סיפור ראשון... קצת שונה

😁 גמני****

אני מציעה לעשות הרבה יותר עלילה=/
המשך בובה

וואי יש דברים שאני ממש מסכימה איתך בהם אני כול כך מיזדה אם זה!!!!
כיאילו זה אשקרה דברים שכול אחד במשך החיים שלו מתישהו זה רץ לו בראש
מאוד מאוד מאוד אהבתי חמודה תמשיכי זה מ-ד-ה-י-ם
ויש לך כתיבה מעולה ואחלה ראש תמשיכי ככה

השמךךךךךךךךךךך

כן מותק.. קצת נספחת
רואים שהשקעת בכתיבה
ואני רוצה לדעת אם כל זה בא מבפנים, ואלו באמת הרגשות שלך
כי אם כן יש לי קצת תיקונים בשבילך...

תמשיכי מותק 😊

כן הכל בא מבפנים... זה פשוט דברים שעוברים לי בראש ואני באמת חושבת שכל אחד חושב על הדברים האלה מתישהו
איזה תיקונים?

לא תיקונים
יותר נכון הערות
את בתיכון עכשיו נכון??

כן... י"ב
הערות תיקונים מה שלא יהיה
תכתבי חופשי 😊

רק רציתי להגיד לך שבגלל שאת עדיין בתיכון
כל הדברים האלה נראים לך כל כך נכונים, אפילו חלק מהם עברו לי בראש שהייתי בתיכון
אבל זה לא נכון
ובקשר לקטע של החברים בצבא והחברים מהילדות
אז כן מכירים חברים בצבא, כאלה שנשארים איתך לכל החיים
אני בצבא וכבר הספקתי להכיר כמה וכמה כאלה
ורק שתדעי שהמרחק מהחברים הישנים שלך, החיים האלה בצבא שאת מנהלת לבד בלעדיהם
הוא שגורם לך להעריך את החברים הישנים שלך, להתגעגע אליהם ולהבין שלא משנה כמה
הם שונים ממך או כמה שהם לא בראש שלך, הם החברים שלך והם יהיו ככה תמיד.
אני מבינה ממש את מה שאת אומרת, חברים שלי איתי מגיל 0 וגם לי בשלב מסויים נמאס כל כך
אז עברתי בית ספר. לבד!!! רק אני, השארתי את כולם יחד ועברתי למקום חדש
בהתחלה היה לי קשה, אחר כך היה לי יותר טוב, אבל בסופו של דבר הבנתי שלא משנה
כמה הם לא מבינים, כמה שהם שונים ממני ובאמת, זה נשמע מטומטם קצת הם פשוט היו "בחוץ"
הם לא יצאו כמעט, לא הבינו בשום דבר!!!! פשוט בורים בכל מה שקשור לחיים!
ובגלל שכל כך הבנתי את מה שכתבת, כי באמת הרגשתי ככה הייתי חייבת להבהיר לך שהכל משתנה
וזה באמת אבל ב-א-מ-ת עובר עם הגיל והחיים... ואני בטוחה שגם אחרי צבא יהיה לי עוד מעבר ועוד ועוד,
אבל אלה החיים וצריך לחשוב באופן חיובי כי חיים פעם אחת וזורמים איתם ונהנים מכל רגע שיש!!!!

וייי זה היה ארוך..........

אני מסכימה עם זאתי שמעליי...
דווקא סיפורי אהבה הם מאוד מעניינים..אבל הסיפור שלך.הוא נורא מקורי...דווקא בגלל שזה קורה לכל אחד ואחד מאיתנו בכל יום ואף אחד לא מרגיז בזה זה שאת מסרת את זה על מה שעובר עליך זה פשוט יפה ומרגש ומיוחד ובעיקר מקורי מאוד.
פשוט יותר מעניין מכל סיפור שקראתי..
אחד הסיפורים הטובים שיש לנו באתר הזה

מהמם!

