. קודם צריך להכיר את הבנאדם טוב ורק אח"כ אפשר להתאהב בו באמת. אם זה לא ככה אז במה אנחנו בעצם מתאהבים?
לא ידעתי מה יהיה איתנו מכאן. העדפתי גם לא לחשוב על זה יותר מידי. התרכזתי במה שהיה לי טוב היום וקיוויתי שבכללי היום הזה יישאר טוב ויהיו לי ממנו רק זיכרונות טובים.
הגעתי לתחנה וירדתי מהרכבת. סבא כבר חיכה לי שם. נסענו אליהם הביתה אכלתי צהריים ודיברתי קצת עם עדי על הפגישה עם עומר. אחרי כמה דק' סבתא נכנסה לחדר.
"שירי אני רוצה לדבר איתך רגע"
"טוב שנייה... עדי אני אדבר איתך כבר יותר מאוחר... ביי"
"תראי שירי... אמא שלך מאוד נפגעה היום. זה לא בסדר שלא אמרת לה לפחות שלום"
"אמרנו לה שלום... אולי היא לא שמעה"
"כן אבל כשאת מביאה חבר הביתה מן הראוי שתכירי אותו להורים... זה נימוס"
"הוא לא חבר שלי ובכלל לא רציתי שהם יפגשו"
"טוב זה לא חשוב... אני מציעה שכשתגיעי הביתה תתנצלי"
"אני לא חושבת שיש לי על מה להתנצל"
"אבל אמא שלך מאוד נפגעה אז אולי גם אם את לא חושבת שאת צריכה, תתנצלי בכל זאת? לפעמים זה לא חשוב אם את חושבת שאת צריכה להתנצל או לא, צריך בכל זאת רק כדי שיהיה שלום"
"טוב סבתא... תחסכי את זה ממני..."
כ"כ התאפקתי לא להתפרץ עליה. נמאס לי שכל פעם שקורה משהו פתאום כל העולם יודע על זה וגם צריך דין וחשבון. כל פעם שקורה משהו עם אמא שלי סבתא שלי מתחילה עם ההרצאות. אבל אני לא יכולה לצעוק על סבתא שלי, למרות שלפעמים אני כ"כ רוצה. אחד הפחדים שלי שיום אחד אני פשוט אתפוצץ. כמה בנאדם יכול לסבול כשכל היום בודקים בזכוכית מגדלת מה הוא עושה, לאן הוא הולך, עם מי הוא מדבר, עם מי הוא נפגש וכו'. כבר אמרתי להם כמה פעמים שיפסיקו לרדת לי לחיים. כנראה שהם לא קיבלו את זה.
אבא בא לקחת אותי מהשיעור פרטי וכל הדרך שטף אותי בהרצאות על מה שקרה. בהתחלה עוד ניסיתי לענות לו אבל בשלב מסוים ויתרתי. לא הייתה בזה שום תועלת. הוא הרי לא יגיד לי שאני צודקת גם אם אני כן. הוא לא יכול לסתור את אמא שלי כי אז הוא כאילו מערער את הסמכות שלה בעיניי.
חשבתי שזהו, שירדו מהנושא הזה. שזה פשוט משהו שקרה וזהו. לא תארתי לעצמי שזה יגיע ל...
איזה מדהיייים...
ת'אמת אני לא מבינה ת'בעיה של ההורים האלה...דאגנים קצת...
המשך מהרררררררר
ל..?
אמא איך אפשר לסבול כזה יחס מההורים?
סיפור מהמם
תמשיכיי
אוהבת*-*אולוש*-*
איך שאני מזדהה עם הקטע הזה עם האמא והסבתא!
זה כל כך מעצבן!
חופרים חבל על הזמן..
אוח! =\
לפחות אבא שלי לא מתערב לי בחיים.
קיצר.. מחכה להמשך.. 😊
אתר האהבה הישראלי