זיכרונות מהחיים

היא הביטה בעשרות האנשים המתקבצים סביב קברו-נאספים כדי להיפרד ממנו בדרכו
האחרונה.

ככה לפחות אמא אמרה.היא רואה את זה יותר כמו מן אסיפה של כל האנשים שליוו אותו
בחייו-לפחות החשובים שבהם-כאלה שגם מגיע להם ללוות אותו במותו.וזה כל כך מוזר לחשוב
עליו כמת.

כי יש לה כל כך הרבה זיכרונות שלו, איתו.החל משבוע שעבר וכלה מלפני 11 שנים.כשהייתה
בת 5.היא זכרה בבהירות איך הוא היה נוסע לחו"ל-ענייני עבודה, ותמיד כשהיה חוזר היא
הייתה קופצת עליו, מנסה להגיע לגובהו אך לשווא.

היא זכרה איך הוא היה אוסף אותה אליו, אפילו שהוא ממש מזיע-עטוף במעיל חם שחייב
אותו מזג האוויר בארצות בהן עבד-והיא הייתה מצמידה את חוטמה הקטן ללחי שלו, שנותר
עליה סימן קטן של דם או חתך המזכיר שהוא התגלח במיוחד בשבילה-הוא יודע כמה היא
שונאת את הזיפים הללו, שמפריעים לה לנשק אותו.

ככה, כשחוטמה על לחיו, והם קרובים קרובים, הוא מוחץ אותה בחיבוקו החם, האוהב,
המגונן-אבל אף פעם לא מכאיב,הוא לא מסוגל להכאיב לה...ככה, היא מריחה את הריח הטוב
שאופף אותו-בושם גברי,לא-לא אפטרשייב.היא מניחה ראשה על כתפו, ומייד מרימה אותו-הבד
הדוקר של המעיל לא נעים לה-היא אוהבת רק דברים חלקים...כשגדלה, היא לא רצתה להכביד
עליו, אז בכל פעם שהיה חוזר רק הייתה פותחת את הדלת בריצה ומחבקת אותו-הוא היה עוטף
אותה אליו, ומכופף את הברכיים כדי שהיא תוכל לנשק את הלחי החלקה-הוא גילח במיוחד
בשבילה.

המזוודה תמיד נשארת במסדרון שליד המעלית, והיא, ילדה קטנה בת 5 רצה אחריו ומנסה
להזיז את הידית מקדימה.לא הולך לה-כבד מדי.כשהיא כבר בת 11 היא מצליחה, אבל עדיין
טיפה כבד.

עכשיו היא כבר בת 16.יותר לעולם לא תרים מזוודה של אבא.כי אבא לא ייסע ואחר כך
יחזור-אבא נסע לעולמים...והחזרה שלו מובטחת לה רק כשתיסע לבקר אותו.דמעה קטנה יורדת
מעינה, מתגלגלת לה הלאה.

היא רוצה עכשיו שאבא יחבק אותה.שלא נורא, שתסכל על הצד החיובי-שיספר בדיחת קרש לא
מצחיקה, שבעיניו היא דווקא כן, כדי לנסות להשכיח ממנה את הכאב-כמו שהוא תמיד עושה.

והכל-בהמון אהבה....אמה קוראת לכולם להתאסף מול הקבר, ובעיניים אדומות, כמעט קורעת
את נשמתה מבכי, ומספידה את אבא.איך לעזאזל את מספידה את אבא שלך?!-הרהרה.

את ההספד של אמא הכירה טוב מאוד, אמא נתנה לה לקרוא אותו לפני הלוויה, עיניה
דומעות.היא מחבקת את אמא באהבה, בדאגה, מנסה לחבק אותה כאילו היא שניים-כאילו היא
ואבא מחבקים אותה עכשיו.

האם ממשיכה הלאה, להתעודד בזרועות סבתא, והיא הולכת להחליף את מקומה."היי אבא...אני
מתגעגעת.אני לא באמת יודעת אם אתה שומע אותי.סביר להניח שלא.כי כשאתה מת אתה מת,
ולא נשאר שום דבר.