QUOTE (shidosha @ 24/04/2005) רק רציתי להגיד לך שבגלל שאת עדיין בתיכון
כל הדברים האלה נראים לך כל כך נכונים, אפילו חלק מהם עברו לי בראש שהייתי בתיכון
אבל זה לא נכון
ובקשר לקטע של החברים בצבא והחברים מהילדות
אז כן מכירים חברים בצבא, כאלה שנשארים איתך לכל החיים
אני בצבא וכבר הספקתי להכיר כמה וכמה כאלה
ורק שתדעי שהמרחק מהחברים הישנים שלך, החיים האלה בצבא שאת מנהלת לבד בלעדיהם
הוא שגורם לך להעריך את החברים הישנים שלך, להתגעגע אליהם ולהבין שלא משנה כמה
הם שונים ממך או כמה שהם לא בראש שלך, הם החברים שלך והם יהיו ככה תמיד.
אני מבינה ממש את מה שאת אומרת, חברים שלי איתי מגיל 0 וגם לי בשלב מסויים נמאס כל כך
אז עברתי בית ספר. לבד!!! רק אני, השארתי את כולם יחד ועברתי למקום חדש
בהתחלה היה לי קשה, אחר כך היה לי יותר טוב, אבל בסופו של דבר הבנתי שלא משנה
כמה הם לא מבינים, כמה שהם שונים ממני ובאמת, זה נשמע מטומטם קצת הם פשוט היו "בחוץ"
הם לא יצאו כמעט, לא הבינו בשום דבר!!!! פשוט בורים בכל מה שקשור לחיים!
ובגלל שכל כך הבנתי את מה שכתבת, כי באמת הרגשתי ככה הייתי חייבת להבהיר לך שהכל משתנה
וזה באמת אבל ב-א-מ-ת עובר עם הגיל והחיים... ואני בטוחה שגם אחרי צבא יהיה לי עוד מעבר ועוד ועוד,
אבל אלה החיים וצריך לחשוב באופן חיובי כי חיים פעם אחת וזורמים איתם ונהנים מכל רגע שיש!!!!

וייי זה היה ארוך..........
איזה עוד דברים שכתבתי לא נכונים חוץ מהחלק עם החברים?
החברים שלי לא איתי מגיל 0... הזמן הכי ארוך שיש לי חברים זה 6 שנים בערך... עברתי דירה
אבל זה לא עניין של נמאס
זה גם אבל לא רק
זה פשוט שהאופי שלנו לא דומה בכלל ואני פשוט טיפוס שיכול להסתדר עם כל מיני סוגי אנשים
אם הייתי יכולה לעבור בצפר הייתי עוברת אבל זה אזורי... אין ממש לאן לעבור
החברים שלך גם ממש נשמעים כמו שלי... לא יוצאים לא כלום חיים בבועה
אני מאוד מקווה שהכל משתנה... זה גם נראה לי דברים שלא משנה כמה יגידו לך אתה צריך לעבור בעצמך
אבל בנתיים עד שכל זה יגיע אני פשוט במצב רוח לא מי יודע מה
אפשר אפילו להגיד דיכאון
אבל שוב כל אחד עובר את זה מתישהו בחיים
אבל נתת לי קצת תקווה וזה מה שחשוב אז תודה 😊

ולתגובות האחרות אני שמחה שאתם חושבים ככה
נחמד לדעת שאני לא לבד בראש הזה גם אם זה לא ממש קרוב לליבכם

אני שמחה שעזרתי לך קצת ואני מבטיחה לך שזה משתנה
נכון שלי הייתה ההזדמנות לעבור בית ספר ולך אולי אין
אבל זה לא משנה... בצבא פוגשים המון אנשים שכן נשארים איתך
והמרחק מהחברים תמיד גורם לך להעריך את מה שכן יש להם מאשר לחשוב
על מה שאין להם, אני מבינה אותך לחלוטין,גם אני הייתי ועד היום ממש ככה.
אני הייתי הטיפוס שתמיד יוצא, תמיד מכירה אנשים מפה לשם וזורמת למקומות
עם אנשים שאני בקושי מכירה וככה נהיו לי מליון חברים חדשים והחברים הישנים
עדיין בינם לבין עצמם, בקושי יוצאים, אוהבים תמיד להיות רק הם.
וזה עובר ואל תהיי בשום דיכאון כי אלה החברים שלך ותאהבי ותהני ממה וממי שהם
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נ.ב

תמשיכי את הסיפור!!!!!

