נו מה נסגר המשך נשמההה......................
המשךךךךך
ארוך כמו שרציתם 😉
דיברנו מלאא! על נורית.. על ברוניקה... על הכול! כיף כשיש ידיד לדבר איתו! "טוב.. אני הולך עכשיו.." "אוקי... בי!" נתתי לו נשיקה על הלחי ובדיוק הוא הסתובב...אז, יצא שנתתי לו בפה
"אופס.. חח.. סליחה!" "חח.. קורה" הרגשתי שכולי מסמיקה "טוב.. אז.. אממ.." "כן..ביי.." סגרתי את הדלת. כול היום היה לי חיוך תקוע על השפתיים ושכחתי לגמרי מגל. יום אחרי הרגשתי ממש לא טוב! היה לי כאב ראש! מירי נתנה לי כדור ואמרה לי שהרגיש טוב יותר בעוד כמה שעות. כשהגעתי לבית ספר חיפשתי את אור. כמה כיף לחזור להיות חברות! מאיה תפסה אותי "סיווןןן" "מאיה תעזבי אותי... יש לי מספיק כאב ראש גם ככה..." "ו..?" "אני צריכה לאיית לך את זה?! רגע... גם אז לא תביני.." "אל תעשי לי פוזה אוקי?" "שיהיה... אם את לא עוזבת אותי... לפחות תספרי לי מה את כבר רוצה ממני?!" "מה קרה שקראת לעומר פתאום? ידעת שהוא יצא עם נורית...עשית את זה בכוונה! כדי שלא יוכלו לצאת!" "מה?... סתמי, סתמי! מה אכפת לך בכלל?! אם הייתי רוצה, עומר היה עוזב אותה כבר עכשיו!" "חח.. כן בטח.. את פשוט מקנא שנורית חברה של עומר... את פשוט מפגרת, את יודעת! עומר חבר של נורית ועכשיו השקרים שלך על זה שהוא חבר שלך לא יעזרו לך להפריד ביניהם! זה מה שרציתי להגיד לך! אז אל תנסי אפילו! הם חברים ותקבלי את זה אם את לא רוצה ואם כן! כי נורית תמיד משיגה את מה שהיא רוצה!" באותו רגע רציתי לרצוח אותה "וגם אני!" אמרתי ומשכתי לה בשיער והתחלתי לתת לה בעיתות "מכות! מכות! מכות!" כולם צעקו. היא משכה בשיער שלי ואני בשלה. בסוף כמה מורות ניסו להפריד ביננו. ניסיתי להימלט מהם... אבל זה היה קשה! הייתי חייבת לתת לה כזאת כאפה... שלא תשכח בחיים. המורות לקחו אותי לחדר של היועצת והתקשרו לאימא שלי "מה קרה הפעם?" שאלה אותי מבעד לשפופרת "היא עצבנה אותי! ואם הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה.. לא הייתי משנה את זה! ההפך- הייתי הורגת אותה במקום" "תירגעי! על מה את מדברת בכלל? בגלל שהיא עצבנה אותך את צריכה לעשות כזה רעש ולהרביץ לה?" "כן! זה מגיע לה! וחוץ מזה, מה את מבינה?! את בקושי בבית וכבר 4 ימים שאני לא רואה אותך בכלל! זה שמתקשרים אליך כשאני עושה צרות לא אומר כלום!" "את צריכה להבין שאני עושה את זה בשבילך... גם בן מתלונן וקשה לי ככה! אני אנסה להשתחרר מוקדם יותר ונדבר בבית" "טוב... ביי". היועצת דיברה עם אימא שלי כמה דקות וכשסיימה אמרה "תיקחי את חפציך- את מושעת להיום!" "מה?! אבל עדין לא התחיל היום!רק באתי!" "היית צריכה לחשוב על זה קודם!" "מה?.. אבל היא בקשה ממני להרביץ לה..." "זה לא נראה ככה... ולא משנה מה תמציאי...את מושעת!" "טוב... בי!" טרקתי את הדלת. טוב... לפחות זה חסך ממני לפגוש את תומר... "סיוון, לאן את הולכת?" שאל עומר שהיה מאחורי "מה אתה עושה פה?" "יצאתי להשתין... לאן את הולכת?" "הביתה..." "למה את לא נכנסת?" "השעו אותי.." "אה... בגלל הריב עם מאיה?... חח.. על מה רבתם בכלל?" לא הייה לי נעים להגיד שעליו... "סתם... שטויות!..." "נו.. תגידי!" "אני לא אגיד... אני ארמוז!" "טוב... גם זה מש'ו.." "היא.. היא נגיד ערביה... ואני חיילת. מתאים לה להיות ערביה לא??? תאר אותה עם המטפחת על הראש וה-קולולו..." "אל תשני נושא!" "אוקי... היא הערביה ואני החיילת.. בבית הכלא- כאילו, בית הספר חח.. היא מתגרת בי.. אז הדבר הכי טוב לעשות...