ואייייי ממש ממש ממש ממש יפהההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אני שמחה בובה
תאמיני לי שהכל יהיה בסדר!!!!!!!
וד"א... הסיפור שלך מהמם!!!! אני כל כך אוהבת אותו
אולי גם בגלל שבחרת את השם עומר.... 😁
תמשיכי מהר!!!!
חחחח יש לך הסטוריה עם השם הזה?
ותודה כולם כשהיה לי חומר אני אמשיך 😉
כן את האמת יש לי.............
לצערי הרב....................................................
אבל בובה תמשיכי מהר.. אניפה רק בסופ"ש ואני רוצה להספיק לקרואאאאא
הסיפור שלך כל כך יפהההההההההההה
פליז תעשי שהיא תהיה עם עומר......!!!!!
אוווופה
עדיין אין המשך?!?!
😢 😢 😢 😢
עוד לפני שהספקתי לענות ישר היא פתחה את הדלת "ביום שלישי אנחנו נוסעים לאשקלון. לאבא יש איזה מפגש עם החברים שלו מהצבא"
"באשקלון? טוב נראה כי אולי יש לי תוכניות אחרות..." איך ששמעתי אשקלון ישר חשבתי על עומר. הוא גר קרוב לשם... אולי נוכל להיפגש באותה הזדמנות. למרות שבכל מקרה היינו אמורים להיפגש באותו יום. ככה לפחות אני אחסוך נסיעות.
"איזה תוכניות אחרות?"
"אוף נו אמא מזה משנה?!"
היא יצאה מהחדר ואני כבר התחלתי לתכנן איך הכל יסתדר לי ביום אחד. כל זה התברר שחסר תועלת כשעומר סיפר ששולחים אותו לשבוע מהצבא. כנראה שהפסח הזה כבר לא ניפגש. ואפילו בקושי נדבר שבוע שלם. אבל מה אפשר לעשות, הצבא זה לא תוכנית כבקשתך.
ביום שני הוא כבר נסע, וביום שלישי נסענו לאשקלון. לפני שהגענו למפגש נסענו לאשר את ההזמנות של המיטות. אבא החליט שהמיטה שלו לא נוחה לו יותר אז צריך לקנות חדשה. גם לרון קנו מיטה, הרגליים שלו כבר בחוץ. הגענו לחנות וראיתי את המיטות שהם החליטו לקנות. אותה מיטה לכולם. מיטת יחיד. אבא אמר שהם קונים 2 מיטות נפרדות ויחברו אותן ביחד. היה לי מוזר שהם קונים 2 מיטות נפרדות. למה לא אחת גדולה? לא אמרתי כלום. זה לא היה המקום והזמן, וגם לא ממש ענייני. הם החליטו על צבע בז'. דומה לעץ שכל הרהיטים בחדר היו עשויים ממנו.
"אתם לוקחים את הצבע הזה?"
"כן למה לא? זה בצבע של כל שאר הרהיטים בחדר"
"אבל זה יראה חיוור. כל החדר באותו צבע? צריך משהו לשבור את זה"
"אז מה את מציעה?"
"או כחול כהה או אדום בורדו." התחלתי לחפש בדוגמאות הצבעים שהיו שם "הנה זה יפה"
"טוב אז ניקח את זה"
הגיע תורנו והתיישבנו מול המוכרת
"המעצבת החליטה על הצבע הזה אני ניקח אותו" הכריזה אמא
"גם כן מעצבת זה כולה היגיון"
המוכרת התחילה לדבר עם אמא ושתי אלה כבר עשו ממני מעצבת מיטות בחנות. כמה פעמים כבר אמרתי שאני לא יודעת לעצב. אף אחד לא מקשיב לי. היא אומרת שאני סתם ממעיטה בערך עצמי. אולי זה באמת נכון, אבל אני באמת לא יודעת לעצב.
סיימנו בחנות והתחלנו לנסוע לכיוון הפארק. מחוץ לחנות היו פקקים נוראיים. התנועה פשוט עמדה ואף אחד לא הסכים לזוז.
"אמא לקחת את הנקניקיות?"
"לא שחכתי"
מה שכחת?!?!"
"שחכתי"
"איך שחכת!? אז מה נאכל עכשיו בדיוק?! 2 שיפודים וחצי?!"
"את רצית את זה אז למה לא לקחת?"
"כי את היית אחראית על האוכל ועוד אתמול שאלת אותי אם זה יהיה מספיק שיפודים ונקניקיות!"
"אז שחכתי" נימה של צחוק הייתה בקולה. כאילו עשתה את זה בכוונה.
"משום מה דווקא את מה שאני אוכלת את שוכחת! אבל את שלך בחיים לא תשכחי!"
"אז תאכלי רק שיפודים יקרה לך משהו?"
"אין מספיק לכולם! תמיד את עושה את זה!!! לך את יודעת לדאוג יפה מאוד! אבל כשזה מגיע לאחרים פתאום את שוכחת נכון?!"
אחרי פקקים של שעה וחצי הגענו למפגש הטייסת. אני ישר זיהיתי אותם למרות שלהורים לקח קצת יותר זמן. חבורה של משפחות עושות על האש כל אחת בפינה שלה. ואני חשבתי שזה אמור להיות מפגש חברתי ושכולם יהיו ביחד.