😊 😊

"אז מתי את חוזרת?"
"לא יודעת שירי, אני אתקשר אלייך כשאצא מהעבודה ותתחילי ללכת. ביי"
היא שונאת שאני באה איתה. תמיד אותו סיפור. היא גם לא תבוא לאסוף אותי מהבית. שאני אלך חצי שעה ברגל בשביל לקנות את המעדנים שאני אוהבת. היא הרי לא מכירה אותי כבר 17 וחצי שנים. היא לא יודעת מה אני אוהבת לאכול.
התלבשתי ויצאתי מהבית. התחלתי ללכת לכיוון הסופר.
"פיבבב פיבבב" נשמעה צפירה מאחורי. "שירי!!!! עצרי שנייה!!"
עצרתי והסתכלתי לאחור לא מזהה את המכונית.
"נו זה אני! רמי! זוכרת? התקשרתי אלייך ולא ענית לי..."
לא האמנתי. הבנאדם הזה עוקב אחרי? כבר שבוע שהוא מתקשר ואני לא עונה, כמה נואש הוא יכול להיות??
"בואי כנסי אני אקח אותך לסיבוב"
"אני לא יכולה... אני בדרך לחברה"
"נו אז בואי אני אקפיץ אותך"
"לא זה בסדר כבר כמעט הגעתי"
"טוב..... אז דברי איתי כבר... ביי"
הוא נסע. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ועכשיו הוא עוד עוקב אחריי... טוב נו.. נסע.
המשכתי ללכת וכבר הגעתי לרחוב הראשי ומשם נשארו לי רק 20 דק' הליכה. התקשרתי לחברה שלי כדי להעסיק את עצמי במשהו. אחרי כמה דק' רמי שוב נעצר לידי והציע להקפיץ אותי.
כבר לא ידעתי מה לעשות. פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי. לא ידעתי אם ככה זה תמיד... אבל פחדתי ממנו. המשכתי להגיד לו שאני כבר מגיעה ושבאמת הוא לא צריך להקפיץ אותי לשום מקום. היה קשה, אבל בסופו של דבר הוא שוב נסע. התחלתי ללכת יותר מהר והמשכתי לדבר עם חברה שלי. שמתי לב שהוא כל הזמן עושה סיבובים ברחוב. מסתכל עליי.
הגעתי לסופר ואמא כבר הייתה שם. אני הלכתי לקחת את מה שאני אוהבת ושמתי בעגלה. זה לא הרבה דברים, בסה"כ כמה מעדנים ופירות. רציתי כבר להגיע הביתה, עומר כבר אמור לחזור.
"טוב אולי תגידי לי מה צריך ואני אביא? ככה נגמור פה יותר מהר..."
"לא את לא יודעת מה אני צריכה בדיוק!"
"נו אז תגידי לי אני אדע"
"אני לא יכולה כי אם תביאי את הדבר הלא נכון אח"כ אני אתקע!"
"נו אבל זה סתם לוקח הרבה זמן! אפשר לחשוב מה כבר את קונה"
"שירי! את רואה את העגלה?! לכי תעמדי לידה ותהיי בשקט! ואל תגידי לי איך לעשות קניות! לא נוח לך אל תבואי!"
רציתי ללכת. לא רק בגלל עמר. נמאס לי. אני הולכת חצי שעה ברגל בשביל לוודא שיהיה לי מה לאכול, כי אמא משום מה תמיד קונה רק מה שהיא צריכה, אני מציעה לעזור לה, והיא מתחילה לצעוק עליי. לא רוצה לא צריך אבל לא התכוונתי להמשיך לחכות לה שם כמו פסל.
יצאתי מהסופר והתקדמתי לכיוון הבית. הלכתי מהר, מאוד מהר. כמעט רצתי. אם זה היה מעצבנות או מפחד, אני לא יודעת. אבל הגעתי הביתה ולשמחתי הישר לשיחה עם עומר. הוא סיפר חוויות מהצבא, איך הוא רב עם כולם, על הכוסיות בבסיס...
ירדתי רגע למצוא משהו לאכול... ירדתי וראיתי שהשולחן ערוך. ל-3 אנשים. אמא בבית, אבא בבית, רון בבית, ואני בבית, אז למה רק 3 מקומות?
כולם כבר כמעט התיישבו לאכול ואני רק עמדתי שם. מחכה שישימו לב אליי. אבל כלום. כאילו אני לא קיימת. גם לא ממש ידעתי מה להגיד. מה בכלל אומרים להורים ששוכחים אותך?
"אה שירי את רוצה לאכול?"
"באמת טוב שנזכרת בי עכשיו!"
"טוב שירי אין לי כוח את רוצה שאני אכין לך משהו?"
"כן באמת עכשיו שכבר הכנת לכם ואתם אוכלים את תכיני לי משהו... באמת תודה רבה! זה באמת מאוד נחמד שרק מתי שאני יורדת את נזכרת בי!"
אמא כבר לא ממש התייחסה ואבא התחיל.
"נו שירי בואי תאכלי"
"כן באמת אפילו מקום אין לי!"
"נו מה את רוצה את לא אוכלת את מה שאנחנו אוכלים..."
"אז זה אומר שאני לא צריכה לאכול בכלל????"
"נו אז הנה אמא תכין לך"
"ממש תכין לי! עזוב לא רוצה כבר כלום!"
עליתי בחזרה לחדר שלי וכבר ממילא עבר לי התאבון. נמאס לי כבר שזה תמיד קורה. והיא עושה את זה בכוונה. אף פעם לא מכינה אוכל שגם אני אוהבת. אני פשוט מטרד בשבילה. אז היא פשוט בוחרת להתעלם. יש 3 אנשים בבית שאוכלים ואני לא אחד מהם. כי בשבילי צריך קצת יותר להתאמץ. או שבעצם לא, כי אני לא אוכלת אוכל מסובך. אז בשבילה היא טורחת ומכינה אוכל שלוקח לה יום שלם להכין, ובשבילי, מה שלוקח בקושי 10 דק', היא לא מכינה.