בתור חיילת.. זה לפוצץ לה את הראש ולמעוך אותו בירייה... שתיים... 10! כן, 10!" "טוב.. נגיד שהבנתי" "חח.. אולי פעם אחרת אספר לך... בינתיים אני צריכה ללכת הביתה.." "אולי אני אלך איתך???" הוא הסתכל עלי מתחנן "למה אתה רוצה ללכת איתי? כאילו, איך תוציא את התיק מהכיתה... וירשמו אותך... ויתקשרו להורים שלך..." "מה אכפת לי?! אגיד שאני לא מרגיש טוב.." "אוקי.. אבל אתה לא חייב! אני אוכל להסתדר לבד" "אני מכיר אותך... את לא אוהבת להיות לבד.. נו! בשביל מה יש חברים???" "אוקי..אוקי! אבל מהר." חיכיתי רבע שעה ואז ראיתי מורה יוצאת איתו ואומרת לו "תרגיש טוב יותר" "תודה" אמר והשתעל. הוא רץ אלי ואמר "טוב... שלב א' עבר בהצלחה... לאן את רוצה ללכת?" "לא יודעת... חשבתי ללכת לקניון.. אבל בגלל שאתה חולה.." "חחח.. סיוונושששש" אמר ודיגדג אותי "חח.. די! לא דיגדוגים חחח..". הגענו לקניון וסתם הסתובבנו. הסתכלתי על הספסל שתומר ישב בו אז, כשראיתי אותו בוגד באור. "סיוון?" שאל עומר כשראה שעצרתי "רוצה לשבת?" "לא.. לא... בוא נמשיך" המשכתי ללכת אבל הסתכלתי לאחור.. עד שהתרחקנו. הלכנו לקנות פיצה בפיצרייה שבקניון. "מה עצרת בספסל?.. קשור איכשהו לגל?" "קרוב..אבל לא" "טוב.. את זוכרת איך ישבנו פה עם ברוניקה?.." "כן.. חח.. בפעם הראשונה שראיתי אותה.. וד"א.. מה איתה?" "כלום.. אנחנו רק ידידים עכשיו.." "ומה אתה מתכוון לעשות עם אור?" "אור?" שאל לא מבין "אהה... אור.. לא יודע! נראה לי שהרגש לא היה אמיתי... אני אוהב אותה בתור ידידה.." "ונורית?" "היא מאוד נחמדה, את יודעת?.. כדי לך להכיר אותה! לפחות לנסות" "איכס לא!! אני לא מתקרבת למכשפה הזאת" "למה לא?" "כי היא שפוטה של מאיה וכול מה שהיא תגיד לה לעשות היא תעשה" "חיים שלה.. שתעשה מה שבא לה" "כן, אם היא תבקש ממנה ללכת לעזה... היא תלך לעזה! ואז תהפוך לערבייה עם מטפחת ו-קולולולו ואני אהיה חיילת שם והיא תעצבן אותי ואני ארה בה!" "חח.. איך את מקשרת... לא להגזים מאמי" "נכון.. אני מגזימה.. הייתי צריכה להרוג אותה קודם..למה לחכות כול כך הרבה זמן?!" עומר הסתכל עלי במבט של 'תצאי מהפנטזיות ותחזרי לכדור הארץ' "חח.. כול אחד והחלומות שלו.." "אבל אני אומר לך.. אני חושב שתסתדרו מזה טוב! לפעמים היא מזכירה לי אותך.. אתם יחסית דומות" "אתה מעליב אותי!!!" אמרתי עצבנית "את חושבת שאני מעליב אותך.. אבל זאת מחמאה.. כי לה ובמיוחד לך יש אחלה אופי.. רק אם היית מציאותית קצת... ערבייה עלק.." שנינו צחקנו. "אני שמחה שאנחנו ידידים! לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך!.." "כן... גם אני לא יודע מה היית עושה בלעדי.." "שוויצר.." "רוצחת..". הוא ליווה אותי הביתה "רוצה להיכנס?" "לא.. אני אלך הביתה.." "אוקי.. בי!" הסתובבתי ו-אימא חיכתה לי על הספה. "איפה היית גברת??" שאלה "הסתובבתי קצת עם עומר" "למה לא הודעת לי?! כבר התחלתי לדאוג לך!.." "שאלתי את עצמי מתי זה יקרה..." "אל תתחצפי אלי גברת! בגלל החוצפה שלך את מרותקת שבוע!" "מה??? את צוחקת נכון??" "אף פעם לא הייתי רצינית יותר!" "יווווו... איזה מעצבנת!!" "אל תחמירי את המצב!" "מה תעשי?? תרתקי אותי לשבועיים?? חודשיים??" "אל תתני לי רעיונות! יש לי כבר עונש בשבילך! לא רק שאת מרותקת.. את מרותקת אצל אבא!" "מה???"
