עוזרת לעצמי

מסתבר שאני אוהבת אותך...


מסתבר שלא רציתי שזה יסתבר, ולא עיכלתי.. כי אני לא מתאהבת בילדים מהר- או לפחות ככה חשבתי.


אבל אתה נכנסת ללב שלי כ"כ מהר... ועכשיו אתה מסרב לצאת...


השארת בי צלקת, מין סימן כזה שאתה תרגיש אם תסתכל עליי, אתה תראה במבט שלי, במבט המעורפל...


מי היה מאמין שיהיה לי מישהו.. ובמקום לעסוק בבעיות איתו (כי יש בעיות) אני עסוקה באיך לשכוח ממך...


זה כואב לראות אותך עם מישהי אחרת, שהיא במקרה יודעת עליי הכל, יודעת שאני המשכתי לדבר אחרייך גם אחרי שנפרדנו, והיא יודעת שכל מה שאני עושה- זה רק כדי לנסות להוציא לך את העיניים. אם תשמע על זה ממנה, ועל מה שעשיתי בשביל לדעת עלייך עוד פרטים, תדע- זה לא שאני "דפוקה", זה שאני נואשת..


נואשת אלייך שוב.


כל המחשבות שלתקופה מסויימת דעכו , והמחשבות על המישהו החדש התגברו.. עד ליום בו שוב ראיתי אותך, דיברתי איתך...


למה זה כואב? כ"כ כואב? כ"כ דוקר בלב?


אז זהו, כאן אני סוגרת איתך מעגל- כמו שנכנסת בידיעה מוחלטת שאני עלולה להיפגע ממך- כי אתה שובר לבבות- כך גם אתה תצא לי מהחלומות ומהמחשבות, בידיעה מוחלטת שאני עלולה להיפגע, וזה עלול להיות עצוב וקשה...


 מחקתי אותך מהזכרון שלי בטלפון, את כל ההודעות המתוקות שלך שעשו אותי מאושרת...


מחקתי אותך מכל המקומות, חוץ מהלב... כי מהלב זה תהליך, תהליך קשה, כואב ומתיש.


כ"כ מתיש... ומייאש...


אני נשבעת שאני לא אנסה להוציא לך את העיניים יותר, שאני אתעלם ממך בכיתה, שלא אזכיר אותך יותר. אני נשבעת לעשות הכל כדי שתצא משם, שתצא מהלב שלי.


אני נשבעת למרות שזה כ"כ קשה, קשה לא להישבר, קשה לא להזכיר אותך יותר. קשה לי כי אתה החולשה שלי. בזכותך הייתי קמה בבוקר עם חיוך ואושר, ועכשיו- בגללך כ"כ עצוב.


עכשיו, אחרי שאני יודעת שאני אוהבת אותך, אוהבת אותך כמו שהרבה זמן לא אהבתי.


עכשיו, אחרי שאני יודעת גם כאב.


עכשיו, הגיע הזמן... להמשיך...


אני מאחלת לעצמי להיות חזקה, להשלים עם העובדה שאתה לא עושה לי טוב יותר, מאחלת לעצמי שהכאב ירפא, שהחיוך יחזור להיות חיוך מכל הלב- ולא חיוך מאולץ.


כי בנתיים אני גמורה.. בפנים...וריקה בלעדייך...


טעם האהבה...