חזרתי לדבר עם עומר שבישר לי שהוא לוקח חופש יומיים עוד שבוע-בפסח. כמובן שישר התחלנו להתווכח מי בא למי.
"אז את באה אליי בפסח?"
"תבוא אתה... אתה הבטחת שאתה בא!"
"אני?? לא הבטחתי כלום! את מדמיינת!!! חוץ מזה אני נוסע יום לפני לשלי וליטל ואין לי כוח לנסוע יומיים ברציפות! זה החופש שלי אני גם רוצה לישון טוב אז תבואי את"
"אז בשבילן אתה יכול לנסוע אבל בשבילי לא?"
"לא נו אבל אותך כבר פגשתי ואותן לא... תכלס אני מדבר עם שלי הרבה יותר זמן ממה שאני מדבר איתך ואותך כבר פגשתי ואותה עדין לא... ליטל זה על הדרך כי אני כבר נוסע לכיוון"
"אז בגלל שאותי כבר ראית ירדתי לעדיפות שנייה? מה הבעיה שלך זה אפילו יותר קרוב!"
"מה קשור יותר קרוב?? אז בגלל שאת יותר קרובה אני צריך לבוא אלייך ולא אליהן?"
"לא... מה קשור? תבוא למי שאתה רוצה"
"אם נגיד יש לך הזדמנות לפגוש מישהו שאת לא פגשת ואת רוצה לפגוש אותו... ולעומת זאת.. מישהי איטית שפגשת כבר כמה פעמים... והיא מוכנה גם לבוא הרבה פעמים לבקר.. ואפשר מידי פעם להיפגש.. אז תפגוש בזאת שלא נפגשת איתה עדיין!"
"מה הקשר??? ריבונו של עולם זה בימים נפרדים!!!"
"חחחחח פשוט תגידי שאת מתה לפגוש אותי"
"טוב עומר... יש לי עוד אנשים לפגוש חוץ ממך. אני נוסעת לידיד שלי ומישהו בא אליי גם די מרחוק... זה דורש תיאום מראש אז תחליט"
"מישהו??? ואווו ווא שירי רוקדת על שתי חתונות!!!"
"חוגגת? למה אתה חוגג על שלי וליטל?"
"אז מה את הולכת לעשות איתם?"
"מה שאתה הולך לעשות עם שלי וליטל"
"קיצר הם לא למטרות רציניות?"
"בוא נגיד ככה... אחד מהם יותר מידי גבוה בשבילי והשני נודניק לא נורמלי."
"הוא רוצה אותך שירוש"
"אני יודעת... שניהם רוצים אותי... שירצו מה אני יעשה להם"
"הם לא עושים לך את זה שירוש... רק אני עושה לך את זה!"