ואאיי מאמי המשך דחווףףף!!!
דפוקה האמא הזאת שרוטה בראש זאתי........
טוב יאללה המשךךךךךךךךךךךךך
אחחח ההורים האלה מעצבנים לפעמים!!!
סיפור מהמם תמשיכיייי
טוב... הינה המשך!
הפעם הוא מוקדש ל... אנונימית!
"איפה היית גברת??" שאלה "הסתובבתי קצת עם עומר" "למה לא הודעת לי?! כבר התחלתי לדאוג לך!.." "שאלתי את עצמי מתי זה יקרה..." "אל תתחצפי אלי גברת! בגלל החוצפה שלך את מרותקת שבוע!" "מה??? את צוחקת נכון??" "אף פעם לא הייתי רצינית יותר!" "יווווו... איזה מעצבנת!!" "אל תחמירי את המצב!" "מה תעשי?? תרתקי אותי לשבועיים?? חודשיים??" "אל תתני לי רעיונות! יש לי כבר עונש בשבילך! לא רק שאת מרותקת.. את מרותקת אצל אבא!" "מה???"
נבהלתי! "אצל אבא??? לא! את לא יכולה לעשות לי את זה..." "ועוד איך שאני יכולה! אני כבר מתקשרת להודיע לו!" ממש נבהלתי... התיישבתי על הספה "את מנצלת את המצב נכון?" שאלתי מעוצבנת. היא הסתובבה "על מה את מדברת?" "את יודעת כמה אני לא רוצה לגור אצל אבא.. את מנצלת כול דבר קטן שאני עושה כדי לשלוח אותי למקום שאני הכי לא רוצה ללכת אליו.." "אל תדברי שטויות! זה רק יעזור לך.. תאמיני לי! ככה הקשרים שלך עם אבא יהיו יותר טובים..." "אני יכולה להתערב שלא בגלל זה את רוצה לשלוח אותי אליו!... גם לא בגלל ההתחצפות.. את פשוט רוצה להפטר ממני! שאת ובן תוכלו להיות בבית ריק בלי 'אנשים מיותרים'" "זה ממש לא ככה! אני לא מוכנה לסבול עוד את ההתחצפויות שלך! בפעם הבאה תחשבי על מה שאת אומרת!.." היא הסתובבה והלכה להתקשר לאבא. שבוע אצל אבא? לא יודעת... הקשר שלי עם אבא טוב.. אבל את רעייתו אני בכלל לא מכירה... אימא חזרה "קבענו! מחר את הולכת לאבא!" "מה?? מחר??? כול כך מהר??" "אין מה לעשות מתוקה.." "שונאת אותך!!" אמרתי והלכתי לחדר שלי. התקשרתי לאור ועומר... להודיע להם. התחלתי להרגיש ממש רע! היה לי כאב ראש ובטן... "אימאאאא" צעקתי "אני לא מרגישה טוב!!" "זה לא יעזור לך להתחמק! אני לא אוותר הפעם!" "אני רצינית..." היא ראתה איך אני מזיע והביאה מדחום. "40c!!!" היא נבהלה "זה ממש עשה לך רע הריתוק הזה.." "אני לא רוצה ללכת לאבא! אני לא רוצה!!" ראיתי שהיא נורא מבולבלת.. אולי הכאבים האלה יהיו לטובתי הפעם.. "את הולכת לאבא! אולי מחר תרגישי יותר טוב! לילה טוב" היא כבתה את האור ואני הלכתי לישון. כול הלילה כאב לי נורא הראש. