כן גם אני לא....יותר מידיי בלגן!!
המשך דחחוווףף
והסיפור יפפפההה
אוהבת המונים שלי!!
בטח שמעניין!
אני אישית נהנת מהסיפור.. 😊
תמשיכי...
ובאמת חבל שככה זה חייך..
אבל כל דבר אפשר לשנות בחיים..
רק צריך לנסות ולהתאמץ קצת...
מקווה שיהיה לך טוב..
ברור שרוצים המשךך ודחוף... 😛
אוהבת את הכתיבה שלךך.. את כותבת מ-ד-ה-י-ם ומאוד ענייני.
תמשיכי בבקשה. 😊
סיפור יפה!! סוף סוף סיפור שלא רק קשור ל"קוש קוש" או ל"מאמוש שלי".. מה שמראה קצת מבט בדרך שונה של החיים!!
חמודדדדד!!!
המשך.....
המשך??? פליזז חחחחח
מוואה ענקיתתת 😛
ה-מ-ש-ך
ומהררררררר!!
אוהבת.. לילושית
למה שקרה בנסיעה הזאת היו השלכות שמהן הבנתי כמה דברים. למרות שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתם...
"אני לא מבין מה ברור!!! אני לא מתקן את הדיסקמן הזה!!!"
"אז תקנה חדש!"
"לא קונה שום דבר!!!"
"יופי גם זה וגם הפלאפון... נו באמת לפחות אחד מהם!"
"מה פלאפון מה?! שיגנבו לך אותו עוד פעם?!"
"למה שיגנבו לי אותו??"
"למה שלא יגנבו?? גם את הקודם גנבו לך!"
"אז אם גונבים זה אומר שלא קונים חדש??? אם עשית תאונה מה לא תיקנה אוטו חדש?!"
"זה לא אותו דבר"
"זה כן! כשגונבים לך משהו או שנשבר משהו קונים חדש! מה לעשות?! ככה זה!"
"אני לא מתכוון לקנות לך משהו שרק יגרה את הגנבים עוד יותר"
"אתה אוהב לעשות דווקא אה? גם בקשר לארצות הברית אתה עושה דווקא. זה תמיד היה החלום שלי לנסוע לשם ואתה יודע את זה. אני אף פעם לא רציתי לנסוע לאירופה. זה תמיד היה ארצות הברית. ועכשיו פתאום אתם נוסעים בלעדיי?? אני אשמה שאני מתגייסת עוד מעט?!"
"אנחנו לא ניסע בלעדייך... נחכה שתשתחררי"
"כן בטח ורון ממש יחכה 3 שנים לטיול בר-מצווה"
הויכוח נמשך אבל לא התקדם לשום מקום. הגענו למורה הפרטית שלי, אבא עצר את האוטו ויצאתי בטריקת דלת חזקה"
"עוד פעם אחת את טורקת ככה את הדלת...."
"לך לעזאזל!"
עליתי במדרגות לכיוון הבית של המורה והייתי ממש עצבנית. כמה אני יכולה? הם אף פעם לא מקשיבים למה שיש לי להגיד ותמיד עושים דווקא. כ"כ רציתי לקלל... ואני לא אחת שמקללת. בכלל לא. אבל זה היה פשוט בלתי נסבל כבר. הגעתי לדלת ובשנייה שיניתי מצב רוח. הייתי חייבת. הציון שלי במתמטיקה תלוי בזה.
אחרי השיעור אבא שלי בא לקחת אותי. ידעתי שתהיה מן שיחת פיוס כזאת כמו תמיד. אנחנו תמיד מתווכחים ואח"כ אבא שלי בא ועושה שיחה שבדר"כ מתנהלת יותר בקור רוח ובסופה יש פשרה כלשהי.
"שירי תקשיבי, לא רציתי לקנות לך עכשיו דיסקמן כי רציתי לעשות לך הפתעה ולקנות לך MP3 ליום הולדת... אבל אם את רוצה ניסע מחר ונקנה לך את ההכי משוכלל שיש. בקשר לפלאפון אם את רוצה נקויה 3100 כמו שיש לי, אז נראה אולי נוכל לסדר משהו, כי אני כבר רוצה להחליף למשהו אחר. בקשר לארצות הברית, חבר שלי רוצה שאני אסע איתו בספטמבר לעשות איזה ניתוח אז אולי את תוכלי לבוא איתנו ולגור אצל המשפחה שלי וכל בוקר הם יביאו אותך לעיר ונלך להסתובב. זה עוד לא בטוח אז אל תבני על זה."
לא אמרתי הרבה. רוב הנסיעה שתקתי. לא היה לי מה להגיד. היה משהו שלא נתן לי לשמוח. לא יודעת מה זה היה. פשוט הרגשת דיכאון שאני לא מצליחה לצאת ממנה.
יום למחרת התקשרתי לאבא מהבצפר לוודא שאנחנו באמת נוסעים.
