ירדתי למטה ולא האמנתי למראה עיניי... איזה טיפשה.
"תגידי לי מזה צריך להיות? עכשיו אני מבין מה את קונה בכרטיס אשראי כל הזמן! אני רוצה את הכרטיס הזה בחזרה!" אבא שלי עמד שם עם 3 אריזות ריקות של עוגה, 2 קופסאות ריקות של ממרח שוקולד וחבילה גדולה ריקה של וופלים. "מה אתה מחטט לי בחדר??? כבר אין פרטיות בבית הזה?? אמרתי לכם להפסיק להיכנס לחדר שלי ולחטט!! ואתם כל פעם עושים את זה מחדש!" ודווקא החבאתי אותם טוב הפעם... כנראה שהם ראו את האריזה של העוגה מהיום... אותה שחכתי להחביא... אני כזאת סתומה "תראי איך את נראית!" אמא שלי התערבה "אח"כ תרצי לקנות בגד ים, אני מאוד מקווה שאת בונה על בגד ים שלם כי אני לא רואה איפה תכניסי את כל השומנים שלך בבקיני" הרגשתי את הדמעות מתחילות לרדת, לא הצלחתי להגיד כלום, לא האמנתי שאמא שלי תגיד לי דבר כזה. "אני לא מרשה לך לקנות יותר את הדברים האלה! את שומעת אותי?!" לא אמרתי כלום. הסתובבתי, ראיתי את אחי עומד שם וצוחק, עליתי בחזרה לחדר שלי כשברקע אבא שלי צועק "אנחנו עוד לא סיימנו איתך! תחזרי הנה!", סגרתי את הדלת, נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות. באותו רגע כל מה שרציתי זה שעומר יחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר. אומנם דיברנו רק 3 שבועות אבל נקשרתי אליו חזק. הוא נתן לי להרגיש טוב עם עצמי. אבל בכל זאת אכלתי. אני לא יודעת למה. לאט לאט פשוט נרדמתי והתעוררתי ליום חדש. הגעתי לבצפר וכבר כולם התנלפו עליי "שירי עם מי את בחדר?" "שירי יש מקום אחרון אצלנו את רוצה?" "שירי יש אסיפה בהפסקה בקשר לחדרים תבואי!" "שירי ליאור כבר התחילה לבכות, זה דחוף שנגור חדרים לפני שהיא תגיע אלינו" "שירי ליאור באה לבכות לי שאין לה חדר, אמרתי לה שאנחנו מלאים, את איתנו נכון?"
ממש לא היה לי כוח לכל השטויות האלה על הבוקר. "תקשיבו לי ותקשיבו טוב!" אמרתי "לא עושים שום אסיפות! וליאור יכולה לקפוץ לי! אין לי בעיה להגיד לה שאני לא רוצה להיות איתה בחדר. ומצידי שתבכה! שאמא שלה תתקשר אליי אם בא לה! אני הולכת להגיד לה בדיוק אותו דבר! ותפסיקו לרחם עליה ולדאוג לה! היא ילדה גדולה שתדאג לעצמה לבד!" השארתי את כולם ללא מילים ועפתי משם. כבר 7 שנים שליאור נדבקת אלינו וכל שנה יש סיפור מי יתקע איתה בחדר. השנה זה טיול אחרון ושכל העולם יתהפך אני לא נתקעת איתה הפעם. אני לא באה לטיול לעשות בייביסיטר, אני באה להנות, להנות באילת!! כל היום התחמקתי מכולם. לא רציתי שישגעו אותי שוב עם החדרים. חזרתי הביתה ואחי כבר היה בבית ופתח לי את הדלת "אמאאאא ראיתי אותך נבהלתי!" "זוז כבר אדיוט!" "תזהרי שאת הולכתתתתת כל הבית רועדדדדד בוםם בוםם בוםםםם" "תגיד לי אין לך משהו יותר טוב לעשות?!" "בוםםםם בוםםם בוםםם" עליתי למעלה הפעלתי את המחשב ופתחתי את החלון שיחה של עומר. החלטתי לנסות. מה כבר יכול לקרות. הוא אמר שאני חמודה. אז זה בסדר. זה לא ילחיץ אותו. ואם לא... אז לא. אבל אני חייבת לנסות. שלחתי לו את השאלה הגורלית..." ההודעה נשלחה. המשתמש לא מחובר כרגע. ההודעה תימסר כאשר המשתמש יתחבר"
יואווו דייי איזה אח מציק!!! 😠 הייתי מתחרפנת על ממזמן!!!