יצאתי מהמכונית ולא ממש ראיתי אנשים בגילי. מסתבר שאנחנו היינו הכי גדולים. כבר ראיתי איזה שיעמום הולך להיות. עם עומר כבר התחלתי לדבר מהבוקר בהודעות. שמחתי שאנחנו שומרים על קשר גם בלי המחשב. למרות שזה היה רק הודעות. תפסנו פינה על הדשא והתחלנו להוציא את האוכל ואבא בנתיים הלך להגיד שלום לכולם. ישבתי והסתכלתי. הבנתי כ"כ הרבה דברים מאותה התבוננות... לא האמנתי כמה זה נכון. כמה הוא דומה לי וכמה למדתי ממנו. כאילו הסתכלתי על עצמי. הוא עמד בצד, כאילו חיכה שיבואו אליו, לא נכנס למעגל אבל היה בתוכו. לא ניגש לאנשים והציג את עצמו, חיכה שמישהו ישים לב אליו. ניסה להראות שהוא שם, אבל כאילו לא היה. אמא בכלל לא קשורה. יושבת הרחק מכולם, לבד. גם היא, מחכה שיבואו אליה. היא לא מבינה, שאף אחד לא יבוא. היא צריכה ללכת בעצמה. באותו רגע הבנתי למה קשה לי להתחבר לאנשים. אף פעם לא הלכתי והצגתי את עצמי, לא הייתי מרכז העיניים ולא ניסיתי להיות. לא תפסתי מעצמי משהו שאני לא, תפסתי מעט מידי. לא חשבתי שמישהו יהיה מעוניין לדבר איתי בכלל, אז בשביל מה לנסות בכלל. מה כ"כ מיוחד בי שמישהו ירצה להיות איתי בקשר? תמיד כשאיזה בן פנה אליי רק חשבתי "וואו הוא מדבר איתי...!" לא לקחתי את זה כמובן מאליו אלא ראיתי בזה משהו לא רגיל. ועד היום זה ככה. וכמה שאני מנסה להגיד לעצמי שזה כולה בנאדם זה לא עוזר.
אחרי שהוא ידע איך אני נראית ובכל זאת רצה להמשיך לדבר איתי, בכלל לא האמנתי שזה קורה. רק חשבתי "הוא יודע איך אני נראית ובכל זאת מדבר איתי" והייתי כולי התרגשות. לפני כל שיחת טלפון או פגישה אני כ"כ מפחדת... כאילו אלוהים יודע מה כבר יכול לקרות אם אני אדבר איתו בטלפון. בגלל זה כנראה אף פעם לא ממש היו לי ידידים. אני מסתכלת על בנות 14 שיש להן כ"כ הרבה ידידים ויש להן חבר ועוד חבר... ושואלת את עצמי איפה הייתי בגיל 14? איפה אני היום? באותו מצב. עם חברות. בלי ידידים. בלי חבר. בלי שום דבר דומה. כי עם בנות אין לי בעיה לדבר. וגם זה לא תמיד. ואני יודעת בדיוק מזה. אבל זה לא עוזר. ואני לא מצליחה לצאת מזה. הסביבה גם לא ממש מעודדת אותי.
במחשב, יש לי ביטחון. לא רואים אותי, לא שומעים אותי... זה רק אותיות שמתחברות למילים. שם יש לי ידידים, שם יש לי עולם ומלואו. שם לאנשים אכפת ממני, מתעניינים בי, לא מבינים למה אני עדיין לבד. שם, יש לי ביטחון. אבל זה רק מחשב. מוזר לחשוב שבזכות הקופסה הזאת אני מרגישה טוב. שאני משהו ששווה את הזמן. אבל גם זה כבר לא זה. ככה לא באמת מכירים את הבנאדם. זה לא קשר. זה קשר עם המחשב. לדבר עם המחשב. זה הופך להיות מקום רע. לא אמיתי. מקום שאני לא אוהבת. ואני רוצה לצאת ממנו אבל... אין לאן. לפחות לא עכשיו. כי אני את דרכי פה, במקום הזה, סיימתי. עכשיו, אני מחכה. אבל מחכה למה? החיים עוברים ואני נשארת במקום. השנים עוברות, הזמן עובר, אבל אני לא. אני נשארתי אותו דבר. אותה ילדה ביישנית, קטנה וסגורה, כלואה בתוך גוף של מישהי בת 18 ונראית אפילו יותר.
החלטתי לנצל את ההזדמנות והתקשרתי למישהו שהכרתי גם באייסיקיו. דיברנו רבע שעה בערך עד שכולם התאספו למעגל ואבא קרא לי להצטרף. קראו לו גל, ולמרות שלא ממש הכרתי אותו, הוא יצר אצלי איזושהי תחושה של אמון.
אחרי שעה של צחוקים מהצבא סוף סוף התחלנו לזוז לכיוון הבית. עם עומר עדיין דיברתי בהודעות אבל מעבר לזה, כלום. בבית לא היה לי מה לעשות. ישבתי מול המחשב כרגיל והעברתי את הזמן.
חח כרגע שמתי לב שיש המשך.. 😊
המשך נחמד.. 😊
יווווווווווו איזה יפה..........
תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
😊 😊 😊 😊
אווווווף מה עם המשך?!?!?!?!
סיפורר מדהיםםם 😮
תמשיכייי 😁
נו מה קורה??????????????????????????????
אני מתחילה להיות מודאגת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הכל בסדר?!?!?!?!
אתר האהבה הישראלי