כמה שרציתי שזה לא יהיה נכון... זה היה נכון. הוא צודק. הידידים האלה אומנם קיימים אבל לא הייתה לי כוונה להיפגש איתם. והם באמת רק ידידים בשבילי. רק רציתי שיחשוב שהוא לא היחיד, למרות שהוא כן. אני מכירה את שלי וליטל... גם לי יצא לדבר איתן כמה פעמים. בנות מאוד נחמדות. אבל... זה גורם לי להיות כמו כולן בשבילו, עוד כתובת שצריך לבקר בה. זה יוצר תחרות, אצל מי מאיתנו הוא יהנה יותר, ואצל מי יהיה לו משעמם? הרי כמו כל אדם, מרצון או לא, הוא יעשו השוואה. והפחד מהתוצאות... הוא מוצדק? אולי הצעד הנכון יהיה לוותר על המפגש הזה בכלל, ולחכות לפעם הבאה שבמזל תהיה אולי בעוד 3 חודשים ואולי אפילו יותר. אבל הדבר שאני הכי רוצה לדעת... למה אני בכלל חושבת על הדברים האלה? מה בכלל אכפת לי? הרי אני יודעת שהם רק ידידים...

למחרת כבר היה יום שישי. בכל יום שישי יש ארוחת שישי ואנחנו גם עושים קידוש. בדר"כ יש ארוחה קצת יותר חגיגית. אמא כבר יום שלם במטבח. משום מה גם הייתה לי הרגשה שכל הטרחה הזאת לא ממש נוגעת אליי. בערב, כשהתחלתי כבר להיות רעבה, ירדתי למטה לבדוק מה יש. השולחן היה ערוך ל-4. הייתי קצת מופתעת אבל היה נחמד שהפעם נזכרו בי קצת יותר משנייה לפני האוכל. עברתי על מה שהיה על השולחן ולא ממש נדהמתי. כרגיל, אני לא אוכלת שום דבר ממה שיש שם.
"שירי יש שם ספגטי בלי כלום שהכנתי לך, ויש גבינה על השיש."
"יש פרמזן?"
"יש שם גבינה. זה מה יש. לא נוח לך אל תאכלי"
התחלתי לשים את הספגטי בצלחת כשמחדר האוכל כבר נשמעו צעקות"
"נו איך האוכל?" אמא שאלה כמו בכל ארוחה. כמובן שהשאלה הופנתה יותר לאבא שלי... הוא הרי זה שאוכל הכל.
"להגיד לך ת'אמת?"
"נו..."
"לא טעים! המרק הזה זה לא מרק! זה מים! כבר אמרתי לך אלף פעמים ואפילו אמא שלך כבר העירה לך!"
"ככה אני מכינה לא נוח לך אל תאכל"
"את מכינה מה שאת אוהבת לא מה שאנחנו אוהבים! אני רוצה לאכול!"
"אז תאכל!"
"את זה אני לא רוצה לאכול! אני רוצה אוכל שאני אוהב!"
"אז תכין בעצמך!!"
"לא אני רוצה שאת תכיני!!! אני רוצה שתכיני לי אוכל שאני אוהב!"