כולם רואים שאתה משאיר רק את מה שהם מסוגלים לראות-את התמונות המעטות שלך (הרי אהבת
לצלם יותר משהצטלמת), את הבגדים, את הספרים, את הנעליים, את חדר העבודה, ואת כל
קופסאות המרלבורו לייט שאף פעם לא סיימת-ויש רק מעטות כאלה.

אני רואה מה אתה השארת.מה שאני רצה ואוהבת לראות.את המחשב שלך, מלא בקבצים שאתה
כתבת-קבצים שמזכירים לי המון מצורת הדיבור שלך שאני כל כך אוהבת...השארת אחרייך את
הריח שלך-טמון בתוך המצעים, ובחלק מהבגדים שלבשת,במיוחד במעיל החורפי והדוקר שהיית
לבוש בו רוב הפעמים בהן חזרת מעסקים בחו"ל...פעם לא אהבתי אותו, היום הוא חשוב לי
בגלל הריח.

השארת אחרייך אותנו.אותי, ואת אמא.תמיד אמרת שאנחנו שני הדברים הכי חשובים לך
בעולם, ואני זוכרת היטב איך הייתי מאושרת בכל פעם שהיית אומר את זה-בהחלט השארת
מאחורייך אותי ואת אמא.

ואני יודעת שאני, אישית, מלאה בזיכרונות של החיים איתך.ואני אשמור עליהם מכל משמר,
אני אחיה את הזיכרונות בשבילך-כי אלו הם הדברים היחידים שהשארת כשעזבת אותנו לטובת
הסוף שלך.הוא היה בלתי צפוי, הוא היה מוזר.ובעיקר ההיפך מכל מה שציפיתי ממך, כי
כשסבא מת רעדתי מבכי וכמה שנים אחרי כן הזכרתי לך את המקרה וביקשתי שתבטיח לי
שבחיים לא תעזוב אותי.ואתה הבטחת.

לא היית מוכן להבטיח שלא תעזוב.אבל הבטחת שתישאר כל עוד אני זקוקה לך.ואני עדיין
זקוקה לך אבא, יותר מתמיד.תמיד קיימת הבטחות-בגלל זה לא הבטחת כל כך הרבה-כי
כשבקשתי כלב ולא ידעת אם יהיה אפשר להחזיק בבעלותנו כזה אחד לא הסכמת להבטיח.ועל זה
אני מעריכה אותך אבא.

ולא, אני לא כועסת.השארת מלא זיכרונות טובים אחרייך.ובסופו של דבר-זהו עיקרם של
החיים-לצבור זיכרונות טובים.כנראה שצברת מספיק והגיע הזמן שלך להפסיק לצבור
אותם-לכתוב אותם בקובץ במחשב שלך, ולהקריא אותו לכולם.

הפעם, כשעזבת אותנו בכזאת פתאומיות, הקובץ נכתב בתוך הראש שלי במקום במחשב-והתוכן
הוא הזיכרונות.אני אראה את הקובץ הזה לכולם, אקריא אותו בשבילך.

כדאי שכולם יראו את הקובץ הזה-כמו שאתה תמיד עושה עם כל שאר הקבצים שלך.ועצם העשייה
הזאת, אבא יקר שלי, היא עוד זיכרון לקובץ האחרון, שלעולם לא יעזוב את מוחי ואת
ליבי.

להתראות לתמיד, אבא שלי, אבא יקר...אני אוהבת אותך.אני אף פעם לא אפסיק.

-הבת שלך"

"וככה סבא שלך מת",היא סיפרה לביתה הקטנה, עלמה.

הפעמון נשמע, ואחריו דפיקה בדלת."אבא!",קפצה עלמה הקטנה אל אביה, מחבקת אותנו.הנה
עוד זיכרון מהחיים נאגר בליבה.