שימי המשך נשמה
מוואה ענקיתתת
שימי המשךךךךךךךך!!!!
הסיפור מדהיםםם!
נו אני סקרנית כבר מה השאלה! חח
דייי איזה מדהייים....
המשךךך ומהררררר
הכתיבה טובה מאוד, תמשיכי סיפור מסקרן ואמיתי 😊
יו השארת אותי סקרנית....שימי המשך
ווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאיייייייייייייייייייי סיפור מהממםםםםםםםם נשמההההה..
תמשיכיי מידדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד
אוהבת אותך!!!
תודה לכולם על התגובות! באמת עושה לי טוב על הלב שאתם אוהבים ואפילו מזדהים על הסיפור הזה שאגב מבוסס בחלקו על מציאות
הנה ההמשך ודי ארוך הפעם
שלחתי לו את השאלה הגורלית..." ההודעה נשלחה. המשתמש לא מחובר כרגע. ההודעה תימסר כאשר המשתמש יתחבר"
לקראת השעה 19:30 נשמע הצליל המוכר והידוע של הודעה חדשה באייסיקיו! ואני, כולי שמחה שקיבלתי הודעה רצתי לבדוק ממי ההודעה. ברגע שפתחתי אותה נמחק החיוך מפניי.
"תשמעי אני לא יודע..."
"אה טוב... אז לא משנה"
אוף אני כזאת טיפשה לפעמים. בשביל מה שאלתי אותו. עכשיו הוא רק יתרחק ממני... השפלתי מבט ונכנסתי לסרטים. זה היה פשוט חוסר טאקט. לא הייתי צריכה לשאול אותו כ"כ מהר... אולי אם הייתי מחכה עוד שבוע שבועיים... שהיינו מתקרבים יותר... אולי הוא היה מסכים... אולי... "או-או" הרמתי את הראש ופתחתי את ההודעה הנכנסת.
"פשוט מחר אני שומר ומחרתיים דפקו לי חמשוש אז אני יכול רק ביום ראשון... זה בסדר מבחינתך?"
"מה? כןןן בטחחחחחחחח!!!"
ניסיתי לא להראות התלהבות יתר... אבל לא ממש הצלחתי
"חחח סבבה"
"אז מה לא נדבר כל הסופ"ש?"
"לא יודע כנראה שלא"
"אוף... טוב גם ככה יש לבן דוד שלי יום הולדת אז אני לא אהיה בבית"
"אה תהני. יאללה אני עף לישון אז לילה טוב"
"לילה טוב"
והלילה הזה באמת היה טוב. חלמתי שוב על האיש שלי. הפעם יכולתי לראות את הפנים שלו יותר בבירור. דומות מאוד לפנים של עומר. מעניין איך הוא נראה במציאות, מה הסגנון לבוש שלו, איך הוא מדבר, איך הוא מתנהג, רגע בעצם הוא יבוא אחרי הצבא אז הוא יהיה עם מדים! וואלה יש לי חייל! איזה יופי תמיד רציתי חייל! ולאן נלך? ומי ישלם? אני אגיד לו שבשום פנים ואופן הוא לא משלם עליי, אני אשלם על עצמי, אני פמיניסטית! בטח העיניים שלו מדהימות והשפתיים בכלל... בתמונה הוא נראה ממש טוב, מעניין אם הוא דומה לעצמו ואם...
"טרררר טרררר" "שוב השעון המעצבן הזה... לא רוצה ללכת לבצפר לא רוצהההההההההה תכריח אותי נו נראה אותך שעון דפוקקקקק" זרקתי אותו על הרצפה והוא הפסיק לטרטר לי במוח. אבל כשאין שעון יש אמא שעושה את התפקיד לא פחות טוב.
עוד יום משעמם עבר וכמוהו עבר עד אחד והגיע יום שישי.
כל המשפחה בלבוש חגיגי נכנסה למכונית בדרך לביתם של דודים שלי לחגוג לדניאל יום הולדת.
"שירי מי זה עומר?"
"עומר? מי זה עומר?" העמדתי פנים לא יודעת מכלום. רק חסר לי שהם יתחילו לרדת לי לחיים גם בנוגע אליו
"עומר. עומר שאת שוכבת איתו" אחי בטוב נשמתו טרח להוסיף
"אני מה?????????"
"רון סיפר לנו הכל שירי, אין לך מה להסתיר"
"רון סיפר??? ואתם מאמינים לו?? מה אתה מחטט לי בדברים כל היום?!? אין לך משהו יותר טוב לעשות?!" הייתי בהלם. אז אח שלי סיפר, אז זה אומר שזה נכון? מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי קצת פרטיות?!