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שתי מזוודות גדולות. אוףףף... לא רוצה לצאת מהמיטהה!! "סיווןןןןן קומי!!!". ירדתי למטה לאכול. "וואו.. את לא נראת טוב" אמרה לי בדאגה "אני חושבת שצריך להתקשר לרופא" "אל תגזימי! אני לא נראת עד כדי כך רע.." "אני לא מתכוונת ל'נראת רע' הזה!.. אני מתכוונת שאת נורא חיוורת!" "חיוורת???" הלכתי למראה שבשירותים. כמו שאמרה- הייתי לבנה כמו צבע לבן טרי. "זה כלום..." אמרתי לעצמי "בטח בגלל מאיה...". "טוב... אבא עוד מעט בא לאסוף אותך! את לא הולכת היום לבית ספר..." "מה לא?? אבל אני הולכת כשאהיה אצל אבא נכון?" "כן.. אני לא רוצה שהמעבר יפריע לך בלימודים!" "המעבר?!" שאלתי מבוהלת "זה רק שבוע! אחר כך אני חוזרת!" "נראה..." "מה נראה?!?!?!" "היה בצחוק! את חוזרת.." נרגעתי. פעמון הדלת צלצל "בטח זה אבא... תקחי את המזוודות". כול הדרך אבא דיבר איתי, אבל לא הקשבתי. חשבתי איך תיהיה אישתו. עצרתי אותו באמצע משפט "איך הכרתם?" "על מה את מדברת?" "על רעיתך.." "אה... היא ידידה של חבר שלי... הוא החליט לשדך ביננו" "איזה דרך להכיר..." הוא שתק. הגענו. הבית שלהם היה יפה! וילה כזאת... גינה ירוקה... דלת גדולה... "את יכולה להיכנס... אני בינתיים אקח את המזוודות" דפקתי בדלת. אישה עם שיער שחור ארוך, עיניים ירוקות כהות פתחה את הדלת "את בטח סיוון" אמרה בחיוך "כן..." "כנסי...". הבית בפנים נראה בהרבה יותר יפה מבחוץ! הכול היה כזה נקי ומסודר. הסתכלתי על הבטן שלה... היא נראתה בחודש 6,7.. "בן או בת?" שאלתי אותה "בת" חייכה "רוצה לשתות? לאכול?" "לא.. אכלתי כבר בבית." "סליחה.. איך קוראים לך?" "דניאלה" "ו... איפה החדר שלי?" היא הצביע על חדר בקצה המסדרון "בואי אני אוביל אותך". פתחתי את הדלת והחדר נראה בגודל בינוני ו...נורא יפה!!! הרגשתי כול כך מוזר... התחושה שהרגיש כאן בבית גרמה לי בחילה. "את נורא חיוורת.." אמרה "את מרגישה טוב?" "כן... זה כלום..." "טוב... אבל אם תרצי משהו אני בסלון!" היא יצאה מהחדר. הפלאפון שלי צלצל "איך?" שאלה אימא "בסדר... נחמד פה!" "ידעתי שתאהבי את הבית... ""כן..." "אם תרצי משהו תתקשרי! " "אוקי.. בי". אבא נכנס לחדר. "הינה המזוודות!.. מה את חושבת על דניאלה?" "היא נחמדה!" "ידעתי שתאהבי אותה... את יודעת.. בקרוב תיהיה לך אחות!.." החיוך ירד לי. עדין לא התרגלתי לרעיון שתיהיה מישהי קטנה שתעצבן אותי כשאהיה עם חברות או מישהי שתבכה כול הזמן. הוא ראה שהתעצבתי. "אל תדאגי! אתם תסתדרו!.. אשאיר אותך לבד..". שכבתי לי על המיטה עד שנרדמתי.
יפה מאודדדדדד
תמשיכייי מהר...לא אחרי 20 שנהה 😠
[SIZE=1]פפפשששששששש..
אחלה סיפורררר....!!
יש עוד המשך?
אני ס=ק=ר=נ=י=ת... 😊
הייתי משתגעת אם הייתה לי אחות קטנה..
כמה שאני אוהבת ילדים קטנים אבל הם קרציות.. אני הכי קטנה חח (:
בוביתתתתתת תעשי המשך
סיפור מהמם!!!