"אני רוצה גם להספיק לבקר את ההורים שלי"
"אין בעיה נצא ב-8 כי אני צריכה להספיק עוד כמה דברים ואני גם צריכה לקנות חולצה"
רציתי לקנות חולצה יפה לפגישה עם עומר. לא היה לי כבר מה ללבוש. כל הבגדים שלי כבר ישנים ושום דבר לא נראה עליי טוב. כמה דברים היו גם לדבר עם עומר. ידעתי שהוא אמור להתחבר בערך ב-7 אז חשבתי שנדבר איזה שעה ואז אני אלך. אבל הוא לא התחבר אז החלטתי ללכת כבר ב-7 וחצי. אבא החליט קודם ללכת להורים שלו ואח"כ לקניון. הסכמתי. נסענו אליהם, היינו שם שעה בערך. פתאום אבא נזכר שהוא צריך ללכת לאח שלו לקחת ממנו משהו. נסענו אליו היינו שם חצי שעה בערך עד שאבא שם לב שכבר מאוחר. כבר אז ידעתי שלא נספיק לקנות כלום. לא יודעת למה, אבל גם ירד לי החשק. מה שחשבתי שיהיה חוויה נחמדה היה בדיוק ההפך מזה. הייתי יותר מאוכזבת שאני לא אספיק לקנות את החולצה. אבא נסע כמו מטורף כדי להספיק להגיע לקניון בזמן לפני שהכל יסגר. בשלב מסוים כבר לא רציתי להגיע לשם בכלל.
"אין מה למהר... תכלס לא נגיע. בוא פשוט ניסע הביתה וזהו"
"למה לא נגיע אנחנו עוד 2 דק' מגיעים"
"אבא כבר 21:45 והחנויות נסגרות ב-22:00 ובדר"כ לא נותנים להיכנס 10 דק' לפני סגירת החנות. ולא קונים דבר כזה ב-5 דק'. עזוב נו"
"לא נו הנה, אנחנו כבר מגיעים"
הגענו ב-21:50 ואבא טס מהאוטו ורץ לכיוון החנות. אני הלכתי די לאט. כבר לא היה לי מצב רוח לכלום ולא רציתי לקנות שום דבר. רק רציתי ללכת הביתה.
כשהגעתי לחנות מצאתי את אבא מתווכח עם המוכר. הmp3 הכי טוב שהיה שם כבר היה שמור למישהו אחר. אבא ניסה בכל דרך לשכנע את המוכר למכור לנו אותו.
"אבא עזוב, בוא נלך"
"מה ללכת חכי הוא תכף מוכר לנו אותו"
המוכר עשה שיחת טלפון לבדוק אולי כן אפשר לתת לנו את המכשיר. אבל לא רציתי. חשבתי שזה יהיה כיף ללכת עם אבא ולקנות את זה וגם לבחור חולצה. אהבתי ללכת עם אבא לקניות. הוא לא היה נודניק כמו סבתא ולא היה שמרני כמו אמא. תמיד היינו גם הולכים לאכול משהו אחרי וזה היה כיף. רק אני ואבא. רציתי שהמוכר יסביר לי איך משתמשים ושנלך לעוד חנויות לראות אולי יש עוד סוגים. זה היה כמו אירוע בשבילי. כיף עם אבא. זה הפך לעצבים ב-5 דק' ולא רציתי את זה.
המוכר בדיוק סיים בטלפון והכריז שהוא יכול למכור לנו.
"אבל אני לא רוצה!"
"מה את לא רוצה? הנה זה הכי טוב שיש"
"אבל אני לא רוצה! פשוט לא רוצה!"
התחלתי לצאת מהחנות ואבא שלי אחריי.
"שירי תדעי לך שאני לא נוסע יותר! את לא רוצה לא צריך."
"יופי עכשיו התחלנו לאיים"
"אבל מה לא בסדר? הצבע? מה הבעיה? זה מה שרצית לא? שאלתי את דניאל וזה המכשיר הכי טוב שיש. זה כמו שיש לדניאל"
המשכתי ללכת לכיוון האוטו. רק רציתי להגיע הביתה וללכת לישון. נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע.
"שירי באמת שאני כבר לא יודע איך לפרש את ההתנהגות שלך. אני לא מבין מה הבעיה. זה כמו שיש לדניאל. ואני בדקתי אין מכשירים אחרים. זה המכשיר הכי טוב שיש. אז מה הבעיה? מה לא בסדר בזה?"
"מה אכפת לי מדניאל?! תפסיק לערב אותו בכל דבר! לא אכפת לי ממנו! דברים כאלה לא קונים ב-5 דק'"
"גם אם הייתה לנו חצי שעה זה לא היה משנה. כי זה המכשיר שיש. אין אחרים."
"טוב אבא עזוב נו"
ידעתי שהוא רק מנסה לרצות אותי. הוא לא הבין מה הבעיה ולא יכולתי להסביר. הוא המשיך לדבר ואני פשוט בהיתי בחלון הקדמי. ישבתי כמו בובת שעווה ולא זזתי. הייתי עייפה וכל האורות מהמכוניות ומהפנסים שבדרך הפנטו אותי. פתאום שמתי לב שיש מכונית מולנו נוסעת בנתיב שלנו. אבא שלי התחיל לצפור ואני רציתי שנתנגש בה. רציתי שנעשה תאונה. רציתי שיקרו לי דברים רעים. רציתי להתרחק מכל העולם ושיהיה לי רע. אבל לא רציתי למות. רציתי לחיות. רציתי לאהוב. רציתי להיות נאהבת. רציתי להיות מאושרת.
חברה אני באמת יוצאת לטיול לאילת ל4 ימים אז אני לא יהיה פה להמשיך את הסיפור
אני מבטיחה לפרסם המשך איך שאני אחזור 😊
וואי בובה סיפור עצוב לדעתי...
תחילת הסיפור דומה לי...
ואני ממש מצטערת שזה בערך החיים שלך
שימי המשך..
אוהבת*-*אולוש*-*
אתר האהבה הישראלי