"תקשיבי לי עכשיו ואל תוציאי מילה עד שאני מסיים!" אבא שלי התחיל עם ההרצאות "אני לא גידלתי זונה ואני מציע שתתחילי להשקיע קצת בלימודים במקום לשבת על המחשב כל היום. יש לך רק עוד כמה חודשים להשקיע ואני רוצה שתשבי ותלמדי. אני לא רואה אותך לומדת!"
"אני לא מתכוונת..."
"אני מדבר עכשיו לא?!"
"אבל..."
"אז חכי שאסיים! את יודעת כמה מחלות יש בעולם היום? לאיידס אין תרופה, זה לכל החיים ומי יודע מה הוא בכלל יכול לעשות לך"
"סטינקי ועומר יושבים על העץ..."
"רון שקט זה לא עניינך אל תתערב" אבא שלי ניסה להשתיק אותו. עכשיו הוא מנסה.
"מ-ת-נ-ש-ק-י-ם! סטינקי ו..."
"סתום כבר ת'פה שלך אדיוט!" כבר לא יכולתי לשמוע אותו. למרות שכל כך רציתי שזה באמת יקרה.
"אל תדברי אליו בשפה כזאת! עכשיו אני אומר לך שוב! אני לא מוכן לקבל זונות בבית אז כדאי מאוד שתתחילי לעשות קצת חושבים ולהתחיל ללמוד!"
"פעם עוד היית מדברת איתנו..." אמא שלי התחילה "עכשיו אנחנו לא יודעים מה את עושה כל היום שם במחשב. אני לא יודעת מה את עושה עם המצלמה כשהדלת סגורה כל היום. פעם כשהיית קטנה היית באה למבטח כשהייתי מבשלת, מתיישבת ומספרת לי הכל. עכשיו כלום. אני כבר לא יודעת מה קורה איתך בכלל"
"סליחה?! אני לא מספרת? את התעניינת בכלל? מעניין אותך בכלל מה קורה איתי?!? את אף פעם לא באת ושאלת אותי מה קורה איתי! אז עכשיו את לא מבינה איך זה שאת לא יודעת כלום???"
"את יודעת שאצלי כולם בעבודה באים מתיישבים ומספרים לי כל מה שעל הלב שלהם ואני עוזרת להם. אני לא שואלת, הם פשוט מספרים לבד"
"אז סליחה באמת שאני לא אחד מהחברים שלך לעבודה! אני יודעת מה שצריך לדעת על עצמי. אם את לא יודעת זה בעיה שלך לא שלי. אז אם היית רוצה לדעת היית שואלת! אבל את לא! כי אני לא מתברגת בסדר יום העמוס שלך נכון??"
בדיוק הגענו לדודים שלי אז הויכוח נפסק. לא האמנתי שההורים שלי קראו לי זונה. ולא רק שהם קראו לי ככה הם גם חושבים ככה. אבא שלי כבר התחיל להרצות לי על איידס. עכשיו חסר לי רק תינוק. לאן הגענו שאבא שלי חושב שאני זונה. ואפילו לא נפגשתי עם עומר. לא עשיתי איתו כלום. לא עשיתי כלום עם אף אחד בחיים שלי והוא חושב שאני זונה. אפילו לא הרמתי את הראש. נכנסתי לבית של דודים שלי אמרתי שלום ורצתי לאמבטיה. סגרתי את הדלת ופשוט התחלתי לבכות. אבל בשקט. שאף אחד לא ישמע. אם ישאלו למה אני אגיד שאבא שלי אמר לי שאני זונה? אסור שיראו אותי בוכה. שטפתי את הפנים וחיכיתי קצת שהעיניים לא יהיו אדומות ויצאתי החוצה.
התיישבתי על הספה והשתדלתי לא להסתכל על אף אחד. שלא יראו שבכיתי. כ"כ רציתי לדבר עם עומר... רק הוא יכול לגרום לי לחייך עכשיו. החלטתי לשלוח לו הודעה. נראה מה קורה איתו. הוצאתי את הפלאפון מהכיס וראיתי שיחה שלא נענתה. פתחתי אותה ופשוט הייתי בשוק...!
סיפור טוב!!!!!!!!!!!!
אחד הטובים שקראתי פה, אם לא הכי טוב!
אני רוצה עוד פרק עכשיו!! 😉
איזה מושלםםםם
המשך דחווווף
וואי מ=ה=מ=םם
שימי המשךך נשמה
מוואה ענקיתתת 😛
הוצאתי את הפלאפון מהכיס וראיתי שיחה שלא נענתה. פתחתי אותה ופשוט הייתי בשוק...!