QUOTE תמשיכייי מהר...לא אחרי 20 שנהה
למה 20 שנה?! אני ממשיכה יחסית מהר!! היו כמה פעמים ששמתי 4 חלקים ביום!!!
עדין לא התרגלתי לרעיון שתיהיה מישהי קטנה שתעצבן אותי כשאהיה עם חברות או מישהי שתבכה כול הזמן. הוא ראה שהתעצבתי. "אל תדאגי! אתם תסתדרו!.. אשאיר אותך לבד..". שכבתי לי על המיטה עד שנרדמתי.
בבוקר דניאלה העירה אותי. "היי סיוון... הכנתי לך ארוחת בוקר!" כבר שכחתי שאני אצל אבא. נחמד מצד דניאלה להכין לי ארוחת בוקר... ממזמן לא הייתה לי כזאת. "אני כבר באה... איפה השירותים?" "חדר שני מימין" הלכתי לשירותים, התארגנתי וירדתי. השולחן היה ערוך ומסודר. היא הכינה לי טוסט ודגנים. "מקווה שתואהבי את זה... ציפי התקשרה ואמרה לי מה להכין לך.." מיהרתי לשבת ולאכול "ואני הולכת לבית ספר... שלי?" "כן.. אני אסיע אותך.. דני הלך לעבודה..." "אה... בגלל זה הוא לא פה...". כשסיימתי את האוכל דניאלה הסיעה אותי לבית ספר. "איך תקראי לה?" שאלתי "לה?.. לתינוקת?... חשבתי על עדי.. מה את חושבת?" "עדי? זה שם יפה!" "גם אני חשבתי..." "תודה על האוכל! ממזמן לא אכלתי ארוחת בוקר!" "בבקשה! שמחתי לעזור" "איך את יכולה לנהוג בחודש ה-6 שלך?? את צריכה לנוח!" "חודש 6??" צחקה "זה באמת נראה ככה? אני רק חודש 3!" "אהה... יופי! כבר פחדתי שאת מסכנת את התינוק בגללי...". הגענו לבית ספר ונפרדתי מדניאלה. "איך הבית? ואישתו?" שאלה אותי אור "היא חמודה לאללה! הבית מזה יפה! את חייבת לראות את החדר החדש שלי" "וואי.. אז הכול הסתדר!" "חוץ מדבר אחד.." אמרתי "אני מפחדת שאתרגל יותר מידי ואז לא ארצה לחזור.." אור הסתכלה עלי במבט מוזר "את לא חייבת לחזור! במילה אימא שלך אף פעם לא בבית ויש לך חדר שם עם אבא שלך.." "אבל אני לא רוצה להפריע להם.." "טוב... את יודעת, אתמול תומר ממש כעס!" "כעס??? מה הוא עשה לך??? תביאי לי אותו" "לאא! הוא לא עשה לי כלום! הוא פשוט אמר שהוא לא יסלח לך... ומשהו שקשור לגל.. לא יודעת" נהיתה לי צמרמורת בכול הגוף. שכחתי מגל. מה הוא כבר יעשה? "את בסדר?" שאלה אותי אור "אמרתי גל ונבהלת" "זה כלום... נפרדנו.." "כן? למה?" לא היה לי נעים לשחזר את כול מה שקרה.. למרות שהיא החברה הכי טובה שלי ושאני מספרת לה הכול.. על הרגע הזה פשוט לא יכולתי לחזור. "רציתי מרחב... אני לא מרגישה אליו כלום ולא נעים.." "טוב.. חבל! הוא נראה כזה חמוד" "תרשמי לך בראש- המראה רק מבלבל... מה שבפנים אף פעם לא כמו המראה.." "למה את אומרת את זה?.. אז כן קרה משהו? הוא בגד בך כמו תומר? שיווו איזה בן כלב!אני..." "לאא... הוא לא בגד בי! הלוואי ויכלתי לספר לך.. אולי יום אחר" "אוקי.." תומר התקרב אלי... נלחצתי. מה הוא כבר יעשה לי?.. "סיוון.." אמר והסתכל עלי כאילו בהערצה. זה היה ממש מוזר "אתה בסדר?" שאלתי "בחיים לא הייתי כול כך בסדר.." הוא התקרב אלי וקירב אותי אלי חזק. "תעזו.." הוא סתם לי את הפה בנשיקה.
חח אז סורי מאמי פשוט היה פעם שלא המשכת הרבה זמן...
וסיפור מהמם!! תמשיכיי
אתר האהבה הישראלי