"זה מה שאני מכינה!"
"את מכינה אוכל, קודם תכיני אוכל שאני אוהב!! אח"כ תכיני לעצמך מה שאת רוצה!"
"סליחה??? למה מה אני נראית לך?!"
"אז תכיני לכל אחד מה שהוא אוהב! את מכינה רק מה שאת אוהבת! זה מים! זה לא מרק!"
התיישבתי ליד השולחן ונהיה שקט גמור. שקט מוזר. אף אחד לא ידע מה להגיד או מה לעשות. כולם פשוט ישבו ואכלו... אבא צודק. הוא אמר את זה בצורה קצת בוטה ולא ממש במקום אבל הוא צודק. זה לא הולך להשתנות. היא לא תשתנה. זה כבר מאוחר מידי לזה.
הוא כבר בקושי נמצא בבית. 3 פעמים בשבוע הוא בכלל לא חוזר הביתה. הם כל הזמן רבים. היא רוצה ללכת לטייל והוא בא איתה כי היא רוצה. אחד השגעונות שלה הוא אומר ועדיין הולך איתה. כאילו מתוך חובה. היא תמיד הולכת קדימה. שלא יחשבו שיש לה קשר אלינו. אנחנו ברבריים מידי בשבילה. עושים רעש, בושות. תמיד מפריעים לה, נמצאים לה בין הרגליים. מפריעים לה לחיות. אפילו בליל הסדר היא לא מוכנה לבוא איתנו. היא תהיה אצל המשפחה שלה ואנחנו במשפחה של אבא. כי סבא חולה. אי אפשר לדעת אם הוא יהיה בפסח הבא אז השנה החלטנו ללכת אליו. היא לא רצתה לבוא. היא לא אוהבת את המשפחה שלו עד כדי כך שלא אכפת לה שהמשפחה תתפלג בפסח. לפעמים, אני לא מבינה למה הם עדיין ביחד. הם כבר לא אוהבים אחד את השני. הם נמצאים ביחד מתוך הרגל. 21 שנים לא באות ברגל. ואולי פשוט אין להם אומץ להתגרש. הם לא יתגרשו, את זה אני יודעת. אבל לפעמים אני חושבת, אולי זה בכלל עדיף? אבל מה הם יעשו בנפרד? הם לא ידעו איך להסתדר, מה לעשות. אז הם ביחד. עושים לי נזק, ביחד. האמת, שהנזק כבר נעשה. ואי אפשר לתקן אותו. לפחות לא עכשיו. פעם חשבתי שלא קרה לי כלום. שאני בסדר. שזה פסח עליי. אבל זה לא. הם ההורים שלי ורואים את זה. כ"כ רואים את זה.

את נותנת לי פשוט תקווה שאלי המצב ישתפר...
זה מוזר שפתאום עכשיו כולם מתחילים לדבר על כמה באסה שכל אחד הולך הדרכים אחרות ושקשרים יתנתקו כי מסיימים תיכון וכו'
לי זה לא ממש מפריע האמת
השכבה לא ממש תהיה חסרה לי
אבל יהיה טוב
חייב להיות חח 😉