"שיחה שלא נענתה" מעניין מי כבר התקשר אליי... פתחתי אותה וגיליתי שזה... עומר! לא האמנתי שהוא ממש התקשר אליי, ועוד שפספסתי את השיחה... איך?? החלטתי להתקשר חזרה. הרמתי מבט וראיתי את כולם יושבים להם, מדברים, צוחקים... ורק אני לבד. לא שייכת לאף קבוצה. פשוט לבד. ומה שהיה באוטו... כאילו לא היה. ההורים מדברים עם כולם כרגיל. כאילו כלום. ורק אני עם דמעות בעיניים. קמתי מהר וירדתי למטה והתקשרתי לעומר.
"הלו? מי זה?"
"שירי... מי זה נראה לך?"
"שירי? לא מכיר שום שירי..."
"עומר נו באמת..."
"עומר? מותק נראה לי טעית במספר"
"אני לא טעיתי ותפסיק לעבוד עליי"
"טוב נו באמת קשה לעבוד עלייך... מה קרה התקשרת?"
"תגיד מה אתה עושה צחוק? אני התקשרתי? אתה התקשרת!"
"אני לא התקשרתי... את בטוחה? אולי לא ראית טוב?"
"שיחה שלא נענתה וכתוב עומר... אני יודעת לקרוא"
"שיט..."
"מה שיט?"
"לא חשבתי שיש לך שיחה מזוהה..."
טי-טי-טי-טי השיחה התנתקה. תמיד הקליטה בבית שלהם הייתה גרועה... אבל למה הייתה צריכה לתקוף דווקא עכשיו!? הייתה מחכה 2 דק'!
עליתי למעלה לשאול איפה יש קליטה נורמלית. דוד שלי אמר לי שבמרפסת זה בסדר. בדיוק כשבאתי לצאת הפלאפון שוב צילצל וזה היה מי אם לא...-עומר.
"מצטערת השיחה נותקה.."
"אה מזל... חשבתי ניתקת לי בפרצוף..."
"לא מה פתאום"
"תקשיבי.. רק רציתי לוודא שאת זוכרת בקשר ליום ראשון... וגם נורא משעמם לי פה..."
"אממ בקשר ליום ראשון... יכול להיות שיהיו לי קצת בעיות..."
"איזה בעיות?"
"אבא שלי עושה לי בעיות..." סיפרתי לו מה קרה באוטו והוא לא ממש ידע מה להגיד... מה בכלל אומרים במצבים כאלה? בסופו של דבר השיחה הסתיימה כשהוא אמר:
"טוב... תשתדלי לבוא... אחרת אני אתחרפן! אני דואג לעצמי!"
מאותו רגע כל המצב רוח שלי השתנה ב180 מעלות. חייכתי מאוזן לאוזן הצטרפתי לשיחות של כולם ואפילו קצת צחקתי. חיכיתי כבר ליום ראשון... דמיינתי איך אנחנו נפגשים ומה נעשה מה נגיד... קיוויתי שזה באמת יהיה ככה... אבל ידעתי, שעם המזל שלי, שום דבר טוב לא יקרה לי, אף פעם. כי דברים טובים, כמו אהבה, קורים לאנשים אחרים, לא לי. אני מחוץ למעגל.
נכנסנו כל המשפחה חזרה לאוטו כדי לנסוע הביתה. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד על שום דבר.
שמתי אוזניות, שמעתי את השירים שלי וחלמתי. חלמתי על אושר, על אהבה, על תמימות.כי בחלומות אפשר לחלום על הכל. והכל טוב. רק כשמתעוררים מבינים שטוב זה דבר יחסי. אז אין לי חבר, אז אין לי אהבה, אבל יש לי בית ויש לי משפחה. יש לי טלויזיה ויש לי מחשב. טוב לי. אז למה כ"כ רע?
"סוף סוף הפסקה... כבר נשבר לי מהמתמטיקה הזאת! מה זה אנשים כבר מתחילים להמציא מספרים... מי לעזאזל חשב על כל השטויות האלה בכלל??"
"שירי... אל תסתכלי... אבל ליאור מאחורייך.... בטח תשאל אותנו על החדרים של הטיול עוד פעם... מה נסגר עם זה באמת? אנחנו רק 3 וצריך 4 ואין לנו אף אחת..."
"אין לי שמץ..."
"שיט היא באה לכיוון הזה.."
"שירי עם מי את בחדר?" שוב זאת והנדנודים שלה. כבר שמעתי שהיא בכתה שאין לה חדר אז עכשיו היא מנסה להידחף. שתידחף למקום אחר. לא לחדר שלי. בכל זאת לא היה לי נעים להגיד לה פשוט בפנים "לא" אחד ענקי אז התחמקתי באלגנטיות.
"אנחנו מלאים"
"אבל עם מי את?"
"אנחנו מלאים"
"אבל זה את הילה וחן... אתן 3 וצריך 4"
"אנחנו מלאים"
"אבל מי בחדר?"
"אנחנו... ואנחנו מלאים!" קמתי ועפתי מהמקום. כמה אפשר עם המפגרת הזאת?! מה אני צריכה ללכת לטיול ולהיות בייביסיטר לילדה אוטיסטית. אני באה להנות, לא להשגיח.
עוד שיעור מזויע של מתמטיקה עמד בפניי. ואחריו עוד שיעור מתמטיקה. 3 שעות נוראיות של מתמטיקה על הבוקר. כמעט נרדמתי עד שסוף סוף ההפסקה הגדולה הגיעה!!!
"שירייייייייי את לא תאמיני מה קרה!!! ליאור הלכה לבכות לחן שאת לא רוצה אותה בחדר ובגלל זה לא רצית להגיד לה מי הרביעית שאיתנו בחדר!"
"יואווו עוד פעם זאתי?! לא נמאס לה?! מה היא בוכה כל היום!? מה חן אמרה לה?"
"מה היא תגיד לה.... לא אמרה כלום... את יודעת שהיא לא מסוגלת לזה... אמרה לה שתשאל אותך כי את האחראית לחדר"
"אוףףףףף"
באמצע היום הנוראי הזה חזרתי הביתה. לא היה לי כוח לעוד 4 שעות של הפרוייקט. הגעתי הביתה ועד שהצלחתי לשבת ולהרגע קצת הטלפון צילצל. לא רציתי לענות. פחדתי שזה המורה מתקשר לבדוק למה אני לא בשיעור שלו. היססתי לרגע אבל החלטתי בסוף לענות. זאת הייתה הילה.
"שירי אני חשבתי הרבה לפני שהתקשרתי והחלטתי להתקשר אז תתני לי לדבר ואל תפריעי באמצע. זה לא קל לי להגיד לך את זה..."
"דברי"
"את יודעת מזה להרגיש מנודה?"
"כן... עשו עליי חרם בכיתה ג' וד'... אני יודעת מזה"
"אני הייתי מנודה מכיתה ג' בערך עד כיתה ח' וזאת ההרגשה הכי לא טובה שיש בעולם. וכל מה שקורה עם ליאור... זה לא באשמתה והיא סובלת מזה באשמתנו. היא קצת דיסלקטית וזאת לא הייתה בחירה שלה להיוולד ככה. אז אנחנו במקום לנדות אותה צריכים לעזור לה. אני דיברתי הרבה עם ההורים שלי על זה והחלטתי שליאור תהיה איתנו בחדר."
"קיצר את עושה את זה מרחמים"
"זה לא רחמים זה פשוט ש.."
"הילה, גם אני חשבתי על זה. עדיף באמת שהיא תהיה איתנו. היא לא מזיקה והיא תעשה כל מה שנגיד לה אז סבבה."
"אז מתייחסת אליה כמו לחפץ וזה..."
"הילה עזבי נו... החלטנו שהיא תהיה איתנו וזהו. מזה חשוב למה. כל אחת והסיבות שלה אבל התוצאה שווה"
"טוב אז אני מתקשרת להודיע לה"
אז עניין החדרים סודר. עכשיו נשאר לי לדאוג לדיסקמן שעובד. זה דורש עבודת נידנוד על אבא שלי כי הדיסקמן שלי צריך תיקון. ואם לא תיקון אז צריך לקנות חדש. וזה ידרוש הרבה שיכנוע. חוץ מזה אני גם צריכה להתחיל להתכונן למבחן במתמטיקה שיש שבוע אחרי הטיול. וזה דורש שיעורים פרטיים והרבה.
קבעתי שיעור אצל המורה שלי ואבא שלי ברוב טובו הסכים לקחת אותי. למה שקרה בנסיעה הזאת היו השלכות שמהן הבנתי כמה דברים. למרות שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתם...
תגידו עדיין מעניין אותכם הסיפור הזה?... חבל שאני סתם אמשיך אם אנשים לא קוראים...
וואי לא הייתי רוצה כאלו חיים.. הרבה בלגן!!
המשך ומהררר
